אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הפיקחון / סאראמאגו - האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר


התמונה של מירב גולן
על הפיקחון / סאראמאגו - האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר

על הפיקחון / סאראמאגו - האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר.

כיצד באה לידי ביטוי האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר "על הפיקחון"

לאחר שסקרתי את תולדות האנרכיזם אעבור לניתוח ספרו של סאראמגו: על הפיקחון. כאמור, מצאתי בספר יסודות של האידיאולוגיה האנרכיסטית וכל מה שנותר הוא להוכיח את טענתי.

עוד לפני הניתוח שני דברים לפנינו. ראשית, הערה לגבי תרגום שם הספר: המתרגמת בחרה לתרגם את שם הספר - על הפיקחון, אף על פי שאני הייתי מכנה זאת "על הפיכחון". בפורטוגזית הספר נקרא: Ensaio Sobre a Lucidez. כלומר, מסה על ההארה (בספרדית המילה lucidez מתורגמת כהארה, שקיפות, בהירות). באנגלית הספר נקרא: Seeing. סאראמגו רואה בספר מסה ולא סיפורת (fiction), זהו אם כן, מלכתחילה חיבור אידיאולוגי-פילוסופי.

שנית, אסקור בקצרה את הרקע למסה כדי שלקורא יהיה מושג ראשיתי על מה מדובר:

 

רקע:

הספר "על הפיקחון" מוגדר כהמשך ל"על העיוורון". בשני הספרים מוביל מוטו: מגיפה לבנה. כדי להבין את "על הפיקחון" אכתוב בתמציתיות על "על העיוורון"[1]: המגיפה הלבנה בספר הזה היא עיוורון שפוקד את התושבים באופן אקראי[2]. אנשי השלטון מחליטים לשים את התושבים בהסגר, כדי שלא ידביקו אנשים נוספים. היחידה שלא נדבקת היא אשת-הרופא והיא הופכת להיות "העיניים" של הקבוצה. בתוך ההסגר עוברים התושבים תלאות אין-ספור, כמו: רעב, אכזריות ואונס. כדי להפסיק את מעשי האכזריות רוצחת אשת-הרופא את המנהיג האכזרי[3]. מעשה הרצח ושם הרוצח נשמרים בסוד בין אנשי הקבוצה כדי להגן על אשת-הרופא, הרוצחת, שהגנה בעצם על הקבוצה העיוורת מפני האכזריות. בשל מעשה אכזריות נוסף מצד אנשי הממשל, מצליחה הקבוצה לפרוץ אל מחוץ להסגר, כשמי שמובילה אותם כל העת היא אשת-הרופא. מחוץ להסגר, מגלים אנשי הקבוצה, כי אנשי הממשל מותירים אותם מחוסרי-כל: אין חשמל, אין מים והכל פרוץ לכל. אט-אט שב הסדר על כנו ואנשי הקבוצה מתחילים אט-אט לראות. קיימת טענה כי ספר זה הוא משל מודרני ל"לוויתן"[4]. ובכל זאת אנשי הקבוצה הקטנה הוכיחו כי יש אפשרות לחיות על פי מוסר וקוד פנימי.

"על הפיקחון" ממשיך את "המגיפה הלבנה" באופן אחר: לאחר ארבע שנים מחליטים התושבים להצביע לממשלה בפתק לבן. למעלה משבעים אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן. לאחר שבועיים מתקיימות בחירות נוספות בהן שמונים ושלושה אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן. אנשי הממשלה מחליטים "להעניש" את התושבים; הם עוזבים אותם לנפשם, שוב; הם יוצאים מתוך העיר בהנחה שהתושבים לא יוכלו להסתדר בלעדיהם ולכן יקראו להם לשוב בחזרה. אולם, המציאות טופחת להם בפרצוף: התושבים מצליחים להסתדר. זאת ועוד, אנשי הממשלה שולחים שליח-מרגל שיבדוק מה קורה, תוך הפעלת לחץ. השליח-מרגל מצליח למצוא את נקודת התורפה של התושבים: הרצח של מבצע האונס. הוא נשלח לברר מי הרוצח ומה הסיבה; הוא "נשבה בקסמיהם" של התושבים, בעיקר בקסמיה של אשת-הרופא ועל כן הוא עצמו נרצח (על ידי השלטון!).

עד כאן לרקע הכללי של המסה. מכאן ואילך אנתח את "על הפיקחון" תוך חיפוש אחר רעיונות אנרכיסטיים.

ניתוח:[5]

המסה מתחילה בהליך דמוקרטי: זהו יום בחירות ותושבי עיר הבירה אמורים להגיע לקלפי להצביע. במשטר דמוקרטי העם הוא זה שמחליט מי יעמוד בראשות הממשלה והוא זה שמחליט אם להחליפו. לכן האווירה היא אווירת מתח ומזג האוויר מוסיף נופך קדורני. זהו "מתח שאפשר לחתוך בסכין"[6], המלווה גם במתח שבין אנשי המפלגות.

לקראת סוף הערב, ולאחר מתח רב, התושבים מגיעים אט-אט ומצביעים, וכך משיבים את הסדר על כנו. אולם, אז מסתבר שיותר משבעים אחוז מכלל הקולות היו פתקים לבנים. לכן, על פי עקרונות הדמוקרטיה, הוחלט לערוך בחירות חוזרות שבהן יינקטו כל האמצעים כדי למנוע הישנות של התופעה, שמומחה בעל שם מכנה אותה מפלצת-פוליטית-חברתית[7]. ראש הממשלה מופיע בטלוויזיה ומבקש מתושבי עיר הבירה לממש את חובתם האזרחית בכבוד ובהדר כדי לבטל את האירוע המצער, אירוע שבו שיקול הדעת נטרף ועוות[8]. שוב, האזרחים מתעכבים לממש את זכותם ולכן ברחובות העיר מסתובבים מרגלים שהתייצבו כדי להקשיב לשיחות האזרחים. לזה קורא סאראמגו: לא הכל הגון וטהור. אנשי השלטון שוללים מהאזרחים את חופש הביטוי שהוא ערך יסוד במשטר דמוקרטי-ליברלי: אף אחד כבר לא יכול להרגיש בטוח[9]. אנשי השלטון חוששים שמתקיימת איזושהי קונספירציה (לבנה) כנגדו, ובכדי להוכיח זאת הוא שולל מהאזרחים את חופש הביטוי וחופש התנועה.

השלטון מצטייר כחשדן מול כל משפט שיוצא מפיהם של האזרחים, החשדנות הזאת תמשיך ותלווה את כל המסה. חוסר האמון הזה פגם בדו-שיח[10]. אולם, אין בנמצא מי שיסגיר את רחשי ליבו. או-אז מעלה סאראמגו את האפשרות שבמידה וניצת איזשהו חשד ואזרח מגיע לחקירה על דברים שלכאורה נאמרו: תיאור החקירה נראה כי לקוח ממשטר האימים של סטאלין, כאשר חברי המפלגה הקומוניסטית הסתובבו ולכדו אנשים שהיה חשד קל שבקלים כלפיהם ש"בגדו" במפלגה.

בסיבוב הבחירות השני נמצא ששמונים ושלושה אחוז מהתושבים הצביעו בפתק לבן. אבל הממשלה סבורה כי אין בהצבעה הטלת ספק בלגיטימיות של המשך כהונתה. הם רואים בפתק הלבן מכה אכזרית על הסדר הדמוקרטי התקין. הביקורת שמעלה כאן סאראמגו היא שהדמוקרטיה עלולה "להכניס גול עצמי". אבל, האזרחים נחשבים כמי שסטו מדרך הישר, זאת ועוד: הממשלה בטוחה שהיא מבטאת את שאיפת האחווה והאחדות שהביעו שאר תושבי המדינה[11]. ולכן, צריך להעניש את מי שסרח, את מי שניסה לפגוע בביטחון המדינה או ביציבות הממשלה[12]. בדיון בין חברי הממשלה עולות הצעות שונות כיצד לטפל ולמצוא את האזרחים שסרחו. אחד מיושבי הדיון אמר: "מה שאנחנו רואים הוא רק קצה הקרחון של קשר בינלאומי אדיר, ככל הנראה בהשראה אנרכיסטית, שמטרתו לערער את היציבות"[13].

בהמשך, שר אחר נזעק על ידי השמעת המילה אנרכיזם וצועק לעבר השר שהשמיע את ההערה כי אנרכיזם היה קיים רק בימי הסבים שלו, וכדאי להתמקד בטרור. השר הראשון זועק לעבר השר השני שאין לו ידיעות עדכניות על האנרכיזם ופתקים לבנים זה לא טרור. ראש הממשלה מחזיר את הדיון המוסט אל לב הסמכות והשלטון הדמוקרטי[14] .

שרי הממשלה מחליטים לערוך חקירה מקיפה: הם שולחים סוכנים כדי שיעקבו אחרי התושבים וינסו לגלות מי הצביע בפתק לבן. אולם, מסתבר, שהתושבים מכירים היטב את החוק וכולם עונים את אותו המשפט – אין לאלץ איש, בשום נימוק, לגלות את אופן הצבעתו, ולשום רשות ממלכתית אין רשות לשאול עליה. הסוכנים מפעילים לחץ מאסיבי על התושבים. לדוגמה: אם במשחק ספורט התוצאה היא אפס-אפס מתחיל דיון בהערה עוקצנית ברוח של: תראו, לוח לבן! האנשים הפסיקו להשתמש במילה "לבן". תוך ייאוש, דורש שר הפנים מהסוכנים לחזור אל הבסיסים, ומפעיל לחץ אחר – פוליגרף.

סאראמגו מפנה את תשומת ליבנו, בעזרת הרהורי ליבם של שר המשפטים ושר התרבות כי אזרחי הארץ חסרו את ההרגל לתבוע את כיבוד הזכויות שמעניק להם החוק. "אי לכך" מחויבת המציאות הטלת סגר. "אנו מתכוונים להראות להם, הכריז שר ההגנה, ונראה אם הם יבינו את זה פעם אחת לתמיד, שהם לא ראויים לאמון ויחס גורר יחס"[15]. באותה ישיבה שר הפנים מעיר כי באמצעות חקירה ממצה בשיתוף פעולה עם האינטרפול הגיעו למסקנה כי אין לתנועה האנרכיסטית הבינלאומית כלום עם החרמת הליך הבחירות, הוא מתכוון ללעוג ואכן זוכה לפרץ צחוק בין קהל שומעיו, שרי הממשלה. ולכן, יש להטיל סגר, כאילו שאויב הטיל על עיר הבירה מצור[16]. מבחינתם, התושבים מרדו. למותר לציין, ששר המשפטים מסתייג ואומר כי התושבים לא עשו משהו שאסור להם, זה דבר שמעוגן בחוק ואין זה מרד, שר התרבות, גם הוא מסתייג, עונה כי זכויות קיימות גם כאשר מפירים אותן. מתקיים כאן דיון פילוסופי על מהות החוק, מהות הזכויות הטבעיות, הגנת האזרח, הזכות לביטוי, וההבהרה שבעצם מי שמפר את כל אלו היא הממשלה ולא התושבים. לכן, טוען שר המשפטים הטלת סגר תהיה בעצם ירייה ברגל של עצמנו[17]. ומכיוון שאין הצעה אחרת איך לטפל ב"שואה", מציע ראש הממשלה לאשר את ההצעה של שר ההגנה. ראש הממשלה מעלה את האפשרות שבזמן חסרונם תהיה השתלטות של הרחוב שתוצאותיה יהיו הרות-אסון. כדי לנעול את הישיבה הפרודוקטיבית מבקש ראש הממשלה משר הפנים ושר ההגנה לאכוף וליישם את ההסגר. גם השוטרים יעזרו במשימה של החזרת העדר למכלאה ותשוב שמש הקונצנזוס להיות מצפן למצפונם של בני ארצנו, והשלום והשלווה יחזרו לחיי החברה את ההרמוניה שאבדה[18]. ראש הממשלה מופיע בטלוויזיה ומודיע שמטעמי ביטחון לאומי יוטל סגר; עקב ערעור היציבות הפוליטית והחברתית של קבוצות חתרניות צריך לנהוג על פי התקנות לשעת חירום.

תוך כדי דבריו של ראש הממשלה תופסים הצבא והמשטרה עמדות מפתח בעיר: שדות התעופה, תחנות רכבת, בתי חרושת ואף הוטלו מחסומים. גם כאשר מתלוננים התושבים על פגיעה בשכר ובסחר מודיעים אנשי הממשלה שהסגר יימשך. וזאת למרות שיש חוסר באוכל ובציוד לבתי החולים. הממשלה עצמה נצורה בסגר, אך עדיין, לא הוסר המצור. אגב, סאראמגו מכנה את רעיון הממשלה להטלת סגר "רעיון מקיאבליסטי".

סאראמגו מעלה את האפשרות שמצב כזה של עוצר יכול לגרור במקומות אחרים אי-יציבות שיוכל להצדיק, מה שמכנה הקהילייה הבינלאומית, הכרזת מלחמה. אולם זהו מקרה חסר תקדים של אחדות, ואין כאן תקריות, קטטות, מהומות, קרבות אגרופים בין אלו שהצביעו בפתק לבן לאחרים.

לתושבים אכן נמאס מהמצור ונמאס מהמרגלים ששואלים אותם שאלות חודרניות ולכן הם הציפו את הרחובות כשעל חזם מודבק סטיקר שעליו, אדום על גבי שחור, המילים אנחנו הצבענו בפתק לבן. ומן החלונות התנופפו פלאקאטים גדולים שהצהירו שחור על גבי אדום אנחנו הצבענו בפתק לבן. אבל אז המשטרה מפעילה כוח על המקומות שבהם התגודדו אנשים, כי הם במצור, וביקשו אישור להשתמש בגז מדמיע, סילוני מים, לקדם את הטנקים או להצניח צנחנים[19]. האחדות בין האזרחים מצליחה לשבור את הממשלה, ולא להיפך. ולכן הממשלה מחליטה על פינוי מיידי של הממשלה לעיר אחרת, שתהפוך לעיר הבירה החדשה של המדינה, פינוי כל כוחות הצבא...כל כוחות המשטרה[20]. הפעולה הרדיקלית הזו תשאיר את תושבי העיר נטושים ויהיה להם זמן לחשוב על מחיר האחדות הלאומית. וכאשר לא יוכלו לסבול יותר את הבידוד, את ההשפלה ואת התוהו ובוהו שיבוא בעקבות זאת יבואו אלינו, שרי הממשלה, ויתחננו שנסלח להם[21]. הוחלט להשאיר את מועצת העיר וראש העיר, את הכבאים ואת שירותי התברואה, תהיה אספקת מים וחשמל, אולם לגבי המזון הוחלט לקבוע תפריט של מנות מינימום, שלא יגזול על האוכלוסייה חרפת רעב, אבל שבכל זאת יורגש ההסגר. להגלייתה של הממשלה אל מקור אחר קורא סאראמגו התנתקות. ובלעג רב מתאר את תוכנית ההתנתקות: מי יוצא ראשון, קביעת נתיב מיוחד מלווה לראש הממשלה ולנשיא, השעה (שלוש בלילה) וכמובן שהתוכנית חייבת להישמר בסוד ועל כן הם חייבים להישבע בנדר חמור ש"אם אשכחך שבועתי, ייפול העונש על ראשי ועל בני משפחתי עד דור רביעי"[22].

כולם מתכוננים בסודי-סודות ליציאה מן העיר, אולם, הפלא ופלא. עם התקדמותן של המכוניות נדלקות בחזיתות הבתים נורות, מנורות, פנסים, כל החלונות פתוחים לרווחה כדי להאיר את דרכם של היוצאים. אבל, ללא אנשים. כאילו הכל פועל לפי תוכנית ידועה מראש. ראש הממשלה מרגיע את הנשיא בכך שאל-לו לדאוג, עד מהרה יתעוררו בעיות בחלוקת המצרכים ובאספקתם ואנו עוד נחזור כאילו le jour de glorie est arrive[23]. בשיחה זו מועלית לראשונה הזיקה בין המגיפה הלבנה הראשונה (העיוורון) לזו השנייה, אולם רק כרעיון, כמעשה היזכרות, שזה כבר קרה בעבר.

כשיצאה השיירה מן העיר כבו האורות בזה אחר זה. התושבים מדליקים את הטלוויזיה ומגלים שבשעה שבע תינתן הודעה מטעם הנשיא לכל אזרחי העיר קשיי העורף[24]. נשיא המדינה דואב את הפרידה כאילו הייתה זו נטישתם של בנים מאביהם, הוא אומר: אתם סגורים אמנם במצור אולם זהו רצון העם שהביא את זה לעצמו – אתם אשמים שהתגריתם בקונצנזוס הלאומי ובשלטון הלגיטימי של המדינה. אני מקווה שיום יבוא ואתם תשלימו עם החוק. אין לכם ממשלה שתקבע מה עליכם לעשות ומה אסור, איך להתנהג ואיך לא, הרחובות שלכם עשו בהם כרצונכם, אך שימו לב: אף אחד לא יבוא להגנתכם מפני גנבים, אנסים ורוצחים. זו החירות שלכם. אולי אתם משלים את עצמכם שתצליחו לארגן את חייכם ולהגן על עצמכם יותר ממה שאנו השכלנו לעשות, אולם טועים אתם טעות מרה – הכאוס ישתלט עליכם, תקום עליכם דיקטטורה חדשה ואז כבר לא יהיו בחירות חופשיות, אז אנו ניאלץ לחזור כדי לשחרר אתכם מהמפלצת שאתם יצרתם בעצמכם. תשובו לראות אותי ביום שתהיו ראויים למחילה[25].

בתוך רגע הרחובות והחנויות מתמלאות באנשים כאילו היה זה יום חג "ולא נראו שם לא גנבים ולא אנסים ולא רוצחים"[26]. איש לא הלך לעבודה. אולם, גם זה לא נמשך זמן רב. הם רוצים להתארגן, אך לא יודעים איך, הם הצביעו כמו שהצביעו כי רצו להביע את גודל אכזבתם, הם רצו לבצע מהפכה, אך מהפכה תתבע הרג רב ובזה לא רצו. כל חייהם הלכו בסבלנות לקלפי, אבל בכל זאת, זוהי לא דמוקרטיה. אך, יכול להיות שביוזמת הממשלה עלולים לקרות עוד מצבים לא נעימים. תושבי העיר מגלים אט-אט את משמעות מעשיהם; העירייה לא מפנה את הזבל. אבל, הנה בצהריים יצאו נשות העיר מכל הבתים מצוידות במטאטאים ובלי לומר מילה החלו לטאטא. ולכל מי שיטען שלטאטא פירושו גם לטשטש או להתנער מאחריות קורא סאראמגו להתעורר: טאטוא היא פעולה שעשו גם אימותיהן וסבותיהן של הנשים הללו בכפריהן לא כדי להתנער מאחריות אלא לקבל אחריות. ולכן, מאותה סיבה יצאו גם פועלי הניקיון, לא במדיהם אלא בבגדיהם הרגילים. הם טענו כי המדים בשביתה[27].

ובחזרה לשרי הממשלה. בעיני שר הפנים לא מצא חן שהפועלים יצאו מיוזמתם לפעולות הניקיון ולכן הורה על פיטורין מיידיים. בשיחה בין שר הפנים לראש העיר מזכיר ראש העיר שהממשלה במצב כזה לא מושלת, אבל, אומר שר הפנים,  היא יכולה לבצע פשע כדי לפקוח את עיני האנשים. ראש העיר מבקש לא לשתף פעולה עם מעשי הדיכוי.

בינתיים ראש העיר מבקש לדעת מה קורה בעיר, ומזכירו מדווח לו ששום דבר מיוחד לא קורה. היה ניסיון שוד של שודד עם אקדח צעצוע. ראש העיר שואל כיצד הסתדרו בלי המשטרה והוא נענה כי הכבאים לקחו אותו, נתנו לו עצות טובות ואחר כך שיחררו אותו[28]. ראש העיר מבין שבניגוד לתחזיות לא קורים מקרי רצח, שוד או אונס. יתרה מכך, המשטרה לא חסרה כלל לביטחון העיר. ראש העיר יוצא לרחובות עירו ומרגיש שמשהו רע עומד לקרות. לפתע, התפוצצות מרעידה את הבניין שהוא נמצא בו - פיגוע מתרחש בתחנת המטרו. קיים חשד שאת הפיגוע מבצעת הקבוצה שהמרידה את התושבים. אולם, כאשר ראש העיר מודיע לשר הפנים על האירוע הוא מגלה שהלה מגיב בקור רוח, ולכן מאשים אותו באחריות ישירה. מתוך זעזוע עמוק מפעולת הממשלה מתפטר ראש העיר. בהמשך, מתקיימת שיחה בין שר הפנים לראש הממשלה, בה מודיע שר הפנים שהיה זה סיכון מחושב ומי שמקדש את המטרה מקדש גם את האמצעים[29]. כלומר הממשלה מוכנה לבצע כל מעשה זוועה כדי לגרום לתושבים חוסר ביטחון ולגרום להם לרצות ששרי הממשלה יחזרו.

תושבי העיר מחליטים לצאת להפגנה. הם צעדו דוממים, עם סרט לבן שמעטר את זרוע שמאל, כאות אבל[30]. היו אלה עשרים ושבע הלוויות להרוגי הפיגוע. הלוויות דמומות ללא התפרעויות. בין המפגינים היה גם ראש העיר, שבא להביע את עמדתו כאזרח. הם עמדו בדממה לעבר הארמון הסגור ובאמצעות ההפגנה השקטה הזו גרמו למפלגות הימין והמרכז לעזוב את העיר[31]. שרי הממשלה לא מאפשרים להם להתקדם, כי הם חושבים, בטעות, שהתושבים בורחים וכי בעיר יש מעשי שוד וביזה[32]. אולם, התושבים מבצעים פניית פרסה ושבים אחורה אל העיר. ואין זה עקב הודעת הממשלה על מעשי הביזה אלא דבר מוזר קורה: אותם תושבים שנשארו בעיר יצאו מבתיהם , חיכו על המדרכות לתושבים-החוזרים, דיברו איתם, עזרו להם לפרוק את מטענם והכניסו אותם אל תוך הבניינים[33].

בישיבה שמקיימת הממשלה מועלות הצעות נוספות כיצד לדכא את התושבים ולשלול מהם את זכויות האזרח. שר התרבות מבקש לומר שלפני ארבע שנים היינו עיוורים ...וככל הנראה אנחנו עדיין עיוורים[34]. שר התחבורה לא התכוון למגיפה "ההיא", הוא רק התכוון לומר שטחו עיני הממשלה מה שנבצר מהם לראות. אולם, ראש הממשלה הבין זאת פשוטו כמשמעו. הוא נזכר ב"עיוורון האחר". שר המשפטים קורא לזה "פיקחון", כלומר, ההצבעה בפתק לבן יכולה להיחשב כגילוי של פיקחון[35]. כזכור, שר המשפטים ושר התרבות הם היחידים שמעזים לעמוד מול ראש הממשלה ולהביע את דעתם. שר המשפטים מתפטר; הוא כבר לא שר לענייני משפטים ולא שר לענייני צדק[36]. אחריו מתפטר שר התרבות.

ראש הממשלה מתחבל תחבולה נוספת: להציג בפני התושבים את ההרס והריקבון שפשו בעיר לפני ארבע שנים. זו תהיה מניפולציה כדי למצוא את הטפיל הקטלני. שר הפנים מעלה אפשרות כיצד לעשות זאת: להפגיז את העיר בכרוזים. רעיונו זוכה לתשואות ואכן העיר מופגזת בכרוזים שבהם מודיע נשיא הרפובליקה על המסקנות בדבר הקשר שבין העיוורון הקיבוצי הטראגי מלפני ארבע שנים לבין טרוף המערכות שהתגלה בבחירות הנוכחיות[37]. אזרח מצפוני מפנה מכתב לנשיא שבו מבקש להסביר את הקשר שבין שני המקרים באמצעות קיומו של אדם. אותו אזרח מצפוני הוא מי שהיה בקבוצה של האנשים שנאבקה כדי לשרוד. אותו אדם שיש לו קשר בין שני המקרים היא אשת-הרופא, שביקשה לשמור על עניין אי-עיוורונה בסוד. במכתב נאמר גם שהיא רצחה מישהו.

מכיוון שאי אפשר להעמידה לדין על פשע שאף אחד לא ראה יש ליצור התגנבות חשאית אל תוך השטח הנצור[38]. שר הפנים שולח שוטר כדי לבצע את משימת החקירה יחד עם שני עוזרים. המטרה שלהם היא לברר כל מה שאפשר על הפשע-לכאורה שביצעה האישה שהובילה את הקבוצה של שישה עיוורים, ואם יש קשר בינה לבין המגיפה החדשה[39].

סאראמגו מתאר את הבוקר שבו החלה החקירה כבוקר שטוף שמש, הוכחה ניצחת לכך שהעונשים תש כוחם, היכן הימים שבהם ערים תנ"כיות נענשו ונחרבו בגלל הפרה של צווי האל. והנה עיר שהצביעה בפתק לבן כנגד הריבון ושום ברק לא הכה אותה[40]. התיאור הזה עוזר להבין את השקט והשלווה שתושבי העיר מצויים בה, אין הפרות סדר; לא קרה דבר אם יש התנגדות לשלטון.

השוטרים מגיעים אל כותב המכתב והלה מגולל את סיפור העיוורון, את הרצח ואת המעורבים, הוא גם מראה להם תמונה של הקבוצה שצולמה זמן קצר לאחר שחזרה הראייה. אחד השוטרים מתחיל לגלות אמפתיה כלפי אשת-הרופא החשודה, אולם רק בהרהורי ליבו. קשה לו להאמין שאישה זו קשורה בקשר כלשהוא לקנוניה שהובילה את התושבים להצביע בפתק לבן[41]. הרב-פקד, מי שמנהל את החקירה, מדווח לשר הפנים, על פי כל חוקי החשאיות. הוא גם מציין שהאנשים הללו מדברים כאילו אין להם מה להסתיר[42].

הרב-פקד מציין בפני אחד מעוזריו שהעיר הזאת שקטה ורגועה אף על פי שאין בה כל פיקוח וכאילו לאף אחד גם לא איכפת[43]. הוא מגיע לביתם של הרופא ואשתו, בית מסביר פנים ששוררת בו אוירה ידידותית ושופעת חיים[44]. הוא אומר לאשת-הרופא שהיא ביצעה לפני ארבע שנים רצח, אשת-הרופא מבקשת לדייק ומציינת שהיתה זו הריגה, ולא היה זה פשע כי אם עשיית צדק, היא הרגה אנס מתועב שאנס את החברה שלה. זה לא היה אדם אלא פשפש[45]. בזמן הבריחה מההסגר בבית המשוגעים, כיוון שהוא נשרף, הצטרף גם ילד קטן שאיבד את אימו, אותה פגש לאחר שבועות. במשך הזמן הזה טיפלה בו אשת-הרופא, ועד שחזרה הראייה לכולם הם חיו ביחד כשהאישה עצמה הייתה המפרנסת. הרב-פקד שאל את אשת-הרופא אם היא האחראית והמנהיגה שהעמידה את הדמוקרטיה בסכנה, אשת-הרופא לא עונה.

אחד העוזרים היה אצל אישה אחרת שהייתה בקבוצה, הזונה. הזונה הגנה על אשת-הרופא: היא אישה יוצאת מן הכלל אם לא היא לא הייתי יושבת ומדברת איתך, היא הצילה את כולנו, היא הגנה עלינו, דאגה לנו לאוכל וטיפלה בנו. ממש גיבורה, נשמה טובה[46]. הזונה מקבלת על עצמה את מעשה הרצח, מתוך אהדה לאשת-הרופא[47].

לרב-פקד יש מחשבות שניות בנוגע למשימתו. הוא היה בטוח שמשימתו היא הגנה על המולדת מסכנה קטלנית. הוא מתקשר לשר הפנים ומדווח לו שאשת-הרופא היא אישה הגונה, נורמאלית, אינטיליגנטית, אישה יוצאת מגדר הרגיל[48]. היא הרגה אנס מתועב, אולם אין הרב-פקד רואה בזה מעשה רע, כי אם הגנה. הוא לא חושב שיש לראות בקבוצה תא מאורגן, להיפך, האישה חפה מפשע.

תחושת האהדה והידידות שאפפה את הרב-פקד בכל מה שנוגע לקבוצה, השפיעה עליו כדי כך שהוא ניגש אל אדם שקודם לכן היה תוקפני כלפיו ומבקש את סליחתו[49]. הוא מנהל במחשבותיו שיחה גלוית לב עם אשת-הרופא בה הוא מגלה לה כי נגעה לליבו והוא מסמפט אותה[50], גם הוא איבד חלק מהמשפחה בטרגדיה ההיא לפני ארבע שנים. צלצול הטלפון מחריד אותו, ושר הפנים מבקש ממנו למסור את התמונה של הקבוצה. זה מעלה חשד אצל הרב-פקד.

הרב-פקד ממשיך בחקירתו ועוקב אחרי אשת-הרופא. אולם, הוא יוצא ממחבואו ומבקש לנהל שיחה ולא חקירה. אשת-הרופא אומרת לרב-פקד שהיא מאוד מעריכה את גילוי הלב שלו, כשבא לספר להם שהיא נחשדת בקשירת קשר נגד המדינה. הרב-פקד ממשיך בגילוי הלב שפתח בו ומספר לאישה ששר הפנים ביקש את התמונה הקבוצתית ויש לו תחושה לא טובה בנוגע לזה. גילוי הלב ודו-השיח המלבב בין שניהם הוביל את האישה להזמין את הרב-פקד לארוחת צהריים[51].

הרב-פקד מתקשר לשר הפנים כדי לדווח לו דיווח שוטף את קורותיו. הוא שוטח בפניו את דעתו כי האישה היא חפה מפשע. שר הפנים מבקש ממנו להודיע לשני עוזריו לחזור בחזרה, הוא נשאר עדיין[52]. הוא חושב על אשת-הרופא איך שבזמן מצוקה כה גדולה היא הוליכה את הקבוצה ברחובות, בגשם, עדר קטן של נשמות עלובות, שש שיות תועות, שישה גוזלים שנפלו מהקן, שישה חתלתולים עיוורים שאך זה נולדו. ואלו היו זמנים של אם אין אני לי מי לי, הקם לגנוב ממך השכם לגנוב ממנו, הקם להכותך השכם להכותו. זמנים שבהם האויב הכי גרוע שלך, לפי מה שמלמד חוק העיוורים, הוא תמיד זה שנמצא הכי קרוב אליך[53]. ובכל זאת... הם שורדים בזכות טוב הלב של האישה, האהדה ושיתוף הפעולה.

כשנשאל הרב-פקד למה לא נתן לעוזריו לגשת אל אשת-הרופא ענה כי פחד שהשיגעון למצוא אשם בכל מחיר ימנע מהם לראות מי נמצא לפניהם באמת[54], הוא חשש לביטחונה של האישה[55]. את השיחה מסיים הרב-פקד: אל תתפתו למילים ערמומיות...תזכרו שרק אני אחראי לתוצאה שהחקירה הזאת הגיעה אליה, לא תבגדו בי בכך שתגידו את האמת, אבל אל תקבלו שקרים בשם אמת שהיא לא האמת שלכם[56].

הרב-פקד מסתובב ברחובות העיר ומהדק את קשריו עם חברי הקבוצה ששיתפו פעולה לפני ארבע שנים וממשיכים לשתף פעולה גם היום. באחד הימים מתקשר שר הפנים לרב-פקד ורומז לו שלא יחמיץ את עיתוני הבוקר. הרב-פקד מבין שהתמונה הקבוצתית עומדת להתפרסם, והוא מכין את אשת-הרופא גם לכך שכנראה והיא תושמץ. אשת-הרופא שואלת את הרב-פקד למה הוא עושה זאת בשבילם והוא עונה: נולדנו, וברגע ההוא כאילו חתמנו חוזה לכל החיים, אבל עשוי להגיע היום שבו נשאל את עצמנו, מי חתם על זה בשמנו[57].

ואכן, למחרת פורסמה התמונה בעיתונות ומעליה הכותרת שהקונספירציה נחשפה. האישה הזו אשמה בעיוורון חדש שהפעם הוגבל רק לעיר הבירה אבל זרע בחיים הפוליטיים ובמערכת הדמוקרטית את הזרע המסוכן של ההשחתה והשחיתות, ולכן היא עלולה להיות מוקעת באופן פומבי כאויבת העם והמולדת, ולכן מוטב היה לו התעוורה[58].

הרב-פקד כותב מכתב אל עורך אחד העיתונים, אחד משני אלה שהתמונה לא פורסמה בו. הוא מכנה עצמו איש ההשגחה (על שם המקום שבו לן בזמן שביצע את החקירה) ומזכירת העורך מעירה לו שהוא מזכיר את ההשגחה העליונה[59]. הוא מבקש לפרסם את המכתב בעיתון של מחר, כי מחר אולי עוד יספיק למנוע ביצוע של עוול[60], הממשלה מנסה בכל דרך להפוך את האישה לשעיר לעזאזל.

להפתעתו, ידיעה מופיעה בכותרת העיתון: אשת-הרופא רוצחת. גם המכתב שלו מתפרסם. אולם, העיתון אינו בר-השגה כיוון שהוא מוחרם[61]. הוא רואה גברים ונשים שמסתובבים ברחובות ומחלקים דפים של צילום המאמר שהוחרם – העיר לקחה את העניינים לידיה[62]. העיתון, שבו פורסם העיתון לא המשיך להופיע יותר[63].

סאראמגו מכין אותנו לקראת סופו של הסיפור ואומר שאין לברוח מהגורל; אין טעם לברוח לבגדד כדי להימנע מפגישה שנקבעה לך בסמארה: הרב-פקד מטייל בבוקר שלמחרת פרסום צילום המאמר בגן שבו פגש את אשת-הרופא ויושב על ספסל. איש הקשר, שפעל למסור מסרים בין הרב-פקד לשר הפנים, הגיע מאחריו וירה ירייה אחת בראשו[64].

כעבור שעה שר הפנים עורך מסיבת עיתונאים: הוא מצטער על הירצחו של הרב-פקד שעליו הופקדה חקירת הקונספירציה. זוהי פעולה נפשעת של היסודות החתרניים שממשיכים לנסות לערער את היציבות של המערכת הדמוקרטית, השלמות הפוליטית החברתית והמוסרית של המולדת[65]. שר הפנים לא מאפשר לעיתונאים לשאול שאלות. הוא ניגש למשימה חדשה, שבה יוחזרו לעיר בחשאי חלק נכבד מכוחות המשטרה, שבינתיים יפעלו בלבוש אזרחי. אולם, ראש הממשלה קוטע את תכנון הפעולה בעודה באיבה ומודיע לשר על פיטוריו.

באותו היום ניגשים שני שוטרים לעצור את הרופא. כשנשאלו על צו, הם השיבו כי אין צורך בצו כי העיר תחת תקנות לשעת חירום[66]. איש הקשר, שירה ברב-פקד, מתמקם באחד הבניינים שמול המרפסת של בית הרופא ויורה שתי יריות, ועוד אחת נוספת. אשת-הרופא נרצחת יחד עם הכלב שלה.

הספר מסתיים בשיחה בין עיוור לחברו: הוא שואל מה קרה, חברו עונה לו שנשמעו שלוש יריות, העיוור עונה ששמע גם כלב מיילל, חברו עונה כי הוא כבר שותק. בסופו של דבר כולם נשארו עיוורים.

סיכום ביניים:

אם כן, סאראמגו כותב מסה, שבה הוא מעלה מספר רעיונות, שמתיישבות עם האידיאולוגיה האנרכיסטית:

ראשית, עיקרון האי-ציות: קיימת במסה התנגדות חריפה לשלטון. התושבים מחליטים להצביע ב"פתק לבן". פתק לבן הוא פתק הצבעה ריק, שצבעו לבן. הוא מיועד למקרים של מחסור בפתקי הצבעה של אחת מהרשימות. בוחר, המצביע בפתק ריק (לבן), חייב לכתוב בכתב יד את האות או האותיות של הרשימה שעבורה הוא מצביע. פתק ריק שלא נכתב עליו דבר, המוכנס למעטפת ההצבעה ייחשב לפתק פסול ולא ייכלל במניין הקולות הכשרים[67]. עבורי, להצביע בפתק לבן היא הצבעת אי אמון בממשלה הנוכחית ואכזבה שאין חלופה אחרת. בסיבוב הראשון של הבחירות שבעים אחוז מהתושבים מצביעים בפתק לבן, בסיבוב השני שמונים ושלושה!!!! התושבים מחליטים להצביע בפתק לבן ולא מסתירים את אכזבתם מהשלטון הדמוקרטי, המדכא את חירות האדם, זכויות האדם ואת חופש הביטוי. זוהי התנגדות בלתי אלימה לשלטון, ממש כפי שכתב טולסטוי.

שנית, עיקרון השלטון (דמוקרטיה וכו'): במאמר במקום אחר טוען סאראמגו כי מבחינתו צורת השלטון הטובה ביותר היא הפוליס בימי יוון העתיקה. אותו חלום יווני של חברה הרמונית שאין בה הבדלים בין אדונים לעבדים. הכלכלה הדמוקרטית המודרנית היא רעיון דוחה שבה לתרבות אחת יש דומיננטיות על האחרת. אין לו רעיון פלא, שבו החברה תהיה ללא שלטון, אולם הוא מסרב לקבל את העובדה שאנו נשלטים ורוצים לשלוט. מה שאנו קוראים "דמוקרטיה" הוא שלטון של העשירים ופחות ופחות של האנשים. הדמוקרטיה אינה ערך עליון[68].

סאראמגו משתמש במסה בלשון צינית, לעג ובוז כלפי השלטון. הוא שם בפי השלטון דברים שגורמים לקורא לגחך וללעוג לדוברים. שוב, יש כאן ביקורת על צורת המשטר הדמוקרטי והפניה לכך שמה שסאראמגו מבקש היא חברה הרמונית שיש בה שוויון, כבוד, מוסר וחירות ואת זה הוא מוכיח באמצעות הקבוצה הקטנה שמצליחה להשפיע על כל העיר. הוא משתמש בשפה זו גם כלפי הרב-פקד, כזרוע של הממשלה החוקרת. אולם, הוא משנה את גישתו עם שינוי גישתו של הרב-פקד כלפי אנשי העיר בכלל ואשת-הרופא בפרט.

התושבים מביעים את אכזבתם מהשלטון הדמוקרטי המושחת והמשחית, המדכא את חירות האדם, זכויות האדם ואת חופש הביטוי. כל אלה מסמלים את ערכיה של הדמוקרטיה ואם דמוקרטיה היא שלטון העם אז זו זכות להביע התנגדות. בין שרי הממשלה יש קול ענות חלושה בדמותם של שר המשפטים (השר לענייני צדק) ושר התרבות. אולם שניהם מוותרים, הם מתפטרים.

איני מתעלמת מכך שסאראמגו יוצא בריש גלי כנגד השלטון הדמוקרטי בפרט. אולם, אין הוא מציע פתרון אחר. יתרה מכך, השלטון, לא משנה אם הוא דמוקרטי או אם לאו, הוא מדכא את כל הערכים הנעלים שהוא מתיימר לשאוף אליהם. כלומר, אם המשטר הדמוקרטי נוהג בדיכוי ובאופן דיקטטורי, מה עוד נותר?

ועוד בעניין השלטון: התושבים ש"סרחו" מזוהים בעיני הממשלה עם קבוצת השמאל, ושרי הממשלה מביעים את חששם מכך. בעיקר, הם חוששים שהם שותפים לתנועה אנרכיסטית בינלאומית, וזה אף מועלה במסה בכמה מקומות.

שלישית, עיקרון מצב הטבע: הממשלה, יחד עם הנשיא, עוזבים את העיר ומשאירים את העיר במצב של "אין-שלטון" כפוי; זהו אנרכיזם אף על פי שנראה ככפוי. כאמור, הגדרת האנרכיזם הוא אין-שלטון. זו כבר אינה חברה אזרחית, כי לאזרח יש ריבון, אלא חברה שבה האנשים מצליחים להסתדר לבד. זאת ועוד, אין החירות סותרת את המוסר במצב זה. להיפך. הם חופשיים לעשות כרצונם. אולם, הם מוסריים מספיק כדי לא לבזוז, להרוג או לאנוס, ואף מי שסרח חוזר לטובו. זה היה המקרה היחידי של הפרת סדר שלא נשנה. אלו אנשים בעלי תבונה מספקת כדי להבין את המצב ולא לגרור אי סדר. הם מוכיחים זאת גם על ידי פעולת הטאטוא והצטרפותם של פועלי הניקיון ששבתו לפעולה. הם פועלים על פי עקרונות הצדק והמוסר, כפי שהאדם התבוני אמור לפעול, והוא פועל כך טוב יותר במצב של אין-שלטון. זהו המצב הטבעי על פי סאראמגו ואין זו הפעם הראשונה שהוא כותב על כך[69]. האנשים שחיים בעיר הנטושה כבר לא חיים במצב אזרחי, במצב כזה הממשלה לא מושלת, כפי שאמר ראש העיר (שגם הוא התפטר), הם כבר לא אזרחים כי אין להם ריבון, הם נמצאים במצב חברתי. מוסר, כבוד הדדי, עזרה לזולת ושיתוף פעולה הם טבע האדם, הם הערכים הבסיסיים ועליהם כתובה המסה.

רביעית, עקרון המוסר, החירות והצדק: הקבוצה הקטנה, של ששת האנשים, שמובילה אותנו מ"על העיוורון" מוכיחה כי עזרה הדדית, כבוד הדדי, מוסריות ושיתוף הם ערך עליון; הם אלו שהחזיקו את כולם בעיר מאורגנת וחזקה שלשרי הממשלה היה קשה מאוד לחדור אליה, אלא באמצעים אלימים. כאשר הממשלה נוטשת את העיר, מתגבשת הקבוצה ומצליחה להשפיע על כל העיר בערכיהם; הם מתאספים כדי לנקות את העיר; כדי לא לבצע הפרות סדר; לארגן הלוויה לעשרים ושבעת הרוגי הפיגוע, שוב, ללא הפרות סדר, הלוויה אחידה לכולם המסודרת ומאורגנת למופת; הזונה מתנדבת לקחת על עצמה את אשמת הרצח כדי שלא יפגעו באשת-הרופא. העיר מצליחה להסתדר ללא ממשלה, משטרה או כל סמכות ופיקוח אחרים על בסיס תבונה, מוסר, חירות וכבוד לזולת.

דו-השיח מקבל משמעות חזקה: הן בשיחה עם השודד, שלבסוף משוחרר, והן בשיחות בין אשת-הרופא לרב-פקד. השיחות הללו נועדו לקירוב לבבות ופתיחות. דו-השיח פותח סדק למוסר ולהשפעה, לדבר הבריאה.

חמישית, העיקרון המקיאבליסטי: הרעיון המקיאבליסטי חוזר מספר פעמים במהלך המסה. מקיאבלי היה הוגה שכתב לאחד מיורשי בית מדיצי את "הנסיך". "הנסיך" הוא מסכת רעיונות שעל הנסיך לבצע כדי לזכות במירב התמיכה הן מצד הנתינים והן מצד אנשי המלוכה והחצר. יש הטוענים כי ספר זה נכתב בציניות ובסרקזם. ברעיון המקיאבליסטי משתמשים אנשי הממשלה כדי להגדיר את מעשי התושבים – הצבעה בפתק הלבן, כמעשה קנוניה, קונספירציה, כתושבים שסרחו, כאילו אין זה חוקי להתנגד לשלטון, ועוד לשלטון דמוקרטי. יתרה מכך, השלטון מעלה את החשש כי קבוצה אנרכיסטית עולמית משתפת פעולה עם הקנוניה. השלטון בעצמו מארגן את השביתה שכתוצאה לה יוצאות נשות העיר לטאטא אותה, ומצטרפים אליהן העובדים עצמם שמכריזים שהמדים בשביתה, אך לא הם.

שישית, עיקרון הידידות: האנרכיסטיים ביקרו את מוסד הנישואין. נישואין משמעו החזקת בעלות ואילו הם טוענים שצריך שיהיה מושתת על ערך הידידות. הידידות היא מערכת היחסים שבין הרופא ואשתו. והיכן שהערכים מתערערים יש גירושין – נהג המונית ואשתו. סאראמגו מפגין ליברליות ופתיחות ומפגיש בין האיש המבוגר, שרטייה מכסה את עינו, לבין הזונה. יש ביניהם יחסים של כבוד והבנה. גם דו-השיח הוא פתח לידידות.

שביעית, עיקרון העיוורון: סוף המסה הוא אמנם ברצח אשת הרופא וכלב הדמעות[70], וניצחון הממשלה על תושבי העיר. ניצחון של הדמוקרטיה-לכאורה על שיתוף הפעולה, ההדדיות, הכבוד והמוסר. אולם, זהו ניצחון עיוור! כולם נשארו עיוורים!

אם כן, יש במסה התנגדות אינטנסיבית לשלטון, שמדכא, שלא מבחין בין רע לטוב, שמשחית את ערך החירות וכל ערך מוסרי. יש כאן משל, שבו קבוצה קטנה מנסה לחיות ללא שלטון והיא גם עשויה להצליח ללא השלטון המדכא, המתיימר לכנות עצמו דמוקרטי. הקבוצה, אנשי העיר, מצליחה להסתדר ללא שלטון וללא פיקוח, מה שמוביל אותם זהו ערך עליון של שיתוף, עזרה לזולת, מוסר וכבוד. אם ב"על העיוורון" מתקיים העיקרון של "אדם לאדם זאב"[71], ב"על הפיקחון" מתקיים העיקרון של "יצר לב האדם טוב מנעוריו"[72]

 

סיכום:

כאמור, בחלק הראשון של המאמר ניתחתי את האידיאולוגיה האנרכיסטית, הצבעתי על מקורות האנרכיזם, כפי שאנרכיסטים ראו (רוסו, הגל, הסוציאליזם האוטופי והמרכסיזם), והמשכתי עם ההוגים המרכזיים של האנרכיזם (גודווין, פרודון, באקונין, קרופוטקין, גולדמן, לאנדאואר, ריד, בובר, ביי וטולסטוי).

לאנרכיסטים יש אידיאולוגיה שיש לה בסיס מרכזי: אנרכיזם הוא מצב של אין-שלטון, ובמצב כזה האנשים פועלים לפי צו תבוני שמוביל אותם למוסר, לחירות ולצדק. מצב של כן-שלטון הוא מצב שבו יש שולט ונשלט, מדכא ונדכא, מצב שבו החופש והזכויות נשללים מהאזרח. ולכן, במצב של אין-שלטון האדם הרבה יותר מוסרי, הוא פועל לפי הצו התבוני שמנחה אותו לפגיעה מינימאלית בזולת.

במסה "על הפיקחון", האידיאולוגיה הזו מתממשת: השלטון מפעיל כל אמצעי כדי לשלול מהתושבים את חירותם ואת מוסריותם, וזה כולל גם שימוש בטרור. התושבים מתנגדים לדיכוי ובאופן המוני מצביעים בפתק לבן (שמונים ושלושה אחוז!!). השלטון מפעיל מצב של אין-שלטון כפוי, שיוצר מצב חברתי, בתקווה שהתושבים לא יצליחו להתארגן מחדש. אבל, התושבים לא רק שמצליחים, אלא פועלים מתוך מוסר וערכים פנימיים. הם מתארגנים לנקות את העיר; את הפרת הסדר היחידה הם מיישבים בשיחה והפרות סדר לא נשנות; השלטון מנסה שוב ושוב לערער על הסדר הטוב שבו נמצאים התושבים על ידי טרור, ושביתה, או שליחת שוטרים, אולם, אין הוא מצליח להפר את הערכים שעליהם מתבססים התושבים. הדבר היחידי שכן מצליח השלטון לעשות הוא לרצוח, ועל ידי הרצח לכפות שוב את שלטון הטרור. אכן, כולנו עיוורים, וכנראה נמשיך להיות.

אם כן, נראה כי הרעיונות של סאראמגו במסה "על הפיקחון" לקוחים הישר ממשנתם של ההוגים האנרכיסטיים שאותם הזכרתי בחלק הראשון. זה מוכיח שהאנרכיזם לא מת, עדיין. הוא חי ובועט.

אני מניחה שסגר, התנתקות, תקנות לשעת חירום, צנזורה וסגירת עיתון – מושגים שהופיעו במסה, אינם זרים לקורא הישראלי, ויתכן שיש לנו מה ללמוד, אולם, זהו נושא לעבודה אחרת...

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

 

ביבליוגרפיה:

 

עברית:

1.  בובר מרדכי מרטין, פני האדם, מוסד ביאליק, ירושלים, 1959

2.  בובר מרדכי מרטין, בסוד שיח, מוסד ביאליק, ירושלים, 1962

3.  בובר מרדכי מרטין, נתיבות באוטופיה, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב, 1983

4.  ביי חאכים, TAZ, אזור אוטונומי ארעי, תל אביב, רסלינג, 2005

5.  גנז חיים, ציות וסירוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996

6.  הגל ג.ו.פ, הפנומנולוגיה של הרוח, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"א, עמ' 106

7.  הרכבי יהושפט, מלחממה ואסטרטגיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1999

8.  ויינשטיין יהושע, עורך, אי ציות ודמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 1988

9.  זילברשייד אורי, עורך, מארכס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב, רסלינג, 2005

10. זיסר ברוך, על ימין ועל שמאל, שוקן, ירושלים ותל אביב 1999

11. טלמון יעקב, בעידן האלימות, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב 1975

12. יסעור אברהם, עורך, אנרכיזם – אונתולוגיה, תל אביב, רסלינג, 2004

13. לוק ג'ון, על הממשל המדיני, מאגנס, ירושלים, תשי"ט

14. מבוא למחשבה מדינית, מקראה ראשונה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1997

15. סאראמגו ז'וזה, על העיוורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2004

16. סאראמגו ז'וז'ה, על הפיקחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006

17. קליין יצחק, חירות דיאלקטית, רסלינג, תל אביב, 2006

18. קרופוטקין פטר, המוסר של האנרכיה, ניו יורק, 1958

19. קרופוטקין פטר, הפילוסופיה של אנרכיה, ארגנטינה, (ללא ציון שנה)

20. רוסו ז'אן ז'אק, האמנה החברתית, רסלינג, תל אביב, 2006

21. ת'ורו, הנרי דיויד, אי ציות אזרחי, רסלינג, תל אביב, 2005

22. תרבות ההשכלה במאה ה-18 א', יחידה 5: רוסו וביקורת החברה המודרנית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב,  1990

23. תרבות ההשכלה במאה ה-18 ב', יחידה 15: אדם סמית' – עושר העמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003

 

English:

 

1. Armitage John, Ontological Anarchy; The Temporary Autonomous Zone, and the Politics of Cybercultuer: A critique of Hakim Bey, Angelaki: Journal of the Theoratical Humanities, Sep. 99, Vol. 4, Issue 2 p. 115

2. Boyagoda Rawly, Bleakness, Harper's Magazine, Apr. 2006, Vol. 312, Issue 1871, p. 89-94

3. Cole Kevin Z., Saramago's Blindness, Explicator, Winter 2006, Vol. 64, Issue 2. p. 119-121

4. Harvey Gile, Seeing, American Book Review, Sep/Oct. 2006, Vol. 27, Issue 6 p. 23-24

5. Kropotkin Peter, Fields, Factories and Workshop Tomorrow, Harper Torchbook, 1975

6. Woodcock George, Anarchism, Penguin Books, Great Britain, New York, 1962

 

מקורות אינטרנטיים:

1.Mtzer Albert, Anarchism: Arguments For and Against http://www.spunk.org/library/writers/meltzer/sp001500.html

2.webster.edu/~corbtre/personal/reading/saramago-blindness.html

3.Saramago Jose, Reinventing Democracy, mondediplo.com/2004/08/12/saramago

4.info.gov.il/LAPAM/PublicAnnouncement/general/kneset_petek.htm

 

--------------------------------------------------------------------------------

סאראמגו ז'וז'ה, על העיוורון, הקיבוץ המאוחד, 2004[1]

בספריו, לא מציין סאראמגו שמות לאנשים ולמקומות[2]

איני משאירה סודות בקרב הקורא. המאמר אינה עוסקת בניתוח הספרותי של הספר אלא בחיפוש אחר רעיונות אנרכיסטיים[3]

"לוויתן" הוא שמו של הספר של הוגה האמנה החברתית תומס הובס. הובס טען בספר זה כי "אדם לאדם זאב". webster.edu/~corbetre/personal/reading/saramago-blindness.html [4]

הניתוח צמוד לספר של סאראמגו ז'וז'ה, על הפיקחון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006[5]

שם, עמ' 8[6]

שם, עמ' 26[7]

שם, עמ' 28[8]

שם, עמ' 29[9]

שם, עמ' 30[10]

שם, עמ' 37[11]

שם, עמ' 38[12]

שם, עמ' 42. ההדגש שלי (מ.ג.)[13]

שם, עמ' 43[14]

שם, עמ' 62[15]

שם, עמ' 63[16]

שם, עמ' 64[17]

שם, עמ' 68[18]

שם, עמ' 76[19]

שם, עמ' 77[20]

שם, שם[21]

שם, עמ' 82[22]

צרפתית: יום התהילה הגיע. השימוש בצרפתית מקבל משנה תוקף כי זו תהיה מהפכה ויש לזה קונוטציה למהפכה הצרפתית. שם עמ' 89[23]

סאראמגו, שם, עמ' 94[24]

שם, עמ' 99-96[25]

שם, עמ' 100[26]

שם, עמ' 106[27]

שם, עמ' 116[28]

שם, עמ' 132[29]

שם, עמ' 137[30]

שם, עמ' 145[31]

שם, עמ' 164[32]

שם, עמ' 168[33]

שם, עמ' 175. לפני ארבע שנים הייתה מגיפה אחרת - עיוורון[34]

שם, עמ' 176[35]

שם, עמ' 177[36]

שם, עמ' 189[37]

שם, עמ' 203[38]

שם, עמ' 213[39]

שם, עמ' 214[40]

שם, עמ' 224[41]

שם, עמ' 227[42]

שם, עמ' 230[43]

שם, עמ' 233[44]

שם, עמ' 237[45]

שם, עמ' 246[46]

שם, עמ' 248[47]

שם, עמ' 251[48]

שם, עמ' 253[49]

שם, עמ' 256[50]

שם, עמ' 275[51]

שם, עמ' 284[52]

שם, עמ' 286[53]

שם, עמ' 289[54]

שם, עמ' 290[55]

שם, שם[56]

שם, עמ' 295[57]

שם, עמ' 299[58]

שם, עמ' 309[59]

שם, עמ' 314[60]

שם, עמ' 320[61]

שם, עמ' 322[62]

שם, עמ' 327[63]

שם, עמ' 328[64]

שם, עמ' 329[65]

שם, עמ' 333[66]

info.gov.il/LAPAM/PublicAnnouncement/general/kneset_petek.htm [67]

mondediplo.com/2004/08/12/saramago [68]

סאראמגו כתב גם את הספר "המערה", שבו הוא כותב על היפוך משל המערה של אפלטון – חזרה אל המערה ואל המקורות הראשיתיים והטבעיים של האדם ללא השפעות המודרניזציה, בספר "כל השמות", הוא מתנגד, שוב, לבירוקרטיה שנתנה יד למחיקת השמות של האנשים מהזיכרון – הם כבר לא חשובים, בספר "האדם המשוכפל" מבקר סאראמגו את המודרניזציה שהשחיתה את כל אמות המוסר[69]

היחידי שיש לו שם ממשי - קונסטאנטה[70]

אמירתו של הובס כדי לתאר את המצב הטבעי[71]

אמירתו של רוסו כדי לתאר את המצב החברתי[72]

תגובות

הערה

לגבי השקפותיו של סאראמגו על הדמוקרטיה ועיר הפוליס היוונית
עיר הפוליס היוונית מידרה נשים מתהליכי ההצבעות. לא בדיוק דמוקרטיה אידיאלית שבה מחצית מהאוכלוסיה משוללת זכויות.
הכלכלה המודרנית הקפיטליסטית לא מבוססת על שחיטה של אחד על אחר אלא על תחרות שכמו בכל תחרות יש מנצחים ומפסידים. הכלכלה הליברלית מבוססת על יתרון יחסי ומדינות שאינן מצליחות לתרגם את היתרונות היחסיים שלהן להצלחה, שלא יבואו בטענות לאף אחד.
אני גם לא יודעת כמה אידיאלית הייתה השיטה הפוליטית האתונאית שבה בהצבעות היתה השפעה למי שידע לצעוק חזק יותר.
ולבסוף בכל שיטת משטר מכל סוג שהוא, תמיד יהיו שולטים ונשלטים - זה טבע האדם. אפילו בחברה אנרכית יהיו כאלו עם יותר עוצמה וכאלה עם פחות. ההבדל הוא שבחברה אנרכית אין חוק וסדר והחזקים יכולים לשחוט את החלשים. במדינה בה יש שלטון חזק, לפחות החלשים מוגנים משרירות לב של החזקים.
הזכרת את הובס במאמר, הובס כתב את הלוויתן דווקא בגלל שהוא נחשף למלחמת אזרחים ולתוצאה של העדר שילטון מרכזי חזק שיכפה סדר וביטחון על האזרחים.

תודה :)

תודה :)

על אנרכיזם

קראתי בעניין את סקירתך המצויינת על ספרו של סאמאראגו ואקווה בקרוב לקרוא אותו שלוש הערות1 בדומה למגיבה מעלי הדמוקרטיה האתונאית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת או כהגדרתה של ד"ר אווה אילוז דמוקרטיה בלי ליברליזם.2. יש משהו מכמיר לב ברצון אנשים לקוות שאנארכיה טובה - אפשרית לבני האדם. מהותו הביולוגית של האדם - כמו שאר החיות- היא מימוש צרכים יכולות והעמדת צאצאים. עובדה זאת מכתיבה לו תחרות וקונפלקטים עם אחרים. נוסף לכך האדם משתייך לקבוצת של חיות הלהקה שבכולן קיימת היררכיה במידה זאת או אחרת
3 מארכס שהוזכר חשב שכאשר הפועלים- המעמד הגדול ביותר- יתפוס השלטון אזי התנאים הכלכליים שאז ישתנו ישנו את טבע האדם
באקונין טען כנגדו שאסור לשום אדם לקבל שלטון שכן אם הפועלים יקבלו השלטון הם יהפכו לשליטים שיהיו מחוייבים רק למעמד השליטים וולא למעמד הפועלים הויכוח בין השניים הוא המחשה למסקנה ברורה:לא ניתן להתעלם מטבעו הביולוגי של האדם גישה אנארכיסטית היא התרפקות על ר רומנטיקה\או על אוטופיה. צריך להשלים עם מהותו הביולוגית של האדם חוך כדי נסיון בלתי פוסק למתנו ככל שניתן על יד כינון משטר דמוקרטי- ליברלי וחינוך לסובלנות לפלורליזם ואימוץ האימרה המופלאה"אל תעשהלחברך את השנוא עליך"

גיורא, תודה על הארותיך.

גיורא, תודה על הארותיך.
כן, גם אצלי המוטו הוא מה ששנוא עליך... ואני שמחה שאתה חושב שחינוך לדמוקרטיה ליברלית ייעשה את העבודה.
אני ממש לא חושבת שהדמוקרטיה האתונאית היתה מושלמת, כל סטודנט מתחיל למדעי המדינה יודע מה החסרונות שלה..
ממש ממש תודה

שבח ומעט ביקורת

מירב, תודה על הסקירה המוצלחת אשר עושה חשק לקרוא את הספר. אני גם מצטר
בניגוד לקודמיי - אני רוצה להדגיש שהדרת הנשים וחסרי-הרכוש - העבדים - הייתה יסוד מוסד בדמוקרטיה האתונאית, ואני (ורבים אחרים) טוענים שכך הדבר בכל משטר דמוקרטי. האזרח המופתי הריהו גבר בעל-נכסים; וגם אם במקרה נותנים להמונים להצביע, הרי זה בעיקר תרגיל ביחסי-ציבור או סקר העדפות ולא מנגנון הקובע את אופיו של השלטון.

עניין נוסף - אנארכיזם אינו אידיאולוגיה, אלא זרם בתנועת ההמונים, ואם תרצי, אסכולה של השקפות פוליטיות. אודות מהותן של אידיאולוגיות, אני ממליץ לקרוא בין היתר את חיבורו הקצרצר של א.ג. בייקר בנושא, אשר גם תורגם לעברית: https://app.box.com/s/sz46yy8hbclul6wfvvte

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן