אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בלשי פרא / רוברטו בולוניו


התמונה של דן לחמן
בלשי פרא  / רוברטו בולוניו

בלשי הפרא / רוברטו בולניו. הוצאת עם עובד. תרגום: משה רון ואדם רון בלומנטל. עמ' 661. 2011.

בולניו נולד בסנטיאגו, בירת צ'ילה,  ב-1968 עקר עם משפחתו למקסיקו עזב את הלימודים והחל לעבוד כעיתונאי ולהיות פעיל בארגוני שמאל. בולניו שוטט בעולם, עד שלבסוף השתקע בספרד. במשך רוב חייו בולניו כתב שירה, ורק בשנות הארבעים לחייו עבר לכתיבת פרוזה. בולניו מת בברצלונה בגיל חמישים בשל בעיות בכבד בזמן שהמתין להשתלת כבד חדש.

הספר יצא לאור כבר לפני כמה חודשים. כבר אחרי קריאת כמה עמודים הצטערתי שהזנחתי אותו לטובת ספרים אחרים.

הספר מתחיל כיומן של חואן גרסיה מדרו. התאריך הראשון  2 לנובמבר. השנה היא 1975 ומסתיים ביום אחרון של אותה שנה..

 "הוזמנתי בלבביות ליטול חלק בויסרל-ריאליזם. נעניתי, כמובן. לא התקיים טקס חניכה."

מהר מאוד נגלה שאת היומן כותב סטודנט, משורר מתחיל ובתול. אנחנו שוכחים שבעולם צעירים בני שבע עשרה כבר לומדים באוניברסיטה. לא חלה עליהם חובת שירות צבאי והתבגרותם שונה.

חואן הצעיר יתום. דודו רצה שילמד משפטים אך הוא רצה ללמוד ספרות. בסופו של דבר נרשם לסדנת שירה של חוליו אלמו. חואן שכבר מכיר כמה ביטויים מעולם השירה כמו פריפראזיס פנטופדיה ועוד כמה שכאלה שאלמו לא הכיר. להציג שאלות כאלה למורה היו חוסר טאקט כמובן. אז מה עם טטרסכטיקון וריספטו. ואם המורה לא יודע מה הוא מבקר שירים של סטודנטים.

יום אחד נוצר מתח בכיתה, לא מובן ובלי סיבה. כזאת היא השירה, מתבשרת בחלל האוויר. מה שקרה הוא ששני משוררים ויסרל-ריאליסטים הגיעו לשיעור. ולא לקח זמן רב וניטש קרב בין שתי הקבוצות, זאת של אלמו וזו של הויסרליסטים. גם הויסרליסטים לא ידעו מה זה ריספטו, שאלו את חואן אם הוא אקדמיציסט, אך קיבלו את זה ששאל.

זה עשוי להראות עד כאן כאילו הקורא צריך להתמצא בשירה ובמונחיה והתשובה היא שלא. ממש לא הכול מוסבר וממילא חוץ מההתרשמות שהילד הוא סנוב אינטלקטואלי. אפילו המושג ויסרליסטים הוא חסר מובן ממשי ורומז רק לשירה מן הקרביים. ההסבר היחידי שנקבל הוא שהקבוצה הולכת לאחור. עם הגב. מביטים באיזו נקודה אבל מתרחקים ממנה לעבר הלא נודע.

 אנחנו מכירים את העניין הזה שכל מני קבוצות משוררים מאחדים נותנים לעצמם שם ומוציאים כתב עת.

המפגש עם החבורה מתקיים באיזה בר. בשלב זה חואן שיכור לחלוטין ומקיא ברחוב. החבורה אומרת לו שהוא כבר ראל ויסרליסט אמיתי. הוא חוזר לבר אך החבורה נעלמת ולא חוזרת. חזרה בבית הוא קורא שיר שהוא מפרש אותו כארוטי והוא מאונן כשהוא חוזר וקורא את השיר בקול כמה פעמים ומפנטז על המלצריות בבר.

 ערב נוסף בבר, אחת המלצריות מפלרטטת אתו והוא לא מבין. היא מציעה לרדת לו והוא לא מכיר את המושג. היא סוחבת אותו למחסן מפשיטה אותו ומוצצת לו. חואן איבד סוף סוף חלק מבתוליו. מרוב התרגשות הוא יוצא מהמחסן כשאפרוח מכנסיו תלוי לו מלפניו. שני ידידיו הויסראליסטים אוליסס לימה  ובלאנו צוחקים שהקטן שלו כבר מאוורר מספיק. הוא מסופח לחבורה סופית.

ארנסטו סן אפיפאניו משורר הומוסקסואל,ידידו החדש של חואן גרסיה מסביר לו מהי חלוקת עולם הכתיבה. רומנים הם הטרוסקסואלים, סיפורים בי סקסואלים ושירה כולה הומואית, והוא מונה את רשימת המשוררים העולמיים ומחלק אותם לקבוצות. זה סדומאי, זה מתרומם,זה מתחנגל, זה אגזוזן זה אוחצ'ה זה נימפון והשאר סתם סיסי. אלו קרובים לבית משוגעים, אלו בעלי הזיות על הבשר החי. כולם משלגים מן האתיקה לאסטטיקה, סרסורים של ליריקה. הסדומאים והמתחנגלים נלחמים על השליטה במילה, מתחנגלים עם יציאות אוחצ'יות שהיו מוציאים את לאקן מדעתו, וכולם חוץ מהסדומאים מפנטזים על זין שלושים סנטימטר שיקרע אותם. הסדומאים הם רועה הזונות של מלאך המוות שלא מפסיקים להסתכל על עצמם בראי, וכולם גונבים רעיונות אלו מאלו, מבקרים אלו את אלו מתחלקים לקבוצות יהללו או יסתתרו אלו מאלו. גרסיה שזה עתה נכנס בשערי המין עם שתי נשים לא מפסיק לפנטז על אחד אלברטו סרסור זונות, עליו שמע במקרה שיש לו זין ענק ומזיין את כל הנשים בסביבה.

עד כאן למדנו להכיר את חואן מדרו, יומנו ושני ידידיו החדשים. מצורת הכתיבה ברור שבולוניו כותב כתיבה פרועה מאוד ומצחיקה.

חייו של גרסיה מסתבכים בעוד ועוד אנשים שהוא פוגש בתוכם זונה שהסרסור האלים שלה רוצה להרוג אותה. הוא ועוד שניים מידידיו יוליסס לימה וארטורו בלאנו מתנדבים להבריח את הזונה מהעיר, ומרגע זה שבו נראה שהספר הולך להיות סוג של הרפתקה הוא משנה את פניו לחלוטין.

מתחיל החלק השני והכל משתנה. גרסייה נעלם מהספר פחות או יותר. לימה ובלאנו הם הגיבורים של החלק הזה, אך גם זה לא ממשי. במקום יומנו של הנער כל פרק כאן מסופר מפי דמות אחרת במקום אחר ובשפה שונה שבולוניו מצליח לרקום בשפה לו שפה ייחודית ואחרת, כזו המתאימה לדמות הזו בלבד. רובם צעירים בשנות העשרים, כולם כותבים שירה או מסתובבים בין כותבי שירה וחיים חיים בוהמיינים.

משלב די מוקדם בחלק השני תודעת הקורא מתפצלת לשניים. תודעה אחת עוקבת אחרי הסיפור של הדמות החדשה, והחלק השני עוקב אחרי סיפורם של לימה ובלאנו המצטיירים מתוך הסיפורים. כך שלמרות שהשניים הללו הם הגיבורים אין להם קול משלהם, צריך לאסוף את הפרטים המתגלים מסיפורם של אחרים. כך שאנו מקבלים גם תמונה של התפתחות היחסים שבתוך קבוצת הצעירים הזו. צעירים חרמנים שכולם שוכבים עם כולם או רוצים לשכב עם כולם.

לדוגמה, נניח שארבעה חברים הולכים לבר הם שותים האווירה מתלהטת ופורצת קטטה. לאירוע אין כל קשר ללימה ובלאנו, אך הם היו בבר. עכשיו, כל אחד מספר על הערב הזה ולכל אחד דגש אחר. אחד רק יזכיר שהם היו שם, אחר יספר שלפני המכות הספיק להחליף אתם מילה, שלישי יספר את אותו סיפור אבל יוסיף את העובדה ששיים אלו עזרו להם לברוח מהבר. וזה לא בדיוק רשומון כי הסיפור כמעט זהה, כמעט, רק נקודת ההתייחסות שונה. כך שמה שצריך לזכור כקורא זה לדלות ולשמור בזיכרון עוד פרט המתגלה על שני המשוררים.

כל פרק כזה מתוארך ואפשר לעקוב אחרי זמן ההתרחשויות המתקדם כמעט ליניארית המתרחש במקום אחר . כל פרק הוא כמעט סיפור קצר של מעשים או אווירה או שניהם. והכל כדי שנעקוב אחרי שני משוררים שיצאו לחפש את ססראה טינחרו משוררת שנעלמה אחרי שפרסמה רק שיר אחד והפכו את חייהם לשירה. שני הידידים  האבודים, רדופי איזו רוח ונרדפים מסביב לעולם. 

בסיפורון שכזה, מתורך בדצמבר 1976 נטמע הזרע הראשון לרצון של שני הצעירים לעזוב את מקסיקו. אוליסס  לימה נוסע לפריס וארטורו בלאנו לספרד. החבורה עומדת להתפורר.

במאי 1977 נשמע הקול הראשון מברצלונה המזכיר שבלאנו הגיע לשם וביולי 1977 שומעים על לימה מפריס. נקרגואה אפריקה,ודרכם תביא אותם גם לישראל.

המספרים  בני מקסיקו, קולם חוזר ומספר על עצמם ולא מעט על עולם השירה במקסיקו כולם סיטי משתייכים לאותה חבורה, או הכירו אחד את השני וצריך לזכור את שמות הכותבים או לזהות אותם לפי פרטים שנמסרו קודם, דרכם מצטיירים פחות עולמה של השירה עצמה ויותר עולם המשוררים,  האחרים הם דמויות המצטלבות בדרכי הנדודים של השניים ודרכם יודעים מה קורה. 

"השעה שבה הלילה שוקע אל תוך הלילה, אף פעם לא בבת אחת, הלילה לבן הרגליים של מקסיקו הבירה, לילה שמכריז על עצמו עד לאות, הנה אני בא, הנה אני בא, אבל מבושש לבוא, כאלו גם הוא, הבטלן, מתעכב להתבונן בשקיעה, בשקיעות המיוחדות של מקסיקו, שקיעות הטווס."

קטעים כמו זה ואחרים גורמים לקורא להאט את הקריאה. לחוות את המלים, את המראה. לדמיין מקום שלא היה בו.

וכבר בסיפורונים אלו מתגלה יכולתו המופלאה של בלוניו לרקום סיפור מפרטים זעירים, אך החשוב בכתיבה היא השפה המבדילה בין דמות לדמות. אינני דובר ספרדית אך אין ספק שמשה רון ורון בלומנטל תרגמו את הספר להפליא וגילו שגם העברית יכולה להיות בעלת גוונים שונים כל כך.

מה שעושה את הספר לעוד יותר מעניין הוא שאפשר להגדיר אותו כמעט כספר הרפתקאות. בניגוד להרבה ספרים הנכתבים לאחרונה שמספרים מצב בדרך כלל על דיכאון קיומי בבית, בעיר, בעבודה, כאן הגיבורים מתרוצצים בעולם, קורים להם דברים מטורפים ואפשר לעקוב אחרי קו עלילתי של ממש, כמעט כמו בספרים של פעם, כי בולניו בכל זאת מטשטש חלק מההתרחשויות. הוא לא כתב ספר לנערים מתבגרים. אין בספר קול מספק יודע כל או קולות הגיבורים. עשרות קולות מנדבות פרטים. לעתים קצת יותר גדולים ומשמעותיים ולעתים קו דק  בציור רחב הממדים הזה. ציורים רחבים כציורי הקיר המפורסמים של ריברה.

למרות שעוברות מעל עשרים שנה מאז החל הסיפור לא נראה שהגיבורים התבגרו. אותם צעירים שוחרי הרפתקאות שונות. סוף החלק השני מתרחש באפריקה. מלחמות אזרחים עיתונאים ונוודים וכאלו ששבעו הרפתקאות ובאו לחפש את מותם. בלאנו היה אחד מהם. חבורת המשוררים הראל וסראליסטים התפוגגה מזמן בלי להשאיר את רישומה על השירה המקסיקנית.

אחרי החלק שני הארוך בו לימה ובלאנו מתגלגלים בצורה חסרת פשר בעולם מגיע החלק השלישי, סופו של היומן חואן גרסיה מדרו וחוזר לליל ה1 לינואר 1976 ומתאר את חיפושם של השלושה אחרי ססריאה. יומן המסתיים ב15 בפברואר ומנסה לתת תשובה וסיבה לגלגולם של בלאנו ולימה.

אני חייב להודות שאני באופן אישי קצת התעייפתי לקראת סוף החלק השני, אחר כך חזרתי והתחברתי. ואם יש משהו פראי בספר, מלבד עלילותיהם של השניים הרי שזו הכתיבה הפרועה אך המאורגנת לפרטיה בוושינגטון פוסט הכתירו את בלאנו כגאון, לפי העטיפה האחורית, קטונתי מלחלק תארים כאלה אבל אין ספק שהספר נפלא ויוצא הדופן הזה שווה השקעה של כל שעת קריאה לא פשוטה.

בולוניו רוצה לפזר מראש את השפעת הביקורת. הוא אומר:

"גם את מה שאתם קוראים ממש עכשיו אל תיקחו ממש ברצינות,הביקורת מלווה את היצירה כברת דרך, אחר כך הביקורת מתפוגגת והקוראים מלווים את היצירה. המסע יכול להיות ארוך או קצר. אחר כך הקוראים מתים אחד-אחד והיצירה ממשיכה לבדה, אם כי קוראים אחרים ומבקרים אחרים באים ומתלווים למהלכה. אחר כך שוב מתה הביקורת ושוב מתים הקוראים, ועל שובל עצמות זה ממשיכה היצירה במסעה לעבר הבדידות."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן