אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דמוקרטיה יוק


ארודאן ואובמה בבית הלבן

ארודאן ואובמה בבית הלבן

באמצע המאה ה-17 הורה הסולטאן התורכי אבראהים – המכונה "המשוגע" – למפקד הצי שלו לכבוש את האי מלטה. האדמירל יצא לים ובשל טעות בניווט לא מצא את האי. יש גרסה הטוענת שהוא כלל לא התכוון להגיע למלטה ומחק אותה ממפת הניווט שבספינה כדי שצוותו לא ימצא אותה. הוא חזר לתורכיה וטען: "מלטה יוק", כלומר "אין מלטה". השאלה העולה בימים אלה היא האם יש בתורכיה דמוקרטיה או שמא "דמוקרטיה יוק"?

השאלה איננה מתייחסת רק לשבוע האחרון שבו הושלכו לכלא 250 אישי ציבור בכירים שהורשעו בניסיון הפיכה נגד רג'פ טייפ ארדוע'אן, וגם לא רק לעשור האחרון שבו הוא שולט על המדינה ביד חזקה ובזרוע נטויה, בראש מפלגת הצדק והפיתוח בעלת האג'נדה האסלאמיסטית. השאלה נכונה גם לגבי כל השנים שקדמו לשלטון האסלאמיסטים, שהחלו במהפכה החילונית של מצטפא כמאל, "אתא תורכ", שנבחר לנשיא הראשון של תורכיה המודרנית, בשנת 1923. טובי הזיכרון בינינו בוודאי זוכרים את הסרט "אקספרס של חצות", שביטא באופן חד את שיטות העינויים המזוויעות של משטרת תורכיה בתקופה החילונית. אפילו ארדוע'אן עצמו נדון בשנת 1998 לעשרה חודשי מאסר בגלל שקרא בפומבי שיר שכלל את השורה "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם קסדותינו, צריחיהם חרבותינו והמאמינים חיילינו". האם השלכתו לכלא בגין משפט זה הייתה אקט דמוקרטי? האם מערכת המשפט אז הייתה אובייקטיבית?

מאז 1923 מהווה תורכיה זירת התגוששות בין שתי מגמות תרבותיות סותרות ומנוגדות: הכמאליזם (על שם מצטפא כמאל, "אתא תורכ") החילוני שנכפה על תורכיה בדרכים אלימות ודיקטטוריות, והמסורת האסלאמית שדוכאה לאורך עשורים, הצליחה להגיע אל עמדות שליטה ועושה כל מאמץ להישאר בשלטון, גם בדרכים שאינן דמוקרטיות על פי קריטריונים מערביים.

שומרי החותם החילוני היו בעיקר הצבא ומערכת המשפט. על פי החוקה, הצבא הינו שומר האופי החילוני של המדינה לפני שהוא שומר על המדינה מאויבים חיצוניים. הצבא מימש את חובתו זו ארבע פעמים כשיצא מהמחנות וסילק את הפוליטיקאים הביתה: 1960, 1971, 1980 ו-1997. הפעם האחונה הייתה לאחר הניצחון הפוליטי הראשון של המגמה האסלאמית: מפלגת הרווחה של נג'מטין ארבקאן, ניצחה בבחירות ב-1996 אך סולקה מהשלטון על ידי הצבא שנה לאחר מכן והוצאה אל מחוץ לחוק. מפלגת הצדק והרווחה של ארדוע'אן צמחה על המצע האידיאולוגי של מפלגת הרווחה, והיא שולטת בתורכיה מאז 2002.

ממשלה זו ראתה חובה לעצמה לעקור את שיני כלבי השמירה של החילוניות: הצבא, הנשיאות ובית המשפט. בתהליך מתמשך הצליח ארדוע'אן להכניס לבית הנשיא את עבדאללה גיל, ידידו ושר החוץ שלו לשעבר, והצליח להעביר שינויים חוקתיים שאפשרו לו להכניס לבית המשפט העליון שופטים שאינם שייכים לאליטה החילונית. גם הצבא – שבבסיסו היה גוף חילוני, אנטי דתי, לחלוטין – עבר שינויים פרסונאליים, ובמקומו של כל קצין שהשתחרר או פוטר הוצב קצין נאמן לדרך האסלאמית.

אלא שהאליטה החילונית נשארה קיימת ברקע, בגוף שקיבל את הכינוי "המדינה שבעומק": הייתה זו קליקה חשאית של כמה אלפי אנשים שנשארו נאמנים למשנתו החילונית, האנטי אסלאמית, של אתא תורכ. היו בהם אנשי צבא בכירים לשעבר, פוליטיקאים, אקדמאים, עיתונאים, שופטים, עורכי דין, אמנים, סופרים, משוררים, והחשוב ביותר: אנשי עסקים היכולים להזיז עניינים באמצעות יכולתם הכלכלית. הקבוצה הזו חשה שלקחו לה את המדינה, ושאותם אסלאמיסטים שהגיעו לשלטון – שרק לפני דור היו בורים ועמי ארצות – אינם ראויים לעמוד בראש מדינה מודרנית.

ארדוע'אן ומפלגתו נמצאים במאבק קבוע נגד המגמה החילונית, שמייצגות אותה  כמה מפלגות קטנות בפרלמנט. כדי לשמור את תדמיתה בתקשורת, הכניסה הממשלה האסלאמית לכלא עשרות עיתונאים שמתחו ביקורת על התנהלותה והתנהגות ראש הממשלה. הדברים קיבלו משנה תוקף בסדרת ההפגנות האלימות שהציפו את תורכיה בחודשיים האחרונים על רקע עבודות הפיתוח שמבצעת הממשלה במרכז איסטנבול. קשרי הון-עיתון-שלטון בתורכיה של ארדוע'אן חזקים ומפותלים, כמו שהיו בימי השלטון החילוני.

על רקע מאבק האיתנים הזה בין המגמה החילונית וזו הדתית, קמה פרשת ארגנקון. בפרשה זו נעצרו לפני כשבע שנים מאות אנשים, וביניהם בכירים לשעבר, באשמת קונספירציה להפיל את שלטון המפלגה האסלאמית. יש בהם אנשי צבא, עסקים, תקשורת, אקדמיה ואמנים. כולם הועמדו לדין בפני בית דין מיוחד, שדיני הראיות בו אינם מקלים על הנאשם להוכיח את חפותו.

על פי כתבי האישום, היה כל נאשם אחראי על חלק מהמזימה, וההתארגנות הייתה התארגנות טרוריסטית, מה שמקל על השלטון לגרוע מזכויות הנאשמים. ראש הנאשמים היה הרמטכ"ל לשעבר, גנרל אילקר בשבו, והוא נדון למאסר עולם. הוע נעצר בשנת 2012 בטענה שהורה להקים אתרי אינטרנט שבהם תופץ תעמולה נגד הממשלה והעומד בראשה. קצינים בכירים נוספים נדונו לתקופות מאסר ממושכות, תוך הטלת אשמה – אולי אשמת שווא – שארגנו מעשי רצח וחיסולים.

המשפט התקיים באולם מיוחד שהוקם לשם המשפט בבית כלא "סילברי" באיסטנבול, דבר שהרחיק את המשפט מעיני התקשורת, וכך יכול השלטון לנהל את ההליכים כטוב בעיניו. בכל פעם שהתכנסו מול הכלא מפגינים שמחו על המשפט ודרך ניהולו הם פוזרו על ידי המשטרה באלימות רבה.

מה שעומד כרגע על הפרק הוא דמותה של תורכיה, האם היא תהיה ליברלית ומודרנית כמו שתכנן מקימה, מוצטפא כמאל, "אבי התורכים", או שמא תחזור לימי הסולטאנים העותומאנים שדגל האסלאם התנוףף מעל ראשם. המאבק הוא על כל הקופה: על הצבא, התקשורת, האקדמיה, האמנות והעסקים, וצפוי שבעקבות הרשעת נאשמי פרשת ארגנקון המאבק יחריף ויעצים. כל צד מתחפר בעמדותיו ומחריף את צעדיו, וייתכן שתורכיה גולשת – אמנם בקצב לא מהיר כמו מצרים – לתוך סדרת מאבקים אלימים במרחב הציבורי, כפי שראינו בחדשים האחרונים.

הדבר ישפיע על הכלכלה ועל המעמד הבינלאומי של תורכיה, שכן מדינות אירופה, שגם בעבר הסתייגו מהאופן שבו ממשלות תורכיה התייחסו למתנגדיהן, יגבירו את הלחץ על ארדוע'אן להקל את הלחץ שהוא מפעיל על מתנגדיו. ייתכן שאף נראה מהלכים משפטיים בינלאומיים נגד פסקי הדין שנקבעו בפרשת ארגנקון, הן בצורת ערעור בתוך תורכיה, והן בעירוב טריבונאלים בינלאומיים.

האם תורכיה תמשיך לטעון שהיא מדינה דמוקרטית כאשר יתגבר המאבק התרבותי בין קטביה? האם העולם ימשיך לראות את תורכיה כשותפה למהלכים מדיניים כאשר בתוכה נרמסות זכויות אדם בסיסיות? העתיד יגיד.

ד"ר מרדכי קידר - עיתון מקור ראשון
באדיבות ד"ר רבקה שפק ליסק

תגובות

מציאות מטרידה - בואה של האנרכיה

המאמר שהשפיע עלי יותר מכולם היה מאמרו של העיתונאי קפלן - בואה של האנרכיה. המאמר מתאר באופן מדויק כיצד מסגרות מדיניות יתפרקו מבפנים (ולא מבחוץ כמו שחוזה הנטינגטון) על רקע של מצוקה חברתית, מלחמות אתניות ודת. מיצרים היא דוגמא בולטתץ
קפלן טעה בדבר אחד- הוא רואה בטורקיה סלע של יציבות למאה ה-21. הוא טעה בגדול

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי קידר