אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המיטה שאתה מציע בעצמך / אילת שמיר


התמונה של יוסף אורן
המיטה שאתה מציע בעצמך / אילת שמיר

המיטה שאתה מציע בעצמך / אילת שמיר. הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 440 עמ'

עלילה הנפרשת כמו מניפה (חלק א') - "המיטה שאתה מציע בעצמך" – הרומאן החדש של אילת שמיר

קסמו של הרומאן החדש של אילת שמיר, "המיטה שאתה מציע בעצמך" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 440 עמ'), דומה לקסמה של המניפה. כמו המניפה, שבהיותה סגורה היא עלומת-תוכן ונטולת-מסתורין, ורק אחרי שפורשים אותה מתגלה התמונה הצבעונית והיפה שהוסתרה בין קפליה – תמונה המספרת סיפור מורכב ורחב-מידות – כך הוא גם הניגוד ברומאן הזה בין זמן הסיפֵר הקצר, הצמוד לאירועי יום אחד בשנת 1991, לבין זמן העלילה הממושך, המקיף את אירועי חמישים השנים שבין שנת 1941 לשנת 1991.

   רעיון המניפה מומש ברומאן הזה במבנה עלילתו, המשלב ברצף ובאופן מסורג פרקים משני הזמנים. פרקי ההווה מסופרים באופן כרונולוגי ובצמידות לחלקיו של היום משנת 1991 (תחת המונחים "שחר", "בוקר", "צהריים" ו"אחר-הצהריים"), וביניהם משתלבים פרקי העבר, אך הפעם בלי ההקפדה על הסדר הכרונולוגי של האירועים, אלא באשכולות של נתחי סיפור מזמנים שונים בחיי הדמויות המרכזיות משני דורות בתולדות משפחת רוסו. מאליו מובן כי חלק מהמידע של פרקי העבר השתלב באופן מפוזר גם בפרקי ההווה – הכל לפי הצורך – בדיוק כפי שרמזים מטרימים על הצפוי להתרחש לגיבורים בהווה זלגו לפרקי העבר.

   בהיפרש המניפה מתגלה העלילה הרחבה שהוצפנה בין קפליה, המספרת על אהבתם של שני זוגות משני דורות שונים במשפחת רוסו, אך באותו בית ישן ומבודד, בשולי מושבה קטנה ורוחשת רכילות בשרון הצפוני (בסביבת העיר חדרה). חמישים שנה הבדילו בין הזוגיות של ההורים, אהובה ובצלאל, לבין הזוגיות של בנם איתן עם אלונה, ואף על פי כן מסכם השם אשר בחרה המחברת לרומאן הזה, את הלקח המשותף שמשתמע משני סיפורי האהבה האלה.

 

השם וכותרת-המשנה

השם שנבחר לרומאן הוא אכן שונה מהשמות שבוחרים מְספרים בדרך כלל לעלילות אהבה. לא רק הפנייה בשם הספר אל הקורא ב"אתה" פֶמילְיָרי, כאילו היה הקורא מכר של המְחברת, היא חריגה, אלא חריגה היא גם כותרת-המשנה שהצמידה המספרת לשם הזה, אשר מדריכה את הקורא לפרש את מבנה העלילה כפי הרצוי לה – כ"רומאן בחמש מערכות".

   אשר לשֵם הרומאן – חריגותו היא בכך שבניסוחו כלול לקח רעיוני, אשר נועד לכוון את הקורא, עוד לפני שפתח בקריאה, לפרש על פיו את מה שיסופר לו בדפים שיקרא. שימוש בתחבולה כזו איננו אסור, אם ייווכח הקורא אחר-כך, שהלקח הגלום בשם באמת ממצה את הרעיון המרכזי שהמחבר ביטא בעלילתו. ובמקרה הנוכחי אכן מסכם הלקח הכלול בשם הרומאן את המסקנה שיגיע אליה הקורא, אם לא יסתפק רק בצבירת האירועים המסופרים, אלא גם יתעמק במשמעותם המשותפת.

   בכל מקרה, מנסח המספר היודע-כל, שהוא סוג "המספר" המופעל בעלילת הרומאן הנוכחי, את הלקח הזה באופן מפורש יותר גם בגוף העלילה, אך רק אחרי שהקורא צבר כמות מספקת של מידע על הגיבורים ועל היחסים ביניהם: "נראה שלא מקריוּת הכְתיבה את מהלך הדברים, לא מקריוּת ולא גזֵרת גורל עיוור, אלא מין התגשמות פרועה ומאוחרת של הטבע. - - - אותו טבע אנושי מסוים שמגלגל אנשים לאן שמגלגל, הטבע שמאפשר להם להונות את עצמם במשך שנים במין בחירה, ואחר כך, באותה דבקות, מאפשר להם לשסות את עצמם זה בזה" (עמ' 211).

   שלילת ההסברים המיסטיים (מקריות וגורל עיוור) לאירועי העלילה והיא אחת מהנחות היסוד של הסוגה הריאליסטית בסיפורת, והרומאן הזה אכן מצהיר על כך לא רק בעלילתו, אלא כבר בשמו, אשר פונה אל הקורא ואומר לו את הלקח הבא:  "אתה בעצמך" מציע את מיטת אהבתך ו/או נישואיך – ואל לך להטיל את האשמה על אחרים, אם אלה לא עלו יפה, או אם לא מימשו את כל ציפיותיך מהם. ואכן, לא מקריות ולא גזרת גורל עיוור הפגישו שני זוגות אוהבים, משני דורות סמוכים בתולדות משפחת רוסו, כדי להתנסות במרחב הפעולה שמאפשר הטבע האנושי שלהם, אלא הם עצמם בחרו במי להתאהב. ולכן, רק טבעם האנושי מסביר את קורות הזוגיות שלהם, אשר התחילה בהסכמה וכקשר של אהבה ותשוקה עזה בין אשה ובין גבר, אך התגלגלה אחרי שנים מעטות למחלוקת ביניהם ולשיסוי עצמם זה בזה.

   הצדקה דומה, כמו זו שניתנה כאן לשם שבחרה המחברת לספר, אי-אפשר לתת גם לכותרת-המשנה. כאמור, לא בצורה כרונולוגית נפרש הסיפור על אהבת שני זוגות משני הדורות במשפחת רוסו, סיפור המשתרע על חמישים השנים שבין שנת 1941 לשנת 1991, ולכן אין למעשה משמעות אמיתית לכותרת-המשנה שניתנה לרומאן: "רומאן בחמש מערכות". להיפך, כותרת-המשנה הזו עלולה להטעות את הקורא, כי היא מנחה אותו לבחון את העלילה כדרמה המקדמת באופן ליניארי קונפליקט שאמור להעפיל אל שיאו במערכה הרביעית ולהיות מוצג כקונפליקט שהגיע להתרה במערכה החמישית.

   עלילת הרומאן איננה משקפת מבנה כזה, וגם לא אחת מתכונותיו. הטקסט אכן מחולק לחמישה חלקים, אך רק ארבעה מהם, אלה המובדלים זה מזה על-פי חלקי יום אחד, והוא ערב ראש-השנה שחל בשנת 1991 ביום שני, מספרים את אירועי ההווה, ואילו החלק החמישי איננו מתחבר אליהם, כי הוא פרק המספר על האירוע במטע שהתרחש ארבעים שנה קודם לכן, בבוקר יום שבת אחד בשנת 1951. ולכן, חלק אנכרוניסטי זה, המכחיש את המובטח בכותרת-המשנה, אינו יכול להיחשב ל"מערכה" המביאה את ארבעת "המערכות" הקודמות להתרה. יתר על כן: אף שהכותבת הפגינה בחלק אנכרוניסטי זה איכות ספרותית שהיא מלאכת-מחשבת של כתיבה מאופקת ורגישה, טעתה כאשר הציבה אותו כ"מערכה חמישית" בסוף הכרך, ולכן יוצע לו בהמשך מיקום אחר בעלילת הרומאן.

 

אהבת אהובה ובצלאל

הלקח, כפי שהתנסח מפיו של "המספר" ("לא מקריות ולא גזרת גורל עיוור, אלא הטבע האנושי"), מוכח כנכון כבר בסיפור אהבתו של הזוג הראשון משני הזוגות שעליהם מספר הרומאן. ההורים, אהובה ובצלאל, התאהבו זה בזה כשהיו עדיין צעירים למדי, שניהם בשנות העשרים של חייהם. עד שנפגשו  לראשונה כבר הספיק בצלאל לרכוש משק עזוב במושבה, בכספים שחסך משכרו כעובד כפיים, שכלל בית ו"שטח" בן עשרים ושניים דונמים שבו התכונן לטעת מטע אבוקדו. אהובה היתה באותה עת בשלב מתקדם להשלמת הכשרתה כאחות מוסמכת בבית-החולים בחיפה.

   מראהו של בצלאל בבגדי עבודה של פועל-כפיים והאופן הישיר בפנייתו אליה, כאשר פגשה אותו לראשונה במחלקה שלה, לא תאמו את האידיאל הגברי שציירה בדמיונה כבן-זוג הולם לה. חסר היה את הנימוסים ואת העידון שמצאה באחד הרווקים מקרב הרופאים הצעירים שהכירה בבית-החולים, רופא העיניים ד"ר ארליך. כאשר התאהבה בו, האמינה שמצאה את הגבר המושלם עבורה, גבר אשר "כדאי להסתכן בשבילו. היא תסיים את לימודיה ותהיה אחות מוסמכת, הוא יתקדם ויהיה רופא בכיר, עם הזמן יפתח לו קליניקה פרטית והיא תסייע לו ותקבל שם את הפציינטים בחיוך - - - ותכיר כל מטופל בשמו ותהיה גם שם יעילה להפליא, ולעולם לא תאיים על מעמדו. איזה צמד נאה הם יהיו - - - איזה פתרון מכובד ומושלם לשניהם" (עמ' 193). חלומה זה של אהובה התפוגג מהר, כי ד"ר ארליך נטש אותה ואת חיפה למען משרה מבטיחה יותר בבית-חולים בירושלים.

   גבריותו המחוספסת והמיוזעת של בצלאל עוררה באהובה עניין בזכות כנותה וישירותה, ואט-אט גם הציתה בה את התשוקה אליו. לבסוף נכנעה לחיזוריו העקשניים והסכימה להצעתו – להפסיק את השלמת לימודיה בבית-החולים וללכת אחריו אל ביתו במושבה. כאשר עברה מהעיר לכפר לא שיערה שתצטרך להיות בתחרות עם אהבתו האמיתית של בצלאל – מטע האבוקדו. בצלאל השקיע במטע את כל אונו ואת רוב שעות היום, בעוד היא מגדלת את שני הבנים שלהם, איתן וגידי, ומתמודדת לבדה עם השגרה ועם הרגשת הבדידות שלה. סדר היום השגרתי של שניהם האריך את השתיקות ביניהם, ואלה התפתחו למריבות תכופות כאשר נפגשו במיטה בסופו של כל יום.

   התרפטות הדרגתית זו של הזוגיות שלהם הביאה את אהובה להחלטה שגרמה לפרידתם. כאשר הרתה בפעם השלישית, החליטה בלעדיו לנסוע לחיפה ולבצע הפלה של העובר. בשובה הביתה אחרי המעשה, פרצה ביניהם מריבה מילולית חריפה ביותר, והם פגעו זה בזה ללא רחמים. בצלאל קרא לה "רוצחת ילדים" והיא השיבה לו "אתה לא הגבר האחרון עלי אדמות" (עמ' 249-245). על הפגיעה בכבודו לא היה בצלאל מסוגל להבליג, והוא יצא מהבית ועבר להתגורר לבדו בצריף שהקים לעצמו בפרדס. למעשה הסתיימו נישואיהם אחרי עשור אחד, כי בתחילת שנות החמישים נפטר בצלאל מדום לב בפרדס, ואהובה המשיכה בלעדיו את שני העשורים הבאים של חייה, אך בהם לא כפרודתו אלא כאלמנתו.

   בראשון משני עשורי האלמנוּת שלה דחתה אהובה מחזרים שחשקו בה, כי עדיין גלגלה במוחה את "המיטה" שהציעה לעצמה במו-ידיה: כיצד נכנעה בקלות כזו לחיזוריו העיקשים של בצלאל, "גבר שתקן", אשר סחב אותה עמוק "אל תוך המרתפים האפלים שלו" (211) וגרם לה לסטות מהמסלול שבחרה לחייה בעיר חיפה, וכיצד הסכימה "לחיות אתו במין הימור רגעי בשטח חקלאי מבודד, רחוק מהעיר, רחוק מהים, רחוק מבית-החולים - - - רחוק בעצם מכל מה שאהבה" (209). בחלוף העשור הזה באלמנותה, קמה ונסעה לחיפה, כדי לחדש את הקשר עם ד"ר ארליך, שנודע לה כי הפך שוב לפנוי. היא הגיעה למרפאה שלו, נקשה שוב ושוב על הדלת, ומשלא נענתה, המתינה לבואו כשעה בגן סמוך. לבסוף ויתרה וחזרה הביתה להמשיך כאלמנה את העשור האחרון של חייה.

 

אהבת אלונה ואיתן

אף שסיפור הזוגיות של אלונה ואיתן התרחש כארבעים שנה מאוחר יותר, דומה הוא בפרטיו המהותיים לסיפורו של הזוג הראשון במשפחת רוסו. ההקבלה בין סיפורי האהבה של שני הזוגות נועדה להבהיר, שלא השוני בין הדורות, ולא הגיל השונה של האוהבים וביטויו בניסיון החיים השונה בעת ההתאהבות, הם המנבאים את סיכויי ההצלחה של הזוגיות בין גבר לאשה, אלא הטבע אנושי השונה של הגברים והנשים. כדי להוכיח תיזה זו שקדה אילת שמיר להציג שתי גרסאות דומות של זוגיות, ובה בעת למקם בשתיהן הבדלים מן הטבע בין שני הגברים ממשפחת רוסו לבין שתי הנשים שהם בחרו לעצמם כבנות זוג.

   משני הבנים שנולדו לאהובה ובצלאל היה הבן הבכור, איתן, נתון יותר להשפעת אביו מאשר גידי אחיו הצעיר ממנו. די-מוקדם התחיל בצלאל להוריש לבכורו את מורשתו הגברית בחינוך שהעניק לו. וכבר בגיל תשע נתן לאיתן להחזיק בידיו את האקדח וגם לימד אותו לכוון את הקנה לעבר מטרה, אך עדיין מנע ממנו ממש לירות: "עד שתהיה בין עשר לפחות, ותהיה כבר גבר" (עמ' 427). ואף שעדיין לא מלאו לאיתן עשר שנים ביום שהתרחש האירוע הטראגי במטע (אשר עליו יורחב הדיבור בהמשך), התנהג איתן בסיום האירוע כמו גבר "וחשק שיניו ולא בכה" (עמ' 438). גידי בן החמש וחצי היה היחיד שבכה שם, כי חסרו לו עוד חמש שנים תמימות כדי "להיות גבר", על-פי מושגיו של בצלאל על גבריות, אך גם משום שהיה אז נתון עדיין יותר להשפעת אמו, אהובה, מאשר להשפעת אביו.

   בעטיו של האירוע האמור בחרו איתן וגידי, כל אחד במועדו, להתרחק מ"השטח" של המשפחה במושבה בסיום השירות בצבא. גידי הרחיק עד לאוסטרליה והשתקע שם, וגם איתן התרחק מהבית ומהמטע של המשפחה במושבה. אחרי מות אמו השכיר את הבית לזרים, והפקיר לגנבים את הפירות שהמשיכו העצים להניב. איתן כבר חצה את אמצע שנות הארבעים בחייו כאשר החליט לחזור ל"שטח" של הוריו, אך לא כדי לטפח את המטע – מפעל חייו של אביו, אלא כדי להגשים בנחלת המשפחה חזון שונה – להקים חוות סוסים בחצר הבית, שחלקה תוכנן להיות פנסיון לאחזקת סוסים פרטיים של אחרים, וחלקה האחר נועד להיות אורווה של סוסים מאולפים לעבודה עם נכים.

   אך אלונה, שהכירה את איתן ארבעים שנה אחרי האירוע במטע, ולא היה לה שום מושג לא על האירוע שעיצב את קשיחותו ושתקנותו וגם לא על החינוך שקיבל מאביו, לא שיערה עד כמה דומה לאביו האיש שהתאהבה בו – דומה בפיזיונומיה שלו, אך גם בעקשנותו להתרחק מאנשים וממנעמי החיים כדי להתמסר לעבודה, שבה יגשים את חזונו ויתקן באמצעותו את "הדבר" שקרה לו במטע כשהיה רק בן תשע.

   אף ששום קשר משפחתי לא חיבר בין אלונה ובין אהובה (שנפטרה כעשר שנים קודם לכן), וגם הביוגרפיות שלהן היו שונות למדי, מפתיע הדמיון המוחלט בין שתיהן כנשים. בעוד שאהובה הועידה את עצמה בצעירותה להיות אחות בבית-חולים, אנו פוגשים את אלונה כעבור ארבעים שנה כארכיטקטית בת שלושים ושמונה ומצליחה במקצועהּ. כמו שאהובה התנסתה במפח-נפש מאהבתה לד"ר ארליך לפני שהכירה את בצלאל, כך היתה גם לאלונה אכזבת אהבה קשה קודם להיכרות עם איתן. היא התאהבה בגבר נשוי, נחי מנור, שהבטיח להיפרד מאשתו למענה, אך נסוג מהבטחתו זו ברגע המכריע.

   הדמיון המלא בין השתיים נמשך בפרטים נוספים: בשל טבען הנשי הזהה (המציב תשוקה ואהבה בראש הסולם, ורק אחריהן את הקריירה), נענו שתיהן מסיבות דומות להסתכן בהימור של החיים – ויתרו על כוונתן לחיות בעיר לצדו של גבר משכיל, שמסוגל להבטיח מעיסוקו במקצוע חופשי את עתידם הכלכלי של אשתו ושל ילדיהם, ונענו להצעת גבר שהתכוון לבסס את פרנסת משפחתו בכפר על חזון שקיווה להגשים ב"שטח" – בצלאל על מטע של אבוקדו, ואיתן על חוות סוסים לעבודה עם נכים. ורק שם, בבית המבודד בקצה המושבה, התברר לשתיהן כעבור זמן קצר, שרוב הזמן הינן בודדות, מאחר שבן הזוג שלהן זיכה אותן רק בפירורים מיומו, שהוקדש ברובו לעבודה המגשימה את חזונו.

   מדוע, אם כן, נזקקה אילת שמיר לשני סיפורי אהבה, אם הם כה דומים? היא היתה זקוקה לסיפורם של שני הזוגות, כדי להוכיח שההבדלים בגיל ובניסיון לא העניקו יתרון לאהבתם של אהובה ובצלאל, אשר התאהבו בצעירותם, על פני זו של אלונה ואיתן שהתאהבו זה בזה כאשר היו בגיל כמעט כפול מהם (ואיתן הן היה כבר באותה עת אחרי פרידה מעידית, ואב לנוגה, הבת שנולדה לשניהם). עובדה היא, שאהבת שני הזוגות ניצבה בפני משבר זהה, אחרי תקופת "דבש" כבת שנתיים-שלוש בכפר, שבה הספיקו הזוגות לעבור את כל השלבים הצפויים בקשר הזוגי אשר גורמים להתרפטותו ההדרגתית: התאהבות המתבססת על תשוקה עזה זה לזה, טרוניות, מאבקי כוח, אכזבות, הרגשת בדידות, תחושת ייאוש, מריבות תכופות ועמידה בפתחו של פתרון הפרידה זה מזה.

   ולכן, היתה אלונה ודאי מאמצת ללא היסוס ובאופן מלא את הסיכום של אהובה על מהותם של הנישואין, שמדרדרים את ההתלהטות, משלב החיזור וההתאהבות, לשגרה מאכזבת ומקוממת תוך פרק זמן קצר: "נישואין הם דבר שביר. ומה החזיק אותם בעצם? טקסים יומיים, כמה הרגלים קדושים שלו, שלה, זיכרונות הלהט הראשוני, חרדת בדידות, הכוח לשאת בפיכחון מוחלט את זולתך" (עמ' 209). ולוא נשאלו, היו שתיהן ודאי מאשרות את הלקח שהבליעה אילת שמיר בשם שבחרה לרומאן הזה, לפיו כל אדם מציע את מיטתו בעצמו, ואל לו להטיל את האשם להתרפטות ולהתבלות של נישואיו על מקריות המזל ועל גזרת הגורל העיוור.

(המשך בחלק הבא)

תגובות

הטרגדיה

טרגדיה ספרותית בכדי שתחשב לכזאת חייבת להכיל אחראיות אישית של הגיבור - כלומר הגיבור מביא את הסוף הטראגי על עצמו בהתנהגותו ואם הוא מודע לכך או לא, קיימת בעבורו זכות הבחירה להימנע מצעידה אל התהום הטראגית והוא בוחר שלא להימנע ממנה. כך היה עם אדיפוס בצומת הדרכים כאשר בחר להרוג את אביו על עלבון פשוט שניתן היה להתעלם ממנו וכך לא להתחיל את סדרת האירועים שתוביל לסיום הטראגי.

מקריאת הביקורת, נראה לי כי זאת היא רוח הסיפור והעובדה שהיותו כתוב בחמישה פרקים הופכת אותו מקביל לאקט הדרמטי של הטרגדיה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן