אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קללת סיני


חצי האי סיני

חצי האי סיני (NASA)

חצי האי סיני הוא שטח ענק, כ-61,000 קמ"ר, כמעט פי שלושה משטחה של מדינת ישראל, והאוכלוסייה שלו היא כ-550,000, פחות מעשירית מאוכלוסיית ישראל. תושבי סיני, למרות שרובם בעלי אזרחות מצרית, הם אינם מצרים: לשונם הערבית היא דיאלקט סעודי, תרבותם איננה תרבות מצרית והם מזדהים עם מדינת מצרים בערך כמו שהבדווים בנגב מזדהים עם מדינת ישראל. למה? כי הבדווי לעולם לא יזדהה עם מדינה כי מדינה מסמלת סדר ושלטון החוק, ואילו המדבר הוא ספונטני והשלטון במרחביו הוא שלטון השבטים. רק כאשר הבדווי הוא חלק ממערכת השלטון וממנעמיה הוא מזדהה עם המדינה, למשל בירדן, וגם זה לא מובטח לתמיד.

חצי האי סיני מעולם לא היה חלק אינטגראלי ממצרים, והוא חובר אליה רק בתחילת המאה העשרים, כאשר בריטניה – ששלטה אז במצרים – רצתה להרחיק את האימפריה העותומאנית מתעלת סואץ. המדינה המצרית מעולם לא ניסתה להחיל על סיני את החוק והסדר המצרי וההוכחה לכך פשוטה: הכבישים הבודדים בסיני משאירים מרחבים עצומים ללא גישה לזרועות שלטון: משטרה, בריאות, חינוך ותשתיות. גם הצבא המצרי ראה בסיני רק שטח אימונים ומרחב לחימה עם ישראל, ובאופן כללי ניתן לומר שסיני היה מאז ומתמיד חטוטרת על גבה של מצרים, בן חורג שהציפיות ממנו נמוכות מאוד.

לאחר שישראל כבשה את סיני במלחמת ששת הימים (יוני 1967) הגיעו הבדווים של סיני להסכמה עם צה"ל: ישראל תיתן לבדווים אוטונומיה לחיות את חייהם כרצונם, והם לא יתנגדו לשלטון ישראל בשטח. ישראל התעלמה ממטעי הפרג שצמח בסיני וסיפק חלק ניכר מתצרוכת האופיום העולמית, והבדווים התעלמו מהתיירות הישראלית בחופי הים האדום שלא הייתה על פי כללי הצניעות המקובלים על הבדווים. כפרי הנופש הרבים שהיו אז בטאבה, בנוויבע, בדי זהב ובאופירה (שרם א-שיח') סיפקו פרנסה יפה לבדווים. גם הקרבה לבסיסי צהל הביאה לבדווים רווחה כלכלית. בסיס היחסים הטובים בין הבדווים וישראל היה היעדר כוונה ישראלית להפוך את הבדווים לישראלים בתרבותם, והעובדה שישראל הניחה להם לחיות את חייהם על פי הכללים והחוקים המקובלים עליהם מקדמת דנא.

פרט חשוב לציון הוא שהגבול בין ישראל ומצרים היה קו על המפה, לא גדר או חומה בשטח, והדבר אפשר לבדווים של סיני להתפרנס מהברחת סחורות, סמים, נשים ומסתנני עבודה לישראל, תוך שיתוף פעולה עם בני משפחותיהם המתגוררים בנגב. השלטונות בישראל ידעו על תעשיית ההברחות הזו, אך במשך שנים עשו מעט מאוד כדי לעצור אותה. הסיבה הייתה האינטרס הכלכלי של כל הצדדים ורצון לשמור על יחסים טובים עם הבדווים של סיני, שהביאו לישראל גם ידיעות ולא רק סחורות.

ישראל נסוגה מסיני בשנת 1982, מצרים קיבלה בחזרה את חצי האי אך המדינה המצרית לא חזרה אל המרחבים הפתוחים ואל ההרים הגבוהים של חצי האי. הממשל המצרי הצטמצם לערים הבודדות הנמצאות בשוליים: בחוף הים התיכון – רפיח, אלעריש, שיח' זוויד, בחוף הים האדום – טאבה, דהב, נוויבע, שרם א-שיח', ובחוף מפרץ סואץ – א-טור, ראס סודר, אבו רודיס, פורט פואד. כדי להתגבר על בעיית האבטלה במצרים הציע הממשל המצרי, עוד בימי מובארק, לצעירים רבים לעבור לסיני כדי לעבוד בתעשיות הנפט, המחצבים והתיירות. הממשלה המצרית יזמה פרויקטים חקלאיים בסיני, תוך הסתמכות על מים שיועברו מהנילוס, והמעבר של אלפי מצרים לסיני נראה בעיני הבדווים כניסיון להשתלט עליהם ולדחוק את רגליהם משטחיהם וממקורות המחיה שלהם. כך החל המתח בין המדינה המצרית ובין האוכלוסייה הבדווית בסיני לאחר נסיגת ישראל מחצי האי.

המתח בין השלטון המצרי והבדווים גבר בעקבות הסכמי אוסלו (1993) והכספים הבינלאומיים שהחלו לזרום לרצועת עזה. כספים אלו תורגמו לביקוש סחורות בעיקר מישראל, אך גם ממצרים בשל המחירים הנמוכים הנהוגים בה. הבדווים תושבי צפון סיני ראו את עצמם כמתווכים הטבעיים בין עזה ומצרים, בעוד שהפקידים המצרים ואנשי המשטרה והמוח'אבראת חפצו ברווחי התיווך, המסחר וההובלה. המתח גבר כאשר המסחר עם עזה החל לכלול גם כלי נשק שהארגונים המתנגדים לאש"ף ובראשם חמאס והג'האד האסלאמי ביקשו לייבא לרצועה, שכן יבוא זה היה מסיני, לא מישראל. עוד כשישראל שלטה ברצועה החלה לפרוח תעשיית המנהרות, וההברחה אליהן ודרכן לרצועה הפכה למקור הכנסה רב חשיבות עבור הבדווים של צפון סיני.

מאז שהשתלטה תנועת חמאס על הרצועה ביוני 2007 היא הפכה לשותף הבכיר של הבדווים בעסקי ההברחות, שכן חלק גדול מהכנסות התנועה והממשלה שלה מגיע ממסים המוטלים על חופרי המנהרות, על מפעיליהן ועל הסחורות המוברחות דרכן. במקביל, עשרות פעילי ארגוני ג'יהאד המתנגדים לחמאס ושנרדפו על ידי שלטון חמאס נמלטו מהרצועה ומצאו מקלט בסיני בקרב הבדווים של אזור אלעריש – שיח' זוויד. כך הם נשארו קרוב לזירת הפעולה שלהם, אך במקום מבטחים. שלטון חמאס שלח אנשי מודיעין לצפון סיני, הן כדי להתחקות אחרי פעולותיהם, והן כדי לארגן מן הצד המצרי את ההברחות, וכל זה נעשה תחת עיניהם – הפקוחות אך מכוסות בדולרים – של אנשי הביטחון המצריים.

במקביל ניסתה תנועת חמאס להפוך את סיני לבסיס משני לתקוף את ישראל, שכן העובדה שמדובר בשטח ריבוני מצרי משתקת את יכולתה של ישראל להגיב. בכל פעם שישראל הכבידה את המצוד אחרי מחבלים היורים טילים על ישראל מרצועת עזה, ניסתה תנועת חמאס להעביר את הלחימה לסיני באמצעות תקיפת אוטובוסים וסיורי צבא ישראלים או שיגור טילים לעבר ערים בישראל, וזאת על חשבון הריבונות המצרית כמובן. כיום מאשימה מצרים של אחרי מורסי את חמאס באחריות לבלגן הטרוריסטי בסיני, ולא בלי סיבה.

במקביל החלו להגיע לסיני, במהלך העשור הקודם, ג'יהאדיסטים מזירות אחרות שהחלו להיות מסוכנות מידי עבורם, ובעיקר עיראק ואפגניסטן, ומצאו מקלט בטוח בסיני, בקרב הבדווים. הג'יהאדיסטים הביאו איתם את המומחיות שצברו בשימוש בנשק, בחימוש מכוניות, בהרכבת מטעני נפץ ובהכנת מכוניות תופת. בינואר ובפברואר 2010 קיבלה אוכלוסיית הג'יהדיסטים של סיני תגבורת משמעותית כאשר מאות פעילי ארגונים אסלאמיסטים קיצונים נמלטו מבתי הכלא המצריים שנפרצו על ידי ההמון שזרם לרחובות נגד שלטון מובארק. עבור המצרים זה היה "האביב הערבי"; עבור הג'יהאדיסטים זה היה הדרך אל החופש לעשות כטוב בעיניהם, נגד מצרים ונגד ישראל כאחד.

בשביל לקבל תרומות, נשק ותחמושת, נזקקו הג'יהאדיסטים של סיני להוציא פיגועים ולהתארגן בארגונים. באוקטובר 2004 הותקף מלון הילטון טאבה והנופשים בחוף ראס א-שיטאן. באפריל 2006 ביצעו מחבלים שלושה פיגועים בעיר דהב, 27 אנשים נהרגו, כ-100 נפצעו. באפריל 2010 נורו שתי קטיושות מסיני לעבר נמל אילת, ואחת מהן נפלה באזור עקבה שבירדן. נראה שהפגיעה בעקבה הייתה מכוונת. באוגוסט 2011 חדרה חוליית טרוריסטים מסיני לישראל מצפון למחסום עין נטפים בכביש רפיח-אילת, ו-8 ישראלים נהרגו. באפריל 2012 שוגרה רקטת גראד לאילת, ונפלה סמוך לשכונת מגורים. באוגוסט 2012 בוצעה מתקפת הטרור על החיילים המצריים שהיו מוצבים סמוך למפגש הגבולות ישראל-מצרים-עזה, 16 מהם נהרגו ונגמ"ש מצרי שנחטף בידי המחבלים חדר לישראל וחוסל. חשוב לציין שהטרוריסטים שביצעו את הפעולה היו חגורים בחגורות נפץ.

לאורך השנים האחרונות פוצצו ארגונים שונים את צינור הגז שהביא אנרגיה ממצרים לישראל וירדן. היו אלו בדווים, אך ייתכן מאוד שג'יהדיסטים סייעו להם.

עליית האחים המוסלמים לכס הנשיאות במצרים בסוף יוני 2012 הייתה הבשורה הטובה ביותר עבור לוחמי הג'יהאד של סיני, כי הם ידעו היטב ששלטון זה לא יפעל נגדם בנחישות בשל הקרבה האידיאולוגית בין "האחים" והג'יהאדיסטים: שני הצדדים מאמינים בעליונות האסלאם על כל הדתות האחרות, שניהם מאמינים בחובה הדתית של הג'יהאד, שניהם רואים בישראל ישות לא לגיטימית ושניהם בעד יישום השריעה על כל מעגלות החיים בארצות האסלאם. ואכן, מורסי ריסן את תגובות הצבא נגד הג'יהאדיסטים בסיני, ואחרי שאלו חיסלו 16 חיילים באוגוסט 2012, מורסי אף הדיח את ראשי הצבא. הצבא המתין לשעת הכושר להיפטר ממורסי ומהג'יהאדיסטים שהשתלטו על סיני גם יחד, וההזדמנות הגיעה בהפגנות ההמוניות שפרצו במצרים ב-30 ביוני השנה.

בימים אלה עסוק צבא מצרים בסילוק תומכי מורסי מהכיכרות בקהיר ובאלכסנדריה שבהם הם הפגינו במהלך חודש וחצי, ויש נפגעים רבים. הג'יהאדיסטים של סיני תומכים באחים המוסלמים ובדרישתם להחזיר את מורסי לכס הנשיאות. הצבא משוכנע שיש קשר בין הנהגת האחים ובין הארגונים בסיני, והאחים מצפים שהארגונים הג'יהאדיסטים שבסיני יתקפו את הצבא כדי להקל על הלחץ על מפגיני הכיכרות. לכן קיימת סבירות לא קטנה שהארגונים הללו ינקמו בצבא על פיזור ההפגנות ועל ההרוגים שהפיל בקרב האחים. הנקמה יכולה לבוא בצורת תקיפת מטרות צבא ומשטרה בסיני, או בצורת תקיפת מחנות צבא וכלי רכב צבאיים בתוך מצרים. לפני כחודש טען הצבא שמחסום ביקורת שלו בין אסמאעיליה וקהיר תפס משאית עמוסה טילי גראד בדרכה לאזור קהיר. אם הטענה הזו מבוססת על אירוע אמתי אזי ניתן לצפות לכך שטילי הג'יהאדיסטים יתעופפו לא רק לכיוון אילת אלא גם לכיוון קהיר ואלכסנדריה.

הג'יהאדיסטים של סיני אינם ממתינים לצבא מצרים עם וורדים בידיהם, אלא מכינים לו מערכה שהניצחון בה יעלה לו באבדות רבות. הם מבוצרים בנקיקי ההרים, במקומות ששם טנק הופך לארנבת במטווח. כוחות לוחמים יצטרכו להגיע ברגל תוך לחימה במעלה ההר, או במסוקים שניתן להפילם בקלות יחסית באש מהקרקע. יש שמועות שגם ישראל מעורבת בנעשה בסיני, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, והפעולות שישראל נקטה ואולי גם תנקוט מתואמות עם צבא מצרים.

 

שני ארגוני הג'יהאד העיקריים הפועלים בסיני:

"מג'לס שורא אלמוג'אהדין פי אכנאף בית אלמקדס" – "המועצה המייעצת של לוחמי הג'יהאד בסביבות ירושלים": ארגון שבסיסו בעזה עם פעילים רבים בסיני. נטל אחריות על שיגור הגראד לאילת לפני שבוע, ואחראי למספר תקיפות על תחנות משטרה בצפון סיני. ארגון זה הוא בעל אג'נדה פלסטינית עם נגיעה למצרים והוא פועל בהשראת הרעיונות של הג'יהאד העולמי.

"ג'מאעת אלתוחיד ואלג'יהאד" – "קבוצת הייחוד והג'יהאד": קבוצה זו היא חלק מקבוצה גדולה יותר – "ג'מאעת אלתוחיד ואלג'יהאד פי ע'רב אפריקיא" – "קבוצת הייחוד והג'יהאד במערב אפריקה". ארגון המקורב בדעותיו ובשיטות פעולתו לאלקאעדה.

קבוצה נוספת שהוזכרה בימים האחרונים היא "דרע סינא" – "מגן סיני". לא ברורה מעורבותה בפיגועים.

 

ד"ר מרדכי קידר - עיתון מקור ראשון
באדיבות ד"ר רבקה שפק ליסק

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי קידר