אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קיבוץ געגועים - רומן מכתבים / עוזית דגן


קיבוץ געגועים - רומן מכתבים / עוזית דגן

"קיבוץ געגועים", רומן מכתבים, הוצאת גוונים, 319 עמודים / עוזית דגן.

רומן מכתבים, הוא סוגה ספרותית שהחלה כבר במאה ה-13, עם "רומן הוורד",  של ז'אן דה מון, המאופיין בחליפת מכתבים הומוריסטית בין הגיבורים. 

במאה ה-18 התפרסם ספרו של הסופר הצרפתי פייר שודרלו דה לאקלו "יחסים מסוכנים", ובמאה ה-19, "אנשים מסוכנים", לדוסטוייבסקי.

אצלנו התפתחה סוגה זו, במאה ה-20 עם ספרה של לאה גולדברג "מכתבים מנסיעה מדומה", אחריו הופיע "קופסא שחורה" לעמוס עוז, ובשנים האחרונות  "שלך סנדרו", לצבי ינאי, "באהבה, נטליה", לרות אלמוג, "הכי רחוק שיש", לאלון חילו, ו- "השמות שמורים במערכת", לבלפור חקק ושושנה ויג.

"קיבוץ געגועים", שונה לחלוטין מן הספרים שהוזכרו. הן מבחינת תוכנם והן מבחינת הרקע לכתיבתם, ערב פרסום חוקי היסוד בנירנברג, שעיגנו את חוקי הגזע,  לפיהם : רק גרמנים, או בעלי "דם גרמני", יכולים להיות אזרחי הרייך. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שאסר נישואין וקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לגרמנים, העסקת נשים אריות צעירות בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים. חוקים אלה היוו בסיס להמשך סילוקם של היהודים מבתי הספר וממוסדות הלימוד הגבוהים. נאסרה על היהודים הכניסה למסעדות, בתי קולנוע, בריכות שחייה ואתרי נופש, וחברותם באגודות הספורט בוטלה. עוד נאסר עליהם, להחזיק בעלי חיים בבית, ללכת במקומות מסוימים על המדרכה ולשבת על ספסלים במקומות ציבוריים.

המכתבים מהווים תיעוד מצמרר, של חיי היהודים בגרמניה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה,  כשהחבל הולך ומתהדק סביב צווארם, ושיקוף נאמן ופחות ידוע,  של ראשית החלוציות הקיבוצית בארץ.  

עלילת הסיפור מתרחשת במקביל בפרנקפורט אמ-מיין (גרמניה) ובארץ – במעיין חרוד,במפעלי ים המלח בסדום, ובקיבוץ מעוז חיים.

גיבורת הסיפור היא הילדה ולר לבית פורט (לימים דרורה גפני), שבהקימה כאן ביחד עם חבריה לרעיון, חברה קיבוצית שוויונית, ערכית וצודקת, כמיטב כוחותיה, נשאה כל השנים בשתיקה, רגשי אשם על כך שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ ולהצילם מציפורני החיה הנאצית. 

הִילְדה בת ה- 22, דעתנית, מנהיגה, אידיאליסטית, וספוגת תרבות העולם,  ממשפחה זעיר בורגנית בגרמניה, מחליטה, לאחר הכשרה חקלאית בת שנתיים בהולנד, ובניגוד לדעת הוריה ומשפחתה, לעלות כחלוצה לפלשתינה. ההורים חוששים מן הקשיים, הדודים אינם מבינים לשם מה לעבוד

עבור הקולקטיב ולא עבור עצמך.  כשהפיכחון יבוא, תהפוך הארץ מחוז חפץ ומושא נחלם גם עבור ההורים, והם יהיו אלה שיעודדוה ויחזקו את רוחה ברגעיה הקשים.

"היום קיבלנו את מכתבך ובו הפרחים המיובשים," כותב האב, "הם יפים כל-כך, פרחי ארץ ישראל!

שמתי אותם בקערה עם מים כדי שאולי בכל זאת הם שוב ייפתחו. הרגשתי שריחם חזק כמעט כמו של פרחים אמיתיים."

כבר עם צאתה מגבולות גרמניה, מתפתחת חליפת מכתבים מעוררת השתאות, בינה לבין  האנשים היקרים לה: חברות  "החוג" (חוג החברות המגובש והבלתי נפרד כמעט): לילו, פלו, גרטה, אילה, והילדה, שהיא אף הכוח המניע והמאחד שלו.

חליפת מכתבים נוספת אנו מוצאים בינה לבין גרהרד אהובה, ובינה לבין אהוב נוסף, שמפאת צנעת הפרט,  מופיע בספר תחת ראשי התיבות א"ג.

לבד מאלה, קיימים גם מכתביו של  המשורר יצחק גפני, לימים אבי שלושת בנותיה, בתוכם עוזית, מחברת הרומן - מכתבי אהבה סוחפים ומכמירי לב, המצטיינים ביפי השפה, במקוריות המטאפורות והדימויים. דרך המכתבים לומד הקורא לא רק על רגשותיו של יצחק,  אלא גם על המצב הכלכלי הקשה של החלוצים, שהגיעו עד פת לחם. 

אבל גולת הכותרת, הם מכתביו של ארנסט האב.  איש עטיר ידע ותרבות העולם: שירה, ספרות, מוסיקה ציור ותיאטרון.

במקצועו, ארנסט סוחר בדים, אבל בקיא בשבע שפות, ובידע, שלא היה מבייש כל אינטלקטואל. ככל שאתה מעמיק וקורא במכתביו, אינך יכול שלא לתהות הכיצד?  כיצד ומנין  לסוחר בדים ידע עצום

ונרחב שכזה?  וכאן נכנסת כמובן תמונת התרבות הגרמנית, זאת לצד "האינטליגנציות המרובות" (מונח שטבע הוורד גרדנר) שניחן בהן האיש,  לרבות האינטליגנציה הרגשית המפעימה, כפי שיוכח  בהמשך,  מציטוטים של חלק מן המכתבים. אינטליגנציה אותה הוריש לבתו היחידה הילדה, גיבורת הרומן. על אוצרות התרבות שהוריש לבתו, ניתן ללמוד ממכתבו של המשורר יצחק גפני.

 "ריפדת עצמך בתוך גן גדול של שושני אגדות, סיפורים, שירה ואמנות, והרי את שטופה מכל השפעה הזה – ובכל זאת זועקת שיעלו אותך מגן זה, כי הגן מנותק מן החיים. עשי כמוני, חברה אמיצה: בצעדך בכל דרך חייך, קטפי מן השדרות המלוות אותך את הפרחים והפירות, ויעניקו לך הנאה בכל דרכייך אלה.

כל תרבות העושר אשר רכשת, עליך לשלוט עליהם ולהפכם לרצונך ולפעולתך  - ולא להיפך, שהם שולטים בך וקשה לך למזגם לתוך משקאות חיי היומיום שלך.... הגידי בעצמך – איך אגש אל לבך

למען שכנעו, למען עודדו, למען יתמלא אומץ ויקום וילך בנתיבה אשר הוא עצמו רוצה בה?" 

 מכתביו של האב מצטיינים בפתיחות, בשנינות, בהומור, בדעת וחכמה. מכתבים ספוגי הווי ופולקלור. מכתבים חמים, עוטפים, מגוננים, המעלים תובנות עמוקות, ועצות-אב מכמירות לב, אבל כאלה המותירות לגיבורה, מרחב תמרון וחשיבה עצמאית רבת תעוזה ותושייה.

בעקבות המתירנות בקבוצה, כותב האב:

"... את כותבת שזה לא הגיוני שאת כל החיים עושים במשותף, ודווקא בחדר השינה נעצרים. נימוק הנגד שלי "איפה הגבול?"... מספר הנשים שמביאות ילדים בלי להתחתן עלה בכל העולם. גם בגלל תנועות הנוער והשפעתן. ובעצם למה לא? זה מאוד יפה, אבל אני חושב שעוד יותר יפה קודם להתחתן...

אני חושב, לא – אני חשבתי שאנשים פחות חכמים ממך, שמרגישים תשוקה ואהבה אחד כלפי השני – אוף, אבל אחרי הכול אתם כולכם רק בני אדם..." (הדגשים שלי).

ובמכתב אחר:

"הילדה יקרה, מה עוד את רוצה שאומר על העניין הזה של יחסי גברים ונשים... לא זוהר ההתחלה הוא החשוב, אלא ההרגשה האמיתית שנשארת כשאתם ביחד, בהמשך הדרך... נישואין המקרבים בין הבעל לאישה במשך השנים והופכים אותנו לשני יצורים עם נשמה אחת, כך שלבסוף אין האחד יכול להתקיים ללא השני... (קטע המזכיר את שירו היפהפה של פרופ' גד קינר: "נ.ב. מן העיזבון: כנראה שיר אהבה", המוקדש לאהובה "אִם לֹא תִּהְיִי יוֹם אֶחָד אֶשְׁכַּב בַּצַּד שֶׁלָּךְ / בּוֹ אַתּ נוֹדֶדֶת זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה אֶפְנֶה / לִי אֶת הַגַּב לְבַל אַרְאֶה פָּנַי וּמַתִּי / אֶמְשׁוֹךְ אֶת הַשְּׂמִיכָה לְצִדִּי אֶת רַגְלַי / לְבִטְנִי שֶׁאֶחְמֹל עָלַי /

וְאֶסְתַּתֵּר מִפָּנַי / וְאֶחְלוֹם חֲלוֹמוֹתַיךְ שֶׁבָּהֶם אֵינִי // ...  אִם יוֹם אֶחָד לֹא תִּהְיִי עֲדַיִין תִּהְיִי אֲשֶׁר תִּהְיִי, אֲנִי אֶשְׁכַּב בַּצַּד שֶׁלָּךְ / כִּמְרַגֵּל הַמְּחַפֵּשׂ מָקוֹם לְהָנִיח בּוֹ רֹאשׁוֹ מַעֵבֶר לַקַּוִּוים. אָז אֶצְטַמְרֵר / כִּי אָז אֵדַע אוֹתָךְ לְלֹא גּוּפֵךָ, אָבִין שֶׁאִם אֲנִי בַּצַּד שֶׁלָּךְ, הֲרֵי אֵינֵךְ / בַּצַּד שֶׁלְּךְ, וְגַם אֲנִי,  בַּצַּד שֶׁלִּי, אֵינִי, וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר אַתָּה, וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׁיב אֲנִי אֲנִי אֲנִי //  אֲדוֹנָי אִשְׁתִּי הִנְנִי בּוֹרְאִי קָחִינִי גַם אוֹתִי."

ומוסיף האב:

"אם ניקח דימוי מוזיקלי, הם כמו ניצוח על סוגי מוזיקה והרמוניה שונים: אדאג'ו, מארש, רונדו מהיר. לפעמים יש בתוכם חלקים דיסהרמוניים, אבל גם הם חלק מהמנגינה. הדבר החשוב זו התחושה העמוקה שנותרת בסוף, של אושר שאין כמותו! 

כשאני כותב על אהבה, לעולם איני שם את המושג החשוב הזה במירכאות."...

גם סבלנות וסובלנות מלמד האב את בתו, על דרך התבונה והתובנות, "רק דבר אחד אני רוצה להדגיש: זו אמנם הרגשה מאוד מוזרה עבורנו, היהודים מאירופה, לדמיין את היהודים הדתיים בבית הכנסת הקטן בירושלים.   גם בעיניי, המבוגרים עם הזקן הלבן שרוקדים ושרים עם ספר התורה הם באמת קצת עובדי אלילים.

נכון, אנחנו השתנינו מאוד במאה וחמישים השנים האחרונות, ובכל זאת הם אחים בשבט שלנו.

הם לא מכירים את מוצרט וגיתה, ובשבילנו דתם היא משהו זר, אבל מה שחשוב זה להסתכל היטב על התמונה החמודה ששלחת לנו, של החתולה שיושבת ליד הכותל בשמש ומלקקת את עצמה: היא חיה, וזו חוכמת כל החוכמות – לחיות ולעבוד, לבנות ולהסתכל קדימה כל זמן  שאפשר. וכשאי אפשר – גם למות זה חלק מהחיים. פשוט ללכת, בלי להביט אחורה, ובלי להסתכל על ההבדלים בינינו, האנשים המודרניים, ובין אותם הדתיים עם הזקנים...."

באחד המכתבים משיא האב לבתו שש עשרה עצות מעשיות, וממספר אותן אחת לאחת. בין היתר כותב:

"... 4. זכרי – אמבטיה חמה מזיקה ללב ולעצבים, אמבטיה פושרת טובה לכוח וליופי. ...5. הרבה שינה, במיוחד לנשים ולנערות צעירות – ממריצה את המראה הבריא ושומרת אותך צעירה.... 6. להימנע מעישון – 7800 איש מתחת לגיל עשרים מתו עד עכשיו מהרעלת ניקוטין....9. את מוזהרת ממגורים בבתי מלון קטנים ובתי אירוח מפוקפקים, זהירות – סוחרי נערות פועלים שם... ומסיים:16. ואם יש בעיה עם השפם – לכי להיטלר!" והתאריך: 23.10.35.

ארנסט משתדל לשמור על חוש הומור, מוטרף לא פעם,  אפילו כשהצורר הנאצי מתדפק על פתח, ובכל מכתב קיימת סכנת חשיפה בפני גורם לא רצוי, ואי לכך הופכת הנמענת לידידה כביכול, במקום בתו, ואף מאוחר יותר כשהחבל מתהדק, והאב נאלץ להשתמש בקודים. מכתבים בהם אין הוא מעיז כבר לחתום בשמו, ומציג  עצמו

כארנסט התינוק. באחד ממכתביו הוא מספר לבתו, שלמחרת היום,   "ארסנטי הקטן, יקבל את תבשיליה של גרטל,  ויהיה כה מבסוט, שיבעט ברגליו מרוב אושר. אימת המחר עולה ונשקפת מכל אחד ממכתביו אלה,

למרות שהוא עוטפה בריבוא צעיפי עדנה, כדי לא להדאיג את בתו יתר על המידה, וכדי לשמרה מפני כל צער, מאין לה היכולת להושיעם, למרות השתדלותה ומאמציה הבלתי נדלים, שגם כך עולים לה בסבל רב. אין אונים קשים ותסכול, שילווה כל חייה. 

הילדה, לימים דרורה בת-גלים, לימים גפני,  עוזבת בית וחממה, ויוצאת לכבוש את אדמת הארץ, ישימון שהחיים בו כמעט בלתי אפשריים. בין שמדובר בעבודה במפעלי ים המלח שבסדום, ובין  בשאטה, שהייתה בין מקימיו. הרעב התמידי, הקשיים הפיסיים,  שגדולים וחזקים ממנה, לא עמדו בהם, אפילו המלריה הקשה בה לקתה, כל אלה לא מצליחים לשבור את רוחה, אבל אי הצדק בהם היא נתקלת, חוסר הישע נוכח מצב ההורים, והגעגועים הקשים, משפיעים עליה קשות.     

"אני מרגישה שוודקא כאן, במקום החם והקשה הזה, אני מצליחה להתחבר אל עצמי ממקום שלא הכרתי אף פעם." כותבת הילדה ביומנה.

אני, הילדה המפונקת, הבת היחידה להורים שדאגו לתת לה את החינוך הטוב ביותר שיכלו – ישנה באוהל (איפה "תלבשי סוודר, קר בחוץ?"), קוראת לאור עששית נפט (מה עם "את תקלקלי לעצמך את העיניים?"), אוכלת לפעמים בידיים ("בררררר...") ובעיקר מרגישה נהדר!

אחרי הכול – אני חלק מרעיון גדול כל כך, צודק כל כך, שלמי אכפת כל הקשיים הקטנים שבדרך? התחושה שאני, הקטנה, יכולה לעשות משהו כדי לשנות את העולם שסביבי – יש הרגשה טובה מזו?"

ולמרות שגב ההרגשה, האכזבה,  והגעגועים לבית, למשפחה, ולתרבות המפוארת, מביאים אותה לרגעי שבירה לא מעטים: "לפתע נדמה לי שרבים מדי הם הקוצים הצומחים בין האוהלים הלבנים שבתוכם הולכים ונרקמים חיי חברה צודקים ויפים לכאורה. אני נזכרת עתה בחיים הפורחים ושוקקי התרבות שעזבתי שם, בעצי הערמונים שציצי פריחתם בצבעי ורוד ולבן – מתעופפים באוויר כמו פתיתי שלג... אני נזכרת בבית החם, אפילו בנזיפתה של אימא...

"אני מתגעגעת",  לחשתי לחברתי מניה ששכבה לידי באוהל, מכוסה בכילה נגד יתושים...."חשבתי שאצלי משהו לא בסדר." השיבה מניה, "הלוא כל כך רצינו להגיע הנה..."

"נכון, אבל הם נשארו שם". כמעט נשנקתי, ומניה אמרה: "שה-שה, אל תבכי עכשיו, זה יעבור, תראי

שזה יעבור". אבל אני המשכתי לבכות."

"לבי מדמם כשאני רואה את הנשים מזניחות גם את יופיין, ואיני מגזים בכך." כותב לה אהובה, א"ג,  המבוגר ממנה בשנים רבות.  "לנערה עם פנים יפות יש השפעה גדולה יותר על קבוצת גברים, מאשר עשרה ניסויים במעבדה...

לפחות את נמצאת בשאטה, שם כבר שומרים על תנאים היגייניים מסוימים. הביני אותי נכון הילדה –

אני רואה קבוצה של צעירים לפניי, ואני רואה אותה הולכת ומצטמקת. אני רואה אחדים נופלים ולא קמים יותר.

לכן – אולי את צודקת בדגלים שאת מרימה, כי בעצם אתם מחזיקים מעמד רק בגלל היחס הפואטי שלכם לרעיון ולדרך..." 

ובמכתב אחר "אבל הילדה, כולנו אנשים לא מושלמים, ואין אידיאל, נשגב ככל שהיה, שלא ארוגים בתוכו גם צרכים אנושים "פחותים" כביכול.

בכל קבוצה תימצאנה גם חלוצות בעלות רגישות פחותה לסבל האנושי ולאי הצדק, וזה מקל עליהן, גם בפלשתינה. .. יש אנשים שאצלם טוהר האידיאליזם לא נפגם, ודווקא הם מתאכזבים בראותם שהמצב קרוב לייאוש, שה"ארץ", היא חבל ארץ כמו בגלות, ושהתכונות הרעות של היהודים באות לידי ביטוי גם כאן. למשל זה שגם פה, כמו בחוגים הבורגנים, הפרוטקציה חשובה יותר מהיכולת שאת מגלה!"

דרך הגיגיה של הילדה, מכתביה,  וקטעי היומן שלה, כמו גם באמצעות המכתבים שהיא מקבלת,  לומד הקורא להכיר את הגיבורה, על אישיותה המיוחדת, תחושותיה, געגועיה, אהבתה, וחוש ההומור המיוחד שלה.

על אמה, שבדרך כלל לא כוננו יחסי הרמוניה ביניהן, כותבת הילדה "...בכל זאת, אילו ידעה כמה אני מצטטת אותה כאן, בשאטה – הייתה משתגעת. פשוט משתגעת. גם ככה היא רגילה להשתגע – ממני בדרך כלל, כי השעונים של שתינו תמיד מכוונים אחרת ומורים על זמנים שונים.

למשל – כשאמרתי להם (לה ולאבא, המחוג המאזן של שתינו) שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל – היא הגיבה ככה "אבל חם שם נורא!"

"באמת?" אמרתי, "ופה, כששורפים לנו את כל הסיכויים לחיות כמו בני אדם שווים – לא חם נורא?"

(זה עוד טרם ידעה, שבסופו של דבר,  גם הוריה ימצאו עצמם כנראה בדרך למשרפות. כל מאמציה של הנכדה עוזית, להתחקות אחר גורלם, ולגלות כיצד מצאו את מותם, עולים בתוהו ).

לצד הדאגה לבתם היחידה,  שעזבה לבנות ארץ תלאובות,  משוכים מכתביו של האב,  בגעגועים קשים,

ההולכים וגוברים, ככל שהשנים נוקפות.  זאת לצד הפחד מחרב החיה הנאצית שכבר מונחת על צוואר.

אבל כאמור,  כדי לא להדאיג את בתו, אין הוא כותב לה אלא,  חצאי אמיתות.  החשש והפחד לגורלם עולה, וביתר שאת, במכתביו אל  אנשים וגופים שיש בידם הכוח לסייע ולהשיג עבורם את הסרטיפיקטים המיוחלים לחיים. כקרשנדו, הולכים מכתביו ונעשים דחוקים, מואצים, ובקצב הולך וגובר.   

תמונת מציאות אמתית היא מקבלת מן הדודים, שמתחננים על זירוז עניין הסרטיפיקטים להוריה.  אלא שכל ניסיונותיה להשיג סרטיפיקטים אלה, נתקלים בחומות אטומים.  תחילה מצד חברי הקיבוץ, שאינם רואים בהעלאת בני חמישים תועלת לקיבוצם, ואחר-כך מצד השלטונות הבריטיים המערימים קשיים אין סוף,

ודורשים אלף דולר תמורת כל סרטיפיקט. ולהם, שהתרוששו כליל, ונושלו מכל רכוש אישי, אין האמצעים לכך. הצעתה של הילדה ליטול על עצמה עבודה נוספת בחיפה,  כדי לגייס כסף זה, נדחית על ידם על הסף.

הדבר היחיד ששומר עליהם עדיין, הינה התקווה שיזכו לבסוף בסרטיפיקטים, לצד הגעגועים העזים לבתם. גם

לאי הוויתור על חיי התרבות והרוח, משקל רב.  כשנגזרים חוקי הגזע, ואין הם מורשים להיכנס לאולמות קונצרטים, מארגן האב קונצרטים בביתו, באמצעות אוסף התקליטים הנדיר שברשותו. כשהזמן נעשה דוחק, הוא מתחיל למכור תקליטים מן האוסף.    

יצוין כי האב הוא הדומיננטי מבין ההורים בהתכתבות, והאם מוסיפה רק פכים קטנים משלה.

ככל שהמכתבים נערמים, נפרשים בפני הקורא, עולמם הפנימי, החוויתי והרוחני של כותביהם, כמו

גם השגותיהם, לבטיהם, הרהוריהם ופחדיהם.   

בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול "מאורעות 1936-1939, שואלת פלו חברתה, "האם לעולם לא יהיה

שקט? האם יהיה אפשר לפתור את שאלת הערבים? ומוסיפה, שלדעתה זו תמיד אותה השאלה הבוערת, שבפתרונה תלויה גם שאלת קיומה של אירופה – "להיות או לא להיות." והשאלה – האם ההיגיון ינוצח על ידי האי-היגיון? והתרבות על ידי הברבריות, או שהרוח תנצח?  

מה שמפעים בכל המכתבים, היא הרלוונטיות שלהם להיום.

הרומן כתוב כסיפור מסגרת. עוזית דגן, מחברת הספר, יוצאת קיבוץ מעוז חיים, לאחר התלבטות קשה, פותחת את ארגז העץ שהיה שייך לאמה, ומגלה אוצר – מאות מכתבים שישנו לחלוטין את חייה ואושיות עולמה. בעקבות המכתבים היא יוצאת למסע מטלטל של חיפוש עברה, שהוא בעצם גם חיפוש עצמי. בשובה אין היא עוד אותו אדם.

כדרכן של משוררות וסופרות רבות בעשורים האחרונים, גם עוזית שוטחת בפני הקורא את מסכת חייה הלא קלים, במסגרת הקיבוצית הנוקשה והחונקת, שליחיד  אין מקום בה, אלא אם כן הוא חלק מן הקולקטיב. הסגירות הקשה, ו"הקירות" שנאלצו לבנות סביבם,  כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הכלל "לעתים חשתי שאנו כמו חבורת אנשים שצוללים מתחת למים – אני רואה את זה שמולי מנסה באופן נואש לדבר, אך את קולו איני יכולה לשמוע."

הבדידות, הכמיהה  להבנה, מבלי שתזדקק למילים, וחשיפתה לעין כל (יומן שכתבה והסתירה, נחשף בידי אחת הבנות שהקריאה אותו בקול רם בפני כולם). "כמו בגד פרום שהפכו אותו, ותפריו נחשפו".

בדידות שהולידה פחד המלווה אותה כל השנים. פחד הכרוך באיסורים – בעיקר האיסור להתבלט ולא להפגין ייחודיות, בין שזה במקהלה, ובין בנגינה בכינור. אפילו בתזמורת האזורית, ניגנה ב"כאילו", כדי שלא לקלקל את נגינתם של האחרים.  

אבל לצד הבדידות הקשה,  עומדים לה הטבע, האהבה למרחבים, והטיול השבועי אל הגבעות, שכלל מדי פעם לימוד פרק תנ"ך בדרך מקורית.   גם חדוות הלב לשמחת החגים המשותפים, ההצגות, קבלות השבת, והעידוד לחשיבה ולחקירה, מסייעים ומפצים על הבדידות הקשה.

 

גם כתיבתה של עוזית ניכרת ביפי השפה, עומקה וייחודה, ותורמת רבות בקטעי הקישור בין המכתבים, כמו גם ברקע ההיסטורי, אותו היא משלבת קטעים קטעים.

כאבתי עם הספר, וצחקתי. אין ספק שהספר יישאר עם הקורא זמן רב אחרי שיסיים את קריאתו.

ספר חובה בכל בית. 

 

 

קיבוץ געגועים - רומן מכתבים / עוזית דגן

תגובות

ספר מעולה

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. עוזית דגן הצליחה לתאר באופן אינטלגנטי את קורות משפחתה המדהימה דרך המכתבים הללו. אכן ספר חובה בכל בית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מלכה נתנזון