אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיון בשיר עץ אגס של המשוררת רחל


התמונה של יוסף אורן
המשוררת רחל

המשוררת רחל

הפרק הנוכחי הוא פרק נוסף מהסדרה "שירת הנשים העברית", סדרה שהציעה בפרקים הקודמים פירושים לשירים הבאים:

"סליחות" של לאה גולדברג – התפרסם ב-3/4/2010

"הסתרת נפשך" של זלדה – התפרסם ב-1/5/2010

"כישופים" של דליה רביקוביץ – התפרסם ב-5/6/2010

"אבנים משתפלות לנהר" של יונה וולך – התפרסם ב-24/6/2010

בעוד שהמשורר מצליח בעזרת המנגנון המטאפורי-פיגוראטיבי לבטא במעט מילים תוכן עשיר ומורכב יותר מזה המצוי במילים הללו במשמעותן המילונית, כאשר הן מופיעות בנפרד או בהיותן משולבות במשפט תחבירי רגיל, מתקשים לא-מעט קוראים להתמודד עם שפת השירה הזו, שהיא תובענית יותר בדרישותיה מהם. הפתרון המוצע לקוראים אלה הוא להסתגל ליתרונות שפת השירה הזו ולאמן את עצמם בקריאתה.

העיון בשיר הלירי "עץ אגס" ידגים לקורא את כדאיות ההשקעה הזו. מחברת השיר "עץ אגס" היא המשוררת רחל בלובשטיין, המוכרת יותר בשמה הפרטי "רחל", והיא כתבה את השיר בירושלים בשנת תרפ"ה (1925): 

עץ אגס

יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה

וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ

עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב

הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ

עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ

בִּנְשִׁיבַת הַסְתָו הָאַכְזָר –

אִם אָבִיב מְפַיְסוֹ וּמַגִישׁ לוֹ, חַיֵךְ וְהַגֵשׁ

זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלוֹנוֹ מַמָשׁ!

   עוד לפני שהשיר נקרא, הוא נקלט במבט צילומי בעינו של הקורא כשיר פשוט, כי הוא קצר וגם מבנהו פשוט: השיר הוא בן שני בתים שווים בגודלם וזהים בהגדרתם התחבירית: הבתים הם בני חמש שורות ובכל בית מצטרפות השורות למשפט אחד.

   להרגשת פשטותו של השיר תורמת גם העובדה שהשיר חושף מיד בתחילתו את הרגע הריאליסטי-קונקרטי שהוליד אותו – "אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב". מאחר שבזיכרונו של הקורא גנוזה תמונת מראהו המרהיב ומשובב הלב של עץ האגס המלבלב באביב בבת-אחת עם שפע פרחים לבנים-ורדרדים, הוא מתפתה להבין כפשוטן את המילים המספרות על רגע הולדת השיר, והוא מפרש את כל המילים הללו במשמעותן המילונית-ריאליסטית.

   יתר על כן: יפי התמונה מפתה את הקורא לקבוע, שהשיר הינו שיר טבע, המהלל את עונת האביב כעונה המבטיחה ברעננותה, בצבעיה העזים ובחיוניותה את בשורת הטבע לעולם: פריון ופרי – הוויה של התחדשות המבטיחה את ההמשכיות בחיים.

   הגדרתו של השיר כשיר טבע אפילו מתחזקת אצל הקורא כאשר הוא מגלה שכל המילים שהופיעו בתחילת הבית הראשון, חוזרות גם בשתי השורות האחרונות של הבית השני: האביב, החלון ועץ האגס הפורח (המדומה כעת, לשם הבלטת יופיו, ל"זר פרחים ענקי"), ושם הן גם מעוטרות במילים "חיוך" ו"פיוס" – מילים המשדרות ידידות וחיבה.

   אלא שבין השורות הפותחות את הבית הראשון לשורות החותמות את הבית השני כלואות שורות האמורות להזהיר אותנו הן מהגדרתו של השיר כשיר טבע על עונת האביב והן מסיכום תוכנו כשיר האמור להבטיח התחדשות (לבלוב) והמשכיות (פריון). ואכן השורות בסופו של הבית הראשון והשורות בתחילתו של הבית השני חושפות מידע מחייו הקודמים של "האני" הדובר בשיר, לפני שהתעורר כעת משינה, פתח את התריסים שהיו מוגפים והופתע לראות מול חלונו את עץ האגס מבשר בפריחתו המרהיבה שעונת האביב הדיחה את החורף במועד.

   ואכן בשורות המספרות על חייו בעבר של ה"אני" הדובר את השיר (שלפי שעה אין אנו יודעים פרטים עליו (מינו, גילו וניסיון החיים שלו), מוזכרת עונת שנה נוספת: "הסתיו האכזר", שבמשבי הרוח החזקים שלו "כמש פרח אחד" שהיה יקר לאומר הדברים האלה.

   שתי עונות נוספות מעונות השנה אינן מוזכרות בשיר אך כל קורא יודע שארבע עונות שנה מופיעות במחזוריות קבועה בטבע: אביב, קיץ, סתיו וחורף, ולפיכך בצדק הוא מצרף מאליו לנאמר בשיר גם את עונות "הקיץ" ו"החורף" ומציב אותן במקום המיועד להן בסדר העונות בין "הסתיו האכזר" ל"אביב" הנוכחי. בזכות פעולה זו של הקורא, מתחזק מאוד הניגוד שהובלט בשיר בין מצבו של ה"אני" הזה בעבר, בשתי העונות הסוערות והאכזריות (עונות הסתיו והחורף), לבין מצבו בשתי העונות הרגועות והנעימות יותר בחייו (עונות האביב והקיץ).

 

שפת המילון ושפת השירה

הניגוד הזה בין מצבו של ה"אני" בעבר למצבו בהווה, אשר התברר לנו מקריאת השיר בשלמותו, מבהיר לנו שהדובר בשיר בהווה כבר השלים בחייו קודם לכן מחזור שלם של עונות השנה. מן המידע הזה משתמע, שבאביב הנוכחי הוא מתעורר משינה אחרי שהיה רדום בעונה הקודמת, בעונת החורף. לאיזו "תרדמה" רומז הדובר הזה? מדוע רק בכוח "קשר" הצליח האביב הנוכחי לעוררו מאותה "שינה" שהיה נתון בה בעונה הקודמת? ומה מצדיק לייחס האנשה לאביב הנוכחי וגם להציגו כבעל "יד" (נוטל חלק) ב"קשר" (במזימה שרקם נגד הדובר)?

   האנשת האביב בעזרת המילים "יד" ו"קשר", מעידה על מקורן המליצי של שתי המילים האלה בשפה העברית. שתי המילים לקוחות מניבים שכוחם הציורי נשחק והתאבן על-ידי שימוש ממושך מאוד בספרות הדורות. לפיכך בולט חלק המשפט שבו נפתח השיר, "יד אביב בקשר הזה", כחריג ביחס להמשכו: "אדם מקיץ משינה".

   עובדה זו מעניקה לשורות הפותחות את השיר משמעות של קובלנה נגד האביב מפי ה"אני" המדבר בשיר (שעדיין איננו יודעים בשלב הזה אם הוא "אני" גברי או נשי) על שרקם נגדו "קשר" יחד עם שותפו למזימה – עץ האגס. קובלנה זו תתברר כאירונית וחומרתה תתפוגג לחלוטין על-ידי הנאמר בהמשך בית זה, שבו מדווח הדובר על ההשפעה המיידית שהשפיע עליו מראה עץ האגס המלבלב – "ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו".

   אף שבנפרד המילים במשפט ציורי זה הן ברורות לחלוטין לקורא, הוא מזהה מיד כי ביחד הן מתארות התרחשות אבסורדית, שהרי בממשות "הר" איננו רובץ על "לב" וגם איננו "מתפורר" תוך רגע. כמו-כן מבין הקורא, כי כאשר המילים הללו צורפו זו לזו במשפט הזה, נוספה לכל אחת מהן משמעות חדשה ושונה מזו שניתנת להן במילון של השפה העברית. הן ברור שבמשפט הזה אין המילה "לב" מציינת את האיבר בגופנו שעל-פי ההגדרה במילון תפקידו להזרים את הדם בעורקים. וגם ברור שהמילה "הר" איננה מציינת את האתר בנוף, שמגובה מסוים ומעלה אנו מבדילים אותו מהאדמה השטוחה או מהגבעה המקומרת, כפי שמבואר במילון.

   ואכן, מדגים הציור בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון את התופעה הפיגוראטיבית, אשר מייחדת את השימוש החיוני-חושני והפיסולי-ציורי שעושה השירה בשפה. במסגרת שימוש זה מצטרפת המילה למילים אחרות, לרוב משדה סֶמַנְטי שונה, ועל-ידי כך היא מקבלת משמעות מושאלת, כזו שהמילון לא היה מסוגל לשער אותה.

   אל לנו לחשוש מהלשון הפיגוראטיבית, המאלצת אותנו לנטוש את מובנן המקובל של המילים במילון ולעסוק בפיענוח משמעותן המושאלת, כי בדיוק למטרה זו בראה השירה את השימוש המיוחד הזה שהיא עושה בשפה. כדי לפרש נכונה צירוף פיגוראטיבי, עלינו לחפש את המשמעות החדשה, המושאלת, שקיבלה כל מילה בצירוף הזה. ולכן, מוטל עלינו לזהות את המשמעות החדשה שהשיר העניק למילים "לב" ו"הר" בציור "ההר שרבץ על הלב".

   מאחר שהמילה "לב" מנוצלת פעמים רבות בשימושים מושאלים, רובם שחוקים מרוב שימוש, כגון: "כאב-לב", "חולה-לב", "נדיב-לב", "מוג-לב", אנו מניחים שגם כאן מדובר בענייני לב – ברגשות רומנטיים (עובדה זו כבר נרמזה בתיאורו של עץ האגס: באביב הוא "מלבלב" ולכן מוכפלת בו המילה "לב": מְלַב+לֵב). טיבם של ענייני הלב האלה יתברר לנו במערכת יחסים בין גבר ובין אישה שעליה יסופר לנו בבית השני של השיר. אשר לפירוש המושאל של המילה "הר" בשיר הזה – כאן האפשרויות הניצבות לפנינו רבות יותר. להר ישנן תכונות רבות: בּוֹלְטוּת בסביבה, גודל, צבע, מראה וצורה, והוא יכול גם להיות מסולע או נקי מסלעים, חשוף או מעוטר בצמחייה וכדומה.

   לאיזו מתכונותיו אלה מכוון השיר? לעזרתנו בא הפועל "רבץ" המצורף למילה "הר", אשר מכוון אותנו למשמעות אחת ומסוימת מבין האפשרויות הרבות האלה. המילה "רביצה" מתארת בדרך כלל את לֵאוּת הבהמה המסורבלת, אשר מפאת משקלה מעדיפה לשכב במקומה ולמעֵט בתנועה. בעלי-חיים קטנים וזריזים אינם רובצים ואינם מועכים במשקל גופם כל מה שמונח או צומח תחתיהם. בזיכרוננו צף הלעג המוסב על יששכר בברכת יעקב לבניו: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויֵט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מ"ט פסוקים 15-14). הפועל "רבץ" מצמצם מכל האפשרויות שפורטו קודם כתכונותיו של הר על התמקדות בגודלו של ההר. אם "הר" כזה רובץ על איבר רך וחסר הגנה כמו "לב" – הוא לא רק מעיק עליו במשקלו, אלא גם מועך אותו .

   לכן מתבאר לנו הציור האבסורדי בבית הראשון באופן הבא: מראה עץ האגס המלבלב פורר בבת אחת את הרגשת המועקה שהרגיש האני-הלירי עד שפתח את חלונו וחווה את הבשורה שהאביב בישר לו, שהנה הגיע הרגע אשר מצדיק להשתחרר ממועקה זו. אם נפיק את השורות הללו בקול ונאזין לצלילי האותיות הבולטות יותר במילים שצורפו במשפט זה גם נשמע את ההתפוררות של ההר: "וּבִּן רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו". צליל האות רי"ש, במילים שהוצבו בסמיכות זו לזו, מְחקה את הפעולה המתרחשת בהר, שהיא באמת מדהימה – לבלוב עץ אגס באביב מצליח לפורר הר, ולא בפעילות שחיקה איטית וממושכת כמקובל בטבע, אלא "בן-רגע" – בבת אחת.

   מאליו מובן שמילות המשפט המטאפורי הזה משנות את השערתנו על נושאו של השיר. על נוכחותן הבולטת של מילים משדה סמנטי מסויים (עונות השנה סתיו ואביב, חלון, הר, עץ ופרחים) ביססנו תחילה את ההנחה שהשיר משתייך לשירי הטבע, אך הציור המתאר הר הרובץ על לב מאלץ אותנו לזנוח השערה זו. משמעותן המושאלת של המילים "לב" ו"הר" בציור הזה מפנה אותנו להנחה חדשה – שהשיר משתייך לשירי האהבה. הנחה זו תתברר כנכונה בתוכנם של טורי הבית השני של השיר.

המידע בבית השני

בגלל הניסוח הכוללני שנבחר במכוון בבית הראשון, ואשר דיבר על כל אדם המקיץ משינה ומופתע לראות מול חלונו עץ אגס מלבלב במלוא פריחתו –  נמנענו עד כה לשאול את עצמנו את שתי השאלות שבכל שיר אנו אמורים לשאול: מי דובר אלינו בשיר? ואל מי מופנים הדברים הנאמרים בו? בהעדר נוכחות של "אני" מסוים, ביססנו על ההגדרה הכוללנית "אדם" את המסקנה שהשיר מסופר על-ידי "מספר" חיצוני ויודע-כל, אשר מתייחס בו למצב אוניברסלי: כל אדם שיפתח באביב חלון ויופתע לראות עץ אגס במלוא פריחתו, ישתחרר בו במקום מכל מועקה המכבידה על לבו.

   הנחה זו, לפיה "מספר" יודע-כל דובר אלינו בבית הראשון, לא היתה מתקבעת בנו אילו היה הבית הראשון מתנסח באופן הבא: הקצתי משינה וראיתי מול חלוני עץ אגס מלבלב, ובן-רגע ההר זה רבץ על לבי התפורר ואינו. ניסוח זה, שבו מנכיח ה"אני" את עצמו ארבע פעמים במשפט, היה ודאי מצמצם את משמעותו האוניברסאלית של האירוע וגם מצדיק להבינו כחוויה פרטית רק של "אני" מסויים אחד. ואכן, בתבונה העדיפה רחל להסתייע בבית הראשון בתחבולה רֶטוֹרית כדי לעקוף את הצורך לחזור באופן נרקיסיסטי כזה על המילה "אני", אם בנפרד ואם בהטיה של פּוֹעַל או שֵׁם, כדי לפתות את הקורא להניח שהוא מוזמן לחלוק חוויה כלל-אנושית. באופן זה שמרה על ההפתעה שזימנה לקורא בתחילת הבית השני, המנכיח לפתע "אני" הדובר את השיר וגם "נמען" שהשיר ממוען אליו.

   הפתיחה של הבית הזה במילים "הן תבין" חושפת כי השיר נאמר מפי אישה אשר מפנה את דבריה לנמען גברי, ולכן היא מאלצת אותנו לתקן את הפירוש האוניברסלי שייחסנו לתוכן הבית הראשון. כעת, אחרי שעברנו לנאמר בבית השני, אנו מבינים שהבית הראשון היה למעשה חלק מנימוקה של אישה המסבירה – ולפי שעה אין אנו יודעים אם לעצמה או לגבר שאל הבנתו היא פונה – מדוע הפסיקה להתאבל עליו באביב, אחרי שנטש אותה בסתיו.

   מאחר שבין הסתיו לאביב היתה בטבע עונת החורף, רשאים אנו לשאול: האם התמשך אבלה של האישה על אהוב לבה רק בחודשים שבהן הפריד החורף בין עונת הסתיו הקודם לעונת האביב הנוכחי, ורק בחודשים ספורים אלה הסתגרה עם בדירתה מאחורי חלונות מוגפים? לוא נצמדנו למובן המילוני של המילה "חורף" היינו נאלצים להשיב על שאלה זו בחיוב, אך מאחר שכבר למדנו להיזהר בהבנת מילים המופיעות בשיר, פן נעשה בהן שימוש מושאל, אנו מגייסים את ההרגל הנפוץ בדיבור להשתמש בעונות השנה כדי לציין עונות רגשיות – תקופות בחיים. ואכן, עונות שנה מנוצלות לעיתים קרובות בשירה וגם מחוצה לה כמילות קוֹד המציינות בשימוש מושאל תקופות בחיים שאינן כבולות לזמן מוגדר, ובוודאי לא לחודשים של כל עונה בטבע. ולכך אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על "אביב החיים" ועל "סתיו החיים", ועל הפרש שנים ניכר בין מי שנמצא ב"אביב" חייו לבין מי שנמצא ב"חורף" חייו כאשר מדובר על זוג אוהבים המורכב מבעלי גיל שונה מאוד.

   מאחר שהוספנו לשתי העונות המוזכרות בשיר – האביב והסתיו – את עונות הקיץ והחורף, שלא הוזכרו בו במפורש, וגם שוכנענו כי השימוש בעונות אלה הוא במשמעות מושאלת, אנו יכולים לספר את "הסיפור" המסופר בשיר בשלמותו בעזרת כל ארבע עונות השנה. לפנינו סיפור אהבה שתחילתו ב"אביב" הקודם, שבו התאהבה האישה הדוברת-בשיר בגבר. אהבה זו התבססה והתייצבה בעונת הקיץ, אך בהגיע "הסתיו" נטש אותה הגבר ונפרד ממנה. מאז הסתגרה בחדרי דירתה ושקעה באֵבל שהתמשך "חורף". ובהגיע "האביב" הנוכחי החליטה להפסיק להתאבל על האהוב שנטש אותה, פתחה את החלון וחידשה את הקשר שלה עם החוץ.

   המשפט בהמשך השורה הראשונה בבית זה – "לא יוכל האדם באבלו התעקש" – מוסיף פרט חשוב על תקופת ההסתגרות הרגשית שהאישה גזרה על עצמה אחרי שאהוב-לבה נטש אותה. ממשפט זה משתמע, כי היו שני שלבים באֵבל שלה. תחילה, סמוך לפרידה ב"סתיו" וגם ברוב "החורף" שהצטרף אליו, תאמה האבֵלות להרגשתה והיא הסתגרה מבחירה בדירתה מוגפת החלונות. אך בשלהי "החורף" כבר לא הרגישה את האובדן, לא את חסרונו של האהוב ולא את העלבון של ההינטשות שספגה ממנו, והיה עליה להתעקש כדי להמשיך ב"שינה" – באֵבל ובהסתגרות מאחורי חלונות מוגפים, הסתגרות אשר מנעה ממנה להכיר גברים אחרים וגם מנעה מגברים נוספים לפגוש אותה ולחזר אחריה.

   סיפור החיים הזה, אשר הוצפן בשורות הפתיחה של הבית השני, משלים את  הביאור שהוצע לציור ה"הר" שרבץ על ה"לב", שעליו סיפרה לנו האישה בשורות האחרונות של הבית הראשון של השיר. מי שמקיים אֵבל כפולחן וכופה אותו על נפשו, חש מועקה במשקל של הר. ולכן די היה במראה עץ אגס מלבלב באביב הנוכחי (המציע: לב+לב) כדי לפורר בו ברגע את ה"הר" הזה מעל ליבה.

   אלא שמזימת האביב לא היתה מצליחה במידה כזו, אלמלא התעוררה האישה מ"השינה" ופתחה את החלון, אשר עד כה הקפידה להגיפו. אי-אפשר לכפות על הלב אֵבל נצחי. להרגשת אבֵלוּת אפשר להיצמד כל עוד היא תואמת להרגשת הלב, אך מרגע שצריך לכפות על הלב הרגשה זו ולקיים אותה במאמץ של התעקשות – הופך האֵבל המאולץ, הבלתי טבעי והבלתי אנושי, לנטל המעיק על המתאבל. ולכן, צפוי שבוקר אחד יתפכח ויחליט להתעורר מ"השינה" שכפה על עצמו. זהו הרגע שבו הוא פותח את החלון ומגלה להפתעתו שהחיים נמשכים. והראייה: עץ האגס שוב מלבלב במלוא הדרו.

   על רגע ההתפכחות הזה מהרגשת האבֵלוּת המאולצת מספרת האישה הדוברת בשיר. כדי להרגיש את ההקלה שחשה בשלב זה שבו השתחררה מהאֵבל כדאי לקורא להפיק בקול גם את השורות האלה. הקריאה בקול תסייע לו לזהות מיצלוֹל נוסף בשיר, הנוצר הפעם מהסמכת צלילן של האותיות השורקות ש'-ס'-ז' במשפט הבא: "לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו האחד שכמש בנשיבת הסתיו האכזר". הפעם מחקים הצלילים את נשיבת הרוח בסתיו.

 

נפלאות הלשון הפיגורטיבית

   בהשפעת פרטי הסיפור אשר נחשף בבית השני, שהוא סיפורה האישי של האשה הדוברת בשיר – אנו נאלצים להבין באופן שונה את מרבית המילים שקראנו בבית הראשון, מאחר שברובן נעשה שימוש מושאל. "האביב" שיש לו יד במזימה איננו עונת שנה, אלא פרק זמן רגשי ובלתי מוגדר באורכו בחייה של האישה הדוברת בשיר. "השינה" איננה מצב הנמנום השגרתי ביום, אלא תקופת הסתגרות רגשית מפני אהבה חדשה. "החלון" איננו פתח קבוע בקיר הדירה, אלא אמצעי לקיום קשר עם העולם החיצוני. ו"עץ האגס" איננו כאן רק עץ בפריחתו, אלא גם האפשרויות הרבות להכיר גברים חדשים ולהתאהב באחד מהם.

   אכן, טעינו אם חשבנו שהשיר פשוט, רק משום שמובנן המילוני של המילים היה ידוע לנו. מאחר שבשיר הזה נעשה במילים האלה שימוש מושאל – השימוש הפיגורטיבי – היה עלינו להתאמץ לא מעט כדי לפענח את משמעותן האמיתית. דווקא מול שיר מסוג זה, המצטייר במבט ראשון כפשוט ומובן, אמור הקורא לומר לעצמו: זהירות – השיר רק נראה פשוט!

   בשלב הזה כבר חייב הקורא לתת את דעתו על תרומת האנלוגיה בין שני הבתים לביסוס מסקנתו הרעיונית של השיר, על חובת האדם לשקם את חייו אחרי שחווה אכזבה או כישלון בהם, אם בקשרי האהבה שלו ואם בנושאים אחרים של החיים. החלון המופיע בשורה השנייה של הבית הראשון חוזר ומופיע בשורה האחרונה של הבית השני, אלא שבבית הראשון ייצג החלון את אפשרות הקשר לעולם החיצוני ואילו בבית השני הוא מופיע בתפקיד שהיה לחלון בשירה הרומנטית: כמקום שבו המתינה הנערה שהגיעה לפרקה לבואו של הבחור המחזר אחריה. פרחי עץ האגס המלבלב, המופיעים בשורה השלישית של הבית הראשון כעדות לנוכחותו של האביב, חוזרים ומופיעים בבית השני כזֵר פרחים שנוהג הגבר להצטייד בו בהגיעו לחזר אחרי לבה של אישה.

   גם ה"אדם" מופיע בשני הבתים במצבים שונים. בבית הראשון הוא מופיע כאדם המתעורר מתקופת אבֵלות ומשתחרר ממועקה במשקל של הר, כלומר: במצבו הנוכחי, ואילו בבית השני הוא מופיע במצבו הקודם – כאדם הכופה על עצמו אבֵלות אחרי שעבר אהבה נכזבת. וגם "האביב" מתואר, כמובן, אחרת בשני הבתים. בבית הראשון הוא מואנש (מלשון: האנשה) בקובלנה אירונית-הומוריסטית כמעורב במזימת הפיתוי של האישה הדוברת את השיר, ואילו בבית השני הוא מואנש כשדכן המציע לאישה זו זֵר פרחים מפייס – מועמדים רבים כדי שתבחר מביניהם את האהוב החדש שלה.

   בשלב הזה של העיון בשיר כבר אפשר לתקן עובדה אחת בפירושו של השיר. על פי מילות הפתיחה של הבית השני "הן תבין" קבענו תחילה, שבבית הזה אשה פונה אל גבר והוא הינו הנמען לדבריה. אך כעת אנו כבר יודעים, שאין לה קשר עם הגבר הזה, גם לא נותר בה שום רגש כלפיו וגם אין היא מרגישה צורך להצדיק בפניו את נכונותה לפתוח פרק חדש בחייה עם גבר אחר. כאמור, הפעילה כאן רחל פעם נוספת תחבולה רטורית. למראית-עין פונה האישה אל הגבר שנטש אותה וכמו מצטדקת על כך שהפסיקה להתאבל עליו, אך למעשה היא מדברת אל נפשה ומשכנעת את עצמה שהחלטתה להיפתח בפני אהבה נוספת היא נכונה ומוצדקת.

   כלומר: בפני עצמה היא מעמידה את האתגר לבחור באחד משני המצבים הבאים: זה שהיתה נתונה בו עד כה, כאשר התעקשה על זכר פרח אחד שכמש בסתיו, וזה שהחיים מציעים לה כעת – לבחור מזֵר הפרחים, שהאביב מגיש בהווה בחיוך ובפיוס למו חלונה ממש, את הפרח האחד לאהבתה החדשה. ההיגיון אומר שעדיף להיענות לזֵר המורכב מפרחים שהינם בפריחתם בהווה מאשר לבַכּוֹת פרח אחד שכמש זה מכבר.  

    ולסיום, אם כעת עדיין נותר קורא שטרם קלט את המסקנה האופטימית שביטאה המשוררת רחל בשיר הזה, מוצע לו לשאול את עצמו את השאלה הבאה (ולאו-דווקא רק ביחס לאהבות שכמשו לו במהלך החיים): מהו הפרח הנובל האחד שמוצדק להתאבל עליו בעקשנות המכבידה על הלב כהר, בעוד החיים מגישים לו בפיוס ובחיוך זֵר פרחים ענקי של הזדמנויות חדשות, ממש למו חלונו, כדי שיבחר מתוכו פרח חדש ומלא חִיוּת להמשך חייו?

תגובות

מרגש

תודה על הניתוח המרתק . שירי רחל הנהדרים הן מאבני הבניין החשובות ביותר של התרבות העברית שנוצרה בארצנו
הלוואי ותמשיך להביא לנו עוד הסברים על שירים נוספים של משוררת אהובה זאת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן