אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פוסטמודרניזם ורציונאליות: המיעוט הערבי והממסד הישראלי


פוסטמודרניזם ורציונאליות: המיעוט הערבי והממסד הישראלי

פוסטמודרניזם ורציונאליות: המיעוט הערבי והממסד הישראלי. 123rf stock photos

לחלק א של המאמר

אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה

הגישה הרציונאלית והגישה הפוסט מודרנית הפוכות זו מזו. בכל הנוגע לאונטולוגיה, הגישה הרציונאלית היא אונטולוגיה יסודנית משום שהיא עוסקת בעיקרה במציאות אובייקטיבית מולה ניצבים כמה שחקנים  ובתוך מציאות זו עליהם להתנהל ולשאוף להישג שיתאים כמה שיותר לאינטרסים שלהם. הליך קבלת ההחלטות על פי הגישה הרציונאלית הוא הליך ברור המציג דרך נכונה וסכמתית להגיע למטרה. לעומת זאת הגישה הפוסט מודרנית היא אונטולוגיה אנטי יסודנית מובהקת- היא מבוססת על מציאות סובייקטיבית התלויה בעיני המתבונן, מקדשת את קיומם של הנרטיבים השונים ושוללת את קיומה של אמת אחת אוניברסאלית.

בכל הנוגע לאפיסטמולוגיה גם כאן נראה כי שתי הגישות הפוכות זו מזו. הגישה הרציונאלית היא אפיסטמולוגיה מדעית- היא מבוססת על תצפית על מציאות אוניברסאלית ופועלת ומסיקה מסקנות בהתאם לאותה המציאות. השחקנים השונים הפועלים זה מול זה מתקיימים בתוך מציאות אחת ומסקנותיהם לגבי דרך הפעולה ממנה יפיקו את המיטב ובה ינקטו מבוססת על הסקת המסקנות מאותה המציאות. הגישה הפוסט מודרנית לעומת זאת הינה אפיסטימולגיה פרשנית- שכן על פי הגישה הפוסט מודרנית כל אדם מונע מהתפיסות שלו הנובעות מהרקע ממנו הוא מגיע ומייחדות אותו מול אחרים.

מעורבותם של המפלגות הערביות בפוליטיקה הישראלית

במדינת הלאום המודרנית, כפי שצמחה בעקבות המהפכה הצרפתית, ניתן לזהות שתי אופציות לטיפוסים אידיאליים- הראשונה התבוללות כפויה והשנייה מכירה בזהות ובמורכבות של קבוצות מיעוט בתוך המדינה ומוכנה להתפשר בצורות שונות עם המיעוטים בתוכה.

מדינת ישראל הוקמה כמדינת לאום דמוקרטית. ככזו עליה ללמוד לשלב בין שני היסודות עליהם היא עומדת: מחד היותה מדינת לאום עם לשון, תרבות, דת או מסורת דתית וזיקה לאומית, מאידך רצונה להיות דמוקרטית ולהבטיח את שוויון כל האזרחים במסגרת מדינת הלאום. יחד עם זאת אל לנו לשכוח כי המצב בשורר בישראל אינו מצב המאפיין מדינות לאום רבות, ייחודה טמון בסיטואציה של יחסי רוב מיעוט בתוכה. לא מדובר רק על מתיחות הקיימת בין רוב ומיעוט בתוך חטיבה פוליטית אחת, אלא על מלחמה מתמשכת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי וגיבוש מדיניות בהקשר של מלחמה.

בשתי מערכות הבחירות האחרונות בישראל (לכנסת ה17 ולכנסת ה18) שלוש רשימות ערביות עברו את אחוז החסימה וקיבלו מנדטים: הרשימה הערבית המאוחדת התנועה הערבית להתחדשות – רע"מ ותע"ל, בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית) וחד"ש החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון.

רע"ם ותע"ל אלו שתי מפלגות שהוקמו ב1996 והתאחדו ב2006. האוריינטציה של המפלגה היא מפלגה אסלאמית לאומית. בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית), הוקמה ב1996, גם למפלגה זו אוריינטציה אסלאמית לאומית. חד"ש- החזית הדמוקרטית לשלום- הוקמה ב1977 כיוזמה של מפלגת מק"י. למרות שחד"ש היא ביסודה מפלגה אתנית לאומית, היא שונה במעט משאר המפלגות שכן היא מצהירה על עצמה כמפלגה יהודית ערבית. יחד עם זאת, למרות שבעברה הרחוק אכן הייתה כזו, בעיקר משנות השמונים היא למעשה מפלגה ערבית בעיקרה.

מבחינה מדינית, שלושת המפלגות תומכות בעקרונות דומים-  נסיגה ישראלית מכל השטחים, פינוי כל התנחלויות שהוקמו מאז 1967, כינון מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, תמיכה בזכות השיבה או פיתרון צודק לבעיית הפליטים ונסיגה מרמת הגולן. במישור הפנימי הן דורשות הכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי בעל זכויות, הכרה רשמית במוסדות הייצוגיים הערבים, הפסקת הפקעת קרקעות ערביות, השבת פליטים פנימיים לכפרים שנהרסו ב1948, הקמת כפרים ערבים חדשים ופיתוח תעשייתי לערים ערביות, הפסקת האפליה בהקצאת כספים לרשויות הערביות ואפליה מתקנת בתחום החינוך.

בבחירות לכנסת ה17, בל"ד קיבלה שלושה מנדטים. הרשימה הערבית המאוחדת, התנועה הערבית להתחדשות – רע"מ ותע"ל קיבלו ארבעה מנדטים וחד"ש -החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון- קיבלה שלושה מנדטים. כל המפלגות הערביות יחדיו קיבלו עשרה מנדטים. בבחירות לכנסת ה18 בל"ד קיבלה שלושה מנדטים, הרשימה הערבית המאוחדת התנועה הערבית להתחדשות – רע"מ ותע"ל- קיבלו ארבעה מנדטים וחד"ש -החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון- קיבלה ארבעה מנדטים. כל המפלגות הערביות יחדיו קיבלו אחד עשרה מנדטים.

ייצוגם של ערביי ישראל בכנסת

המפלגות הערביות בישראל הן מפלגות אתניות לאומיות במובן זה שסדר יומן הוא בעיקרו דרישות ערביות ואינטרסים ערבים. עבור כולן הנושא הערבי פלסטיני החיצוני (נסיגה מכל השטחים, כינון מדינה פלסטינית וזכות השיבה) והפנימי (מעמד המיעוט הערבי בישראל, חתירה לשוויון מלא) מרכזי ביותר והן עוסקות כמעט אך ורק בו.

יש שוני רב במעמדן של המפלגות במגזר היהודי לעומת אלו שבמגזר הערבי, בפעילותן ובדפוסי הצבעתן. השוני נעוץ בראש ובראשונה בכך שבעוד שבמגזר היהודי הייתה המשכיות רבה בפעילות המפלגתית החל מתקופת הישוב ועד לתקופה שלאחר קום המדינה, במגזר הערבי לעומת זאת, חל במובן זה שבר עמוק בין התקופות- המפלגות הערביות שמתקופת המנדט התפוררו בתהפוכות מלחמת העצמאות ומעט ממנהיגי היישוב הערבי נשארו בישראל אחרי תש"ח.

ניתן לראות שינוי מגמתי אצל המפלגות הערביות. עד שנות השמונים הייתה הבחנה בין רשימות ומפלגות ערביות ממסדיות ומפלגות ורשימות ערביות אנטי ממסדיות. הבחנה הזו היטשטשה בשלהי שנות השמונים והתשעים עם התקרבותן של המפלגות הערביות לממסד הציוני ולמדיניותו כלפי המיעוט הערבי בנושאי הפליטים והגבולות מחד והתקרבות הממסד לעמדותיהן בנושא המדינה הפלסטינית והשטחים מאידך.

שאלת הייצוג של ערביי ישראל בכנסת תלויה רבות בשיעורי ההצבעה בקרב ציבור זה. רבים בקרב הציבור הערבי בישראל מחרימים את הבחירות מכמה טעמים: המחרימים העקרוניים טוענים שמדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית ולכן אין לתת לה לגיטימציה על ידי השתתפות בבחירות והכרה בכנסת. חלק מהמחרימים האידיאולוגיים תומכים בכינון מוסדות חלופיים כגון הפרלמנט הערבי שייבחר על ידי הציבור הערבי, חלק דוגלים בכינון מוסדות חדשים ואילו חלק מאמינים בחיזוק המוסדות הקיימים כתחליף לכנסת.

המחרימים את הבחירות מסיבות פרגמאטיות עושים זאת מתוך מחאה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים וכלפי המיעוט הערבי בישראל. יש בכך משום מחאה גם על אי שיתופן של המפלגות הערביות בקואליציות, מה שנראה בעיני הציבור הערבי כדחיקתן לשולי הכנסת והמערכת הפוליטית. ואכן בשתי מערכות הבחירות הקודמות, הכנסת ה17 (2006) והכנסת ה18 (2009) נראו אחוזי הצבעה נמוכים בקרב ערביי ישראל. בכנסת ה17 שיעור בעלי זכות הבחירה בקרב הערבים והדרוזים עמד על 13% מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. בפועל רק כ-56% מבעלי זכות הבחירה בקרב הערבים והדרוזים מימשו את זכותם הדמוקרטית והצביעו. בכנסת ה18 היו אחוזי ההצבעה נמוכים עוד יותר. רק 53.4% מימשו את זכותם הדמוקרטית והצביעו בבחירות.

 נתונים אלו הם אבן דרך נוספת במגמה המסתמנת מעל עשור. בחמשת  מערכות בחירות האחרונות לכנסת צנח שיעור השתתפות האוכלוסייה הערבית ב24%: מ77% בבחירות לכנסת ה 14 (1996) עד ל53.4% בבחירות לכנסת ה18 (2009). ההחרמה ההולכת ומתעצמת – במסגרתה ציבור שלם מבטא את תפיסתו כי הוא אינו רואה עצמו חלק אינטגראלי מהמדינה- היא בגדר נורת אזהרה, אשר מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתעלם ממנה.

למרות ההחרמות על מערכות הבחירות, כפי שצוין לעיל, בשתי מערכות הבחירות האחרונות לכנסת ה17 ולכנסת ה18, שלוש מפלגות ערביות עברו את אחוז החסימה: רע"מ תע"ל, חד"ש ובל"ד.  בתקופת הבחירות (2006) לכנסת ה17 היו בישראל 1,387,000 ערבים והם היוו כ-20% מהאוכלוסייה בישראל (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) במערכת בחירות זו כל המפלגות הערביות קיבלו יחדיו 10 מנדטים. מנתונים אלו עולה כי למרות היותם מהווים 20% מהאוכלוסייה, נציגיהם היוו פחות מ-10% מבית הנבחרים. בכנסת ה18 (2009) היו בישראל 1,489,00 ערבים שהיוו 20.2% מהאוכלוסייה (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). במערכת בחירות זו כל המפלגות הערביות יחדיו קיבלו 11 מנדטים. בדומה למערכת הבחירות הקודמת, גם במקרה זה למרות היותם של הערבים 20.2% מהאוכלוסייה, ייצוגם בבית הנבחרים עמד על כ 10%.

מקום המדינה ועד היום שום מפלגה ערבית לא השתתפה בקואליציה ממשלתית. בתקופת ממשלת רבין פרס (1992-1996) המפלגות הערביות יצרו גוש חוסם ותמכו בקואליציה מבחוץ, אולם הגוש החוסם היה חסום בעצמו, משום שנבצר ממנו להשתתף בקואליציה ולהתחלק במשאבים הקיימים וחבריו לא יכלו להיבחר כשרים. אך הדוגמא הבולטת ביותר להדרת ערבים במישור הפוליטי הארצי הייתה בבחירות 1999 כאשר אהוד ברק השתמש בסיסמה "מדינה של כולם". סיסמה זו השפיע רבות על ערביי ישראל ו95% מקולותיהם ניתנו לברק. אולם, למחרת הבחירות התברר כי ברק לא התכוון ברצינות לסיסמתו שלו וכפי הנראה התכוון למדינה של כולם חוץ מהערבים, משום שהמפלגות הערביות לא הוזמנו להשתתף בקואליציה. לעומתן, מפלגות יהודיות שכלל לא תמכו בברק, כן הוזמנו להשתתף בקואליציה.

מכאן ניתן להסיק כי גבולות הלגיטימציה במדינת ישראל הם גבולות אתנו לאומיים, כך שכל הקבוצות כשרות לשותפות פרט לערבים. עובדה זו מעצימה את תחושות התסכול והניכור ומעלה מחדש את הוויכוח על מידת יעילותה של ההשתתפות בבחירות בקרב ערביי ישראל. כמו כן, היא מגבילה את השפעתם של חברי הכנסת הערבים על חלוקת המשאבים הלאומיים.

מעבר לעובדה שמיום הקמתן המפלגות ערביות מעולם לא לקחו חלק בקואליציה, גם על הגדרתן כמפלגות אופוזיציה יש לתת את הדעת. את תפקידן כמפלגות אופוזיציה הן לא מילאו על פי המובן המקובל של המילה. הן לא התחרו על השלטון ומעולם לא זכו ללגיטימציה ממפלגות אופוזיציה אחרות. מאז ומעולם הן סבלו מהדרה מובנית במערכת הפוליטית ומעולם לא התנסו בעשיית שלטונית. השפעת הערבים על קבלת ההחלטות ועל תהליכים בעלי אופי אסטרטגי היא שולית ותפוקתם של חברי הכנסת הערבים ירודה לעיתים, בעיקר משום שאינם זוכים לשיתוף פעולה מצד עמיתיהם היהודים ולכן לא מצליחים להניע תהליכים.

אחת הדרכים למדר את נוכחותן של מפלגות ערביות בכנסת ולמנוע את חלקן בקבלת ההחלטות ובבניית המדיניות הינה לפסול את המפלגה מלהתמודד בבחירות. ואכן נראה כי ישנן ניסיונות לעשות כן. בבחירות לכנסת ה17 מפלגות הליכוד, המפד"ל והאיחוד הלאומי ביקשו לפסול את רשימת המפלגה רע"מ תע"ל משום שלטענתם ראש המפלגה, איבראהים צרצור, תומך בהקמת מדינת אסלאמית בישראל. וועדת הבחירות לא אישרה את הפסילה. בבחירות לכנסת ה18 ועדת הבחירות החליטה למנוע מהרשימות הערביות בל"ד ורע"מ תע"ל מלהתמודד בבחירות. בקשת הפסילה, שהוגשה על ידי ח"כ אביגדור ליברמן וסיעתו וח"כ ד"ר בן-ארי, התבססה על חוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימות השוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ו/או תומכות במאבק מזוין של מדינות אויב או של ארגון טרור נגד המדינה. שתי המפלגות ערערו לבג"ץ על החלטה לפסול אותן בטענה כי חברי הוועדה הונחו משיקולים זרים. בג"ץ קיבל את ערעורן ואפשר את התמודדותן בבחירות.

לאור כל האמור לעיל נראה כי במדינת ישראל אין מאמץ אמיתי להכלת המפלגות המייצגות את המיעוט הערבי, הואיל והן מעולם לא היו חלק מהמארג השלטוני או מהגופים המקבלים החלטות בסוגיות בעלות חשיבות לאומית.

וועדות הכנסת הן המקום בו מתנהל חלק גדול מעבודת הכנסת והן לוקחות חלק ניכר בקביעת המדיניות ובהליכי קבלת החלטות במדינה. בכנסת פועלות 12 וועדות קבועות המחולקות על פי נושאים (וועדת הכספים, וועדת הפנים והגנת הסביבה, וועדת החוקה החוק והמשפט וכן הלאה) ובנוסף וועדות מיוחדות שפעילותן דומה לפעילות הוועדות הקבועות אך הן נבחרות רק לתקופת הכהונה של הכנסת שמינתה אותן. הכניסה לוועדות תלויה בכמות המנדטים שקיבלה המפלגה.

בשתי מערכות הבחירות האחרונות לחברי הכנסת הערבים נוכחות מרשימה בוועדות השונות, בכנסת ה17 שמונה עשר נציגים מהמפלגות הערביות השונות לקחו חלק בפעילויות הוועדות השונות (כולל וועדת החוץ והביטחון) ואילו בכנסת ה18 תשעה עשר נציגים השתתפו בוועדות השונות ביניהן וועדת הכנסת, וועדת הכלכלה, וועדת החינוך ועוד. למרות שחברי הכנסת הערבים משתתפים היום כחברים בכל הוועדות הכנסת, כולל אלו שהיו חסומות בפניהם בעבר, בוועדות הרגישות כגון וועדת החוץ והביטחון והוועדה לביקורת המדינה – הוקמו תת-ועדות שבהן חסומים הייצוג הערבי ויכולת חברי הכנסת הערבים לעיין בפרוטוקולים.

הייצוג הערבי במוסדות המדינה

דרך נוספת להשפיע ולקדם מדיניות היא דרך שירות ותעסוקה בשירות המדינה, דהיינו במוסדות שירות המדינה ומשרות ממשלתיות שכן המשרות בשירות המדינה נושאות עמן אפשרות השפעה על עניינים  רבים. שירות המדינה הוא הינו סקטור תעסוקתי הנתון לשליטה הבלעדית של הממשלה. מדיניות ההעסקה והשכר מבטאת את עמדת הממשלה כמעסיק ובעלת השפעה ניכרת על שאר המשק. ממשלות ישראל מנציחות את ההדרה כלפי האוכלוסייה הערבית לרבות ייצוגה בשירות הציבורי. בשנים האחרונות התקבלו מספר החלטות ממשלה בנושא ייצוג הולם שיצרו ציפיות ותקוות בקרב הציבור הערבי בישראל. בשנים האחרונות ניכר אמנם רצון כן של חלק ממשרדי הממשלה והגופים השונים לשפר את ייצוג הערבים בשירות הציבורי, אך לרוב ההחלטות אינן מתורגמות לפרקטיקה וההחלטות נותרות בגדר מס שפתיים. התנהלות הממשלה מובילה למסקנה שננקטים צעדים סמליים בלבד ומספר המועסקים הערבים עדיין נמוך לאין שיעור ממספרם היחסי באוכלוסייה בישראל.

ממחקר שעשה אחמד טיבי בשנת 2007 בדבר העסקת עובדים ערבים ב-40 משרדים ממשלתיים, ביניהם משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, נציבות שירות המדינה, משרד האוצר, משרד הקליטה, משרד הפנים, משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החנוך עלה כי מתוך 57,946 עובדים רק 3577 מתוכם הם ערבים. הם מהווים 6.17%  מכלל העובדים. גם כאשר מדובר בתגמול נראה כי קיימת הדרה של ערביי ישראל. משכורתם של שכירים ערבים נמוכה ב30% מן השכר הממוצע במדינה ונמוכה ב50% משל ילידי ישראל.

לאור כל אלו נראה כי האוכלוסייה הערבית עדיין סובלת מתת ייצוג בולט, הן ביחס לחלקה באוכלוסייה והן ביחס לאוכלוסיות יעד אחרות. במבט מסכם על השתלבות המיעוט הערבי במשרדי ממשלה עולה כי רוב העובדים מועסקים במשרות סקטוריאליות והייצוג במשרדי ממשלה ראשיים בהם נקבעת המדיניות הוא עדיין שולי, רק מיעוט קטן מועסק במשרות שאינן קשורות ישירות למגזר הערבי והעובדים הערבים עדיין מודרים מהרמות הבכירות בשירות המדינה, אינם משולבים בתהליכי קבלת ההחלטות ובעמדות המסמיכות אותם להשפיע על קביעת מדיניות, לפתח יוזמות ותכניות לממש רעיונות בעלי השלכות על כלל אזרחי המדינה.

במדינת ישראל נשמעים קולות רבים המנסים להילחם בתופעה זו. הזכות לשוויון היא אחת מזכויות היסוד של האדם והיא אף מוזכרת במגילת העצמאות של מדינת ישראל שם נקבע כי "המדינה תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ללא הבדלי דת גזע ומין". בנוסף, מגילת העצמאות מכילה סעיף אשר מתייחס למיעוט הערבי באופן פרטני: "אנו קוראים, גם בתוך מתקפת הדמים הנערכת עלינו חדשים, לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". יחד עם זאת, עיקרון השוויון בנוגע לאוכלוסייה הערבית עדיין אינו ממומש ואי השוויון בולט במישור התעסוקתי והציבורי.

בית המשפט העליון הביע את דעתו באשר לשאלת הייצוג ההולם בעבודה ובשירות המדינה כאשר קבע שעל פי עיקרון השוויון חובה להקצות משאבים של המדינה באופן שוויוני לערבים כמו ליהודים ושהמשרות בשירות המדינה הינן בגדר משאבים של המדינה. קביעתו של בית המשפט מציגה את הניסיון לאזן בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית מחד אך גם מדינה דמוקרטית וליברלית מנגד. בית המשפט שם לנגד עיניו את עיקרון השוויון כערך עליון ועושה כל שביכולתו לשמור ולהגן עליו באמצעות חקיקה ואכיפה. מגמה דומה של בית המשפט נראתה גם בבחירות לכנסת ה18, שם נראה ניסיון מצד כמה מפלגות יהודיות להביא לפסילתן של המפלגות הערביות בל"ד ורע"ם תע"ל. למרות שוועדת הבחירות אישרה את בקשת הפסילה, המפלגות המועמדות לפסילה הגישו ערעור לבית המשפט העליון וזה קיבל את דעתן וביטל את פסילתן על ידי וועדות הבחירות.

ניתוח תיאורטי – הקונפליקט בין הנרטיב היהודי לנרטיב הפלסטיני

הסיבות לחוסר ייצוג הולם לערבים בשירות הציבורי נוגעות בסיבות היסטוריות והתנהלות יחסי רוב מיעוט על בסיס חשש הדדי. החשש ההדדי נובע מכך שלמרות שמדינת ישראל היא מדינה בה חיים זה לצד זה, ולעיתים זה בתוך זה, שני עמים- יהודים וערבים, שני עמים אלו הם בעלי שפה שונה, תרבות שונה, מנהגים שונים ומסורות שונות. השוני הרב בין שני העמים מתעצם נוכח אותן סיבות היסטוריות אשר הביאו לקיומם של שני נרטיבים שונים בתכלית תחתם חיים שני העמים עד היום. כפי שהוזכר ברקע התיאורטי, נרטיב היסטורי במהותו אינו משקף בהכרח מציאות אובייקטיבית ויותר מכך אף משמיט אירועים, מדגיש אחרים ומעוות את המציאות. למרות זאת, הנרטיב מהווה אמת היסטורית עבור אלו החיים תחתיו. עוד הוזכר כי הנרטיב מתחזק ומודגש על ידי המוסדות החברתיים והממשלתיים. חברת הרוב היהודי והדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בתקופות של התפרצות המאבק הישראלי-ערבי, מתקשה להכיל את מורכבות זיקותיו של המיעוט הערבי לנרטיב הפלסטיני בפרט והערבי בכלל. זאת משום שזיקה זו נתפסת כחתרנות.

שני הנרטיבים שונים זה מזה ואף סותרים זה את זה. עיקר המחלוקת הינה סביב ארבע נקודות מרכזיות: שנת 1948, סוגיית הגבולות, סוגיית הפליטים וסוגיית ירושלים. על פי הנרטיב הפלסטיני העם הפלסטיני הוא עם עתיק יומין ששורשיו ההיסטוריים נטועים בפלסטין הרבה לפני הופעתה של התנועה הציונית ולכן פלסטין היא ארצם של הפלסטינים. היהדות הייתה מאז ומתמיד דת והיהודים היו מיעוט דתי קטן בפלסטין. כספם ועורמתם של היהודים גרמו לייהוד הארץ.

הנרטיב הישראלי לעומת זאת טוען כי היהודים סבלו מאנטישמיות ומרדיפות מתמשכות לאורך הדורות וכדי להשתקם, שבו למולדתם ממנה גלו. בבואם, הארץ הייתה שוממת ומוזנחת והמתיישבים הציונים הפריחו את השממה ופיתחו את הארץ. בכך ניתנה משנה תוקף לזכויותיהם ההיסטוריות והדתיות. הערבים יכולים לחיות בישראל כמיעוט שווה זכויות, אך רק ליהודים יש זכויות לאומיות כעם על הארץ.

בכל הנוגע לשנת 1948, הטענה הפלסטינית היא שאין הצדקה מוסרית לכינון מדינה יהודית בפלסטין משום שפלסטין שייכת אך ורק לפלסטינים. דחיית תכנית החלוקה והאלימות שהופעלה במסגרת ההתנגדות לכינון מדינה יהודית על שטחי פלסטין היא לגיטימית ומוצדקת. תגובתם הייתה טבעית ואנושית נוכח גזל אדמתם. ישראל לבדה אחראית לגירוש אלפי פלסטינים מבתיהם שכן מטרתה הייתה טיהור אתני על מנת ליצור רוב יהודי בארץ.

הנרטיב היהודי לעומת זאת מצדיק את מטרות ישראל והתנהגותה ומטיל על הפלסטינאים ומדינות ערב את מלוא האחריות על פרוץ המלחמה ותוצאותיה. לו הפלסטינים קיבלו את תכנית החלוקה ונמנעו ממלחמה שנועדה לחסל את ישראל, ניתן היה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. ישראל רק הגנה על עצמה. אי לכך, האחריות על מצבו של העם הפלסטיני והפליטים מוטל על ההנהגה הערבית מאותה התקופה.

התפיסה לגבי סוגיית השטחים משותפת לשני הנרטיבים, כל אחד מנקודת מבטו: הוויתור על השליטה בחלק מן הארץ משמעו וויתור על זכות היסטורית דתית לשלטון התנועה הלאומית במולדתה ההיסטורית. המורכבות טמונה בעובדה ששתי התנועות רואות עצמן כבעלות הזכות ההיסטורית הדתית.

בכל הנוגע לסוגיית ירושלים, בעיני הפלסטינים הר הבית והשטחים סביבו הם אתרים מקודשים וסמל להצדקת טיעוניהם להגדרה לאומית. בנוסף הר הבית הוא הנכס החשוב ביותר שאמור להימסר לידיהם ולהגדיר את מעמדם בעולם המוסלמי והערבי. עבור הישראלים לעומת זאת, ירושלים מסמלת את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי למולדתו ומהווה בסיס ללגיטימציה הדתית- תרבותית- היסטורית לתביעת התנועה הציונית להקמת בית לאומי לעם היהודי בציון.

סוגיית הפליטים מסמלת אולי יותר מכל את תביעת שני העמים להגדרה עצמית לאומית ולהכרה בזכותם הלגיטימית לקיום ריבוני על אדמתם. בשני הנרטיבים לסוגיית הפליטים משמעות היסטורית ופוליטית. הנרטיב הפלסטיני מדגיש את הגירוש ההמוני ב-1948 בו אלפי משפחות פלסטיניות איבדו את כל רכושן ואת מסגרותיהן החברתיות והמסורתיות. עבורם זהו עוול היסטורי המניע את מאבקם בשישים השנים האחרונות. לדרישה לזכות השיבה משמעות ברמה האישית- זכותו של כל פליט לשוב לביתו, אך בעיקר ברמה הקולקטיבית הגירוש הביא לגדיעת קיומה של החברה הפלסטינית כקולקטיב. תודעת העוול הזו היא רכיב משמעותי בזהות הקולקטיבית הפלסטינית, פשרה לגבי זכות השיבה תהפוך עשרות שנים של מאבק לחסרות משמעות.

מנגד, אם תידרש ישראל להכיר באחריותה ליצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ובזכותן לשוב לשטחה, לא זו בלבד שהדבר יאיים על הנרטיב ההיסטורי שעליו מושתתת הזהות הישראלית הקולקטיבית (ישראל היא מולדתם של היהודים ורק לה זכויות לאומיו בשטחה), אלא יעמיד אותה תחת איום קיומי של ממש: חשש מהצפת ישראל במיליוני פלסטינים אשר ימוטטו את צביונה כמדינה יהודית ויאיימו עליה איום קיומי.

נושא העוול נטוע במוקד הסכסוך הישראלי- פלסטיני. שני הצדדים סבורים כי הצד השני גרם להם עוול במהלך הסכסוך ושניהם פיתחו נרטיבים היסטוריים קולקטיביים ואתוסים מנוגדים של עוול אשר משקפים את תפיסתם לגבי הסכסוך ואת דמות האחר בסכסוך. שני הצדדים מציגים את הצדק שלהם ושוללים את טיעוני הצדק של האחר.

לאור כל האמור, מנקודת מבט פוסט מודרנית, נראה כי אין דרך להכריע איזה מבין שני הנרטיבים הוא הנכון. יותר מכך, אין צורך להכריע ביניהם. כראוי לנרטיב היסטורי, הערבים הישראלים הנוטים לכיוון הנרטיב הפלסטיני, רואים בקיומה של הנאכבה, העוול שישראל גרמה לפלסטינים, אמת היסטורית שאיש אינו יכול לסתור אותה או לשכנעם כי לא כך היה וכי זכויותיהם הלאומיות על הארץ מוטלות בספק. אותו הדבר בדיוק יאמר על היהודים הישראלים החיים בארץ ומאמינים בלב שלם כי הצדק עמם - אין הם אחראים למצב ערביי ישראל וכי הם הבעלים החוקיים של הארץ, הן מבחינה דתית, הן מבחינה תרבותית ובראש ובראשונה מבחינה היסטורית. מכיוון שההתייחסות לעולם תלויה בנקודת מבטו של המתייחס, שני הנרטיבים במהותם סותרים זה את זה ולכן נאבקים זה בזה. המאבק בין הנרטיבים והסכסוך הנובע ממנו, אינו צפוי להסתיים אלא במחיר ויתור על אמת פנימית והיסטורית של אחד מן הצדדים.

יחד עם זאת הנתונים אשר הוצגו קודם לכן מעלים שאלה לגבי התפיסה המוסרית של הפוסט מודרניזם. ניסיון הדרת ערבים הישראלים מן השיח ומן הדרג של מקבלי ההחלטות מטיל בספק את התנהלותה המוסרית של ישראל. נראה לעין כי ישנו ניסיון ברור להכיל את הנרטיב היהודי ציוני על כלל אזרחי מדינת ישראל- גם אלו אשר חיים תחת נרטיב הסותר אותו. במשך השנים ובעיקר לאור יחסי הרוב מיעוט המיוחדים למדינת ישראל (רוב ומיעוט במאבק מתמיד כתוצאה מהנרטיבים השונים), הרוב היהודי הפך הגמוני במדינת ישראל. ההגמוניה הזו יצרה נורמות וחוקים התואמים את הנרטיב היהודי ציוני. מבחינה זו נראה כי מדינת ישראל, שהנרטיב השולט בה הוא הנרטיב הציוני, שואפת לעשות שימוש בהגמוניה שלה ובכך עושה עוול ומפעילה אלימות כלפי כל מי שאינו חי תחת הנרטיב שלה.

אם לא קיים רעיון אוניברסאלי אחד המאחד תחתיו את כל "האמיתות" השונות לאמת אחת מוחלטת, אזי לאף אחד מן העמים אין זכות לאומית בלעדית על הארץ. מכאן, שכל ניסיון כפייה של אמת מסוימת הינו, כפי שמגדירים זאת הערבים, בגדר עשיית עוול ואף הפעלת אלימות.

מסקנות

הערבים הישראלים החיים במדינת ישראל רואים את "האחרות" שלהם כאחד מגורמי הזהות שלהם. הזדהותם נתונה כמעט במלואה עם הצד הפלסטיני הרואה בישראל גורם כובש ואלים והם אינם שואפים להכיל עצמם, תוך איבוד זהותם, בתוך החברה הישראלית היהודית ציונית אשר מהווה הקבוצה השלטת. הם אף יוצאים נגדה בכמה מסגרות. האתנו-לאומיות של המפלגות הערביות והעובדה כי סדר יומן נוגע בעיקר בסוגיות ערביות, בדרישות ערביות ואינטרסים ערבים מדגיש את נכונותם דווקא להבליט את שונותם אל מול הנרטיב השולט ולהפוך את שונות הזהות לאחד ממרכיבי הזהות המרכזיים שלהם.

עקרון בסיסי של הפוסט מודרניזם בכל הנוגע להיעלמותו של הסובייקט, באה לידי ביטוי בקרב הציבור הערבי בהתנהלות ערביי ישראל בזמן בחירות ובעיקר בדפוסי הצבעתם. העובדה כי אחוזי ההצבעה יורדים משנה לשנה והסיבות לירידה מעידות כי ערביי ישראל אינם רואים עצמם כסובייקטים הפועלים אך ורק למען עצמם, אלא חלק מהנרטיב הערבי ולכן הם פועלים מתוכו. העובדה כי ערביי ישראל לא ממשים את זכותם הדמוקרטית ומצביעים בבחירות מטעמים אידיאולוגיים השוללים את מדינת ישראל ואת הלגיטימיות שלה במתכונתה הנוכחית או מטעמי מחאה על התנהלות המדינה אשר הם אינם רואים עצמם חלק אינטגראלי ממנה, מוכיחה כי הקו המוביל המנחה את התנהגות זו הוא אותו הקו של הנרטיב הכללי של ערביי ישראל כולם. גם בקרב היהודים הישראלים רואים את אותה המגמה. הדרת הערבים מן השיח נובעת מפחד וחשש מפני איום קיומי. הנרטיב היהודי ההיסטורי מדגיש את החשש שחש הציבור היהודי מהשתלטות ערבית על הארץ ועל ההשלכות של כך על קיומה של מדינת ישראל בכלל ועל אופייה היהודי הדמוקרטי בפרט. נראה כי הדרת ערביי ישראל מן השיח בעיקרה אינה נובעת ממניעים אישים אלא מתוך הנרטיב ההיסטורי של העם היהודי בארץ ישראל.

בעינים פוסט מודרניסטיות, לא נראה סוף לסכסוך ולהדרת הערבים מהשיח בעקבותיו. הנרטיבים השונים מנוגדים זה לזה בכל אחת מהנקודות המרכיבות אותם וגורמים לכל אחד מן הצדדים להתבצר בעמדותיו ולחוש מאוים. היעדרה של אמת מוחלטת סותם את הגולל על האפשרות להכריע מי מבין הצדדים צודק ומנציח את שליטתה של ההגמוניה היהודית ציונית על זו הפלסטינית.

 

תגובות

יש אי שביעות רצון בקרב הערבים ממדיניות המפלגות הערביות

המאמר מתעלם מעובדה זו. משיחות עם צעירים ערביים וממספר מאמרים של אישי ציבור ערביים- לא פוליטיקאים- קיבלתי את הרושם שהדור הצעיר מעוניין להשתלב ויש לו ביקורת על העיסוק המוגזם בעניין הפלסטיני על חשבון טיפול בבעיות של החברה הערבית בתוך מדינה יהודית.

יש צעירים לא מעטים המוכנים להתנדב לשירות לאומי/אזרחי - ניכרת עלייה במספר המתנדבים- ויש אפילו כאלה המוכנים לשרת בצה"ל. יש מתנדבים מעטים לצבא.

המנהיגות הערבית מנהלת מאבק נגד התנדבות ויש אווירה של כפייה בעניין זה והסתה נגד המתנדבים.

יתר על כן, בקרב הציבור הנוצרי יש שינוי מהותי ביחס למדינה היהודית לאור מה שקורה במדינות ערב והאיבלאם לנוצרים. יש פורום של נוצרים המשרתים בצה"ל הפועל להתנדבות לשירות לאומי/ אזרחי או לצבא. יש אפילו כומר מיפא (יפיע 9 ) שקרה בגלוי להתגייס.

בקרב המרונים יש עלייה משמעותית בהתנדבות. שאדי מגוש חלב, ששרת כקצין בצה"ל עטמד בראש הפעילות להתנדבות.

הבעיה של החברה הערבית היא המנהיגות שלה שאינה פועלת לשילוב הערבים בחברה ע"י שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה אלא מנהלת מאבק בארץ ובחו"ל לדמוניזציה ודה- לגיטימציה של ישראל.

לסיום, אני דוגלת במתן שיוויון אזרחי מלא לערביי ישראל. אחד המכשולים להשגת השיוויון הוא הניכור של המנהיגות הערבית ממדינת היהודים.

בל"ד למשל היא מפלגה אנטי- ישראלית מובהקת.אני מציעה לקוראים לקרוא את המצע של מפלגה זו ולהקשיב לזועבי ולזחלקה.

הייתי נזהר רבקה

הייתי נזהר מקביעות לפיהן הערבים מעוניינים להשתלב במדינה יהודית. הלאומיות היא כוח אדיר והתקווה לפיה הערבים יוותרו עליה תמורת תמריצים כלכליים או אזרחיים היא אינה אלא משאלת לב שאני לא סבור שתוכיח את עצמה בשעת מבחן

מוות המשמעות

מדהים לראות איך מאמר המתיימר להציג תמונה כוללת מפספס כמה נקוגות עקרוניות:
1) מובאים במאמר נתונים וכותבת המאמר מסיקה מכך מסקנות שאף מובילות לטענות, אך יש כשל לוגי בסיסי. הנקודה העיקרית במאמר זה היא לשלול כל הסקת מסקנות על בסיס נתונים, ואני מצטט: " על פי הגישה הפוסט מודרנית כל אדם מונע מהתפיסות שלו הנובעות מהרקע ממנו הוא מגיע ומייחדות אותו מול אחרים" איך אנחנו יכולים לגזור מסקנות ממישהו שטוען שמסקנותיו נובעות רק מהנרטיב בו הוא נמצא??!
2) לא מצוין במאמר שגם מנקודה פוסט מודרנית ישנה שלילה של כל טענה לביטול הפוסט מודרנה ועל כן הוא אמור לשלול או להילחם בגישה שרוצה לקבור אותו- הפלסטימים והערבים בישראל, ועל כן הוא אמור להצביע על צודק אחד- הצד הישראלי שבו אפשר להציג גישות מודרניות ופסט מודרניות כאחד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נופר ריבל