אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בתי המשפט היום ומחר -תיקים אזרחיים


בתי המשפט היום ומחר -תיקים אזרחיים

בתי המשפט היום ומחר -תיקים אזרחיים. 123rf stock photos

כללי

 

"ישנם אנשים חכמים וישנם שמחפשים את הצדק בבתי המשפט".

מצבם של בתי המשפט בכי רע. משפטים נדחים למועדים מאוחרים, בלתי אפשריים. שופטים אינם מצליחים לקרוא את כול החומר המתאסף בתיקים שהם מטפלים בהם, שלא לדבר, ללמוד אותו. האמת המשמשת את הכלי החשוב ביותר בידי השופט למלא את תפקידו, מתגלגלת באשפתות. היכלי האמת והצדק מזוהמים בשקרים מתועבים ובזויים, תחת שבועה. השופטים נעשו אדישים לשבועות שקר והאמת לא חשובה להם. העומס על השופטים הרוצים למלא את תפקידם באמונה הוא בלתי אנושי. אדם בשר ודם אינו מסוגל לקרוא את אין ספור הדפים שבכול תיק בו הם צריכים לשפוט, שעורכי דין שטופי מילים, ממלאים. הוא חייב לעשות קיצורי דרך ועגלת פינות. שופטים כותבים פסקי דין בכמות אדירה שאינה נופלת מכתביו של סופר פורה.

מסדרונות בתי המשפט הומים עו"ד הנושאים את תיקיהם במזוודות עם גלגלים והמקום דומה יותר לטרמינל טיסות לחו"ל. אי-אפשר לצפות מהשופטים שילמדו את תכולת המזוודות האלה ולכן פסקי הדין דומים יותר להימור בקזינו, מאשר פס"ד מושכלים וערוכים היטב, לבנה על לבנה, במלאכת מחשבת. 

הנחת היסוד צריכה להיות, שאנשים הנזקקים לשירותי בתי המשפט, הם אנשים במצוקה. הם מרגישים , בצדק או שלא בצדק, מקופחים. הם כועסים, מאוכזבים, פגועים עם רצון להיפרע מהאנשים שגרמו להם להימצא במצב הזה. אין זה ראוי להעמיד מכשולים בפני אנשים אלה מעבר למתח בו הם שרויים. לכן, הנגישות לבתי המשפט צריכה להיות קלה וידידותית ולא דוחה ומפחידה כפי שהיא כיום.

הפרוצדורה המשפטית מסובכת, מורכבת ובלתי יעילה, עובדה שהולידה את מוסדות הגישור, הפישור והבוררויות למיניהם. הפער בהקפדה על "קוצו של יוד" הנדרש בבתי המשפט מול חופש הפעולה והנגישות בהליכים במוסדות אלה, הוא גדול ומעורר פליאה. היתרון הגדול במוסדות הגישור שהצדדים יכולים להתבטא באופן חופשי, אפשר להוסיף דברים במהלך הדיון ואפשר להסביר בשפה פשוטה, כול אחד את עמדתו, מחשבותיו ואפילו רגשותיו. החיסרון הגדול שבמוסדות הגישור, שתוצאת הדיונים היא פשרה.

החיסרון הגדול של בתי המשפט, שהדיונים מתנהלים בתנאי לחץ, מורא ופחד. המשתתפים כאילו נמצאים בתוך בגד לחוץ ואינם יכולים להתבטא באופן חופשי ומלא. היתרון הגדול של בתי המשפט הוא בכך שבהם נשמעות ראיות ועדויות ופסקי דין נועדים גם "למען ישמעו וייראו". בתנאי שהם ראויים.   

אין רלוונטיות יותר גבוהה לאמירה: "עבר זמנו, בטל קורבנו", מאשר בפסקי דין מאוחרים. ככל שעובר הזמן עד לפסק הדין, ערכו של פסק הדין הולך ויורד והמתח ומריטת העצבים עולים. אנשים מבוגרים אסור להם לתבוע את עלבונם בבתי המשפט, קיים סיכוי שפסק הדין בעניינם יראה אור כשהם כבר לא. 

"מרחק הכבוד" (דיסטנץ) בין "כבוד השופט" לבין המתדיינים לפניו, הוא כה גדול שתרומתו לעשיית הצדק היא שלילית. כדי שהמתדיינים יגלו את מלוא צפונות ליבם, צריך שהשופטים יסתכלו עליהם בגובה העיניים ולא ממרום מעמדם כשראשם בעננים. השופטים הם בשר ודם ולא צאצאים של אלוהים כפי שמרביתם מתנהגים.

באשר לבוררויות, הפגם בחוק הוא שהמחוקק החליט להעניק לבורר סמכויות גבוהות משופט עליון. מותר לבורר לעשות את כול הטעויות שבעולם, לפסוק את פסיקתו ולמעשה, פסיקתו היא סלע שאיש לא יכול להזיז. הוא אפילו לא חייב לרשום פרוטוקול.

בכול פעם ששרות שמגיע לציבור מקולקל, מיד צץ התירוץ הנדוש, החבוט והמושיע, "חוסר תקציב". הקלקול נובע מחוסר תקציב ובכך פותרים את הבעיה. "חוסר תקציב", מיד סותם את פיותיהם של המתלוננים. כאילו הכול מתנהל ביעילות וחיסכון, סדרי עדיפויות והחלטות נבונים, חוקים חכמים וידידותיים. כאילו צבא הפקידים המזכירות והמזכירים, העוזרים והמנהלים, כולם פועלים באחריות, ביעילות תוך ניצול זמנם בתבונה ורק התקציב בעוכרנו. התירוץ הזה של "חוסר תקציב", הוא לא רק ישן, חבוט ונס לחו, הוא גם לא נכון. אפשר, במסגרת התקציב הקיים לגרום לכך שבתי המשפט יפעלו בצורה תקינה, יעילה וידידותית לציבור. היות והשלטון אינו מסוגל לתקן את הקלקולים "במערכת הישנה" וכביכול אין לו תקציב לכך, הוא בונה לידה מערכת חדשה בתקווה שזו תפתור את כול הבעיות ב"מערכת הישנה". כך זה קורה במשרדי הממשלה, כך זה קרה בנמל אשדוד ולאחרונה רוצים לבנות נמלים חדשים כדי שאלה יהווה משקל נגד לתפעול הקלוקל של הנמלים הקיימים.

כמו שעם ישראל אוהב לדבר בפלאפון כך הוא אוהב להישפט. האובייקטיביות היא ממנו והלאה. בכול עניין גדול כקטן מיד רצים לבית המשפט. נדמה שהמניע הוא כספי (בתיקים אזרחיים), אולם, לא פחות חשובה להם היא ההכרה בצדקתם. משרד התקשורת פתר את בעיית הפטפטת בטלפון בכך שהוא הפך את המכשיר הנייד להמונים. כך גם צריך לעשות עם בתי המשפט.

גם את הבדיקות הביטחוניות בכניסה לבתי המשפט צריך לשפר. כשם שעורכי דין אינם נדרשים לבדיקה ביטחונית וכניסתם לבתי המשפט היא חופשית, כך קיים ציבור רחב של אזרחים עם "תעודות יושר" לא פחות טובות מאלה של עורכי הדין. צריכים לאפשר לקהל זה כניסה חופשית לבתי המשפט. לא יתכן שכול באי בתי המשפט הם בחזקת חשודים. הבדיקות הביטחוניות מוסיפות על המתח הקיים באולמות המשפט.

 

החקיקה

האדם חי בטבע, הוא נושם טבע, הוא חלק מהטבע, הוא הטבע. אי-אפשר שחוקי המדינה יהיו כול כך מנותקים מהטבע. אין סיבה שחוקי המדינה לא יהיו חלק מחוקי הטבע וכמו שחוקי הטבע מדויקים כך  צריכים גם להיות חוקי המדינה. אסור שיקרה שאותו המקרה עם אותם הנתונים, שני שופטים יפסקו שני פסקי דין שונים זה מזה תכלית שינוי. בכך נמדדת מערכת המשפט, לרבות החקיקה. איכות מערכת בתי המשפט נמדדת במידה הדיוק ששני פסקי דין קרובים זה לזה כשדנים באותו המקרה עם אותם הנתונים, צמודים. אין מדד טוב מזה כדי לבדוק את המערכת כולה.

לצערנו המצב הקיים רחוק מלהשביע רצון. תוצאות הדיונים המשפטיים דומים יותר לרולטה. שני משפטנים דגולים ככול שיהיו, לעולם לא יכולים לחשב תוצאת אותו משפט. הטענה שלמרות כול זאת המערכת מתפקדת ואלפי פסקי דין נפסקים מדי יום, היא טענה שטותית מהסיבות שהוזכרו בפתיח ובראשן, פסקי הדין אינם ראויים.

דרושה רביזיה דחופה ויסודית של הפרוצדורה המשפטית כדי להביאה "מימי הביניים" למאה העשרים ואחת. המערכת כולה צריכה להתעדכן ולנצל את הטכנולוגיות המודרניות הכי חדישות כדי שפסקי הדין יהיו ראויים ויתקבלו לאחר פרקי זמן סבירים.  אמצעים מודרניים אלה צריכים להחליף את הקלדניות בהצלחה יתרה. צריך לבחון הצבת מכונת אמת משוכללת, בכול אולם משפטים, בלי כבלים ובלי אלקטרודות. מכשירים אלה יכולים להקל על עבודת השופטים ולאפשר להם לרדת לחקר האמת. עדים לא יעיזו לשקר כשמכונת אמת צמודה לשופט. במקום הקלדניות, למנות עוזרים לשופטים כדי שיעזרו להם בקריאת החומר הרב המצטבר ובכתיבת פסקי הדין.

צריך לעשות הפרדה מחלטת בין בתי המשפט לבין מוסדות הגישור והפישור למיניהם. בתי המשפט נועדו כדי לפסוק פסקי דין והמוסדות האחרים נועדו כדי להגיע להסכמות ופשרות. אלו הם שני מוסדות נפרדים שאין לערבב ביניהם. מי שרוצים פסק דין ילכו לבית המשפט ומי שרוצים להגיע לפשרה ילכו לגישור ופישור . זה לא נכון שפשרה גרועה עדיפה על פסק דין טוב. אין תחליף לפסק דין ראוי וצודק. כול פסק דין כזה מדיר רגליהם של הרפתקנים ומהמרים שמטרתם אחת, לנסות את מזלם בבית המשפט, אולי יצליחו. מעבר למטרה החשובה ביותר שפסק דין ראוי וצודק משיג, הוא גם נועד "למען ישמעו וייראו". מרבית הפונים המובהקים לבתי המשפט, עושים זאת למען ההכרה. לעיתים ההכרה בצדקתם חשובה להם יותר מהפיצוי הכספי. שום מוסד גישור או פישור יכול לתת להם את ההכרה. אסור לזלזל בפיצוי הכספי, שמעבר לצדק הוא חלק מה"למען ישמעו וייראו".  האמירה העממית האומרת שהפשרה הכי טובה היא הפשרה כשני הצדדים לא מרוצים. גם זו אמירה שטותית. אם יורדים מספיק עמוק לחקר האמת חייבים להגיע למסקנה שאחד הצדדים הוא הצודק והצד השני אינו צודק והוא שגרם לכול הסכסוך. נכון שלאחר שצד אחד נפגע מהעוול שהצד השני גרם לו, הסכסוך יוצא מכלל שליטה ושני הצדדים עושים שטויות ובכך מחמירים את המצב. במקרה זה חשוב למצוא "מי התחיל" ואין להעניש ולו רק בחלק, את הצד השני. הצעדים הלא נכונים (ואולי גם, לא חוקיים) שהצד שנפגע נקט לאחר שנפגע, צריכים להיסלח לו. איש אינו מלאך משמים המקבל סטירה ומושיט את הלחי השנייה. הראשון שהתחיל את הסכסוך הוא גם צריך להיות הראשון להיענש.

אחד הדברים החשובים ביותר, ששינוי הפרוצדורה המשפטית צריך להביא הוא, שכול מי שבא לבית המשפט להעיד או לומר את דברו, יעשה זאת ב"משובה ונחת", כאילו שהוא נמצא בסביבתו הטבעית. אין שום ערך לעדות או לדברים הנאמרים בבית המשפט אם הם נאמרים בתנאי לחץ, מורא ופחד. ישנם יחידי סגולה שיכולים לתפקד באופן נורמאלי בכול תנאי, אולם בתי המשפט לא נועדו אך ורק עבורם. אעיז ואומר שישנם שופטים שמפגינים עליונות ומשרים אווירה של פחד וטרור, גם בצעקות ורווים נחת כאשר כול יושבי האולם רועדים מפניהם. איך אפשר שבתנאים כאלה יעשה משפט צדק ???

המחוקק צריך לתת את דעתו לכך שלא תהיה שום הגבלה להבאת עדויות והמצאת ראיות במהלך כול המשפט.

כול הדברים האלה לא יכולים להתממש בלי התערבותו ההחלטית של המחוקק. עניין נוסף למחוקק להכיר בדברי דואר הנשלחים בדוא"ל, בפקס או ב-S.M.S. כדואר רשום לכול עניין

 

        השופטים 

שופטים יכולים להיות, עורכי דין מצליחים. עורכי דין מצליחים אינם יכולים להיות שופטים. כאן מתחילה וכאן מסתיימת ההשוואה בין עורכי דין לבין שופטים. עריכת דין זה מקצוע, שפיטה היא ייעוד, שליחות. מאז שפוט השופטים, רק יחידי סגולה שפטו את העם.

לא מספיק וגם לא דרוש ששופט יהיה משפטן דגול. הוא כן צריך לדעת ולהכיר היטב את תורת הנפש ומדעי ההתנהגות. (למשל, להבדיל בין שקרן שנדמה שכול מילה היוצאת מפיו חצובה בסלע, לבין דובר האמת, המסמיק ומזיע ושדבריו אמת צרופה). הוא צריך להכיר את הפסיכולוגיה, את הסוציולוגיה, פילוסופיה, כלכלה ותורת הכספים. שופט צריך גם ללמוד אומנות ושירה.

   כדי שמועמד יוכל להיות שופט טוב וראוי, צריך שיהיו בו השילוב של אינטליגנציה מולדת לשפיטה והכשרה מקצועית. עליו לאהוב את השפיטה. אחרים יישבו על כס השפיטה אולם מעשיהם יחמיצו בידם.

   דרוש באופן דחוף להקים בתי ספר אוניברסיטאיים ללימוד השפיטה. יתקבלו לבתי הספר האלה אך ורק מועמדים שיש להם את הכישרון המולד להיות שופטים ואלה שרואים בשפיטה שליחות ולא מקצוע. חזקה עלינו שיהיו מועמדים רבים מעבר לנדרש.

   הקמת בתי הספר לשופטים ייתרו את הוועדות למינויי שופטים. וועדות הפועלות על פי שיקולים זרים כמו מפתח מפלגתי, הפלייה מתקנת (כול הפלייה מתקנת, מיד מייצרת אפליה חדשה), או שיקולי דת, גזע ומין..

   בוגרי בתי הספר האלה יהיו חייבים לעבור התמחות על יד שופטים מכהנים על מנת לרכוש ניסיון. בסופו של יום אלה הם שיאיישו את כסי השיפוט באולמות המשפט. חלקם יהוו את העתודה של השופטים.

   אחת הסיבות העיקריות לעומס בבתי המשפט הוא החוסר  בשופטים ראויים. בתי הספר לשופטים יפתרו בעיה זו בצורה אקדמית ראויה ביותר.

   החוק שקובע "פעם שופט, תמיד שופט" הוא חוק לא טוב ולא נכון. עבודתו של שופט שוחקת וכעבור מספר שנים הוא מאבד את המוטיבציה והחדות "לעשות משפט צדק". זה קורה בכול מקצוע אבל לא כול מקצוע הוא כה גורלי, חורץ גורלם של אנשים לשבט או לחסד.

   צריך לקצוב את שרתו של שופט על כס השפיטה, או, לפחות להעניק לו שנת שבתון לאחר מספר שנות שירות על כס השפיטה. בתום השבתון הוא יוכל לחזור לתפקידו.

   נאמר כבר קודם, האמת היא הכלי החשוב ביותר בידי השופט לעשות את מלאכתו נאמנה. בלעדי האמת, שופט אינו יכול למלא את תפקידו. לכן, צריך לצייד את השופטים בכול האמצעים האפשריים המודרניים ולפי מיטב השכלולים שהטכנולוגיה המתקדמת הביאה לנו. אמצעים טכניים ואמצעים קוגניטיביים.

סופיות הדיון – ערך עליון

 

העומס בבתי המשפט גורם לעיבויי ועינויי-דין. הוא מהווה חלק חשוב ונכבד ברעה החולה של מערכת בתי המשפט.

אחת התוצאות השליליות הנוספת כתוצאה של העומס בבתי המשפט היא סופיות הדיון. המחוקק קבע שהדיון המשפטי הוא רחוב חד סטרי. אין דרך חזרה. אין לתקן, אין להוסיף ומה שנאמר נאמר וזה סופי.

עמדו בפני המחוקק שתי אפשרויות, האחת להעדיף את סופיות הדיון על פני האמת והצדק והשנייה להעדיף את האמת והצדק על פני סופיות הדיון. בגלל העומס בבתי המשפט הוא הכריע לטובת סופיות הדיון על חשבון האמת והצדק. אחרת, אין להבין מדוע סופיות הדיון חשובה מהאמת.

סופיות הדיון והאמת והצדק אינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת.

אחד השלבים החשובים במשפט, אם לא החשוב ביותר, הוא שלב ההוכחות. שלב ההוכחות מתנהל במתח רב ובאווירה קשה ולו רק מעצם המעמד פשוטו כמשמעו. יושב השופט במרום כסותו, בד"כ כשהוא לבוש ארשת פנים רצינית עד חמורה ולעתים אף זועפת ולא בכדי לאור העומס הרב המוטל עליהם. העדים מעידים ונחקרים בפניו על דוכן העדים במתח, מורא ושכחה. תמיד עדים יורדים  מדוכן העדים בתחושה שלא אמרו את כול מה שהיה להם לומר. תמיד נזכרים בעובדה זו או אחרת אחרי "שזמנם עבר". מהירות החשיבה ומהירות ההפנמה (עד שהאסימון נופל) שונה מאדם לאדם. ישנם אנשים ובתי המשפט צריכים להכיר בהם, שמבינים את מלוא משמעות האירוע שקרה להם אחרי שבועות, חודשים ואפילו שנים. כול פרט ולו הקטן ביותר, חשוב שיהיה פרוש בפני השופט לפני שהוא פוסק. פרט אשר "מתפספס" אצל שופט השלום, בעקבותיו "מתפספס" גם פסה"ד. חייבים ליצור מצב שאפשר יהיה להביא דברים שהוחמצו בבית דין קמא בפני השופט המחוזי ולאפשר לו לתקן את הקלקול שנוצר בשלום. כיום, החוק אינו מתיר להביא שום ראיות נוספות בפני המחוזי, אם בעת הדיון בשלום ניתן היה לדעת אותם, גם אם הגילוי היה קרוב מאוד לבלתי אפשרי.

המחוקק קצב את זכות הערעור בשבועות וימים. בתום הזמן הקצוב לערעור אם צפים ועולים תובנות  חשובות שהיו יכולים לשנות את תוצאות המשפט אלה אבדו לעד ופסק הדין המעוות נשאר על כנו. פסק דין מעוות זועק מתוך האדמה שבה מנסים לקבור אותו.

אין ספק שלו המחוקק היה מאפשר לצדדים להביא עדויות וראיות נוספות שנחבאו מתודעתם, במהלך המשפט ו/או בתהליך הערעור, איכותם של פסקי הדין היו עולה לאין ערוך ויחד אתם יורד העומס על בתי המשפט.

במצב של היום התמונה המצטיירת בפני השופט עלולה להיות חסרה ומעוותת. ספר החוקים יבש, אין יבש ממנו. פסיק קטן שחסר עלול להכריע את הכף ולא חשוב כמה שזה צועק לשמים. כלום לא עוזר וזה סופי.. גרוע מכך, סופיות הדיון נגררת למחוזי וגם לעליון. בתי דין אלה אינם שומעים ראיות. כול מה שהוצג בשלום, זה מה שיש. אפשר לערער על מסקנות שגויות, פרושים שנותנים לחוק, אבל, אי-אפשר להוסיף עדויות ולהביא ראיות שנשכחו או לא הופנמו במלוא חשיבותם בשלב ההוכחות.

בחיים תמיד מעדיפים את הטוב יותר על פני הטוב. פגז שני קרוב יותר למטרה מהפגז הראשון. המכתב תמיד טוב יותר מהטיוטה. המחשבה השנייה תמיד בהירה יותר מהמחשבה הראשונה. גם בטלוויזיה המבט השני טוב מהמבט הראשון. באולימפיאדה נותנים למתחרים מספר הזדמנויות נוספות לפני שקובעים את הישגיו של הספורטאי. להבדיל אלפי הבדלות, קנית זוג מכנסיים אתה מגיע הביתה ומגלה שהן לא מוצאות חן בעיניך, למחרת אתה מחליף אותם. מדוע הכללים האלה נכונים וקיימים בחיי היומיום ובאולמות המשפט הם אסורים תכלית איסור?

התופעה של ההפנמה המאוחרת ידועה ומשתנה מאדם לאדם. ישנם המבריקים שאצלם ההפנמה מיידית ולאחרים ההפנמה קורית אחרי הרבה מאוד זמן. ישנם שמכנים את התופעות של ההפנמה המאוחרת "שכל זוחל". אי-אפשר שחוקי בתי המשפט יהיו מיועדים אך ורק למהירי ההפנמה. עובדה זו מפרה את חוק השוויון.

 

פסקי הדין

 

פסק דין צודק וראוי נבנה מחומרים רבים, חוק וסדר, קודים חברתיים, תבונה ותורת הנפש, ניסיון חיים ידע ועוד. אולם, החשובה מכולם היא האמת.

מהו פסק דין ראוי ?

פסק דין ראוי הוא פסק דין המחייב את החייב ומזכה את הזכאי. פסקי דין ראויים מתקנים את המחלוקות בין הצדדים, מכירים בצדקת הצודקים ומגנים את החייבים. שופט אינו יכול לייצר (זוהי בהחלט יצירה) פסק דין ראוי אם כול האמת אינה פרושה לפניו. האמת היא המרכיב העיקרי בפסק דין ראוי. כול אחד מבעלי הדין מגיע לשופט עם האמת שלו. תפקיד השופט להצביע על האמת האמיתית מבין שתי האמיתויות. בכך כבר נעשתה מרבית העבודה. שלב זה הוא החשוב ביותר. מתדיינים רבים באים לבית המשפט על מנת לקבל את ההכרה בצדקתם. הם באים לשופט כדי שיכריע של מי האמת היא האמת האמיתית ומיהו הלא צודק. זה מין חידון טריוויה שהשופט צריך לגלות את התשובה הנכונה. יש בכך הרבה סיפוק ושמחה למי שנמצא הצודק.  חלקם של המתדיינים היו יכולים להסתפק בהכרה בצדקתם. אולם מרביתם אינם מסתפקים בהכרה, הם מבקשים את הנקמה המתוקה ואסור לגנות אותם בשל כך. הם מבקשים פיצוי על כול התקופה שצדקתם נרמסה ברגל גסה ומובן, שהם גם מבקשים את הפיצוי הכספי המלא שנגרם להם בדרך החתחתים להוכיח את צדקתם.

עד כאן זה פשוט. הבעיות מתחילות כאשר מתברר שהצודק לא לגמרי צודק. כאשר הוא נמצא תורם למצב שנוצר ושבגללו הגיעו הצדדים לבית המשפט.

בכול סכסוך ישנו מי מהצדדים שגרם לסכסוך והצד השני שנגרר לתוכו. מישהו "שהתחיל" ואילולא התחיל כול הסכסוך לא היה קורה ומישהו שנסחף לתוכו מתוך סערת רגשות. משהתחיל, רוב הסיכויים שהצד השני גם הוא יעבור על החוק כדי לנסות להשיב לעצמו את הגזלה או את רכושו. במקרים אלה השופטים צריכים לעשות את ההבחנה הברורה בין מי שמפר את החוק ראשון ובמזיד לבין מי שמפר את החוק כתוצאה של הקנטור והפרובוקציה של הראשון. אין דינו של המפר הראשון כדינו של זה שנגרר אחריו. ההיגיון והשכל הישר מצביעים על כך שהראשון שהפר את החוק נושא במרב האחריות, אם לא בכול האחריות לגרימת הסכסוך.  

אפשר להביא דוגמאות רבות למצב כזה. לדוגמה, דייר שאינו מפנה את דירתו של בעל דירה לאחר שפג תוקפו של ההסכם שנחתם ביניהם. השוכר מתגרה ומקנטר את בעל הדירה בכך שאינו מפנה אותה כפי שהתחייב בהסכם. בעל הדירה שקנה אותה במיטב כספו והדירה רכושו, עושה מעשה שאינו חוקי כדי לפנות את הדייר מהדירה, מתוך חשש שהוא עלול לאבד את רכושו. דייר שיושב בדירתו של בעל דירה שלא כדין, פוגע בזכות הקניין של בעל הדירה ובמקרה זה אי-אפשר להאשים את בעל הדירה שהפר את החוק תוך כדי ניסיונותיו להשיב לעצמו את רכושו, בתנאי שהמעשים שהוא עושה הם בגדר ההיגיון ואינם חורגים מהמטרה לסלק את הדייר הפולש מהמדירה. כמעט בלתי אפשרי לערב את המשטרה בסכסוכים כגון אלה.

זה נורא מתחסד כששופט פתאום נעשה אדוק ודן את שניהם, הן את המפר הראשון והן את המפר השני, באותן אמות המידה ורואה את שניהם מפירי חוק במידה שווה. חמור מכך, שופטים הופכים פתאום למחלקת הסעד במשרד הרווחה ומנסים לעשות הפלייה מתקנת לדייר "המקופח", על חשבון בעל הדירה. שופט שהוא רק שופט, במקרה זה צריך להעניש את הדייר שהפר את ההסכם ולא פינה את הדירה ולסלוח לבעל הדירה אם עבר על החוק במאמציו להשיב לעצמו את רכושו. קיימת האפשרות שדייר המתחזה למסכן עשוי להיות אדם בעל אמצעים.

ישנן מדינות דמוקרטיות מובהקות בהן זכות הקניין היא זכות מקודשת עד כדי שימוש באלימות, כדי להגן על זכות זו. במדינות אלה דייר שאינו מפנה את הדירה שהוא יושב בה שלא כדין נחשב כפולש שדמו בראשו. 

פסקי דין רבים אינם מכירים בזכותו האלמנטארית של בעל הדירה לנסות ולפנות את הדירה בכול האמצעים העומדים לרשותו לרבות פינוי בכוח, במיוחד כשאנו יודעים בברור שהמשטרה במקרים אלה אינה ממלאת את חובתה ואינה מתערבת. השופטים מחמירים אתו בדיוק כמו שהם מחמירים עם העבריין.

אין חוק שאינו מתיר לשופטים להתייחס להפרה  המשנית כמו להפרה שהציתה את הסכסוך והשופטים עושים כמיטב שיפוטם. הדעה הסוברת במקרים אלה להעניש את העבריין ולסלוח למי שנגרר לעשות את העבירה מתוך פרובוקציה. 

בתי המשפט עם הכלים שעומדים לרשותם, נועדו לייצר פסקי דין ולא פשרות. הפשרות מקומן לא יכירן בבתי המשפט. פשרות, גישור ופישור מקומם במוסדות המתאימים, שכבודם במקומו מונח. ככול שבתי המשפט יתמקדו בפסקי דין, זמן "ההבחלה" של פסק הדין יתקצר באופן משמעותי.

יש קשר ישיר ובלתי אמצעי בין פסקי דין ראויים לבין העומס בבתי המשפט. ככול שבתי המשפט ייצרו פסקי דין ראויים, יפחת מספר הפונים לבתי המשפט. היום מתדיינים שאינם בטוחים בצדקתם, שורכים את דרכם לבתי המשפט, שמא מזלם יאיר להם והם יזכו, או, לכול היותר השופט יציע פשרה, במיוחד שפסיקת ההוצאות היא מגוחכת ולא מציאותית. אפשר להסביר את פסיקת ההוצאות הנמוכה בשתי דרכים,  או שעו"ד מגזימים הגזמה פראית בדרישות השכר שלהם, או, שהשופטים לא מציאותיים ופשוט מתעלמים מהקורה סביבם.

מאידך, אם בתי המשפט ייצרו פסקי דין ראויים שפסיקת הוצאות מציאותית בצדם, כול אחד יחשוב פעמיים אם כדאי לו להעמיד את שקריו או, חצאי האמת שלו, במבחן אצל שופט "שרואה הכול" ואי-אפשר להסתיר ממנו דבר..  

ישנן סיבות רבות לכך שפסקי דין של שופטים מפתיעים. אזכיר רק את מנגנון מציאת החן, את העובדה שרבים טועים בה וגם שופטים, שאם זה לא, "לא", אין זה מן ההכרח "כן" ועוד גורמים רבים להם ראוי להקדיש מאמר נפרד.

בתי המשפט

 

זה רעיון טוב להוציא את בתי המשפט לפריפריה דוגמת המחוזי בלוד. אבל, צריך היה להוסיף עוד צעד אחד קטן ולהוציא את בתי המשפט גם מחוץ לערים למרחבים ולדאוג למקומות חנייה מספיקים ועוד קצת. לדאוג לתחבורה ציבורית נוחה של רכבות ואוטובוסים. זה גם טוב לפיזור האוכלוסייה וגם לתת לתושבי הפריפריה הזדמנות לזכות במשרה ציבורית נכספת. 

 

מוסד הערעורים

 

צריך להודות כי אין מוסד ערעורים בישראל. מה שקיים דומה יותר למוסדות הרהורים. זכות הערעור אינה טבעית. צריך לבקש ולנמק מדוע המערער רוצה לערער ורק לאחר שהמחוזי או העליון משתכנעים שיש "טעם" לערעור הם מאפשרים זאת. חשוב לציין שברוב המקרים, לאחר שעוברים פרוצדורה ארוכה, זכות זו ניתנת למערערים. כול כולו של הערעור הוא לבקש משופטי המחוזי לעיין בחומר הראיות ולבדוק את השיקולים של בית המשפט קמא בניתוח הראיות ופסק הדין. כול מה שנקבע בבית דין קמא שריר וקיים "אין יוצא ואין בא". כול מה שהצליחו הצדדים להביא בפני בין הדין קמא, בזמן הקצר שהוקצה להם, בתנאי לחץ קשים, הוא שמלווה את התיק לאורך כול דרכו אם זה למחוזי ואם זה הלאה, לעליון.

בחיי היומיום אנו משחזרים ומנתחים שיחות שהיו לנו, במיוחד שיחות חשובות ומגיעים לתובנות שלא הגענו אליהם בשעת השיחה. הרבה פעמים אנו ממתינים להזדמנות הראשונה שתזדמן לנו כדי להגיד לבן שיחנו את התובנות שהגענו אליהם. גם הוא חשב על אותה שיחה וגם הוא יש לו מה להוסיף על הדברים שכבר נאמרו. ה"פינג-פונג" הזה נמשך עד שכול אחד מבני השיחה הבין את רעהו עד תום. הם לא חייבים להסכים אבל כול אחד מרגיש שהוא אמר את כול מה שהיה לי מה לומר בנושא.

בטבע מוכרות תקופות הפנמה, הבשלה, הבחלה, היריון ועוד הגדרות שתמציתם אחת, אדם נורמאלי צריך זמן לחשוב, כדי לעכל ולהפנים את הדברים והאירועים שקורים איתו עכשיו. דברים נאמרים, דברים מוסברים ורק יחידי סגולה מסוגלים להבין מיד את מלוא המשמעויות של הדברים או האירועים בזמן אמת. חלקם צריכים מעט זמן, רובם זקוקים להרבה זמן ומיעוטם זקוקים להרבה מאוד זמן. במיוחד, כשהדברים מורכבים ומסובכים עבורם ומשמעותם הרות גורל.

השהוי עד שהתמונה כולה מתבהרת בשלמותה תלוי בכישורים וברמת האינטליגנציה של השומע. הגורם השני הוא מורכבות של השאלה העומדת על הפרק ומידת חשיבותה לשומע. אסור לו לבית המשפט להניח שכול השוחרים לפתחו הן "גאונים" המבינים באופן מיידי את מלוא המשמעויות של הדברים הנאמרים בבתי המשפט. רוב האנשים אינם מסוגלים להפנים את מלוא משמעות הדברים הנאמרים להם. הפרוצדורה המשפטית צריכה להתחשב בכך שדברים "שוקעים" וזה לוקח זמן עד שהדברים מובנים במלוא משמעותם. הפרוצדורה אינה מכירה בכול אלה. לדידה דברים או מעשים ברגע שנאמרו הם מיד מופנמים, השומע מבין את מלוא המשמעויות שלהם ותגובתו לדברים מתבססת על ההבנה המלאה של הדברים. אם הוא טעה ובהרבה מקרים הוא טועה, אין דרך חזרה. אין "מקצה שיפורים".

מוסד הערעורים יכול היה להצדיק את עצמו לו ניתנה לשופטים הסמכות לתקן עיוותים כתוצאה מהתופעות האלה. המחוקק צריך להכיר בתופעות הטבעיות האלה ולהכיר בעובדה שבכול שלב משלבי המשפט וגם לאחריו דין הארה כדין המצאת ראיה חדשה בלי כחל וסרק.

לא רק הראיות שהועלו בתנאים קשים ולא בסביבה ידידותית ונורמאלית מלווים את התיק. מה שיותר חשוב, גם התרשמויותיו של השופט קמא מלוות את התיק עד סוף דרכו, גם אם ההתרשמויות מוטעות ועם התרשמויות אי-אפשר להתווכח כמו שאי-אפשר להתווכח עם מנגנון מציאת החן.

התוצאה הסופית היא שברוב המקרים ששופט קמא, הוא זה שקובע את גורל התיק. שום בית דין לא יכול לשנות את התרשמותו של השופט היושב בבית דין קמא.  רוצה השופט, וברוב המקרים הוא רוצה, הוא פשוט מציין בפסק הדין שהוא מאמין לעד זה או אחר. לא חלה עליו החובה לנמק מדוע הוא מאמין לעד המסוים. מספיק שיציין שהוא מאמין וזה סופי.

שופטי בתי המשפט קמא אינם אוהבים שמערערים על פסיקתם והם יעשו את הכול כדי שערעור על פסיקתם לא יצלח. גם שופטי המחוזי אינם אוהבים לדון בערעורים על פסיקותיהם של שופטי השלום. אפשר לנחש שלוש סיבות לכך. (א). הצלחה בערעור "עלולה" לעודד את הפניות למחוזי וזה לא טוב למערכת בתי המשפט ולמחוזי במיוחד. ידיהם מלאות עבודה גם בלי זאת והם אינם מעוניינים להוסיף עליהם את הערעורים על פסיקותיהם של שופטי השלום. (ב). קיימת קולגיאליות בין השופטים ושופטי המחוזי אין להם שום עניין לפגוע באחיהם שופטי השלום. (ג). לסיבה השלישית יש הגיון משהו. ראיות ועדויות שנשמעו בשלום ואם אין עדויות נוספות אין טעם לחזור על השלב הזה פעם נוספת גם במחוזי, כול זאת בתנאי שהעדויות והראיות מתבצעים בתנאים ובזמנים הולמים.

התפקיד שנותר לשופטי המחוזי לעשות הוא לנתח את הראיות שהובאו בפני בית דין קמא ולאשרר את פסיקותיו. זה לא מדויק. גם בתנאים של היום, לו רצו המחוזיים ל"צלול" לתיק המובא אליהם בערעור, הם היו יכולים לתקן את הקלקולים שנעשו בשלום. אולם, עם האמונה העיוורת בהחלטותיהם של שופטי השלום ועם קצת "עצלות", לעתים רחוקות הערעור מביא לתוצאות חיוביות. הסטטיסטיקה מלמדת על 2% ?

בהתחשב בכך, לא נותר אלא לאשרר את הדברים שנאמרו בראשית המאמר, שלמעשה אין מוסד ערעורים ראוי במערכת בתי המשפט. רק עבור יחידי סגולה, במשפטים מתוקשרים ובמקרים חריגים ביותר, מוסד הערעורים מתעורר לחיים ועושה את המלאכה המצופה ממנו.

לו מערכת המשפט הייתה בריאה, היה לשופטי המחוזי תפקיד חשוב ביותר והוא לתקן את פסקי הדין של שופטי השלום ויש הרבה מה לתקן !!!

רק לעתים רחוקות, במקרים חריגים ביותר ואחרי שעושים את הבלתי אפשרי, מרשים להביא ראיות נוספות. לשון החוק בעניין זה היא בלתי מתפשרת. אפשר להביא ראיות חדשות רק אם אי-אפשר היה לדעת על קיומם במועד הדיון, בשלב ההוכחות. (הפרוש של "אי-אפשר היה" הוא מחלט פשוטו כמשמעו. אי-אפשר היה לדעת על קיומן גם אם נעזרים בכול הכלים האפשריים לגילוי ראיה זו). דרישה לא סבירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

 

פסקי דין אינטואיטיביים

 

בספר "האינטליגנציה של האינטואיציה", שתי חוקרות מגיעות למסקנה הנחרצת שהחלטה אינטואיטיבית נכונה יותר מהחלטה קוגניטיבית. החלטה אינטואיטיבית מגוללת בתוכה את הניסיון והידע, את ההצלחות והכישלונות, השכלה והשפעות שספג, קלט והפנים במשך כול חייו עד הלום, מקבל ההחלטה. החלטה קוגניטיבית נעשית, לאחר חשיבה על פי הידוע כאן ועכשיו, של מקבל ההחלטה.

כבר נאמר שפסק-דין ראוי נמדד בכך שאם שני שופטים ידונו, כול אחד בנפרד, באותו מקרה וכששניהם יפסקו אותו פסק דין, זו תהיה העדות הטובה ביותר שפסק הדין הוא ראוי, נכון וצודק.

פסק-דין אינטואיטיבי מעצם מהותו אינו עומד בקריטריון הזה. פסק-דין אינטואיטיבי בנוי על כך שיש קשר אמיץ בין פסק-הדין והחוויות שהשופט חווה בחייו. אולם אם פסק-הדין האינטואיטיבי ניתן על ידי ציבור של אנשים, חזקה עלינו שפסק-דין זה הינו פסק-דין ראוי וצודק.

יהיו שיטענו, שלא בצדק, שגם "הלינץ' " הוא פסק-דין אינטואיטיבי שנפסק בידי הציבור ושישנו קונצנזוס ביחס אליו מציבור רחב של אנשים. שני אלמנטים חשובים ביותר מבדילים בין פסק-דין אינטואיטיבי שניתן על ידי הציבור לבין ה"לינץ' ". האחד היא האמת. בפסק-דין אינטואיטיבי הניתן על ידי ציבור של אנשים, האמת, כול האמת ושום דבר מלבד האמת, פרושים בפני הציבור המחליט, מה שלא כן במשפט "לינץ' ". האלמנט השני ואולי היותר חשוב הוא השהוי. פסק-דין אינטואיטיבי הניתן על ידי ציבור אנשים מיושבים לאחר שכול האמת נפרסה לפניהם ולאחר שעובדות המקרה הופנמו במחשבתם, אינו דומה לפסק-דין הניתן "כאן ועכשיו" בידי המון מתלהם.

 הטיעון העיקרי והחשוב נגד החלטות אינטואיטיביות, שהן תלויות בקשר אמיץ עם חוויותיו של נותן ההחלטה. טיעון זה אינו נכון אם ההחלטה האינטואיטיבית מתקבלת על ידי ציבור של אנשים. החלטה אינטואיטיבית קשה יותר להשיגה, (עיין ערך, להבדיל, חבר המושבעים). אולם משהושגה היא מגוללת בתוכה את ניסיון החיים, ההשכלה ואת שקול האישיויות של כול מקבלי ההחלטה. "מיליון סינים אינם טועים".

פסקי-הדין הניתנים בבתי המשפט הם פסקי דין קוגניטיביים מבוססים על ספר החוקים היבש. השופט פוסק את פסיקתו על פי צו השעה ואסור לו שתחושות הבטן שלו יפריעו לו לכתוב את פסק-הדין. זה לא ממש מדויק. ספר החוקים מאפשר לשופטים להביע את "תחושות הבטן" שלהם בעת כתיבת פסק הדין. מספיק שהם יציינו בפסק הדין, שהם מאמינים לעדות זו או אחרת, או, יביעו את התרשמותם מעד זה או אחר וזה מספיק ברוב המקרים להכריע את הכף. שופטי המחוזי נוטים להתחשב בתחושותיו של שופט השלום. דרושה סטייה זועקת לשמים כדי שבתי המשפט המחוזיים יתקנו את הקלקולים של השלום.

קיים פער גדול בין פסקי דין הניתנים לאחר חשיבה קוגניטיבית לבין פסקי דין שהיו יכולים להתקבל על פי תחושות הבטן. מתברר באופן ברור, שתחושות הבטן של הציבור אינן טועות. בעבר נפסקו פסקי דין קוגניטיביים למורת רוחו המלאה של הציבור ובמחשבה שנייה הציבור צדק.  

בתי המשפט עדיין אינם מצליחים למצוא תחליף מושכל לכלל השולט בכפה באולמות בתי המשפטים האומר שאם אירוע מסוים התרחש בעליל אבל אם אין ראיה מוצקה לכך, האירוע כלל לא התרחש. יוק. תחושות הבטן של השופטים אומרות להם שהאירוע אכן התרחש אולם ספר החוקים כובל את ידם.

אפשר לטעון לכאורה כי חופש הפעולה הצר שניתן לשופטי השלום, אותו הם מנצלים בפסקי הדין על פי התרשמותם, כמעשה אינטואיטיבי. ואכן בבתי המשפט המחוזיים מקבלים ומכבדים את התרשמותו של שופט השלום ומחלטים את תחושת הבטן של השופט ולא משנים את החלטתו גם היא "צולעת" במקצת.

היום אין עוד את הכלים המתאימים כדי למסד פסקי דין אינטואיטיביים וצריך להסתפק בלימוד הנושא, לעתיד.   

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי תמיר