אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרדוקס: שוויוניים פחות אך חיים יותר


פרדוקס: שוויוניים פחות אך חיים יותר

פרדוקס: שוויוניים פחות אך חיים יותר. 123 rf stock photo

מדינת ישראל היא אחת המדינות בהן תוחלת החיים היא באופן עקבי מהגבוהות בעולם, ומתקיים בה פער מינימלי בין אורך חייהם הממוצע של גברים לנשים.

עם זאת, מחקרים רציפים, כולל כאלה שפורסמו לאחרונה, מצביעים על כך שמדינת ישראל היא אחת המדינות בהן אי השוויון הכלכלי הוא מהגבוהים בעולם.

הסתכלות על שתי עובדות אלה מעלה את השאלה האם קיימת סתירה בין היותנו המדינה המערבית הקוטבית ביותר מבחינה כלכלית, לדוגמא בהיבטים של תחולת העוני באוכלוסייה בכללה ובקרב זקנים בפרט, פערים בין משכילים ללא משכילים, בין מרכז לפריפריה או בין ערבים ליהודים – לעובדת תוחלת החיים הגבוהה כאן? ומכאן - האם באמת ניתן להצביע על קשר בין כסף רב יותר לחיים ארוכים יותר? ומה צופן לנו העתיד בהיבטים אלה?

התשובה המסכמת לשלוש השאלות, היא שאין כאן פרדוקס של ממש. עם זאת, הנושא מחייב הסבר: "המשבר הגדול" בשנות השלושים ולאחריו ה"ניו דיל" שהביא פרנקלין דלאנו רוזוולט, חידדו את ההבנה לגבי תפקיד המדינה בניהול הכלכלה וכן לגבי המחויבות שלה כלפי אזרחיה. ביסוסה של "מדינת הסעד" יצר צורך לקבוע גיל כרונולוגי שבו אדם עובר להגדרה של "זקן". כך נקבע לראשונה בהיסטוריה האנושית,  כשתוחלת החיים הממוצעת הייתה כ- 50 בלבד, שאנשים לא יוגדרו זקנים בערוב ימיהם, ולא על בסיס אי תפקודם, אלא "יזדקנו" בגיל אחיד, בגיל 60 לנשים ובגיל 65 שנה לגברים, במועד היציאה לפנסיה. אגב, מושג זה של גיל הפנסיה עלה לראשונה כבר בימי הקנצלר ביסמרק.         

בהיבט הפרקטי המציאות היא שמחשב הביטוח הלאומי הוא ההופך אותנו לזכאים לקבלת "קצבת זיקנה". אלא, שכתוצאה מעליית תוחלת החיים, אנו חוזים בתופעות שהולכות ומקצינות בשנים האחרונות: אנשים המוגדרים "זקנים" במשך עשרות שנים, ועולם שבו שוני בגיל כרונולוגי בין אנשים לא יוצר בהכרח שוני בתפקודם.

לעניינו, נראה שגיל זיקנה נקוב מראש, והתמודדות וההתבססות על נתוני ממוצע תוחלת החיים, נוחים לריבון לצורך תשלומי הקצבאות. אולם, נתונים אלה מסתירים פערים בין תוחלות החיים של תתי האוכלוסייה כאן. כבר כיום כאשר נבדקים הפערים בין מרכז לפריפריה, בין ערבים ליהודים או בין תוחלת החיים בערים שונות בישראל, ההפרשים כבר מצביעים על שוני של עד 10 שנים בממוצע. להערכתי, לו היה נעשה פילוח עמוק ומדויק יותר בין תוחלת החיים של תתי אוכלוסיות בחתכים סוציואקונומיים מצומצמים ומובהקים יותר, לדוגמא בין תוחלת החיים הממוצעת ביישוב ספציפי מדרום לרהט, לבין זה שבקיבוץ ניר דוד, היה ניתן להצביע כבר כיום על פערים של  20 שנה ואף יותר בתוחלת החיים הממוצעת.

למרות שזוהי המציאות, הקשר הישיר בין עוני לתמותה קשה יותר לכימות, בשל מכלול של סיבות: ראשית, רמת הרפואה הציבורית במדינת ישראל, זו הזמינה לכלל האוכלוסייה גבוהה באופן יחסי. דוגמה בולטת היא זמינות הצנתורים מצילי החיים לכלל האוכלוסייה. ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בתחום זה, וישנם מעט מאד מקומות בעולם שבהם כל תושבי המדינה נמצאים במרחק כה קצר במונחי זמן הגעה מבית חולים עם פתרונות צנתור. גם בתחומים רפואה כלליים, כמו סל השירותים הבסיסי והאבחון הניתן לנשים בהריון בישראל, אנחנו נמצאים בעדיפות על מירב מדינות המערב.

סיבה בולטת נוספת לטשטוש בהבדלי התמותה בין תתי אוכלוסיות כאן הינו  המרכיב הגנטי. כידוע, המטען הגנטי מהווה נדבך חשוב בקביעת תוחלת החיים, במנותק מהגורמים הסביבתיים. יתרה מכך, משקלו של המרכיב הגנטי, עמו נולד האדם, עולה ככל שמדובר בהגעה לגיל גבוה יותר. עובדה זו מקהה מאד את הפערים המספריים. מאליו גם קשה לנקוב בנתונים כמו הבדלים ב"מיצוי תוחלת החיים המיטבית", בין פלוני בעל אמצעים לאחר.

 אולם, ההבדל קיים. לצד הישגי הרפואה בישראל ישנן דוגמאות ליכולת לקנות שרות רפואי מיטבי, ומעבר לכך לקבל עדיפות תמורת ממון גם בטיפול הציבורי. לדוגמה, התופעה הידועה של קיצור תורים בבתי החולים הציבוריים. אדם זקוק למידה בלתי נסבלת של אטימות כדי לטעון שלא קיים קשר בין זמינות ניתוחים, לדוגמה, לאורך חייו של אדם. קשר זה עולה מאליו.

 לכן, הדרך הנוחה יותר היא לקשר מחקרית בין גורמים מתווכים, המושפעים מהעוני והפער החברתי, ובינם לבין גורמים המשפיעים על התמותה: כמו קשר מחקרי בין עוני ממשי לבין אי שביעות רצון (אושר), ובוודאי שבין דיכאון לתמותה. ישנו קשר מחקרי ישיר בין כסף לתמיכה רגשית חוזרת מבני משפחה, חשיבה חיובית או תמיכה, ובין מכל אלה לשמירה על הרמה התפקודית של הפרט. כמו כן, ישנו קשר מובהק בין מצב סוציו אקונומי נמוך ללחץ דם גבוה, ובוודאי קשר ישיר בין רמת השכלה למודעות לגבי עקרונות השמירה על בריאות ורפואת המניעה.

 להערכתי, אנחנו נמצאים בתקופת ביניים, כשלפנינו צפויה עלייה דרמטית בתוחלת החיים. את הקביעה הזו אני מבסס בעיקר על רפואת ההווה, וממצאיהן של חברות הביוטכנולוגיה הפועלות כיום בישראל, ופחות על מחקרים של עמיתי העתידנים. תחזיתי זו, לפיה אנחנו צפויים ל"מגה חיים", כלומר לתוחלת חיים ארוכה מאד במונחי הזמן המקובל כיום, תמשוך אחריה גם את פוטנציאל תוחלת החיים של כלל האוכלוסייה, כפי שקרה עד היום. לדוגמה, אני צופה שפיתוחים מתחום הננוטכנולוגיה בהחלט יזלגו גם לרפואה הציבורית. אולם, הפערים יאמירו לממדים שלא הכרנו. מדוע? כי מה שמוגדר כ"רפואת העתיד", מפותח על בסיס כסף פרטי, ולא יהיה חלק מהרפואה הציבורית.

 התופעה הזו, של רפואה מאריכת ימים שבסיסה פרטי בלבד, תחל כבר עם מציאת הפתרונות למחלות הדגנרטיביות, כמו ניתוחי השתלת תאי גזע למחלות כמו אלצהיימר. התופעה תחריף כאשר בעוד כמה שנים כבר תהיה לאנשים היכולת לתגבר יכולות. לדוגמה תגבור יכולות ביוניות, או באמצעים רובוטיים. מעבר לכך, אנחנו נמצאים בשלב מעבר הדרגתי לרפואה מותאמת אישית לכל אדם על מאפייניו. במילים אחרות מעבר מפרמקולוגיה (תורת התרופות) לפרמקוגנטיקה ודיאגנוסטיקה ממוחשבת.       

 בעתיד הנראה לעין, נתעורר לפתרונות אפשריים בקשר שבין המוח למחשב. בנוסף, נהיה עדים לתחומים יישומיים, להם אני קורא בספרי "רפואת תחזוקה". משמעותה, יכולת להתמודד עם גילאים שהם בקצה הטווח המוכר כיום, בהם הגוף האנושי כבר קורס מבחינה פיזיולוגית. זה גם יהיה המועד שבו ניתן יהיה לרכוש שנות חיים בכסף.

לסיכום, ראוי לשאול, האם בעתיד, על מנת להעריך מה פוטנציאל יתרת תוחלת חייו של פלוני, נהיה חייבים לשאול גם כסף יש לו? ותשובתי היא: ששאלה זו רלוונטית מאד גם כיום.

תגובות

זה ממש מפחיד

מהמסקנה של המאמר אפשר להסיק שכבר בעתיד הקרוב פערים סוציו-אקונומים יתורגמו לשנות חיים. מי שיהיה לו כסף יחיה עשרות שנים יותר ממי שאין לו כסף. במדינה כמו ישראל שבה יש פערים עמוקים, הבעיה תחריף עוד יותר.
בעולם כזה הסולידריות תבוא אל קיצה. למה שאני אלך לצבא ואלחם עבור מדינה שבה השכן שלי ממול עם הוילה יחיה 15 שנה או אולי אפילו 30 שנה יותר ממני כי חשבון הבנק שלו גדול יותרץ
זה עולם מפחיד שלא הייתי רוצה לגדל בו ילדים.
מסתבר שככל שאנחנו מתקדמים, החיים נהיים גרועים יותר והעתיד יותר פסימי. ומי כבר מדבר על קידמה? זאת לא קידמה, זאת נסיגה.

הסר דאגה

מדינות לא יוכלו להרשות לעצמם פעירים של עשרות שנים בתוחלת חים מבלי להסתכן בהתפוררות המרקם החברתי והריבוני שלהן

מדינה לא יכולה?

ועוני וכל שאר התחלואות מדינה כן יכולה להרשות לעצמה? מדהים

ממש בימים אלה

ממש בימים אלה יושבת על המדוכה ועדה מיוחדת שמינתה השרה יעל גרמן ודנה בנושא הש.ר.פ בבתי החולים הציבוריים . מסקנות ועדה זאת רלוונטיות מאוד לנושא המאמר. מה שקצת מוזר שדיוני ועדה זאת נערכים- לפי דרישת השרה גרמן- בחשאיות ללא שקיפות וללא ניהול פרוטוקולים מסודרים. והלא ועדה זאת דנה בעניינים שנוגעים לכולנו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב בן שאול