אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צל הימים – מישל גונדרי – צרפת 2013


צל הימים – מישל גונדרי – צרפת 2013

צל הימים – מישל גונדרי – צרפת 2013

ממש כמו ביצירותיו הקודמות של מישל גונדרי (שמש נצחית בראש צלול, מדעי החלום והשאר), גם בסרטו החדש "צל הימים"  ניכרת טביעת אצבעו יוצאת הדופן של האמן, במלאכת מחשבת ויזואלית מרהיבה שלא נחה לרגע.  
הסרט מגולל את סיפור אהבתם של קולן וקלואה, מתחילתו האופטימית ועד סופו העצוב לאור מחלתה הממארת של קלואה. 
לכאורה סיפור אהבה פריזאי, שיש בו דמויות משנה שגם להן סיפורי אהבה, ואם כבר השתמשתי במילה "סיפור" אז זה הזמן לציין שלא בזה העניין.
גונדרי אמנם בחר הפעם בעיבוד קולנועי לספרו של בוריס ויאן משנת 1947, אך כפי שציינתי, יש סיכוי שלאו דווקא הנארטיב הוא זה שהצית בו את מקורות ההשראה.
זוהי אינה קומדיה רומנטית בה מתרגשים, בוכים ומתמוגגים ממניפולציות רגשיות שביכולתו של הקולנוע לחולל בליבנו. זהו סרט המיועד לעיניים ולא בהכרח ללב, וזאת על אף שבסיפור אהבה עסקינן. כן, בסרט יש אהבה, יש געגוע ונוסטלגיה ויש אפילו מוות. גילוי נאות - באף אחד מהרגעים האלה לא התרגשתי. זה לא אומר שלא התמוגגתי מהוויזואליה המגונדרת, מהעיצוב הנפלא של כל שוט ומהארט התקופתי המעוצב כלואוטק  וינטג'י מרהיב פלוס אפקטים משעשעים להפליא.
אלה מפציעים בדמות ענן פלסטיק המרחף מעל פאריז, ג'וק אלקטרוני, עכבר אנושי ופסנתר שמכין קוקטיילים שעושים מצב רוח בהתאם לאקורד. ויש עוד רבים כאלה. כל שנייה בערך.

לשאלה שתמיד שואלים אותי - האם לראות את הסרט או לא, אענה ב-כן- מוחלט משום
שיצירה קולנועית חד פעמית כשל גונדרי מופיעה פעם בכמה שנים על מסכינו ומוטב לא לפספס אותה. השחקנים הנפלאים שמיטיבים להשתלב בפנטזיה המעט מבולגנת הזו, מצליחים להוסיף איכות רבה לטון ההזוי, ובחירתו של גונדרי באודרי טוטו, רומן דוריס ועומאר סיי (המוכר לנו מ"מחוברים לחיים") היא בחירה מוצלחת שמשלימה את היצירה בעלת הסגנון הגונדריי המובחן.
אך, כשם שגונדרי עמל להשיג תוצאה מרהיבה ויזואלית בעיצוב הסט, בבחירת השחקנים, בארט, במוזיקה הנפלאה של דיוק אלינגטון שהוא גיבור בפני עצמו בסרט, ובשילוב כל האלמנטים למלאכת מחשבת מרשימה והומוריסטית – הייתי רוצה לצפות לאותה השקעה בטוויית הסיפור.
הוויזואליה הנפלאה וההשקעה בצורה - לא מוכרחה לסתור את ההשקעה ברגש. עיצוב מכוון יותר של העלילה לכיוון הלב, לא היה פוגם בכל השאר.  סיפור האהבה בנוי ברשלנות בו הכול נון שלאנטי מידי, נטול קונפליקט או השתוקקות. הכול ורוד מידי כמו בפרסומת של פלאפון, וגם אם בחר האמן לייצר ניגודים מוחלטים בין החלק הראשון של הסרט לזה השני- התחושה שלי היא שהלך פה לאיבוד מימד גדול יותר.

לצד הוויזואליה ומראה העיניים- ניכר כי ליוצר בהחלט היה חשוב התוכן . 
חלקו קשור לפילוסופיה של ז'אן פול סארטר, שכמו דיוק אלינגטון גם הוא דמות בפני עצמה בסרט. בין טריק ויזואלי אחד למשנהו וגם באמצעות הטריקים, שוזר היוצר אמירות פילוסופיות הנוגעות לאהבה ולמוות.
פרחים שנובלים על גופה של החולה בעת ששושנת מים קטלנית מתיישבת בריאתה - מסמלים אולי את פריחתה ונבילתה של האהבה.
מעבר הדרגתי וגאוני להפליא מצבע לשחור לבן - מסמל את העצב ואת המוות.
אמירה על צמיחה ועל מוות מופיעה גם בדמות העבודה שבה נאלץ הגיבור לעבוד כדי לממן את הטיפול באהובתו - כשבעבודה זו, עליו לשכב ולחמם ערוגה (אולי קבר?) שם נובט לו כלי נשק.
ועוד שלל משלים, סמלים ודימויים קולנועיים הגודשים את הסרט בסגנון מובהק.
אז אם ישנה השקעה כה גדולה בצורה ואפילו בתוכן ובמשמעות, לאן נעלם הרגש שהיה יכול להתעורר ולהעצים את החוויה כולה באמצעות טיפול נכון בסיפור? מימד האמינות וההזדהות עם הגיבורים הלך לגמרי לאיבוד בין כל מוצגי מוזיאון הדא- דא הזה, וחבל. 

בתחילת הסרט, לפני הכותרות מופיע המשפט הלקוח מהספר המקורי-
כל זה הוא סיפור אמיתי, מפני שככה בדיוק ראיתי אותו בדמיון שלי.
משפט שמרמז לנו על נקודת המוצא של היצירה ועל הקשר בין מציאות לדמיון, קשר בו אוהב גונדרי לעסוק בו בכל יצירותיו. מה דמיון ומה מציאות לא ממש משנה, שניהם חיים יחד יפה זה לצד זה בכל סרטיו של גונדרי, ממש כמו בסיפור אהבה צרפתי.

ניכר שמה שבאמת מעניין את גונדרי היא השפה הקולנועית, זו כוללת גם את השפה הפנימית של הסרט עם משחקי המילים, מילים שהמציא גונדרי לצורך הסרט, משמעויות השמות של הגיבורים, וביטויים ליטראליים כמו ארון שנפתח במפתח סול ומפתח פה.
וזו רק דוגמא אחת מיני רבות.
על אף שגונדרי יצר יצירה שפונה לקהל הבינלאומי ועל אף שידע כי חלק ממשחקי המילים ילכו לאיבוד בתרגום, הוא לא ויתר עליהם. כי כל אלה מעניקים לסרט את המימד הקאלטי שלו ומסגירים את חדוות היצירה ואת החשיבות שהאמן מקדיש לפרטים הקטנים. 

ולסיום, טעימה שעושה חשק לראות את הסרט:
סצנות בלתי נשכחות, כוללות החלקה פנטסטית על קרח, ריקוד שביכולתו לעגל את הפינות כולל את אלה של הברכיים, מעוף זוגי על ענן בשמי פאריז, נסיעה במכונית שקופה מזכוכית, ארוחת בוקר בטבע בה יורד גשם רק על אחד מהגיבורים.
בכלל, כל הארוחות המופיעות בסרט, הן מרהיבות אם כי לטעמי ניתן להן זמן מסך קצר מידי, כמעט הבזקי אז התרכזו היטב.
הפרופס - האביזרים הייחודים של הסרט, כוללים פטפון עם יד אנושית, ג'וק אלקטרוני המורכב מפעמונים, מטבח מאובזר בגאדג'טים הזויים שקמים לתחייה, וביניהם טבח בתכנית בישול שיוצא לרגע מהמסך כדי לעזור לך לבשל.
ולא נשכח את הלוקיישנים , החל מבית הגיבור בתוך קרון רכבת נוסטלגי , גרמי מדרגות שבלוליים וציוריים, וכלה במנהרת רכבת חשוכה שעפים בה נוצות.  

לסיכום, זוהי יצירת מופת משוגעת וגאונית שלא תרצו לא להיות חלק ממנה.

 

צל הימים – מישל גונדרי – צרפת 2013 טריילר

תגובות

אז איפה העלילה?

תודה על מאמר מרתק ורהוט.
אלא שנראה לי שהמאמר יותר מעניין מהסרט. מהמאמר משתמע כי הסרט חלש מידי בעלילה וחזק באפקטים ויזואלים.
זה לא עובד אם אין עלילה ואקשיין (שאגב את הדרישה לאקשיין עוד השמיע אריסטו במסה שלו על השירה) ולא משנה כמה זוויות הצילום יהיו טובות. אנחנו בסופו של יום נחפש סיפורנ טוב, מותח, מרגש, מצחיק עצוב - לא משנה העיקר סיפור טוב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רעות אקשטיין