אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביקורת על התיאוריה הנטינגטון בדבר התנגשות הציביליזציות - חלק ב


התמונה של מירב גולן
ביקורת על התיאוריה הנטינגטון בדבר התנגשות הציביליזציות

סמואל הנטינגטון. רשיון: Creative Commons Attribution-Share Alike 2.0 Generic license. Copyright World Economic Forum (www.weforum.org), swiss-image.ch/Photo by Photo by Peter Lauth

חלק שני בסדרת מאמרים על האם אירועי ה-11 בספטמבר מעידים על התנגשות הציביליזציות?

חלק ראשון: האם אירועי ה-11 בספטמבר מעידים על התנגשות הציביליזציות?

 

לתיאוריה של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות", יש ביקורת רבה וחריפה, להלן אציג את עיקרי הביקורות:

 

יהושפט הרכבי

הנטינגטון הציב הסבר למלחמה הבאה ועליו הוא בונה תזה שלמה. התזה שלו מתנבאת שהמלחמה תהיה בין ציביליזציות, בעיקר בין "המערב לכל השאר". יהושפט הרכבי[1]  מציג מספר הסברים למלחמה; הרכבי מלמד אותנו על מכלול של ההסברים למלחמות, החל מהמרכיב הבסיסי ביותר – האדם, ממשיך במדינה וכלה במערכת הבינלאומית. גם בתוך מרכיבים אלו יש מכלול של הסברים למלחמות ואת הביקורת להסברים אלו. הרכבי לא מתנבא איזו תהיה המלחמה הבאה ועל איזה רקע.

הרכבי מונה שלושה הסברים עיקריים למלחמה:

טבע האדם כסיבה למלחמה

האדם, כיסוד ראשוני, יכול להוות סיבה למלחמה. סיבה זו נובעת מליקויים באישיותו של האדם – הן פסיכולוגית והן אינטלקטואלית.

ההסבר הפסיכולוגי מושתת על הרעיון כי באדם קיים יסוד התוקפנות שדוחף אותו להילחם. מקור התוקפנות עלול להיות מולד: כמורשת חייתית, כאינסטינקט. או נרכש: כתסכולים, כתכונה נלמדת.

התוקפנות כמורשת חייתית: לורנץ, כזאולוג, נתן למלחמה הסבר ביולוגי. המלחמה בין החיות נועדה להתפתחות המינים, למנוע צפיפות, כדי להגן על דור ההמשך, כדי להגן על המשאבים. המאבק בין החיות הוא מאבק של הישרדות וניצחון החזק על החלש. אצל החיות, לדידו של לורנץ, קיים מנגנון שמונע מהן להרוג את בני מינן. אותן תכונות השתרשו גם אצל האדם, הבעיה היא שאצל האדם לא קיים מנגנון העכבה, אותו מנגנון שמונע ממנו להרוג את בני מינו. דבר זה החמיר כאשר האדם למד ליצור כלי נשק שעוזרים לו להרוג גם ממרחקים[2].

התוקפנות כאינסטינקט: פרויד ראה את הנטייה ללוחמנות כאינסטינקט. בהתחלה ביסס את משנתו על הליבידו – יצר החיים, אולם אחר כך הוסיף את יצר המוות וההרס, כשהוא מופנם הוא מביא לאיבוד הדעת וכשהוא מוחצן הוא מביא לתוקפנות ולוחמנות[3]. התנטוס, יצר המוות וההרס, הוא ההסבר להתלהבות לצאת למלחמה.

התוקפנות כנובעת מתסכולים: תסכול הוא תוצאה של הפרעה במימוש של צורך. חיי השיתוף בין בני האדם, שמצריכים ויתורים, גורמים לתסכולים. התסכול הוא מקור לתחרות ותחושת קיפוח ומתחיל בילדות. התסכול מעורר רגשות תוקפנות המבקשים להיפרע[4].

התוקפנות כתכונה נלמדת: לפי גרסה זו התוקפנות נלמדת ממאבק החיים. כלומר, היא נרכשת אם מגלים שהיא גם נשכרת. כלומר, במקרה זה היא אינסטרומנטלית – אמצעי להשגת הצלחה[5].

ההסבר האינטלקטואלי מתמקד בנבונותו של האדם. האדם צריך להבין לא רק את ההצלחה הכרוכה במלחמה אלא גם את הנזקים, הוא צריך להתמודד עם דרכים כדי להשיג שלום ולהסתדר בלעדי המלחמה. המלחמה מעידה על פגם בשכלו של האדם, ולו היו בני האדם רציונלים לא היו מתחוללות מלחמות. המלחמה באה בגלל סכלותו של האדם שהיא גם הסיבה לאי-מוסריותו.

עוד על טבע האדם.

 

המדינה כסיבה למלחמה

המלחמה היא בין קבוצות של אנשים ולכן יש צורך לחפש את ההסברים במדינה.

גישת האנתרופולוגים: האנתרופולוגים טוענים כי המלחמה היא מוסד תרבותי-חברתי. ריבוי תרבויות ושוני תרבותי יכול להוות גורם של שלום. אי הבנה יכולה לנבוע מיחסיות תרבותית, כלומר כל תרבות מסתכלת על השנייה מתוך עיניה שלה וכך היא אומדת אותה.

האופי הלאומי כסיבה למלחמה: קיימים עמים שהם תוקפניים באופיים הלאומי והם הנושאים באשמת המלחמה.

לחץ דמוגרפי כסיבה למלחמה: כאשר עמים ממשיכים לגדול האם נעשים תוקפניים ופונים למלחמת התפשטות. צפיפות מולידה תוקפנות[6].

התיעוש והמסחר כמסלקים מלחמה: קיימת ההנחה שמאז המהפכה התעשייתית קיימת ירידה במספר המלחמות. קונט טען כי המלחמה היא גילוי של הארגון החברתי הטרום-תעשייתית[7]. ספנסר ומיל גרסו כי המסחר יוביל לתחרות של העושר ולליכוד הקשרים.

ליברליזם ומלחמה: הליברליזם כתורה אינדיבידואליסטית תבעה להגביל את התערבות המדינה, אך לא את ביטולה. הממשל במדינה כזו שומר על חירות האדם בתוכה, ולכן מדינה בעלת שלטון ליברלי לא תהיה תוקפנית כלפי חוץ. מדינות ליברליות לא תלחמנה ביניהן, להיפך. הן תאמצנה את גישת המסחר לשיתוף פעולה ולשלום. משטר כלכלי חופשי הוא המפתח לשלום[8] .

דמוקרטיה ומלחמה: משטר דמוקרטי נותן ביטוי לרצון העם, והאינטרס של העם הוא שלום[9].

לאומיות ומלחמה: התביעות לכונן מדינות עצמאיות גררו איתן מלחמות. כל לאום דרש את עצמאותו באמצעות מדינה ריבונית[10].

סוציאליזם ומלחמה: מוסבר על ידי מארקס כמלחמה של הפרולטרים בבורגנים. החברה מורכבת מבורגנים ומפרולטרים שקיים ביניהם מאבק. המלחמה היא בין שתי קבוצות מעמדיות. כאשר ינצח המעמד הפרולטרי את הקפיטליסטים-בורגנים כבר לא תהיה מלחמה, והשלום יבוא עם השלטת המשטר הסוציאליסטי[11].

האימפריאליזם והמלחמה: לנין הוא אבי תורת האימפריאליזם. האימפריאליזם הוא השלב העליון של הקפיטליזם, והאימפריאליזם מביא למלחמה. לפיכך יש לחסל את האימפריאליזם ולכונן במקומו משטר סוציאליסטי עולמי[12].

מיליטריזם ומלחמה: המיליטריזם היא גישה המפארת את המלחמה. היא גורסת כי בין המדינות שוררת מלחמת קיום. מכאן נובע שהמדינות חייבות לטפח את עוצמתן הצבאית. השלום, לפי גישה זו, הוא זמני, ויתרה מכך הוא מנוון[13].

 

המערכת הבינלאומית כסיבה למלחמה

המערכת הבינלאומית היא מערכת אנרכית, מערכת שקיימים בה גופים מדיניים רבים ללא גוף שופט ומפקח עליון. המצב בין המדינות הוא מצב טבע, לעומת מצב אזרחי שמצוי בתוך המדינות. במצב הטבע אין מי שיגן על הגופים המדיניים ולכן הן נזקקות לחימוש. עצם החימוש מהווה איום. מכאן נובע שהמערכת הבינלאומית היא מערכת "פרימיטיבית" והמלחמה כנובע מכך היא תוצר מערכתי.

רוסו טען כי המדינות במצב הטבע יכולות להרשות לעצמן להישאר במצב זה. הסכנה של השמדת המדינה לא קיים לעומת הסכנה של האדם כפרט, לו היה חי במצב הטבע. עיקרון האי-שוויון אצל רוסו מנחה אותו גם להסבר שגם המדינות אינן שוות, ולכן קיימת סכנה ממשית.

התופעה הזו שבו המצב החברתי כופה התנהגות לא חברותית מודגם גם בבעיה של "דילמת האסירים". בעיה זו מלמדת לקח חשוב: אם כל מדינה תבקש את טובתה בלבד – תקופחנה שאר המדינות. ולכן, יש צורך בשיתוף פעולה של שאר המדינות[14].

מרוץ החימוש בין המדינות יכול להיות גם גורם הרתעה ולכן מונע מלחמה, אבל הוא יכול גם לסבך את היריבים ולגרור למלחמה. יש לשים לב לכך שמרוץ החימוש הוא תוצאה של סכסוך ולא הסיבה שלו, והוא יכול להחריף אותו מצד אחד או להקהות את עוקצו מצד שני.

שוויצר וגולדשטיין

בפתרון של שוויצר וגולדשטיין לבעיית המתאבדים ובן לאדן, מצויה גם הביקורת. הם טוענים כי יש צורך לסכל את פעולות הטרור של אל קאעידה ושותפיו בכלל ואת טרור המתאבדים בפרט ויש צורך דחוף להיערך למתן מענה רעיוני לאתגר המתאבדים שהציב אל קאעידה. יש הכרח להציג לתומכי האסלאם הקיצוני חלופה אסלאמית רעיונית המעניקה פרשנות מתונה לצווי הקוראן מול הפרשנות החד –ממדית והקיצונית שהעניקו לו בן לאדן ושותפיו[15].

כלומר הפתרון שלהם הוא בתוך האסלאם: מענה כזה יכול להינתן אך ורק על ידי חכמי הלכה מוסלמים ומנהיגים בעלי שם, בתמיכה של מדינות ערביות ומוסלמיות ומוסדות אסלאמיים מוכרים ובעלי משקל הילכתי, תרבותי ומוסרי. התפקיד שצריכים למלא גורמים שמחוץ לאסלאם הוא עידוד מנהיגי מדינות ערב ומדינות אסלאם ואף לחץ עליהן לנקוט פעילות כזאת. בה בעת חשוב שבמדינות עם מיעוטים אסלאמיים גדולים, למשל במדינות אירופה, יקבלו גורמי דת מובילים ומוסמכים עידוד להירתם במלוא כובד משקלם החברתי והמוסרי למניעת התרחבות של מגמות הקצנה הקיימות בקרב צעירים מוסלמים. הגברת האלימות והטרור של גורמים אסלאמיים קיצוניים עלולה להוביל להקצנה נגדית של קבוצות שוליים במערב, שעלולות לנצל את המצב כדי לעורר התנגשות על רקע גזעני ולדרדר את היבשת למעגל דמים על רקע דתי וגזעני[16].

 

סלבוי ז'יז'ק

סלבוי ז'יז'ק מתנגד להצגת הבעיה כמלחמה בין עולם "נאור" לעולם "פונדמנטליסטי". יש כאן ניצחון של אידיאולוגיה מסוימת, במקרה זה – כלכלת שוק חופשי. אבל זה שונה מניצחונות אחרים של אידיאולוגיות בעבר. היום משהו משתנה בצורה יסודית בחברה. היום מה שאידיאולוגיה אומרת לך יותר ויותר זה: תהנה, תבלה, תעשה חיים. אבל זה לא קשור למקום מסוים או לתרבות מסוימת . מי שטוען שזה עניין אירופי מחמיץ את העניין. הקסם של הקפיטליזם הוא שזו מן מכונה אנונימית שעובדת מצוין גם עם נצרות, בודהיזם, אסלאם, בכל מקום[17].

מה שקורה הוא לא התנגשות בין תרבויות וראוי שנדחה זאת באופן עמוק: אם ניקח לרגע את המאבק ההגליאני בין אדון לעבד נבחין בפרדוקס; על אף שאנו נתפסים במערב כאדונים נצלנים, אנו נמצאים למעשה בעמדת העבד, שבדבקותו בחיים ובתענוגות החיים אינו מסוגל לסכן את חייו, בעוד שהרדיקלים המוסלמים העניים הם האדונים, המוכנים לסכן את חייהם. לכן, מה שאנו עדים לו כיום הוא בעיקר התנגשויות בתוך כל אחת מהתרבויות[18].

המטרה של הפונדמנטליסטים האסלאמי אינו רק הקפיטליזם הגלובלי בלבד, על האימפקט ההרסני שלו ועל מכלול החיים החברתיים, אלא נכללים בו גם המשטרים "המסורתיים" המושחתים בסעודיה, בכווית וכדומה. מעשי הטבח הנוראיים ביותר (רואנדה, קונגו, סיירה ליאון) לא רק התרחשו ומתרחשים גם עכשיו, בתוך אותה "תרבות" עצמה, אלא הם גם קשורים בבירור למשחק הגומלין הקיים בין האינטרסים הכלכליים הגלובליים[19].

צריך להתמקד ברקע הכלכלי של הקונפליקט, בהתנגשות בין האינטרסים הכלכליים לבין האינטרסים הגיאופולטיים של ארה"ב עצמה. אין כאן רק ניגוד בין חברה ליברלית לחברה פונדמנטליסטית. לחברה הליברלית, יש בנות ברית מונרכיות בארצות ערב שהמשטר בהן שמרני-קיצוני עמו סעודיה וכווית, שהשתלבותן בקפיטליזם המערבי מלאה ושלמה. ויתרה מזאת, כדי שארה"ב תוכל להיות בטוחה שאוצרות הנפט שלהן יעמדו לרשותה עליהן בהכרח להישאר ארצות לא-דמוקרטיות[20].

שי שאול ויורם שוייצר

סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עומדים בסימן "הקונפליקט בין התרבויות". הנטינגטון, מאבות התפיסה, טוען כי לאחר סיום עידן "המלחמה הקרה" מקור הקונפליקטים בעולם הוא בראש ובראשונה "תרבותי". הנטינגטון מונה שמונה תרבויות מרכזיות בעולם המודרני ומציין את האסלאם כמיליטנטית ביניהן. הקונפליקט בין התרבויות ניתן להמשגה ולבחינה מנקודת מבט שונה המסווגת את התרבויות לשתי קטגוריות מרכזיות: התרבות והפילוסופיה המדינתית, המוסדית והטריטוריאלית מול התרבות והפילוסופיה הנומדית. ניתן לנתח את הטרור האסלאמי על פי המודל של אל קאעידה ואת "המלחמה בטרור" שעליה הכריזה ארה"ב בעקבות התקפת הטרור של ה-11 בספטמבר כביטוי מובהק לעימות תרבותי בשני מישורים: עימות בין התרבות הנומדית לתרבות המדינתית הטריטוריאלית; עימות בין התרבות האסלאמית לתרבות המערבית. למרות שמדובר לכאורה בשני מישורים שונים, הרי שבפועל קיימת תאימות רבה ביניהן, שכן ארה"ב מייצגת הן את התרבות המדינתית והן את התרבות המערבית, ואילו אל קאעידה ובן לאדן מבטאים את תפיסת התרבות האסלאמית הרדיקלית ואת התרבות הנומדית. ז'אק דרידה, ג'יל דילוז, פליקס גוטארי ופילוסופים נוספים רואים בנומדיות תפיסה פילוסופית, הנמצאת בעימות מתמיד עם הפילוסופיה המדינתית והרודנית על פי הגדרתם[21].

הנטינגטון מעלה גישה כוללנית וגורפת בהציגו את כלל המדינות המוסלמיות כמקשה תרבותית אסלאמית אחת, המתמודדת מול התרבות המערבית ותרבויות נוספות. בחינה מדוקדקת של רוב המשטרים במדינות המוסלמיות מצביעה על כך, שבמרביתן משטרים חילוניים או משטרים בעלי אוריינטציה אסלאמית מתונה ופרגמאטית, שאינם נמצאים בקונפליקט עם המערב, אלא דווקא הצטרפו ל"שורות המודרניזציה", תוך אימוץ טכנולוגיות, ערכים ואורחות חיים מערביים[22].

הנטינגטון גם אינו מבחין בין זרם מרכזי זה בעולם המוסלמי לבין הזרמים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים, שחרתו על דגלם את המאבק נגד התרבות המערבית ומהווים עדיין מיעוט אסלאמי מיליטנטי. לפיכך, העולם המוסלמי נתון בקונפליקט תרבותי פנימי עמוק וחריף לגבי צביונה ודרכה של החברה המוסלמית, ותוצאות המאבק הפנימי מכתיבות ויכתיבו את אופי הקשרים בין התרבות האסלאמית לתרבות המערב ותרבויות נוספות. משטרים במדינות אסלאמיות רבות לא רק אימצו דפוסי תרבות מערביים, אלא אף נסמכים על סיוע צבאי, פוליטי וכלכלי מערביים על מנת לשמור על קיומם. אוסאמה בן לאדן וארגון אל קאעידה מהווים ביטוי מובהק ביותר של תופעת בוגרי אפגניסטן ושל התפיסה התרבותית והפילוסופית של תופעה זו ותפיסת הקונפליקט התרבותי[23].

על פי אמונתו, האסלאם הרדיקלי נאבק למען סילוק השליטים המושחתים בעולם המוסלמי ולמען כינון קהילת מאמינים אסלאמית אוטופית, "האומה". לאסלאם אין גבולות, ומדינת הלאום המוסלמיות הן יצירות מלאכותיות של הקולוניאליזם והאימפריאליזם שנועדו לגרור פילוג מלאכותי בעולם המוסלמי ולהנציח את שליטתן ואת מעורבותן של המעצמות המערביות. לפיכך, האסלאם הרדיקלי מייצג תפיסה נומדית השוללת את הישות המדינתית ורואה בה ביטוי לעריצות תפיסתית ופיזית של התרבות המערבית המייצגת את התרבות המדינתית[24].

בן לאדן מייצג את הקונספט "הנומדי" של הנווד, שאינו מתיישב ומתמסד בתוך מערכת מדינתית, אלא נמצא בתנועה מתמדת. הטריטוריה חיונית לו כדי לקדם את מטרותיו, אולם לא נוצרת זיקה קבועה לטריטוריה מסוימת. ארגון אל קאעידה נבנה על פי התפיסה הנומדית כארגון חסר מבנה היררכי ברור המורכב מתאים הפרוסים ברחבי העולם[25].

העולם החופשי ניצב כיום בפני איום גלובלי חסר תקדים, המאיים על עצם אושיות החברה והמדינה וחותר לערער את יסודותיו. המלחמה נגד הטרור שאותה מובילה ארה"ב כיום היא בבחינת "מלחמת עולם שלישית" שונה אמנם במאפייניה ממלחמות העבר, אך הישגיה ישפיעו על מידת הביטחון האישי והחופש של כל אחד מאזרחי העולם ומכאן חשיבותה הרבה[26].

יורגן הברמאס

הברמאס חולק על הנטינגטון במה שנוגע להיחלשות מדינת הלאום. הנטינגטון טוען שלמרות היווצרותן של ציביליזציות מדינת הלאום תמשיך להיות כוח. אולם הברמאס טוען כי סכנת התפוררות המדינה מאיימת על העולם המתועש לרבות מדינות האיחוד האירופי בעקבות תהליכי גלובליזציה[27].

1945 היא נקודת מפנה בספרו של הברמאס: הניצחון של בעלות הברית סלל את הדרך להתפתחות דמוקרטית (זוהי גם נקודת מפנה באמנות הפלסטית ובארכיטקטורה). המאה ה-20 לדידו, היא "המאה הקצרה" (1914-1989, כש1789-1914 היא "המאה הארוכה"), שפילוחה מאחד את תקופת המלחמות העולמיות עם תקופת המלחמה הקרה לחטיבה אחת ויוצר רושם של קשר הומוגני של מלחמה בלתי פוסקת בת 75 שנה בין השיטות, המשטרים והאידיאולוגיות. שינוי זה הוא גם הרקע לשלוש התפתחויות פוליטיות: המלחמה הקרה, הדקולוניזציה וכינון המדינה הסוציאלית באירופה[28].

הגלובליזציה הכלכלית היא האתגר המרכזי הניצב בפני הסדר הפוליטי והחברתי שנוצר באירופה שלאחר המלחמה. אולם, היא גם זו שהורסת קונסטלציה היסטורית, שאפשרה את קיומה של המדינה הסוציאלית. לפיכך פונה המבט ראשית לכל אל הקמתם של מוסדות על-לאומיים. זה מסביר את הבריתות הכלכליות היבשתיות המאפשרות הסכמים בין ממשלתיים, הכוללים סנקציות[29].

המדינות כיחידות צריכות לקשור עצמן לנוהלי שיתוף פעולה מחייבים במסגרת קהיליית מדינות קוסמופוליטית מחייבת. הברמאס אופטימי וטוען כי בעקבות שתי המלחמות הברבריות השתנו הפרמטרים הפוליטיים-תרבותיים של היחסים הבין-מדינתיים במידה כזו שהאו"מ מצליח להוקיע מלחמות והרשעת פשעים נגד האנושות. אולם, כדי לקבוע סדר בחברה העולמית שלוחת הרסן צריכה להיות מדיניות המחלקת מחדש את הנטל. דבר כזה יכול לקרות רק על בסיס של סולידאריות אזרחית עולמית, למרות שתהיה חלשה לעומת הסולידאריות האזרחית שהתפתחה במדינת הלאום[30].

האנתרופולוגיה טיפחה במשך תקופה ארוכה את המבט הנוסטלגי על תרבויות מקומיות, שכביכול נעקרו משורשיהן בלחץ ההומוגניזציה הממוסחרת ואיבדו את האותנטיות שיוחסה להן. לאחרונה, היא מדגישה את אופיין הקונסטרוקטיבי ואת רבגוניותן של התשובות החדשניות, שהגירויים הגלובליים מעוררים בהקשרים מקומיים. בתגובה ללחץ המאחד של תרבות עולמית חומרית נוצרות במקרים רבים קונסטלציות חדשות, שאינן משטחות הבדלים תרבותיים קיימים, אלא יוצרים על ידי צורות כלאיים רבגוניות חדשה[31].

בניגוד לתמונה המסורתית של השיחים הרב-תרבותיים הברמאס משרטט תמונה דינאמית המתארת בנייה מתמדת של השתייכויות, תת-תרבויות וסגנונות חיים חדשים. תהליך זה מתנהל על ידי מגעים בין-תרבותיים וקשרים בין קבוצות אתניות רבות. הוא מחזק את הנטייה לאינדיבידואליות ולבניית "זהויות קוסמופוליטיות", הקיימת ממילא בחברות פוסט-תעשייתיות[32].

האו"מ, כמי שמאחד מדינות שהבדלים קיצוניים בגודל אוכלוסיהן וצפיפותם, במעמדן הלגיטימי ובדרגת התפתחותן, הוקם למעשה לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה למנוע מלחמות נוספות. מלכתחילה היה התפקיד לאכוף את זכויות האדם. בינתיים, הצטרפו בעיות של ביטחון הסביבה. כלומר האו"מ הופך להיות מוגבל – ביות המלחמה ומניעת קטסטרופות הומניטאריות וסיכונים כלל-עולמיים. לנוכח הצטמצמות של אלה לפעילויות שומרות סדר לא תצמח ממשלה עולמית[33].

ואם למרות זאת יחליטו אזרחי העולם להתארגן במישור הגלובלי ואפילו יכוננו ייצוג דמוקרטי נבחר, הוא חייב להיות מושתת על המוסר וצדק. ובכל זאת, תהיה זו תמונה מפוזרת של קשרים, אינטראקציות ופעולות גומלין בין תהליכים פוליטיים המתרחשים בעיקשות במישור הלאומי, הבינלאומי והגלובלי[34].

הטענה בדבר "התנגשות הציביליזציות" היא בדרך כלל מעטה דק אשר מסתיר בעיקר את האינטרסים הכלכליים של המערב. כלומר, המערב מקדם את הטענה שהקונפליקט הוא תרבותי, על מנת להסתיר את הניצול הכלכלי של העולם האחר[35].

הברמאס חושב שה-11 בספטמבר קרוב יותר לאוגוסט 1914, תחילתה של מלחמת הועלם הראשונה. כמו ב-1914, ה-11 בספטמבר מציין את תחילתו של עידן של אי ודאות ואי יציבות לא רק ביחסי מזרח-מערב אלא גם ביחסי ארה"ב-אירופה. התגובה האמריקנית לטרור הובילה לחשד בסיסי שהופנה כלפי זרים, יחד עם ציפייה לתמיכה ללא תנאי מהשותפים הפוליטיים, ואירופה בראש ובראשונה. הדרישה לתמיכה ללא תנאי שהממשל בארה"ב העלה בפני השותפים הפוליטיים ו"העולם התרבותי", הוא רק מאפיין אחד של התקופה שלאחר ה-11 בספטמבר. המאפיין השני הוא הצורך להמיר את החוק הבינלאומי הקלאסי בסדר קוסמופוליטי חדש – צורך שהתעצם בעקבות האיום של הטרור הגלובלי. המדינה המודרנית, לדידו של הברמאס, היא מדינה מורכבת ורב-תרבותית, ועל כן זהותה נקבעת פוליטית על סמך נאמנות כל האזרחים לחוקה משותפת[36].

 

סוזאן באק-מורס

האויב העולמי החדש הפך להיות הטרור, והטרור, בתורו זוהה עם האסלאמיזם. אולם האסלאמיזם, טוענת באק-מורס, אינו טרור. אסלאמיזם, לדידה, היא הפוליטיזציה של האסלאם בהקשר הפוסט-קולוניאלי. מדובר בשיח של התנגדות, העוסק בצדק חברתי, בלגיטימיות של הכוח ובחיים האתיים, שיח שנועד לאתגר את ההגמוניה של נורמות פוליטיות ותרבותיות מערביות. באק-מורס טוענת שברגע שנהיה מוכנים לחשוב מעבר לטרור נגלה שהשיח האסלאמי, הפעילים שמאמצים אותו והשלכותיו הפוליטיות אינם מונוליתיים. אולם האסלאמיזם הזה שונה מהאסלאמיזם המשתק ומדכא על התנגדות פנימית[37].

תרומתה העיקרית של באק-מורס למחשבה הפוליטית הוא הביקורת שלה על אודות התרבות, כאשר בבסיס הביקורת היא מציבה את הטענה כי שליטה תרבותית חשובה לא פחות משליטה פוליטית וכלכלית, ואולי היא אף התנאי המאפשר את סוגי השליטה השונים. יתרה מזאת, לא ניתן לנתק בין הברבריות ובין התרבות (ביקורת על טענתם של אדורנו והורקהיימהר כי הציביליזציה המערבית היא ברברית)[38].

--------------------------------------------------------------------------------

הרכבי יהושפט, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות, תל אביב, 1990[1]

שם, עמ' 249[2]

שם, עמ' 250[3]

שם, עמ' 252[4]

שם,שם[5]

שם, עמ' 263[6]

שם, עמ' 265[7]

שם, עמ' 272[8]

שם, עמ' 274[9]

שם, עמ' 278[10]

שם, עמ' 282[11]

שם, עמ' 284[12]

שם, עמ' 289[13]

שם, עמ' 300[14]

שוייצר יורם, גולדשטיין פרבר שרי, אל קאעידה והגלובליזציה של טרור המתאבדים, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, מזכר, 76, יוני 2005 עמ' 69[15]

שם, עמ' 70[16]

ראיון של נועם שיזף עם סלבוי ז'יז'ק, תולדות התבונה בעידן השיגעון, "סופשבוע", מעריב, 14.7.2006[17]

ז'יז'ק סלבוי, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, רסלינג, תל אביב, 2002, עמ' 49[18]

שם, שם[19]

שם, עמ' 50[20]

שי שאול, שוייצר יורם, הפתעה צפויה, המרכז הבינתחומי הרצליה, אוגוסט 2002, עמ' 55[21]

שם, עמ' 57[22]

שם, עמ' 58[23]

שם, עמ' 59[24]

שם, עמ' 60[25]

שם, עמ' 212[26]

הברמאס יורגן, הקונסטלציה הפוסט לאומית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001, עמ' 15[27]

שם, עמ' 23[28]

שם, עמ' 31[29]

שם, עמ' 35[30]

שם, עמ' 62[31]

שם, עמ' 63[32]

שם, עמ' 102[33]

שם, עמ' 106[34]

בוראדורי ג'יובנה, פילוסופיה בזמן טרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד,רסלינג, 2004, עמ' 60[35]

שם, עמ' 76[36]

באק-מורס סוזאן, חשיבה מעבר לטרור, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 10[37]

שם, עמ' 15[38]

 

 

תגובות

יורם שוויצר צודק

מידע אישי שלי זאת שיטת הלוחמה לטרור במדינה רב לאומית כמו סינגפור. בסינגםור יש מיעוט מלזי מולמי והישלטונות נלחמים בנטייה לטרור ולאיסלאם קיצוני באמצעות תוכניות חינוך שאליהם הם רותמים אנשי דת בעלי שם. כל אדם שנתפס במעורבות בפעילות איסלאמית קיצונית- מוצמד אליו חונך מוסלמי מתון שמחנך אותו ומראה לו את הטעות שלו ואת הצדדים האחרים של האיסלאם. זה עובד לא רע. היתרון שלהם עם זאת שהם מדינה קטנה וקל לבצע את זה ביעילות

אגב, הגעתי לפה דרך הפייס בוק. חייב לציין שזה מאמר מצויין ואתר מצויין. ממש מעניין לקרוא פה דברים. איך לא ידעתי על האתר הזה לפני

ת ו ד ה :)

ת ו ד ה :)

לקרוא ולהנות

תודה לך מירב על מאמר שקריאתו גם מהנה וגם משכילה כמה הערות:1.נכון וטוב שהזכרת את מהותו הגנטית- ביולוגית של האדם ששייך למשפחת בעלי החיים וגם עליו חלים כללים של תוקפנות וטריטוריאלזם כדאי להזכיר שלורנץ ציין שאצל רוב החיות התוקפנות בקרב בני אותו מין היא מרוסנת פעמים רבות הזכר המובס בקרב נכנע ומציל את חייו מה שלא מאפיין את האדם 2. לדעתי הגדרה מדוייקת של תרבות שירטוט קווי מיתאר שלה אלה יומרות שאפתניות מדי מכיון שלא ניתן להגדיר הגדרה מכלילה שום תרבות בתרבות המערב בולטים למשל ההבדלים בין האירופיים לבין ארצות הברית: ההתייחסות לנושא החזקת כלי נשק בידי אנשים פרטיים התייחסות לעונש המוות ובקיצור :אם נשווה תרבותית את ארצות הברית מול למשל דנמרק ושבדיה נמצא יישויות דומות אך לא זהות כך גם באיסלאם. כמו שלתורה 70 פנים כך גם לאיסלאם 3 .

נראה לי שבארץ מייחסים חשיבות מוגזמת לבעיית יחסי מערב- איסלאם עבור ארצות הברית נושא האיסלאם הוא סוג של מיטרד והפיגועים הם מכה קטנה בכנף הזכרת את 'זיז'יק שכידוע לדעתו המלחמה נגד הטרור היא בעצם מלחמה פנים אמריקאית בין ארצות הברית לבין"עודפי הכוח" שלה(בגלל קוצר היריעה לא אוכל להרחיב מירב בבקשה בבקשה: הקדישי מאמר ל'ז'יז'יק!) אם מדובר על ענייני חוץ מה שמטריד באמת את ארצות הברית הם המזרח הרחוק הענק הסיני יחסי סין ושכנותיה סבך עניינים הקשורים בסיבות הקלאסיות של עימותים: לא תרבותיים אלא מאטריאליסטיים פרופר: שליטה על טריטוריה שליטה על משאבים ובעידן המודרני למי תהייה ההובלה בכלכלה הגלובלית. ובכלל אם נעיין בכלל העימותים הגדולים שקרו מאז מלחמת העולם השנייה נמצא שהם עימותים בתוך הציבילזציות ולא בין ציביליציה אחת לשנייה(באירופה: סרביה- קרואטיה באפריקה - על רקע שבטי
במזרח התיכון- מלחמת איראן- עירק וכיום הנעשה בסוריה במזרח הרחוק שיתוף פעולה בין ארצות הברית יפן דרום קוריאה ויאטנאם מול החשש מסין וכו)יש כמובן עימותים החורגים מכלל זה אבל עדיין : מאז תום מלחמת העולם השנייה הרוב המכריע של נפגעי מלחמה ופעולות טרור הם נפגעים שבתוך הציביליזציה ולא במאבק שבין
ציביליזציות 4. לפני כ50.000 שנה החלה הגירה של אבות אבות אבותינו מאפריקה למזרח התיכון ולאחר מכן למזרח אסיה (ולאוסטרליה) לאירופה ולבסוף ליבשת אמריקה הגירה זאת היית לצורך מציאת מזון ומשאבי קיום
האם כיום אנו חוזים בתהליך של סגירת מעגל.? האם כיום מתחיל תהליך של הגירה המונית של אפריקאים מאפריקה
מוכת הרעב והמחלות לאירופה ולאמריקה השבעות והעשירות?כאז כך עכשו הסיפור הוא לא תרבות אלא קיום:מזון משאבים. המפגש באירופה לפני עשרות אלפי שנים בין אבותינו האפריקאים לבין שוכני אירופה הניאנדרתליים נסתיים בהכחדת האחרונים(וגם כנראה התמזגות) האם הולך להסגר מעגל?ימים יגידו אבל הם יגידו כנראה דבר נוסף אין חדש תחת השמש שילוב של תוקפנות מולדת ושל הכרח בהשגת משאבים לקיום כלכלי יציב ימשיכו להוות את חומרי הבעירה של קונפלקטים. פערים בין ציביליזציות קיימים אך מישניים בכל מקרה תהייה דעתנו על תיאוריית הנטינגטון אשר תהייה אין ספק שהוא מהחשובים והמרתקים מבין ספרי ההגות הפוליטית שנכתבו במאה העשרים

אכן כך

ההתנגשות העתידית בין ציווילזציות תהיה על משאבים כמו קרקע, מיים, אנרגיה. הכסות להתנגשות תהיה תרבותית אבל מתחת לפני השטח, אנו נכנסים לעידן לא יציב של מאבק בעבור משאבים הולכים וקטנים מול אוכלוסיה הולכת וגדלה

מאוד מעניין מה שאתה כותב גיורא (!) :)

אנסה להגיב, לפחות לחלק מהערותיך:
התייחסתי להגדרת התרבות בגלל כותרת הספר והמאמר של הנטיגטון: civilization, בעברית זה הוגדר "תרבות". לערך תרבות אפשר לכתוב מאמר בנפרד..
לגבי יחסי מערב-איסלאם: אני לא רוצה לשתול ספוילרים, אבל לא יודעת אם שמת לב, זהו חלק שני מתוך כמה חלקים של מאמר אחד ארוך מאוד. הכותרת הגדולה שלו היא: האם ארועי 11 בספטמבר מעידים על התנגשות הציבליזציות (כפי שהנטינגטון טען)? אם תשמור על עקביות, תמצא תשובות לשאלות שלך, ועוד..
לגבי הסעיף האחרון שלך, שגם יכול לכלול סמינריון שלם: אני חושבת שזה קשור לטענה של העולם השטוח. וכן, אני מסכימה איתך, אנחנו בהישרדות. מאז ומתמיד
לגבי ז'יז'ק: אתה בהחלט מאתגר אותי!!! (אבל על איזה נושא.. הוא כתב על הכל, כמעט..)

שוב - תודה!

סלבוי ז'יז'ק

תודה על התייחסותך לתגובתי אני מכוון בעיקר לספרו"ברוכים הבאים למדבר של הממשי"(נדמה לי שהשם לקוח מהסרט מאטריקס) יש בספר חמש מסות בהקשר פיגועי 11.9 מסות בהן זיזק מנסה לנתח את תיאורי הטרור ומגיע למסקנות מאוד מקוריות וגם כמובן שנויות במחלוקת אני אישית מפקפק בעצמי אם הצלחתי להבין היטב את טענותיו
יכולת הניתוח המרשימה שלך תוכל לתרום תרומה חשובה להבנת ספרו של ז'יזק.אחכה סבלנות ושוב:יישר כוח
על המאמר המצויין שלך שקראתי אותו מספר פעמים

אין מה לנתח גיורא- הכל פשוט, צריך רק להסתכל

הרי זה ברור כשמש בצהרי היום במדבריות ערב, הטרור האיסלאמי נובע מקינאה- קינאה מטאפיסית. האיסלאם אמור להיות הדת המונותאיסטית האחרונה והמוצלחת ביותר. המוסלמים מאמינים שהם עלו על המתכון לחיים טובים אבל במציאות המדינות האיסלאמיות נכשלות בכל התחומים - החברתי, התרבותי, הכלכלי, המדעי.
הפער הזה בין ההבטחה לבין המציאות יותר דיסוננס שאי אפשר להתגבר עליו והדרך להוציא את התסכול היא באמצעות האלימות. עובדה היא שמרבית הטרוריסטים הם אנשים משכילים שהתחנכו במערב , גדלו בו וספגו את ערכיו. כשהם חוזרים הביתה- המציאות מכה בהם בפנים. הם מרגישים הכי הרבה את הפער בין התרבות שלהם לתרבות המערב. הם לא מסוגלים להתמודד עם ולכן פונים לאלימות.
בדיוק באותו האופן שילד בגן שמקנא בחבר שלו, יבחר להרביץ לו.
זה האמת הבסיסית, הפשוטה והכי שורשית שממנה נובעות יתר האמיתות.

תגובה לששיק ושי

בתגובה שלך יש ניתוח מעניין על גורמי הטרור. אני מסכים עם הדברים שכתבת ואינני מערער עליהם. אבל כמה הערות:1 הגורמים שמנית משקפים תמונה חלקית בלבד באם בעתיד אחד מהכותבי המאמרים במגאזין זה יקדיש מאמר לנושא הטרור המוסלמי אפשר יהייה להרחיב בנושא זה 2. לגבי אין מה לנתח אני התכוונתי לתיזה של סלבוי ז'יז'ק אותו מירב הזכירה . הוגה זה מקשר בין הטרור לבין ארצות הברית בצורה מקורית הוא רואה בטרור האיסלמי
תוצר של העוצמה האמריקאית בערך כמו שהפאשיזם(בעיניו הוא מעודפי הקפיטליזם או כמו שהטליבן באפגניסטן הוא תוצר סוכנות ביון האמריקאית בזמן הפלישה הסובייטית) אני אומר במפורש שאינני בטוח שירדתי לסוף דעתו
ולכן ביקשתי ממירב שבקרוב תכתוב מאמר על ספרו של 'זיז'ק ואז אוכל להבין טוב יותר את דבריו. הזכרתי אותו אך ורק מפני שמירב הזכירה אותו. 3 באם לבנות סולם היררכי של פוטנציאל גורמים למלחמות עתידיות הייתי מעמיד בראשו את נושאי ההשרדות ובזה אני תמים דעות עם מירב.מאבקי התרבויות הם משניים לעומת המסוכנות הפוטנציאלית בנושא משאבים בין ארצות הברית ואירופה מול המזרח הרחוק ובעתיד הרחוק יותר מול יבשת אפריקה. האירוע הטראגי שהיה שבוע שעבר מול חופי איטליה הוא תזכורת כואבת לכך

אז איזה בשורה את מביא איתך גיורא?

אז אחרי הכל בסוף ילחמו על משאבים? כמו שהיה מאז שחר ההיסטוריה? אז מה המשמעות של קידמה אם שום דבר לא משתנה? ממש מדכא- הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש.

תגובה מגיורא לאבירם קושינסקי

לעניות דעתי רצוי להפריד בין שני דברים: 1. האדם כחלק ממשפחת החי שבטבע שבנוי מאותם חומרי בניין של בעלי חיים אחרים(די. אן. אי חלבונים וכו)כפוף גם לאותם חוקי טבע כשל אחרים כגון טריטוריאליזם וכו אבל בעיקר כפוף
לציווי הביולוגי של לשרוד ולהתרבות. מכאן מתחילה הדרך במובילה למלחמות כי לממש ציווי זה צריך משאבים והמשאבים ככלל לא מספיקים לכולם(עיין ערך מלתוס קשישא) 2 הקדמה ועידן הנאורות תרמו תרומה ענקית לאפשר הפחתת הצורך במלחמות. שילוב של ערכי רוח נאורים כמו הומניזם דמוקרטיה וכו בשילוב עם המהפכות התעשייתית והטכנולוגית מאפשרות לאנושות לייצר מזון ואמצעי קיום הרבה מעבר למה שהטבע מציע לנו(הנדסה גנטית של יבולים-צמחים חקלאות מודרנית מפעליתעשייה ועוד)וכך שיש לקוות שהקדמה תפחית משמעותית את הצורך להלחם. ראה למשל האיחוד האירופי לעומת אירופה של לפני מאה או שבעים שנה. שאלה אחרת היא אם
מנהיגי העולם הראשון השבע והעשיר ישכילו להתעלות ולנסות לצמצם פערים מול אפריקה למשל לגרום לחלוקה יותר מאוזנת של העושר העולמי זאת שאלה מעניינת השווה דיון נפרד ומיוחד

אופטימיות ללא בסיס

היבשת השחורה היא חור שחור. היבשת הזאת כל כך נכשלת וכל כך בעייתית ששום חלוקת עושר או הפניית משאבים מהעולם העשיר לעני לא תוכל להציל אותה כאשר הבעיות בה הן הרבה מעבר לשורשיות.
העברת משאבים לאפריקה, ולא משנה כמה יעבירו, תבלע כל כך מהר שלא תספיק לומר את המילה "ניאו-מרקסיזם" והם יעלמו בלא נודע כי בא אל קרבו.
אפריקה תמשיך להוות גורם בעייתי וחוסר מייצב בעולם גלובאלי כשהיא נהפכת למקור ייצוא מספר אחד של הגירה, טרור ומחלות

אל תקרא לי גזעני, אנא ממך. יש פה ניתוח מפוקח של המציאות

תגובה מגיורא למולי

אתה מעלה נקודה מענינת וחשובה. חיזוי העתיד הוא יכולת שאינה מצוייה בארסנל התכונות של האדם. אנחנו יכולים להעלות תרחישים או לנסות
לבדוק אפשרויות ולא יותר ההתייחסות שלי לאפריקה לא באה ממקום של אופטימיות או שלפסימיות אני תמים דעות אתך(לפי תגובות קודמות שלך)
שמאבקי תרבות הם מעטה שמכסה על מאבקי השרדות ושליטה על משאבים מנקודת מוצא זאת נראית לי אפריקה כפוטנציאל לעימותים עתידיים
ייתכן מאוד שאתה צודק ושום סיוע או הפניית משאבים לא תעזור ליבשת בעיותיה הן כל כך שורשיות וזהו בדיוק החשש שלי : תסתובב בדרום תל אביב
או ברובעים שונים בערי אירופה תראה איך ספרד עושה מאמצים נואשים לעצור מהגרי עבודה מלהכנס אליה. אולי אם מנהיגי העולם הראשון ינסו לווסת בצורה אחרת את העושר העולמי אולי אפשר יהייה לנטרל קצת שיטפון אנושי עתידי.?אגב לא רק אפריקה אחת הסיבות להחלפת הממשלה באוסטרליה(לפני כמה שבועות)היה הטחת המפלגה המנצחת(לשעבר האופוזיציונית) להלחם ביתר תקיפות במהגרי עבודה לא חוקיים ממדינות המזרח הרחוק העניות המבקשים למצוא פרנסה ביבשת השביעית יש מרצים שמפמפמים כלל: כאשר 25% מהאוכלוסייה הם במצב כל כך גרוע עד כי אין להם מה להפסיד- או אז פורצת מהפכה. והעולם שלנו הלא הוא כפר גלובלי אחד. לגבי העתיד יש תרחישים אפשריים רבים
במחלקה הפסימית אפשר לציין: מלחמות נוראיות על רקע כלכלי (אפריקה על הרעב והמחלות שלה) פגעי טבע (התחממות כדור הארץ שלא ברור לאיזה מימדים תגיע פגיעת אסטרואידים וכ) אובדן שליטה על מאגרי נשק גרעיני(השמדה המונית) במחלקה האופטימית אפשר למצוא את הנחמה שפעמים רבות במהלךההיסטוריה נראתה האנושות כצועדת לקראת חידלון ותמיד איך שהוא התאוששה ייצרה פתרונות ושרדה עד ימינו אלה. יתכן ומבצע עולמי להצלת אפריקה חסר תוחלת ואבוד יתכן והמאמץ כדאי אפריקה בפיגור נוראי אבל החל ממחצית המאה 19 סגר יפן
פיגור של מאות שנים אחרי אירופה ותוך כמה עשרות שנים יישרה קו אתה. האם זה אפשרי האם זה ריאלי?אין איש יודע ימים יגידו. הערה שלך עניינית ולחלוטין לא גזענית . גם אני אינני בטוח בנושא זה

תודה :)

אכן, התייחסתי לספר במאמר הארוך הזה.. :)

שוב - תודה גדולה

תגובה למירב גולן על התנגשות הציויליזציות

בס"ד
ראשית, אודה על המאמר המקיף והמצויין, אח למאמר הקודם, שנראה לי שהם די מכסים את הדעות בנושא.
שנית, אתנצל שרק אחרי החגים נזדמן לי לקוראו, ולכן אני מגיב רק עתה.
רציתי לנסות ולברר כמה נקודות, דווקא מנקודת מבט הסטורית.
המגמה השולטת בהסטוריה היא חלוקה של העולם לשלש תקופות: העת העתיקה, ימי הביניים, והעת החדשה. הדעה המקובלת היא, שסוף העת העתיקה היא בנפילת האימפריה הרומית.
אני אישית מחלק את ההסטוריה לשתי תקופות: עד סוף מלחמת העולם השניה, ואחריה.
ואסביר: רק אחרי מלחמת העולם השניה נקבעה נורמה עולמית שברבריות הנעשית בשמה של מדינה היא פשע. כיבוש מדינה על ידי מדינה אחרת היא פשע. מלחמה למטרות כלכליות היא פשע. עבדות היא פשע. עד אז שלטו בעולם החוקים של האימפריות הקדומות: מצרים, בבל, פרס, יוון, רומא, ספרד, גרמניה, צרפת, אנגליה, וארה"ב.
עד אז יכלה צרפת להשתלט על מרוקו, אלז'יר, וייטנאם, וכו', אנגליה על חצי עולם, ארה"ב על שטחי האינדיאנים, ספרד על דרום אמריקה וכו'. לא היה שום גוף בעולם, כולל הכנסיה הקתולית, שיוקיע זאת.
קלאוזביץ כותב בספרו את האימרה ששימשה במשך דורות הלכה למעשה: "המלחמה היא המשכה של המדיניות".
רק כאשר מלחמה הוכרה כפשע, נהייתה בעולם תקופה חדשה.
יוצא דופן במערכת העולמית היה האיסלם, שמלחמתו לא הייתה לפחות באופן רשמי אימפריאליסטית, אלא דתית. ניתן לומר שזה נמשך עד לימי המצור על וינה על ידי הטורקים. אז הפכה האימפריה הטורקית, ששלטה בעולם המוסלמי, לאומה בין האומות, שדתה שונה.
כאשר התפרקה האימפריה הטורקית, נוצרו ממלכות איסלמיות אזוריות, שלמעשה היו קיימות גם קודם. מאז, למעט אולי המלחמות נגד מדינת ישראל, לא היה בעולם ג'יהאד.
הטרור האיסלמי אינו פועל יוצא של האיסלם. הוא פועל יוצא של המערב. המערב הוא זה שהנחיל את הטרור הקומוניסטי (הבריגדות האדומות, איי,אר.אף, הצבא האדום היפני) לארגונים הפלסטינים.
לגבי "אל קעידה" ובן לאדן, הרי כבר טענתי במאמר הקודם, שאיני מאמין שקיים ארגון כזה באמת. הוא לדעתי ארגון שמופעל על ידי הסי.איי.אי. כמו ה"קונטראס"בשעתו, או תנועת הגולים הקובניים, וכו'. הוא הוקם באפגניסטן כדי להלחם נגד הסובייטים, והדגם שנוצר ממשיך לשרת נאמנה את האימפריאליזם האמריקני.
אם נשים לב, הרי מאז מלחמת וייטנאם (שהיא עדיין פועל יוצא של מלחמת העולם השניה), ומלחמת האזרחים ביוגוסלוויה (שאף היא פועל יוצא מאז), אין בעולם מלחמות בסדר גודל כזה (איני מתייחס בכוונה לשחיטות של אפריקנים אחד בשני בנוסח הג'ונגל, רק עם נשק חם).
העולם הפך קטן, גלובלי, עם כלכלת שוק. אין יותר השגת חומרי גלם וצרכנים על ידי כיבוש מדינות או השמדת אוכלוסיותיהן.
למעשה, מדינות הלאום הינן דבר מלאכותי, שארית של העת העתיקה, שנמשכה עד 1945. מאז, הגלובליזציה של העולם הולכת וגודלת, והלאום מאבד את הייחודיות שלו. אין זה הגשמתו של המרכסיזם, אלא להיפך. החלוקה המרכסיסטית בין הפועל למעביד איבדה מזמן את משמעותה, כמו המרקנטליזם לפניה.
העילה הרשמית למלחמה בין האומות, הייתה תמיד כלכלית, למעט יוצא הדופן של האיסלם, שעבר מזמן מן העולם. למה להלחם, כשאפשר להשיג תוצאות יותר טובות הרבה יותר מהר ובזול.
גם היחס לחיי אדם השתנה. אין היום לבן כושי וצהוב, דתי או חילוני, איש או אישה. אין יציאה למלחמה המוכתבת על ידי עריץ המלהיב את ההמונים הנבערים. התקשורת והשקיפות וערך חיי האדם שמו לאל ניסיון זה.
במילה אחת: אין ציויליזציות, אלא אנשים הרוצתים להתפרנס, ומאוגדים עדיין בתאגידים המכונים "מדינות", שהן תזכורת אנכרוניסטית לתקופה עתיקה ועצובה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן