אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהו אנרכיזם?


התמונה של מירב גולן
מהו אנרכיזם? סמל האנרכיה

מהו אנרכיזם? 123rf stock photo

המאמר עוסק בשאלה כיצד מופיעים סממנים אידיאולוגיים אנרכיסטיים בספר של ז'וז'ה סאראמגו "על הפיקחון". הקורא ודאי הבחין שאין השאלה היא "אם", אלא כיצד. משמע, ברי הוא כי יש סממנים אנרכיסטיים ולכן המאמר עוסקת בהוכחה.

כדי להוכיח, אבדוק בחלק הראשון של המאמר את האידיאולוגיה האנרכיסטית. האידיאולוגיה האנרכיסטית אינה משנה סדורה שכתובה כמניפסט, כמו המניפסט הקומוניסטי. לכן, אבדוק את משנתם האנרכיסטית של הוגים אנרכיסטים כדי להגיע לכלל הגדרה ואידיאולוגיה.

ישנם הוגים ש"מאשימים" את רוסו, ה"אשם" הכי מוקדם, באנרכיזם, ולכן הדיון יחל בו. הוא ימשיך עם הגל, הסוציאליזם האוטופי ומארכס. אלו השפיעו רבות על ההוגים האנרכיסטים. בשלב הבא אנתח את ההוגים המרכזיים באנרכיזם. הניתוח יתבסס על סדר כרונולוגי – גודווין ופרודון, שעדיין לא קראו לעצמם אנרכיסטים, באקונין, קרופוטקין, גולדמן, לאנדאואר, ריד, בובר וביי. ביי הוא אנרכיסט מודרני, בן-זמננו. מכל האנרכיסטיים המודרניים בחרתי בביי מכיוון שהאנרכיזם הרדיקלי שלו הוא בעצם אנרכיזם שמרני, ולכן יהיה מעניין לבדוק את האידיאולוגיה שלו הנשענת על האנרכיזם המוקדם. ההוגה הבא שאבדוק הוא הסופר טולסטוי. גם טולסטוי הוא "חריגה" מהסדר הכרונולוגי וזאת מסיבה פשוטה – האנרכיזם שלו מעוגן באנרכיזם המוסרי ומבוסס על כתביו הספרותיים, ממש כמו גיבורה של חלקה השני של המאמר. ולכן הוא מהווה גשר בין שני החלקים. סיכום ביניים יסגור חלק זה של האנרכיזם, בו אעסוק במה שמשותף לאנרכיסטים.

את הספר "על הפיקחון" קראתי לפני כשנה, מיד עם צאתו. אני מאוד אוהבת את דרך הכתיבה של סאראמגו שמשלב בעבודותיו המון ציניות כלפי השלטון, המודרניזציה והתיעוש; הוא מחזיר אותנו אל הערכים הראשיתיים של אהבה, מוסר, צדק וחירות וזה מתבטא בצורה בולטת מאוד בספר האחרון שכתב. ולכן, את החלק השני אקדיש לניתוח הספר (או המסה, כפי שמכנה אותו סאראמגו), תוך התבססות על מציאת הרעיונות האנרכיסטיים הרבים הפזורים לאורך כל הספר. הערכים הללו, שסאראמגו הרבה לשלב במסה, הזכירו לי את משנתם של האנרכיסטיים. לכן, הניתוח יהיה ניתוח אורך, של סקירה מפורטת של הספר, תוך התמקדות ברעיונות אנרכיסטיים. חלק זה ילווה בסיכום ביניים שבו אבצע ניתוח רוחב של הרעיונות כפי שהתבטאו בספר.

אני מקווה שהקורא ימצא עניין בקריאת המאמר בדיוק כפי שנהניתי אני בכתיבתה.         

"הידידות אינה תלויה במעמד, במרחק, בלאום, בדת, בערכים או במנהגים; היא מחברת בין הצפון הקר לדרום הלוהט; בלעדיה היה העולם מדבר שממה" (עור שחור, לבן לבן / ארתור ז'אפן)

חלק ראשון: מהו אנרכיזם?

בחלק זה אדון, כאמור, באידיאולוגיה האנרכיסטית. על מנת לקיים דיון מלא ומקיף אנסה להתחקות אחר שורשי הרעיונות כפי שביקשו להציג זאת האנרכיסטים עצמם, על פי סדר כרונולוגי של הדברים. כך, אני מתכוונת ליצור תמונה בעלת מרכיבים רבים של האידיאולוגיה, המבקשת לבסס עצמה בעיקר על הרציונליזם המוסרי של האדם הפרטי.

בניסיון להגדיר אנרכיזם, פוייר (Faure) טען כי אנרכיסט הוא מי שמתכחש לסמכות (Authority) ונלחם כנגדה. האנרכיזם נוגע ביחסים שבין האדם לחברה; הוא מאמין שהשלטון חייב למות לפני שהחופש יוכל לחיות; המילה אנרכיזם באה מהמילה היוונית Anarcho שמשמעותה: ללא שולט (without a ruler), ויש לה שתי משמעויות: חיובית ושלילית. שלילית במובן של ,unruliness וחיובית במובן של unruled, מכיוון ש-rule אינו נחוץ לשימורו של חוק. במילה אנרכיזם השתמשו לראשונה במהפכה הצרפתית, כך כונו המתנגדים שישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והתבקשו ל"יישב את האנרכיה"[1].

 

לאנדאואר, אחד ההוגים המרכזיים של האידיאולוגיה, ייחס את המוסר לז'אן ז'אק רוסו ואף להגל ופיתח את משנתם.לכן, הדיון יחל בהם.

ז'אן ז'אק רוסו Jean Jacques Rousseau (1778-1712):

רוסו נחשב לאחד משלושת הוגי האמנה החברתית (יחד עם ג'ון לוק ותומס הובס), אנשי האמנה החברתית ביקשו לבדוק את שורשי היווצרותה של החברה ושאלו מה מניע את האדם לעבור ממצב טבעי למצב חברתי.

רוסו טען כי הטבע יצר את האדם מאושר וטוב וכי החברה משחיתה אותו והופכת אותו אומלל. החברה המודרנית השחיתה את האדם המוסרי וגרמה לאי שוויון בין בני האדם. לכן צריך לחפש את המקורות לאי שוויון זה, צריך לבחון את האדם לפני שהחברה השחיתה אותו, כפי שהטבע יצר אותו. מכאן מניח רוסו את הנחתו בדבר "מצב טבע" – מצב קדם חברתי[2].

במצב הטבע לא היה קשר או מגע בין בני האדם והאינסטינקטים שלהם הודרכו על ידי שני מניעים טבעיים: יצר הקיום העצמי ורגש הרחמים הטבעי. כתוצאה מכך, בני האדם ניסו להיטיב עם עצמם תוך פגיעה מינימאלית באחרים. זהו מצב הרמוני; יצר לב האדם טוב מטבעו ולכן במצב הטבע האדם הוא "פרא מאושר" או "פרא אציל". גורמים חיצוניים הם אלו שהניעו את האדם לעבור ממצב הטבע למצב החברתי, כדי לשתף פעולה במאבק על הקיום. במצב החברתי התבסס אי השוויון והוחרף במצב האזרחי[3].

לכן, יש כאלו שפירשו את רוסו כמי ששאף לבטל את החברה ולחזור אל מצב הטבע. רוסו גם טוען כי הדרך חזרה אל הטבע פתוחה לכל מי שמסוגל לוותר על קניינו, תשוקותיו ושחיתותיו. רוסו לא נתן תשובה סופית אם מסקנתו היא שהמצב הטבעי עדיף, אולם הוא כן טען שיש לארגן את החברה מחדש, על יסודות בריאים יותר, כדי שהישגי התרבות לא יעלו למין האנושי מחיר נורא כל כך של אי שוויון, השחתה מוסרית ואובדן החירות[4].

ברגע שאדם מוותר על חירותו הוא מוותר על מעמדו כאדם, על כן על האדם לשמור על חירותו המוסרית. החירות במצב הטבע היא חירות רציונאלית, שלפיה האדם פועל מתוך רצון חופשי ותבוני[5].

גיאורג וילהלם פרידריך הגל Georg Wilhelm Friedrich Hegel (1831-1770):

על מושג הדיאלקטיקה של הגל דובר רבות ועל כן אציין רק כי הגל ביקש לטעון כי הדיאלקטיקה היא התקדמות התפתחותית, שלב אחרי שלב (תזה-אנטיתזה-סינתזה שהיא תזה חדשה, וכן הלאה).

הגל ראה במהפכה הצרפתית את התהוותה של החירות בפעם הראשונה, וב"פנומנולוגיה של הרוח" טוען כי תכליתה של הרוח היא החירות. יצחק קליין קרא לזה: חירות דיאלקטית[6]. החירות קיימת כאשר היא מתממשת, וכאשר מתקיימת תודעת החירות. הדיאלקטיקה של החירות היא מושג-מציאות-ותודעה[7], האדם הוא חופשי כאשר הוא נתפס כחופשי על ידי זולתו; כדי לזכות בחירות על האדם להיות חושב (cogito[8]), ולכן החיים המוסריים חייבים להיות מבוססים על חשיבה רציונאלית של הפרט[9].

ההגליאנים הצעירים (ההגליאנים השמאליים) ביקרו את מורשתו של הגל וקנו השראה מתורתו לרעיונות אחרים: הומניזם, קומוניזם ואנרכיזם. שתי תורות נוספות אשר נבעו מתורתו של הגל השפיעו על האנרכיסטים: הסוציאליזם האוטופי והמרכסיזם.

הסוציאליזם האוטופי:

עוד לפני שמרכס ביסס את תורתו, הופיע המונח סוציאליזם שדיבר על חברה שוויונית, חסרת רכוש, שבה שוררים הגיון וסובלנות. המונח אוטופיה הופיע לראשונה אצל תומס מור בספרו "אוטופיה" משנת 1516. הרעיונות המרכזיים של הוגי הסוציאליזם האוטופי היו: ביקורת חריפה על המשטר הכלכלי, המדיני והחברתי הקיים, תוך הסתייגות מהתיעוש, הדגשת עוניים ומצוקתם על העניים, כינון חברה סוציאליסטית בדרך של שכנוע[10].

ההוגים המרכזיים של הסוציאליזם האוטופי היו: סן סימון, אוון ופורייה.

שארל פורייה (1858-1771) טען שיש לדחות את התיעוש, והמהפכה התעשייתית היא "שיגעון חולף". הוא הגה את ה"פלנסטריה", שבה תתקיים חברה הרמונית שתהיה חופשית לגמרי. המאמר הופכת לא נעימה כאשר היא נכפית עלינו וכאשר היא חוזרת על עצמה היא משעממת. לפיכך, צריך למצוא את התיאום של המאווים הטבעיים. זה יכול להיות מאורגן בהתאגדות וולונטרית הרמונית, שבה כולם עובדים בחריצות ויחד עם זה גם חופשיים[11].

רוברט אוון (1858-1771) היה איש מעש ותרגם את רעיונותיו לקהילה. לדידו, בני האדם הם תוצר של החברה, והטבע האנושי גמיש ונוח להשפעה. הוא הציע להקים קולקטיבים, וכונן מושבה סוציאליסטית בשם "ניו הרמוני" בארה"ב, הוא הזמין כל מי שהוא "בעל רצון טוב", בהנחה שהשיטה הסוציאליסטית תשפיע ותשנה את אופיים של התושבים. המושבה נכשלה זמן קצר לאחר מכן[12].

קלוד אנרי דה סן סימון (1825-1760) טען כי ההיסטוריה האנושית מתקדמת בשלבים שניתנים לחיזוי, כל שלב מביא עימו מערכת רעיונית ומבנה חברתי מקביל. העידן הנוכחי מוותר על רעיונות תיאולוגיים (שהיו תקפים עד המהפכה הצרפתית) ובמקומם מקבל את המדע. המבנה החברתי המתאים לעידן כזה מבוסס על תעשייה וטכנולוגיה. באמצעות תכנון מתאים ניתן למגר את העוני ולענות על הצרכים החברתיים. הסוציאליזם הוא הפיקוח הרציונאלי על העניינים החברתיים[13].

מרכס הושפע מרעיונות אלו רבות.

המרכסיזם:

שמה של תורה זו נובעת משמו של ההוגה קארל מרכס (1883-1818).

מרכס, בניגוד להגל, טען כי המדינה היא צד אינטרסנטי, מכשיר בידי המנצלים. הגל דיבר על הרוח כמשנה את ההיסטוריה, מרכס העדיף להתמקד בצד החומרי של ההיסטוריציזם; זהו המטריאליזם הדיאלקטי, המטריאליזם המרכסיסטי[14].

החברה האנושית בנויה ממעמדות כלכליים: אלו השולטים במבנה העל הפוליטי, הבורגנים, ואלו הנשלטים על ידי הבורגנים – הפרולטרים. במובן זה מרכס מייחס לכל מדינה דיקטטורה: ניצחון הבורגנים על הפרולטרים. זהו הרע שבקפיטליזם, הקפיטליזם הוא זה שמביא את אי השוויון, מלחמת המעמדות ואת הניכור. כתוצאה מכך, הפרולטריון מסמל את כל מה שאינו כשורה בקפיטליזם. לכן על פועלי כל העולם להתאחד, לבצע מהפכה ולתפוס את מקום הבורגנות; זוהי הדיקטטורה של הפרולטריון. אולם, דיקטטורה זו לא דומה לדיקטטורה של הבורגנים – היא אנושית יותר, כי היא מייצגת את הרוב והיא במפורש שלב מעבר. שלטון הפרולטריון לא ימגר באופן מיידי את הקפיטליזם, צריכה שתהיה תקופת ביניים כדי לעבור עיצוב יסודי מחדש. אט-אט נחיצות הכפייה תדעך, התהליך יסתיים ב"גוויעתה" של המדינה; הפרולטריון יחסל את עצמו וייצור חברה אוניברסאלית[15].

אם כן, האנרכיסטים נוטלים מההוגים שנזכרו שני מרכיבים עיקריים שהם עושים בהם שימוש נרחב: מוסריות וחירות, וההתנגדות לשלטון המדכא, כשהרציונאליות והתבוניות של האדם מובילה אותו לנהוג כך.

באופן כללי, ניתן לומר שהאנרכיסטים טוענים כי מדינת הכפייה היא המקור העיקרי לכל הרע ועוקרת את הסולידאריות. לכן, מה שנעשה בכפייה יכול להיעשות בדרך של הסכם אנושי וולונטרי[16]. המשותף לכל האנרכיסטים היא שלילת כל שלטון, המדינה נתפסת כמדכאת של היחיד. המוסר הוא צופן חברתי, המוסר הוא טבע האדם. המצב החברתי הוא המצב הטבעי והוא נצחי[17], ולכן המצב הרצוי הוא היעדר שלטון וממשל וזוהי בעצם הגדרת המילה אנרכיה[18].

להלן משנתם של הוגים מרכזיים באידיאולוגיה האנרכיסטית:

וויליאם גודווין William Godwin (1836-1756):

גודווין היה הראשון שכתב על האנרכיזם כתפיסה. הוא טען כי התנאי הראשון למין האנושי הוא במצב החברתי. במצב החברתי מתקבלת ההחלטה על הצורך בשלטון כדי למנוע אי צדק בין בני האדם. אולם, בפועל, השלטונות הם עצמם התגלמות אי הצדק. בני האדם בבסיסם מתנהגים כלפי זולתם על פי עקרון הצדק. עקרון הצדק הוא הדדיות[19].

גודווין מותח ביקורת גם על מוסד הנישואין שנועד להחזיק בבעלות על אישה. מוסד הנישואין כמו החיים בכלל, צריך שיהיה מושתת על ערך הידידות[20].

פייר ג'וזף פרודון Pierre-Joseph Proudhon (1865-1809):

הראשון שכינה עצמו אנרכיסט.

בראש ובראשונה, מוקיע פרודון את תורתו של ג'ון לוק בעניין הקניין[21]. לדידו, אין דבר כזה "קניין פרטי" (כי הקניין הוא מסובב ללא סיבה[22]). זאת ועוד: הקניין הוא גזלה, הקניין הוא מעין חזקה של הפרד ומשול. פרודון טוען כי המלאכות משתלבות ביניהן על ידי שיתוף פעולה[23].

שנית, מוקיע את משנתו של מרכס בנוגע למהפכת הפרולטריון. טענתו היא ששני המעמדות צריכים להתמזג[24].

שלישית, הוא מתנגד למרות. לא עוד עבדות, מדינה, מלחמה! מעתה: התאגדות חופשית, הסדר של רצון טוב, משפט של צדק והדדיות[25].

שני פתרונות עומדים לנגד עיניו: מוטואליזם ופדרליזם.

המוטואליזם זוהי ההדדיות, יחסי גומלין. במקום המרות תהיה שיטת היחסים; במקום היררכיה – התאזנות בין כוחות חופשיים. הכוונה היא להקמת משטר מוטואליסטי: זהו משטר שמוקם על יסוד התבונה, שבו יובטח סדר וצדק, שלום ושוויון[26].

הפדרליזם משמעו אמנה. האמנה באנרכיזם שונה מ"האמנה החברתית", היא מכוונת להתחייבות הדדית ושווה שמתומצתת בשלושה סעיפים: א. קביעת קבוצות שכל אחת ריבונית בפני עצמה ולהכניסה לברית של פדרציה ב. ארגון כל מדינה (קבוצה) שבתוך הפדרציה על פי חוק הפרדת הרשויות ג. במקום למזג את ענייני המדינות שבפדרציה לכדי מרות מרכזית אחת, יש לצמצם מרות זו, כך שכל המדינות ינהגו על פי ערבות הדדית ופיקוח[27].

מיכאל באקונין Michail Bakunin (1876-1814):

גם באקונין, כמו פרודון, מצדיק את עקרון הפדרציה. באקונין מכנה זאת כינון ארצות הברית של אירופה. אולם, אין זוהי התאגדות על פי הבסיס הקיים כעת, בגלל אי השוויון שקיים ביחסי העוצמה. כדי להקים ועידה מעין ליגת השלום והחירות יש להמיר את הארגון הישן בארגון חדש המבוסס על פדרציה חופשית[28]. הליגה תכיר באחדות אחת ויחידה – זו המתהווה באמצעות פדרציה של חלקים אוטונומיים עד לשלמות אחת, ותתנגד לכל ארגון דתי, מדיני, כלכלי או חברתי אשר לא יהיה חדור כל כולו עקרון נעלה של החירות[29].

עד כאן לנושא הפדרציה הרצויה. כעת עובר באקונין להתנגדות למדינה. הטענה היא כי ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים שמכנים אותם פוליטיקה. הניצול זהו הבסיס של כל ממשלה. זאת ועוד, המדינה היא שלילתה של האנושות, היא מתעלמת מזכויות אדם[30].

גם באקונין מזכיר שהחברה קדמה לכל, כמוה כטבע, וכטבע כך גם החברה: היא נצחית. ולא כך המדינה; יש לה צורה היסטורית – היא צמחה מתוך מלחמות[31]. לכן, קל למרוד במדינה ולא בטבע[32]. המדינה פירושה אלימות ודיכוי, היא היפוכה של חירות האדם. כלומר, המדינות רעות מעצם טבען כי הן ההיפך הגמור של הצדק והחירות. המרות היחידה שעל האדם לקבל היא מרות של חברה המבוססת על שוויון וסולידאריות[33].

לבסוף, עובר באקונין להגדרת האנרכיזם, או ליתר דיוק למצע: "שלום, שחרור ואושר לנדכאים; מלחמה לכל המדכאים ולכל המנצלים; החזרת המגיע לעמלים...; חירות, צדק ואחווה כלפי כל הנברא בצלם כל פני הארץ; שוויון לכל; לכל, בלא שום אפליה...; ארגון חברה בדרך לפדרציה..."[34]. בין היתר, קורא גם לשחרורה המלא של האישה ולהבטחת השוויון עם הגבר.

פטר קרופוטקין Peter Kropotkin (1921-1842):

קרופוטקין מגדיר את האנרכיזם כצורה חדשה של חברה שבה כולם שווים, שלא יהיו צריכים לשעבד עצמם למעבידים בתוך אורגניזם, חברה שתהיה מורכבת מהתאגדויות המצריכות איגוד של פדרציה, שמשתרעת על פני כמה ארצות שלטריטוריה אין משמעות עבורה[35].

מטרתו של האנרכיזם היא ביטולו של הניצול הקפיטליסטי. ישנם שמתייחסים להתפתחות התעשייתית כמלחמת הכל בכל. אולם, ניתן לתעל את ההתקדמות התעשייתית ליחסי גומלין ולעזרה הדדית וזה יהיה על עקרון המוסר[36].

המוסר הוא חוק הטבע, זהו רגש טבעי שהחברה תלויה בו. כדי להסביר למה אנשים פועלים על פי הרגש הטוב ולא הרגש הרע, טוען קרופוטקין כי לאדם יש אפשרות לבחור בין הטוב לבין הרע. קרופוטקין בוחר באדם סמית', בעיקר בספרו "התיאוריה של רגש המוסר", וקושר לו כתרים: בספר מסביר סמית', כי המוסר הוא אהדה. כאשר אנו רואים שאיש מכה ילד אנו מודעים לכך שההכאה גרמה כאב לילד ולכן הוא בוכה. הדמיון מסייע לנו להבין את הכאב. ככל שהדמיון של האדם הולך ומתפתח וככל שהאדם מרבה ללמוד ומשכיל, הוא מרגיש יותר בצערו ובכאבו של הזולת, כך גם גדל הרצון לבטל את ייסורי חברו. אט-אט מתפתח הרגש הזה וגדלה האהדה לזולת עד שהיא נעשית להרגל. לכן, המוסר (האהדה) היא חוק הטבע ממש כמו אצל בעל החיים[37].

פילוסופיית המוסר של סמית' הדגישה את הצורך בממשל לא מתערב כדי שהיחידים יוכלו להשיג את כל מה שמאפשרים להם כישוריהם ללא התערבות, היא הובילה אותו לכתיבת ה"יד הנעלמה" וכלכלת ה"לסה פר"[38]. בהמשך ישתמש בזה הנרי דיויד ת'ורו ויטען כי הממשל שמושל הכי טוב מושל הכי מעט[39].

חוק הטבע הוא: נהג בחברך כמו שאתה רוצה שהוא ינהג בך, וזה המוסר. זה לא משנה בכמה קליפות נעטוף את המוסר הוא תמיד יהיה שם ומלווה אותנו כמו חוט, כרגש טבעי כמו חוש הריח או חוש המישוש[40].

תורה זו מלמדת את עקרון השוויון שהוא עקרון יסוד של האנרכיסט – האנרכיסט לא מבקש לשלוט, אך גם לא להיות נשלט. שוויון וצדק – זהו אנרכיזם. הדת, לעומת האנרכיזם, מאיימת על האדם שאם לא יהיה מוסרי הוא יישלח לגיהינום. החוק דורש מהאדם להיות מוסרי ואם לא הוא צפוי למאסר. החוק והדת הופכים את האדם ללא-מוסרי[41].

עקרון השוויון מלמד גם על כבוד האדם – אין כפייה של אדם על אדם בשם איזה-שהוא אידיאל: "הניחו לאדם להיות חופשי"[42].

קרופוטקין מבקש להשתית את החיים החברתיים על מוסריותם של בני האדם שהם חופשיים ובעלי תבונה. אין דיכוטומיה בין המוסר לחירות, חד הן[43]. לאדם יש אינסטינקטים טבעיים שהם רגשות מוסריים טבעיים, קרי נטיות טבעיות לעזרה הדדית וסולידאריות. העזרה ההדדית והחברתית מוצאן מן הטבע, יש לה תוצאות: א. היא מיטיבה עם בני האדם ב. מחזקת את החברה כולה ומניעה את התקדמותה ג. מהוה קרקע פורייה לפריחת החירות[44].

הקידמה המוסרית היא תוצאה של שיתוף פעולה בין בני האדם. ההדדיות והחברתיות אמנם דחף טבעי, אולם האדם כיצור רציונאלי יכול לבחור אם לקבלה או לדחותה. אם האדם מקבלה כי אז בוחר בחירות, ואם לאו, בוחר במדינה, בשעבוד, באובדן החירות. לחירות יש אופי מוסרי-מעשי: היא מהווה בסיס להתפתחות הידע, להתפתחות הסגולות הטובות, דהיינו לעלייה מוסרית נוספת, למימוש מוסרי עליון[45]. מכאן נובע שהחירות היא התוצאה[46].

האדם הפרימיטיבי, לדידו, חי חיי סיפוק ונוחות: הוא קם בבוקר מוקדם לעבודה, סועד בחברותא ומבלה ביחד עם חבריו. הוא אינו יודע את צער הבדידות. אין בין החברים אומללים כפועלים השכירים. המחסור בא להם לאחר שהם נעשו משועבדים לסמכות-שלטון. הם אינם פראיים, יש להם יכולת. באמצעות התעשייה יש באפשרותה של החברה לספק את הצרכים החומריים והרוחניים של האדם המפותח[47].

שאיפת האדם לחופש היא עצומה וחזקה יותר משאיפתו לחיי רווחה ונעם, לכן צריך לבטל את הממלכה, החוק והסמכות השלטונית. הממלכה מפרידה בין הדבקים של אזרחיה וקובעת אותם למעמדות שונים ולמפלגות עוינות, בכך היא מונעת מהם אחדות ושלווה. קודם היא עושה אותם חסרי אונים ונטולי רכוש והגנה, כשהיא רואה שאזרחיה חסרי ישע היא שולחת להם את שופטיה[48].

מטרותיו של האנרכיזם הוא ביצוע של מהפכה שבה ישונו בבת אחת פני המוסדות, חיסול גמור של העבדות, או יותר נכון, של היחסים שנבעו מתוך העבדות[49].

קרופוטקין מדגיש שאכן יש כאן מצב טבעי, של אין-שלטון, אולם לא מדובר בשיבה אל הטבע, אלא בהתפתחות התרבותית של החברה על בסיס ההישגים המדעיים והטכנולוגים. זאת ועוד, נכון שהאנרכיזם מבקש לצמצם את הכוחות הפוליטיים, אולם המעשה החשוב ביותר ליצירת התנאים להצלחה הוא החינוך וההשכלה[50].

אמה גולדמן Emma Goldman (1940-1869):

אמה גולדמן מדברת על קידמה בשלושה מובנים: מבחינה פוליטית – הכוונה לסלק כל צורת שלטון, מבחינה כלכלית – כמה שיותר רווחה לכמה שיותר אנשים, מבחינה תרבותית – זוהי התוצאה של כל שאר ההישגים – עצמאות פוליטית, מחשבתית ופסיכית[51].

היחיד הוא הממשות האמיתית, והוא לא קיים למען המדינה. הוא המקור לכל קידמה. ולכן שחרורו הוא באי-תלותו ברשות כלשהי. האנרכיזם הוא התורה היחידה שמכריזה שהחברה קיימת למען הפרט ולא האדם למען החברה[52].

גוסטב לאנדאואר Gustav Landauer (1919-1870):

לדידו, המושג אנרכיה קיים מהרגע שהמילים "לשלוט", "למשול", "אוטוקרטיה", "דמוקרטיה" הופיעו. הראשון שדיבר על התאגדות על פי רצון היה רוסו. רוסו כנראה לא ידע אבל על פי לאנדאואר היה אנרכיסט: רוסו הניח את היסוד שסותר בעצם את המדינה; התורה שלו מכילה חברותא, חירות, סוציאליזם ואנרכיזם: זו החברה. מכאן מפתח פרודון לראשונה את האנרכיזם, מבחינתו זהו ההמשך הישיר לאמנה החברתית. האנרכיזם זהו האידיאה של החברה על בסיס חוזה חופשי במקום כוח שלטוני סמכותי[53].

לאנדאואר קרא בעצם לזרם אחר באנרכיזם הוא הזרם הסוציאליסטי-אוטופי (שלאחריו יבוא גם בובר): האידיאליזם, לדידו, הוא הרצון של אנשים מאוחדים ליצור הוויה חדשה. הסוציאליזם מושתת על קהילות סוציאליסטיות שבנויות מרוח וצדק[54].

הרברט ריד Herbert Read (1968-1893):

לטענתו, האנרכיזם זהו ביטול שיעבוד האדם ויצירת חי שוויון ושיתוף פעולה. ריד מבסס את משנתו על ערך החירות.

הפתרון לבעיות הרודן והשליט הוא עקרון הקואופרציה – העזרה ההדדית, התאגדות חופשית למען מטרה משותפת[55].

במובן זה ריד נחשב לאנרכו-סינדיקליסט: הפקדת האינטרסים בידי הנהגה פדראלית – זוהי הדרך ל"גוויעתה של המדינה"[56]. אולם, ריד, כאנרכיסט, טוען כי המדינה לא תגווע מאליה – היא צריכה להתבטל וליצור קהילייה קואופרטיבית. אנרכיזם פירושו משטר של שלום, פציפיזם, ולכן גם ביטולו של שלטון אדם באדם. המלחמות תפרוצנה כל עוד קיימות מדינות[57]. יש באנרכיזם קריאה אל העקרונות שרק הם יכולים להבטיח הרמוניה בהווייתו של האדם[58].

 מרטין בובר Martin Buber (1965-1878):

יסעור טוען שאת מרטין בובר ניתן לכנות אנרכו-פרדליסט, אם כי ברוב המקרים הוא נחשב סוציאליסט-אוטופיסט.

מרטין בובר לא שולל לחלוטין את המדינה, לדידו צריכה להיות "מדינה כלשהיא" שבה ה"ממשל" יוחלף ב"מנהל"[59].

בובר טען כי צריכה להתהוות חברותא שמבוססת על אינטרסים משותפים ועל רגש משותף, חברה אמיתית שצריכה להבנות חבורות-חבורות קטנות על בסיס חיים משותפים, צריך לשים לב שעצמאות אינה מבטל את המדינה, אלא רק מגבילה את תוקפה[60].

כדי להשיג שיתוף פעולה מלא על בסיס מוסרי ותבוני בובר מפתח את משנתו שלב אחרי שלב:

ראשית, מפתח את המונח אני-אתה, זהו מונח דו-קוטבי, אבל בין הדו-קוטביות הזו יש יחסי גומלין: אני לו כשם שהוא לי. בובר מביא את משל היחסים שבין אדם לאילן, בין האדם לחתול או לסוס, כלומר ה"אתה" במערכת זו הוא הטבע וזו הזירה הראשונה[61]. הטבע הוא משל ליחסים שבינינו אל עמיתינו, וזו הזירה השנייה. זהו האדם הדו-פרצופי, שיש בו שני קטבים של אישיות[62]. בובר חולק על "הצו הקטגורי" של עמנואל קאנט[63], כי לדידו הוא עוסק ביחיד והתגשמותו מתבטלת בכלל. הזירה השלישית היא עולם ההגות, האמנות והיצירה[64]. אם האדם לא מקיים את הזיקות בעולם אין פעולת גומלין, יש – סתירת עצמו[65].

לעניין החירות טוען בובר כי זה נכון שהעולם הוא דטרמיניסטי, אולם לאדם יש מקום בהכרעה החופשית. אדם שהחירות מובטחת לו אין הדטרמיניזם מדכא אותו. הגורל והחירות מאורסים זה לזה, הגורל מגשים את החירות. כאשר אני פועל מתוך חירות ומתוך גורל, מכוון אליי איזשהו מעשה – הוא נגלה לי בהתנגדות. כלומר, דמות-שכנגד של החירות, שהיא הגורל, אינה גבול כי אם השלמה[66]. האדם צריך לפעול מתוך חירות כדי שהגורל יפגוש בו. ויתרה מכך, חזרה בתשובה היא שעבוד לאמונה בגזירה, וזוהי גזירה כשלעצמה. בן חורין הוא מי שמשתחרר באמונה בהכרח[67].

בעקרון ה"דו-שיח" מתקיימת החברותא, כלומר זהו, שוב, מצב של יחסי גומלין כי שום ציות לריבון העולם שעתיד למלוך, אינו עשוי להתקיים בלי נאמניו. יחסי הגומלין צריכים שיתקיימו על פי עקרון השיחות, עקרון האמונה[68]. דו השיח הוא אחריות אישית וזהו המוסר[69].

החברותא יש לה כוח, אולם אין החברותא קיימת היכן שקיימת כפייה. החברותא היא אלומה של פרט לפרט שקיימת ביניהם שותפות והם מכוונים למטרה אחת, זוהי הליכה של זה-עם-זה, ולא זה-לצד-זה, של ריבוי אנשים שנעים לעבר מטרה משותפת. הקולקטיביזם מדבר על לשון קיבוצית, אולם כדי שלא יאבד האדם אנו זקוקים ליחידים שמקבלים על עצמם אחריות לא רק על עצמם כיחידים אלא גם על הציבור, החברותא מתגשמת ככל שהיחידים הולכים ביחידותם שמתוך האחריות שלהם יתחדש הציבור[70].

דו-השיח, כאמור, הוא מוסר. כאשר בני האדם משוחים זה עם זה הם פונים ללב, לכן האדם צריך להיות צמוד ליושר ולאמת. דו השיח זו יצירה משותפת. גם הזיקה החינוכית היא מעשה דו-שיח, זוהי הדדיות שבה אדם משפיע על חברו, זו פעולה של תן וקח, המחנך מרגיש את הצד השני[71]. לשאלה מה צריך לחנך עונה בובר: את צלם האלוהים; הוא האוטונומיה האמיתית של האדם, פרי החירות שאינה בוגדת אלא נוהגת באחריות. האדם לא יכול לברוא, הוא נברא, אבל הוא יכול לפתוח את ליבו ולב האחרים לדבר הבריאה. כאן המפתח לרגש המוסר[72].

בובר מתנגד לערבוביה הזו שבין היסוד החברתי והמדיני. ההתחברות ביסוד החברתי היא על בסיס שיתופי ואילו ההתחברות ביסוד המדיני היא על בסיס כניעה[73]. רק בתקופת הרנסנס קמה לה הסתערות להגנת זכות העצמאות של איגודים בלתי פוליטיים. האיגודים הללו זוהי מהותה של חברה-של-חברות וזהו חידוש מכריע. החברה האזרחית, כפי שהגדירה לראשונה הובס, היא אינה זהה למדינה[74]. החברה והמדינה הן שתי ישויות נפרדות והראשון לומר זאת היה סן סימון. החברה מנוהלת כל עוד היא מאורגנת ואילו במדינה מושלים. זו הפרדה בין סוציאלי לפוליטי[75].

חאכים ביי Hakim Bey (Peter Lamborn Wilson)[76]:

חאכים ביי הוא האנרכיסט המודרני היחידי שאני כותבת עליו, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, האידיאולוגיה שלו נראית כרדיקלית, אולם היא מעוגנת באנרכיזם המוקדם, שעדיין בועט, וזו הסיבה השנייה.

הוא הכותב הכי רדיקלי מבחינה פוליטית ותרבותית. הוא אנרכיסט אמריקאי ופעיל תרבות שחיבר את ספרו T.A.Z (The Temporary Autonomous Zone) מתוך רעיון אנרכו-אונטולוגי-טקטי[77].

חאכים ביי מושפע מהליברטריאנים המודרנים, הפוסט-מודרנים והפוסט-סטרקטורליסטיים. ולמרות שיש כאלה שחושבים שהוא רדיקלי הספר מתברר כשמרני, דווקא[78]. הספר מעוגן בהתפתחות הפוליטית של קיברנטיקה (cybertheory, cyberculture). בעבודותיו, מרבה ביי לכתוב על השפה האיסלאמית והאוטופיה הפיראטית. גם ביי, כמו אנרכיסטים רבים, מתנגד לרעיונות של שלטון או ממשלה. האונטולוגיה האנרכיסטית שלו היא התנגדות לממשל המודרני ולרעיון של אי ציות. הוא טוען שהאוטונומיה של היחיד תהיה מושלמת ומוגדלת בתוך הקבוצה, בזמן שהאפקטיביות של הקבוצה תלויה בחופש של היחיד. זוהי סינתזה של האנרכיזם המוקדם (פרודון, סטירנר, באקונין, קרופוטקין וגם: טאקר ופרל אנדרוס). ההשפעות של השמאל החדש מתבטאות במהפכה של חיי היום-יום[79].

ביי שואל מה קרה לחלום האנרכיסטי: חברה חופשית? תרבות חופשית? והוא עונה שאין הוא מוותר על התקווה. ה-TAZ   (אזור אוטונומי ארעי) לא מדבר על מהפכה אלימה, הוא חודר במובלעות קטנות. הוא אינו נראה כי ההיסטוריה אינה מכירה אותו, הוא יכול להוות טקטיקה מושלמת כי המדינה, שהיא כל יכולה, היא בעצם מלאה סדקים[80].

ההתקפה של ה-TAZ היא על מבנים של שליטה, על רעיונות. כיום, הלאומיות היא עקרון-על של הממשלות, ואין על כדור הארץ מקום שאינו חופשי ממשטור. המדינה מבצעת "אימפריאליזם נפשי", ולכן ה-TAZ פועל בשיטת הפסיכו-טופולוגיה: חיפוש אחר אזורים אוטונומיים ארעיים נפשיים[81].

ה-TAZ זוהי טקטיקה של היעלמות, כפי שטענו פוקו ובורדיאר[82]. קיימים שני סוגים של היעלמות: סרבנות כנגד מוסדות ואי-הצבעה[83].

ה-TAZ כטקטיקה רדיקלית יופיע בתנאים הבאים:

1. שחרור פסיכולוגי: החופש הוא לא רק אפשרי, כי אם ממשי. אנו צריכים לבדוק היכן אנו מדכאים את עצמנו או כלואים בתוך פנטזיה. ה-TAZ יתקיים בתנאי שאנו כבר מכירים את עצמנו כיצורים חופשיים.

2. על רשת-הנגד להתרחב. הרשתות (אינטרנט) מחליפות מידע[84], שזה חלק מהמסד של ה-TAZ. אולם, ה-TAZ הוא מרחב פיזי ואפשר להיות בו או שלא להיות בו.

3. המדינה היא מנגנון שליטה שמכסה על תהום ריקני של כוח. כאשר הכוח "נעלם", הרצון שלנו לעוצמה חייב להיות גם הוא "היעלמות"[85].

כאמור, בחרתי לדון במשנתו של ביי כאנרכיסט מודרני, כחריגה מהתחקות אחר שורשי האנרכיזם, כדי לטעון שהאנרכיזם לא רק שהוא לא מת הוא עדיין מפעפע ועוד על פי מתכונת שמרנית. חשוב לי לציין שעד כמה שזה מפתיע ישנם אנרכיסטיים מודרניים רבים. מה שעוד יותר מפתיע שהם אמריקאיים, לדוגמה: ג'ון זרזאן (John Zerzan) המשתייך לזרם האנרכו-פרימיטיבי, ובוב בלאק (Bob Black), שפרסם את "ביטול המאמר". אולם אין בנמצא חומר אקדמי עליהם.

לפני סיומו של דיון זה בחרתי לחרוג שוב. החריגה הפעם היא בסדר הכרונולוגי שקבעתי מלכתחילה, שבו אעסוק בטולסטוי. טולסטוי מייצג את האנרכיזם המוסרי. כיוון שגם הוא ביסס את משנתו בספרות (מלחמה ושלום, אנה קרנינה), זה יהווה חוליה מקשרת לחלקה השני של המאמר העוסק בניתוח הספר "על הפיקחון".

לב טולסטוי Leo Tolstoy (1910-1828):

גם טולסטוי טען כי הממשלות הן לא יותר מאשר סוג של אלימות מאורגנת – אמצעי לכפות את רצונם של אנשים על אנשים אחרים – ולכן האמין שצריך לבטל את כל הממשלות. על מנת להשיג מטרה זו פיתח תוכנית תאורטית של אי ציות אזרחי המוני. ללא שיתוף פעולה מצד אזרחיה, האמין, ששום ממשלה לא תוכל להתקיים לאורך זמן[86].

הדרך לבטל ממשלות היא לא באמצעים אלימים, הדרך היא חשיפתה של המרמה. ראשית, על האדם לא ליטול חלק כלשהו בפעילות ממשלתית בין מרצונו ובין בכפייה; שנית, אל-לו לאדם לשלם מיסים לממשלה; שלישית, אל-לו להיזקק לדרכי האלימות הממשלתית לשם הגנה[87].

טולסטוי הניח את היסודות לאי ציות אזרחי. למרות שרוב האנרכיסטים מחזיקים בדעת כפירה בחובת הציות למדינה, הם נוקטים זהירות כלפי הפרות חוק. ההפרה הפוליטית נעשית על רקע של מוסר הומניסטי-ליברלי. מותר להפר את החוק מטעמים ערכיים, אבל הערכים העומדים לנגד עיניהם הם ערכים הומניסטיים[88].

הכפירה בקיומה של חובת הציות מבוססת על שני עקרונות מרכזיים: א. חובת הציות היא וויתור על האוטונומיה ועל כן אסור שתתקיים. ב. ישנם שישה ביסוסים שנעשו במשך ההיסטוריה שהאנרכיזם דוחה: חובת אסירות התודה, הסכמה, להפרת החוק יש תוצאות רעות, הגינות, החובה לתמוך במוסדות צודקים, ההשתייכות הקהילתית[89].

אי ציות אזרחי מופיע אצל אנשים שפורסמו עקב התנגדותם לממשלה, כמו: הנרי דיויד ת'ורו[90] והמהטמה גאנדי שהטיף לאי ציות ונלחם (לא באלימות!) בממשל הבריטי.

סיכום ביניים:

כאמור, בחלק זה של המאמר ניסיתי להתחקות אחרי שורשי האנרכיזם כדי להגיע לדיון מקיף ככל האפשר, החל מהאנרכיסטים הראשונים גודווין ופרודון (ויש המצרפים את הגל), שעדיין לא קראו לאידיאולוגיה שלהם בשמה, ועד חאכים ביי.

האנרכיזם אינו משנה סדורה. יש בזה מן החולשה, אולם גם יתרון; מול הזרמים השונים של האנרכיסטים ניתן להבין את האנרכיזם גם כיום; האנרכיסטים חלוקים לזרמים רבים, כמו: אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-פרימיטיביזם, אנרכו-פמיניזם והאנרכיזם האינדיבידואלי. בחלק זה ניסיתי להגיע לכלל אידיאולוגיה של האנרכיזם כשהקו המנחה הוא הבסיס שלה: רוב האנרכיסטים ביקשו לבנות את רעיונותיהם על ביטול השלטון, תוך הסתמכות על הרציונליזם של האדם הפרטי והמוסריות שלו שמניעה אותו לפגיעה מינימאלית בחברו והיכולת להתארגן על בסיס וולונטרי, כדי להניע את החברה. רובם טענו כי יש גם טעם לא לציית לחוק ועל כך גם פירטתי.

איני מתעלמת מהעובדה כי בין האנרכיסטים היו גם טרוריסטים שביקשו לבצע את המהפכה (של ביטול השלטון) באמצעות אמצעים אלימים, כי לדידם כל אמצעי ראוי כדי לבטל את המוסדות המדכאים את האדם. אולם, אלו היו התפתחויות מאוחרות יותר של האנרכיזם שהוקצנו. על כן היה חשוב לי לבדוק את האידיאולוגיה הבסיסית של האנרכיזם, שעליה אבסס את החלק השני של המאמר.

האנרכיסטים ביקשו לכונן חברה של בני חורין ושווים, הפועלים באורח ספונטאני, ללא מעצורים, ועם זאת מונעים רק על ידי היצר הטוב ורגשות האהבה לזולת, בלא שמורא-מלכות או עונש יהיו תלויים מעל ראשם. הם הסתייגו ממעשי הזוועה, אף על פי שהבינו למניעיהם של המתנקשים[91].

לדידם, האנושות נולדה לחופש, לא לציות רעיונות כמו פטריוטיזם, החובה למדינה, עבודת האל ועוד. אדם לא נועד לשלוט על אדם; שליטה נועדה לניצול. אין אנשים שהם מעל (superpeople) או בעלי פריביליגיות מיוחדות. עבדות היא רצח, הרכוש הוא גנבה והשלטון הוא טירני. ולכן אם הרעיונות הם סוציאליים, המדינה הופכת ללא-נחוצה והאנרכיה הוא החופש, ולא אי-ציות או אי-שלטון. המדינה, הכסף והמוסר הם מיתוס[92]

בחלק הבא: סממנים אידיאולוגיים אנרכיסטיים בספר של ז'וז'ה סאראמגו "על הפיקחון".

--------------------------------------------------------------------------------

Woodcock George, Anarchism, Penguin Books, Great Britain, 1962 p. 8[1]

תרבות ההשכלה במאה ה-18, יחידה 5: רוסו וביקורת החברה המודרנית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990, עמ' 19[2]

שם, עמ' 26[3]

שם, עמ' 33[4]

רוסו, ז'אן ז'אק, האמנה החברתית, רסלינג, תל אביב, 2006[5]

קליין יצחק, חירות דיאלקטית, רסלינג, תל אביב, 2005[6]

שם, עמ' 33[7]

: את המושג תבע דיקארט – אני חושב משמע אני קייםCogito ergo sum[8]

הגל ג.ו.פ, הפנומנולוגיה של הרוח, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"א, עמ' 106. למותר לציין, כי הגל טען כי מטרתה הסופית של התבונה היא המדינה[9]

זיסר ברוך, על ימין ועל שמאל, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1999, עמ' 165[10]

שם, עמ' 164[11]

שם, עמ' 164[12]

שם, עמ' 165[13]

שם, עמ' 172[14]

שם, עמ' 184[15]

שם, עמ' 221[16]

לעומת אנשי האמנה החברתית שטענו כי המצב הטבעי הוא זמני, שלב ביניים, עד למצב האזרחי[17]

יסעור אברהם, עורך, אנרכיזם – אנתולוגיה, רסלינג, תל אביב, 2006[18]

17שם, עמ' [19]

שם עמ' 24[20]

המונח קניין הוא הזכות הטבעית לקניין פרטי. הזכות לקניין פרטי נגזרת מהמאמר-בזיעת-אפו שמשקיע האדם ונותן משהו מאישיותו. לוק ג'ון, על הממשל המדיני, פרק ה', מאגנס, ירושלים, תשי"ט, עמ' 38[21]

את המונח תבע אריסטו בתורתו הטלאולוגית: התופעות הקיימות בעולם אינן קיימות "סתם", לכל תופעה יש סיבה (סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית). אלוהים הוא המקור היחיד שהוא סיבה ללא מסובב. אריסטו, פוליטיקה א', פרק א', בתוך: מבוא למחשבה מדינית – מקראה ראשונה, חלק א', האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1997[22]

יסעור, שם עמ' 30[23]

שם, עמ' 32[24]

שם, עמ' 33[25]

שם, עמ' 35[26]

שם, עמ' 36[27]

שם, עמ' 46[28]

שם, עמ' 48[29]

שם, עמ' 57[30]

מבוסס על ההנחה של הגל שטען כי המלחמה היא יסוד מוסד בהתפתחות האנושית, היא עניין מהותי במערכת האנושית. המלחמה מצדיקה את קיום המדינה. למותר לציין, כי הגל לא מסנגר על המלחמה, אלא מוסיף וטוען כי המלחמה תתמתן כאשר תהיה הבנה בין המדינות. הרכבי יהושפט, מלחמה ואסטרטגיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1999, עמ' 57[31]

יסעור, שם, עמ' 58[32]

שם, עמ' 60[33]

שם, עמ' 63-64[34]

שם, עמ' 80[35]

שם, עמ' 88[36]

קרופוטקין פטר, המוסר של האנרכיה, ניו יורק, 1958, עמ' 26[37]

שני מושגים שתבע אדם סמית': ה"לסה פר" משמעותו "הניחו לעשות", כלומר, שחרור הפעילות הכלכלית ממעורבות מוסדות השלטון. זה הוביל את סמית' לכתיבת "היד הנעלמה" – השוק צריך להיות חופשי ותחרותי ולמוסדות השלטון אין חלק ישיר בפעילות זו.

תרבות ההשכלה במאה ה-18 ב', יחידה 15: אדם סמית' - עושר העמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ' 14[38]

ת'ורו הנרי דיויד, אי ציות אזרחי, רסלינג, תל אביב, 2005[39]

יסעור, שם, עמ' 95[40]

שם, עמ' 96[41]

אמרתו של שארל פורייה כפי שמצוטט על ידי באקונין אצל יסעור, שם, עמ' 97[42]

ארטימטוב ויאצ'סלב מ', חירות ומוסר במשנת קרופוטקין, בתוך: מארכס ועתיד הסוציאליזם, עורך: אורי זילברשייד, רסלינג, תל אביב, 2005, עמ' 228[43]

שם, עמ' 230[44]

שם, עמ' 231[45]

וכאן זה מזכיר את החירות הדיאלקטית של הגל: גם הגל טען כי החירות היא התכלית. החירות שלי מוכרת רק בזכות חירותו של הזולת. ההבדל הוא שהגל טען שהחירות מתגשמת במדינה[46]

קרופוטקין פטר, הפילוסופיה של אנרכיה, ארגנטינה, (ללא ציון שנה), עמ' 35[47]

שם, עמ' 49[48]

שם, עמ' 58[49]

ארטימטוב, שם, עמ' 235[50]

יסעור, שם, עמ' 105[51]

שם, עמ' 106[52]

שם, עמ' 124[53]

שם, עמ' 134[54]

שם , עמ' 145[55]

כאמור, את המושג "גוויעתה של המדינה" תבע מארכס. לטענתו, המדינה חצויה על ידי שני מעמדות: הבורגנות – הכוח המנצל והמדכא, והפרולטריון – הכוח המנוצל. כדי "להשתחרר" קרא מארכס לכל פועלי העולם להתאחד כדי לבצע את המהפכה – מהפכת הפרולטריון. כאשר  הפרולטריון יהיה הכוח השולט, הוא יבין שאין צורך לנצל, כך יושתת הסוציאליזם. כתוצאה מכך, כולם יהיו חופשיים והמדינה תגווע מאליה[56]

ראה הערה 31[57]

יסעור, שם, עמ' 152[58]

יסעור אברהם, בין בובר למארכס, בתוך: מארכס ועתיד הסוציאליזם, שם, עמ' 190[59]

יסעור, אנרכיזם – אנתולוגיה, שם, עמ' 157[60]

בובר מרטין מרדכי, בסוד שיח, מוסד ביאליק ירושלים, 1962, עמ' 24[61]

שם, עמ' 50[62]

הצו הקטגורי של קאנט: האדם עושה רק לפי הכלל, שעל פיו יכול לרצות שיהיה החוק הכללי[63]

בובר, שם, עמ' 29[64]

שם, עמ' 56[65]

שם, עמ' 41[66]

שם, עמ' 45[67]

שם, עמ' 115[68]

שם, עמ' 126[69]

שם, עמ' 210[70]

שם, עמ' 258[71]

שם, עמ' 282[72]

בובר מבקר את פרשת "המדינה" של אפלטון: לטענתו, המעבר בין ה"פוליס" למדינה, נעשה על ידי אפלטון כמעט בלי משים. שם, עמ' 398[73]

שם, עמ' 403[74]

שם, עמ' 409[75]

ביי משתמש בשם פסבדונים. יש טענות רבות לגבי זהותו – בודהיסט, מוסלמי, או מדיטטיבי. לא מצאתי ציון שנת הולדת[76]

Armitage John, Ontological Anarchy; The Temporary Autonomous Zone, and the Politics of Cyberculture: A Critique of Hakim Bey, , Angelaki: Journal of the Theoretical Humanities, Sep. 99, Vol. 4, Issue 2, P.115[77]

שם, שם[78]

שם, עמ' 117[79]

ביי חאכים, אזור אוטונומי ארעי, רסלינג, תל אביב, 2003, עמ' 24[80]

שם, עמ' 29[81]

פוקו נחשב סטרקטורליסט ובורדיאר נחשב פוסטֹֹסטרקטורליסט[82]

ביי, שם, עמ' 79[83]

חשוב יותר להסבר הרעיון, אולם אין בהבחנה להוסיף לעניין האנרכיסטיweb ה-.webלבין  net ביי יוצר הבחנה בין [84]

שם, עמ' 81[85]

טולסטוי לב, עבדות בת זמננו, בתוך: אי ציות ודמוקרטיה, עורך: יהודה ויינשטיין, המכון לדמוקרטיה ישראלית, ירושלים, 1988, עמ' 99[86]

שם, עמ' 101[87]

גנז חיים, ציות וסירוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996, עמ' 17[88]

שם, עמ' 19. למותר לציין כי חיים גנז ביטל את כל "הביסוסים" הללו והגן על חובת הציות לחוק, אולם, הוא לא נתן תשובה מלאה לגבי שאלת גבולות הציות. הסיבה שהוא עושה זאת היא, כי לשאלת גבולות הציות יש ערך לא רק מוסרי כי אם חברתי; היא מבליטה את מגבלות כוחה החברתי בחברות הסובלות מהעדר הסכמה ערכית, או חברות שיש בהן יותר ממוסר מדיני אחד – שם, עמ' 139[89]

ראה הערה 39[90]

טלמון יעקב, בעידן האלימות, ספריית אופקים עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 38[91]

Meltzer Albert, Anarchism: Argument For and Against, http://www.spunk.org/library/writers/meltzer/sp001500.html [92]

תגובות

מאמר מרתק

תודה רבה על מאמר ממצה מאד ומחכים. הערה אחת, אולי לא שמתי לב אבל לא נתקלתי בפילוסוף האמריקאי תורו. הוא זה שהמציא את ההתנגדות הסבילה שממנו למדו גנדי ולותור.
בנוסף יש לי בעיה קצת עם הרחבת יתר של מושג האנרכיזם

לגבי הרחבת יתר מושגית

נראה לי באמת שהמאמר לוקח את כל מי שהיה בו זיק של מהפכנות והופך אותו לאנרכיסט.
השאלה המתבקשת אם כן היא האם למשל ניאוליברל שדוגל במינימום התערבות ממשלתית בחיי הפרט הוא בעצם סוג של אנרכיסט שרוצה לבטל סמכות שלטון מרכזית?

אתם טועים שניכם

אנרכיזם הוא מושג יחסי והוא נמדד בהתאם להקשר התקופתי. בעידן של משטרים אבסולוטים, מהפכנות מרקרסיסטית יכולה בקלות להיחשב לאנרכיזם פר אקסלנס. בעידן של היום למשל, כל ההפגנות של האנטי-גלובליזציה נגד שלטון של תאגידים בינלאומיים הן הפגנות אנרכיסטיות שמטרתן הפיכת הסדר השלטוני על פניו, החלשת האליתות ובניית סדר עולמי חדש שהמרכז בו חלש יותר לעומת הפריפריה.

בשאלה שלך תמונה התשובה:

בשאלה שלך תמונה התשובה: ליברליזם לא מתנגד לשלטון, לעומת האנרכיזם. האנרכיזם שולל גבולות מדיניים

מה לגבי האיסלאם

האם לפיכך האיסלאם הסלפי הוא אנרכיסטי?

תודה על ההערה/הארה אכן לתורו

תודה על ההערה/הארה אכן לתורו היה ראוי מקום של כבוד במאמר ולו בשל האוטופיה!
יש בהערה שלך אוקסימורון: "מאמר ממצה" או "הרחבת יתר"?
תודה רבה :)

התמונה של הידען הקטן

ממתי טולסטוי אנכריסט ???

פעם ראשונה שאני שומע

טולסטוי

הוא סופר שדעותיו נחשבות אנרכיסטיות. אם לא כתבתי מספיק לעיל אתה מוזמן להציץ בויקפדיה, בתמציתיות

הגל ואנארכיזם? ? ?

יופי של מאמר. מרתק ומשכיל אבל נקודה אחת מוזרה לי: על פי הבנתי הגל חשב שההיסטוריה מובילה את החברה האנושית לכיוון שלחברה רצינלית שהכל בה מאורגן ומסודר. בארצו הברית לא אהבו מחשבת היגל. האמריקאים סברו שמדינה מסודרת ומאורגנת נוסח הגל תישלול בהכרח יוזמה
פרטית. איך כל זה מתחבר לאנארכיזם.?

הגל

הגל עצמו לא היה אנרכיסט. אך כפי שציינתי: כמי שהגה את הדיאלקטיקה (תזה אנטיתיזה סינתיזה), הוא יצר דיאלקטיקה כשלעצמה: כמו עליו מבקרים שפיתחו מתורתו את האוטופיה, הקומוניזם והסוציאליזם (והסוציאליזם האוטופי)
מקווה שהבהרתי את עצמי יותר
ואגב, גם לחברה מסודרת ורציונלית (תיזה) יש ביקורת (אנתיזה) שתוליד בוודאי חברה חדשה (סיתיזה), העולם דינמי :)

ממתין לחלק השני

מה לגבי החלק הבא?
כבר עברו שלוש שנים מאז כתבת את המאמר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן