אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו


התמונה של קובי דנה
 יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו

יוסף חיים ברנר:

עיונים בכתבי הציונות / מאמר שישי

מאמר ראשון: הלאומיות של ז'בוטינסקי-עיונים בכתביו

מאמר שני: "כיצד מגשימים אידיאה" – על ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון

מאמר שלישי: "בארץ ישראל נהיה בבית" – עיונים במכתבי יוסף טרומפלדור

מאמר רביעי: הגלות, הטבע והעבודה – עיונים בכתבי א.ד. גורדון

מאמר חמישי: הציונות החלוצית: עיונים בכתבי יצחק טבנקין

 

"אם לא ימצאו בנו חלוצים ואבדנו..." עיונים בכתבי יוסף חיים ברנר (1880 – 1921)[1]

"התגשמות הציונות על תנאי היא: אם לא ימצאו בנו חלוצים ואבדנו..." י.ח. ברנר

מבוא

"אדם נמוך מגודל זקן בלונדיני, בעל עינים יפות וכחולות. תנועותיו מרושלות ובגדיו מהוהים, וכל עצמו שמתבייש מפני הבריות. ביישנות זו לא באה משום שהבריות חשובים בעיניו יותר, אלא משום שהיה שפל בעיניו. אבל מתוך ביישנותו ניכרת היתה חכמתו שלא העבירתו על תמימותו... כל אותה שעה לא זזו עיניו של יצחק מסופר גדול זה, אחיהם של הנדכאים, שלא נצטיין לא במלבושיו ולא בשום דבר חיצוני משאר כל הפועלים הפשוטים."[2]

כך תיאר הסופר ש"י עגנון את יוסף חיים ברנר בספרו "תמול שלשום", אשר עוסק בימי העלייה השנייה בארץ ישראל. פתיחת מאמר זה בתיאורו של עגנון יש בה כדי להביא את הקורא כבר בראשית הדברים אל הכרת עולמו הפנימי של ברנר באמצעות ההיכרות החיצונית עמו. מעיין רושם ראשוני של הדמות אשר שמה י"ח ברנר. גם ברל כצנלסון, מבני דורו של ברנר, כתב על  היכרותו הראשונה עמו:

"את ברנר ראיתי בפעם הראשונה ימים אחדים קודם לכן, [...] לעת עתה זוהי הפגישה החשובה ביותר שהייתה לי בארץ. ניכרו בו פשטות, טוב לב, גלוי נפש וכוח – [...] חוסר כל ברק חיצוני, מידה כל כך גדולה של דרך רישול עגומה, של תנועת ביטול כלפי עצמו ושל ייאוש אמיתי, מוכן לקבל כל דין – שכל לבך משתוחח בך וכואב מאוד.[3] [...] לא היה אולי אדם באותו דור אשר גילה את השקר של המושגים המוסכמים כאשר עשה זאת הוא, ואשר פעל כמוהו בכוח הניתוח האכזרי ובכוח ההכרזה על היאוש."[4]

וא.ד. גורדון, אשר כתב במכתב גלוי לברנר, שעמו היו לו יחסים בילטראליים של שותפות ומחלוקת, את הדברים האלו:

"אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות [...] נבראו בראשונה על ידי יחידים. [...] היחיד, בייחוד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מחשיב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או 'לגאול' את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החים. דרך אחרת אין לפניו."[5]

לפי הדברים שכתבו עליו עגנון, כצנלסון וגורדון אפשר בהחלט ללמוד על ברנר האדם כי היה אפלולי משהו, ריאליסט עד כדי ייאוש בחיים, וכל אלו התבטאו הן בכתיבתו וספרותו והן בחיצוניותו כפי התיאורים למעלה. "חוסר כל ברק חיצוני, מידה כל כך גדולה של דרך רישול עגומה, של תנועת ביטול כלפי עצמו ושל ייאוש אמיתי..." [...] "אחיהם של הנדכאים, שלא נצטיין לא במלבושיו ולא בשום דבר חיצוני משאר כל הפועלים הפשוטים..." לו הייתם אתם נתקלים ביוסף חיים ברנר, זהו האדם אשר, מסתבר לפי תיאורים אלו, הייתם רואים לפניכם.

חיי הדת או התבוללות: "צביעות ושפלות הנפש"

לעומת הוגי הציונות של דור החלוצים שעיינו בכתביהם במאמרים הקודמים בסדרה, יוסף חיים ברנר יוצא דופן. ברנר, בניגוד לגורדון, כצנלסון וטבנקין, לא היה רק פובליציסט והוגה ציוני אלא היה גם סופר. תחת עטו נכתבו סיפורים רבים אשר רובם מתאפיינים בריאליזם מוחלט והצגה כנה של המציאות הלא פשוטה, והלא סימפטית לעיתים, של חיי היהודים בארץ ישראל ובגולה ללא ייפוי וללא עידונים.[6]

כרבים מבני דורו, גם ברנר הגיע לציונות מתוך חיפושים אישיים אחר דרך חיים שונה ממה שהכיר בילדותו. בתור ילד למד ב"חדר" כאשר אביו קיווה שבזכות כישרונותיו יהפוך לרב בעל שם ובכך יוכל להוציא את משפחתו ממצוקתם הכלכלית. אולם ברנר סלד מלימודיו בישיבות ונעשה חשדן וחסר אמון כלפי הדת והאמונה הדתית. בעיניו היו היהודים אשר סביבו צבועים, מתחסדים אשר מצד אחד מדמים עצמם כקדושים מעונים אולם מנגד, בדיוק כאביו, רואים בדת אמצעי לעלות לגדולה ולצאת מן המצוקה הכלכלית, "היהודים אינם עם רילגיוזי", הוא כתב, "כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות הנפש, כדי שהדת תחזיק אותם, ובדרך כלל – מצוות אנשים מלומדה!"[7]

מצד אחד הוא סלד לגמרי מההתבוללות אשר ניכרו בה ביזוי עצמי והתבטלות בפני אחרים, ומצד שני לא יכול היה להמשיך לעשות שקר בנפשו כאשר בכל הכרתו סלד מההוויה הדתית-יהודית אשר בעיניו הייתה הוויה תלושה מהחיים עצמם. לתפישתו, האחת הייתה נבלה והשנייה טרפה. אם כך, לא הדת ולא ההתבוללות הן הדרך, אז כיצד לחיות? זוהי שאלתו הגדולה של ברנר, "צעירי ישראל אלה אומרים: שאלתנו אנו, שאלתנו-צעקתנו היא: מה לעשות לנו, היהודים? כיצד לחיות?".

האקזיסטנציאליזם הציוני[8]

לפני שיוכל למצוא את התשובה לשאלתו "כיצד לחיות?", היה צריך קודם לבחון את חייו. בסיפוריו של ברנר (שכולם בעלי אופי אוטוביוגרפי) ניכר סגנון הריאליזם הפסיכולוגי באמצעותו הוא מבטא את הרהוריו האישיים של מצוקות הקיום האישיות שלו אשר דרכן חווה את מצוקות הקיום של עמו.[9]

בספרו "להיות יהודי", טוען שגיא כי "נקודת המבט החילונית החדשה מפנה את התפילה לא כלפי שמים אלא אל האדם עצמו [...] השינוי הוא בנמען של התפילה – לא עוד האל אלא האדם [...] התפילה היא קריאה לנטילת אחריות על הקיום היהודי."[10] התלישות של האדם מסביבתו מביאה אותו אל המצב האבסורדי בו קיים המאמץ המתמיד לחיפוש אחר פשר קיומי להווייתו, של כאן ועכשיו. למעשה הייאוש וחוסר התקווה היו מסימני הזיהוי העיקריים של ברנר, והם היו גם כלי היצירה שלו. הייאוש המוחלט של ברנר הוא שהביאו לחפש דרך להגדרתו העצמית כיהודי:

"להבדיל בין התאוננות המלווה בפהוק ובהתרשלות של קורת רוח ובין התאונות ייאושית קיצונית הבאה בחרוק שיניים וטפטוף דם, שלפעמים – אגב אורחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שור ועולה כליל בעשית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר."[11]

בעזרת ייאושו יצר ברנר, והגיע לראייה בציונות כדרך לעיצוב זהותו היהודית וקיומו היהודי אשר איננה תלושה מהחיים אלא להפך יוצרת אותם, ולעומת זאת שומרת על הצביון היהודי הייחודי. "ברנר, בדומה לקירקגור[12], הכיר בכך שהייאוש יכול למלא תפקיד חיובי בחיי האדם, הוא יכול לשחרר אותו מהציפייה וההשתוקקות לתובנה מטאפיסית כוללת. [...] לייאוש, כמו לאימת המוות, יש כוח משחרר ומטהר. הוא מוביל את האדם אל עצמו ואל הממשות שבתוכה הוא חי, ומחייב את האדם לחולל שינוי."[13] בכל כתביו של ברנר ניתן למצוא את החיפוש אחר משמעות ופשר לקיום היהודי הן מתוך חיפוש אישי שלו והן מתוך חיפוש קולקטיבי בכלל עבור היהודים בעת החדשה:

"צעירי ישראל אלה אומרים: שאלתנו אנו [...] שאלתנו-צעקתנו היא: מה לעשות לנו, היהודים? כיצד לחיות? כיצד לחדול מלהיות פאראזיטים בכל המובנים? כיצד לרכוש תנאים של יצירת אפני חיים הגונים? [...] והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא אנו, היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום מנוחה, שלא נדחף מגבולות התרבות האנושית, מגבולות היצירה, באפנים ידועים, לאומיים, שלא נישאר במקום שאנו עומדים אתה עם תרמילי דלותנו בכל הענפים."[14]

הקיום היהודי, כמו הקיום הכללי, הוא נתון עובדתי, הכרח, ולא דבר המותנה בבחירה רצונית, ולתוכו יש לצקת את התוכן הקיומי. "תפיסתו של ברנר את משמעות הקיום היהודי משקפת עמדה אקזיסטנציאליסטית ברורה. במובנים רבים, חיוב הקיום היהודי נוסח ברנר היא מסקנה הנובעת מהשקפתו האקזיסטנציאליסטית הכוללת".[15] והשקפתו האקזיסטנציאליסטית הכוללת בהחלט מתבטאת באופן ניכר בכתיבתו:

"אדם זה, שאינו יודע מהיכן ולהיכן, למה ולשם מה: שנכחד ממנו לחלוטין מה פירוש כל אלה, מה זו תבל, איה מקום מסתור מפני כל המכאובים והנוראות, והאורות מאין תימצא; [...] כן, כן, אדם זה שנולד לבלתי דעת ולבלתי דעת – ולדעת בחר מאז ומעולם רק אחד: שלכל אלה הפגעים [...] יבוא במהרה במהרה ומוכרח לבוא במהרה קץ חשאי, קצר ולא מושכל ביותר, שיבלע הכל ויחסה על הכל, כאילו לא היו, לא היו דברים מעולם. [...] קשים באופן מוזר ובלתי מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים הם חיי האדם על פני האדמות."[16]

"משונה הוא עניים החיים, דבר סודי הוא עניין החיים; כמוס מאתנו. על כל צעד ושעל מכה אותנו התמהון, על כל צעד ושעל עינינו מתרחבות ברעדה! מה זאת? היכן אנו עומדים? היכן יוצר והיכן יצור? הכל לא מובן כל כך, הכל נסתר מאתנו. העולמות השונים, הקומבינציות השונות, הפרוצסים השונים, הייחוסים השונים, הכוחות השונים, הבריות השונות – כל זה נושא בתוכו איזו תעלומה, איזה צד פנימי, עצמותי, בלתי נראה."[17]

ההערכה עצמית נוקבת

ברנר ראה את חייו דרך חיי עמו, הוא חש כי כאינדיבידואל אינו יכול להיות מנותק מעמו, כי מצוקות קיומו האישיות נובעות ממצוקות עמו וכן להפך, לכן הוא חיפש פתרון עבור עמו כדי למצוא את פתרונו לקיומו האישי. לשם מציאת הפתרון, סבר ברנר, יש לראות דברים כהווייתם ובאובייקטיביות. ראשית כל יש לבצע הערכה עצמית נוקבת של המציאות היהודית:

"הערכה עצמית – זהו אחד מתנאי החיים שבהכרה העליונה, בין של הפרט ובין של הכלל... לחשוב חשבונו של עולמנו, לדעת מי אנו, מי הוא היהודי ומה ערכו..." [18]

"היהודים שונים הם. יש בינינו עשירים ועניים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, מוסריים ובלתי מוסריים. השאלה היא: מהו היהודי? או יותר נכון: מהו החומר האנושי היהודי לבנין החיים, להשגת דבר מה, לנצחון וכבוש? מהו היהודי בתור חלוץ?"[19]

לאחר שביצע הערכה עצמית נוקבת, הגיע למסקנה כי הקיום היהודי מאז ומעולם הוא טפילי ופרזיטי, הנסמך על האחר. יש אשר יטענו שזו חשיבה התומכת באנטישמיות, אולם ברנר לא טען זאת כיוון שתמך בהנחות האנטישמיות, אלא משום שהאמין שיש לנסות להבין את מקור השנאה מבחוץ על ידי הביקורת הפנימית. הבעיה עד כה, טוען ברנר, היא שהיהודים תמיד מפנים את ביקורתם כלפי חוץ, כלפי השונאים, ולא מנסים להבין מה הבעיה ומה מקור השנאה הזו כלפיהם, הם מעדיפים להונות את עצמם מאשר לבדוק את ציציותיהם ראשית כל:

"[עם אשר] אין כוחו כלום לעזור לעצמו, לדחוף בעצמו במקום שצריך דחיפה. בכל הוא צריך לאחרים, בכל הוא סומך על אחרים, וכל שאיפתו שיתנו לו אחרים לישב בשלווה, ועם שכזה לא ישנאו? ולעם שכזה לא יבוזו? ועל עם שכזה לא ישתוממו, לא יחודו חידה ולא ימשלו משל?"[20]

"אנו, מלבד שאי המוסריות שלנו עללוה לחתור, סוף סוף, חתירה אחרונה מתחת לכל קיומנו, התלוי בנס ובאוויר, הרי אנו טפילים ובלתי חשובים ואי מוסרים בעל כרחנו, אפילו כשאנו עולים לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, מפני שכח אין לנו, מפני שיסוד חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים!"[21]

"אנו סובלים צרות מן הסביבה, מן הסביבה הנכרית, מן הסביבה היהודית – אבל צרות, וצרות סביבה; ואולם אחר כך, כשגדל, היו לו לעיקר, מה שהצרות, בעיקרן, בנו הן תלויות בהרבה; מה שאלמלא היינו מה אנו מה שהננו, אולי גם לא היו צרות שכאלו באות עלינו..."[22]

"ואף ספרותנו החדשה, שהתחילה לשאול, אם מעט ואם הרבה, לנתיבות עולם ולדון במקצת דיני נפשות, על אחריותה היא, לא ידעה בראשיתה מהערכה עצמית אמיתית... היו עיניה וחיזיוני ליבה היא נטויים ומפנים כולם כלפי חוץ."[23]

"עד מתי לא נדע את חשבון עולמנו ברור? מה תתן לנו ומה תוסיף לנו ההונאה העצמית? נדע, לכל הפחות, מה חדלים אנו!"[24]

חשוב לציין שברנר לא טען כי המקור לאנטישמיות הוא בעיוותים היהודים הפנימיים בלבד, הוא פשוט דרש מהיהודים להגיע להערכה עצמית כנה של מציאותם. אם יעשו זאת יגלו כי יש צורך בשינוי יסודי. ברור כי הדרך לשינוי עוברת ראשית כל באמצעות אותה הערכה עצמית נוקבת. על היהודי לנפץ את כל האשליות, להודות בכך שמצבו נואש, ורק על ידי כך יוכל לגייס את האנרגיה החיונית הדרושה למעשים שישנו את הווייתו.[25] כך הגיע ברנר להכרה כי הציונות החלוצית היא סוג הציונות אשר יש בה להביא לשינוי הגואל. על היהודי לעבור ממצב של טפיליות למצב של קיום על עבודתו העצמית, ודבר זה תקף גם ליחידים וגם לעם כולו.

למעשה, על פי חשיבתו הציונית של ברנר, היציאה מהתודעה הגלותית והדרך ליצירה מקורית עוברת דרך שלושה שלבים. השלב הראשון הוא שלב של הערכה עצמית נוקבת של המציאות האישית והלאומית. לאחר מכן, יש להגיע למסקנות נחרצות, ועל ידי כך להגיע לידי ניפוץ האשליות ומציאת דרך לשינוי טוטאלי. ולבסוף, המעבר למעשה אקטיבי של שינוי הזהות המעוותת הנשענת על תקוות שווא, ומעבר מקיום מעוות לקיום הווייתי אקטיבי. ובספרות ראה ברנר אמצעי עיקרי להביא את השלב הראשון, של ההערכה העצמית, לידי ביטוי באוזני העם:

"ולשבחה של ספרותנו הבליטריסטית העברית שאחר מנדלי עלינו לומר, רבותי, שבזה היא נאמנה לאביה הגדול: בהערכה עצמית אמיתית, שאינה יראה מפני ראית נגעינו, שאינה יראה להגיד כל האמת, אשר היא רואה, לשבחה עלינו לציין, שהיא הולכת בדרכי מנדלי ואינה עושה כוני חן לסוחר המכובד היהודי, העמוד של רחוב היהודי עד היום."[26]

ספרותנו מעריכה, ההערכה האמתית – מרגישה היא – גם זו ששוללת – נושאת בה כבר איזה חיוב. הכרת עצמותנו הנכונה, הצדקת הדין עלינו, מעלה אותנו על עצמנו.... תעודתנו עתה היא דווקא להכיר ולהודות באי היחוס שלנו מימות עולם ועד עתה, בפסול האופי שלנו – ולהתעלות, ולהתחיל הכל מחדש. לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל עוד יש מקום לתקון, תמיד יש מקום לתקון."[27]

הציונות החלוצית

לשאלת הקיום היהודי מצא ברנר את התשובה בדמותה של הציונות. אולם לא כל ציונות בעיני ברנר הייתה ציונות חיה ויוצרת ובעלת משמעות מהפכנית, אלא הציונות החלוצית בפרט, הציונות המגשימה היא המנוע האדיר ליצירת ההוויה היהודית הייחודית והחדשה בארץ ישראל.

הוא סלד מהשיטה של הציונות דוגמת חובבי ציון ואנשי העלייה הראשונה שהסתמכו על עזרת נדיבים וברונים, ומנגד השיטה של הציונות המדינית דוגמת הרצל שבאה כביכול לבקש טובות ממעצמות ושליטים. בעיניו שתי צורות אלו של הציונות לא יצרו כל שינוי, הם רק שינו את הצורה, אולם בדרך פעולתן ובמהותן הן עדיין משמרות את הפרזיטיות ואת ההסתמכות על אחרים.

לכן, בציונות החלוצית המגשימה מצא ברנר את הסיכוי לעצב זהות יהודית, שמצד אחד תהיה מנותקת מהעיוות היהודי בגולה ומהאופי הפרזיטי, אך מצד שני לא תהיה מתבוללת, כלומר מתבטלת מפני הסביבה התרבותית המודרנית:

"ראה ראיתי מי המה 'הציונים המדיניים' הללו, מי המה בעלי העסק של הפוליטיקה הפוליטית. [...] כי הנה את עתוניהם, את כלי-מבטאם, את יוצרי דעת הקהל הזה קראתי אז, וארא כיצד עוסקים שם כל היום בשאלת מי בראש, מנהיג שׁל מי על צדו של מי (ובאיו תחבולות, ובאיזו אֳפנים, ובאיזה סגנון!) עד אשר נקטה הנפש בהם, בכולם.[28] [...]

"רואה אתה בחוש עד כמה אין רוח חיים פנימי לתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל 'פוליטיקה' והעיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקווה לציונות, על העליה של פיונרים לארץ ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. [...] כנראה שהאומה והארץ יבנו ממיושבים וקרייריסטים."[29] [...] התגשמות הציונות על תנאי היא: אם לא יימצאו בנו חלוצים ואבדנו."[30]

לשיטתו, מי שרואה בציונות כתיאוריה בלבד, הרי שיש בפניו שתי אפשרויות – או להסכים איתה או לדחות אותה. אולם מי שרואה בציונות כערך שמקורו בקיום שלו עצמו, כאידיאל של חיים, כחלק מזהותו האישית, חייב לחיות אותה, ולכן יהיה מוכן להקריב עבורה הכל, כיוון שהיא חלק ממנו, מהווייתו שלו, מגופו. ובציונות החלוצית ודרכי הגשמתה את הציונות, בייחוד בעבודה החקלאית הפיזית, ראה ברנר כאמצעי עיקרי להשתחררות מהגולה ויצירת חיים יהודים חדשים בארץ ישראל:

"מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה [...] ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו [...] תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חופשים, אנשי-עבודה. זוהי תעודתנו וזוהי 'שאלתנו המרכזית', זהו עיקר-העיקרים. זהו הכל."[31]

ברנר עצמו ניסה את חיי העבודה, ניסה אך נכשל. הוא התקשה להסתגל לעבודה הפיזית ושב לבסוף לעבודתו הספרותית שבה ראה את ייעודו וניסה להתפרנס ממנה, אומנם בדוחק רב, ולהשפיע באמצעותה על התודעה היהודית. ברנר חש אכזבה מכך שלא הצליח להסתגל לעבודה הפיזית שבה ראה את הדרך להגשמה עצמית, שרק על ידה, האמין, ניתן לאדם להגיע לגילוי ערכו העצמי האמיתי, ולהוציא את העם מהוויה הפרזיטית בה הוא הורגל לחיות:

"מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה... הוא דורש מהפכה עיקרית בחיינו ובתכונתנו, בני ישראל האומללים, לעתיד – אם רק יש בנו עוד חפצים לתקן מעוות ולהתחיל בחיים של כבוד."[32] [...] "ואולם יש אשר יד ההתעוררות, ההתחדשות, הויה בנו. אז ינבא הלב, ינבא: הנה ימים באים... הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהיה לנו; והתעוררו כל חלשינו הגבורים, ובאו שמה ברנה והחלו את העבודה... בוא נבוא ברנה, אך העבודה הארוכה, עבודת ההכנה, עבודת דורות לא תהי ברנה. ימים רעים, יסורים קשים. ואולם חזון אחד יחיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים. תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחושים. יתגדל ויתקדש האדם העברי."[33]

ברנר השתייך לאסכולה הציונית של אותה תקופה, אשר ראתה בהגשמה העצמית באמצעות העבודה הפיזית והחקלאית כאמצעי להשתחררות מהעיוותים של האדם המודרני בכלל, ומהעיוותים הגלותיים של היהודי בפרט, ושעל ידי יצירת היחידים ניתן ליצור שינוי כללי.

כיצד ומה הקשר? העבודה הפיזית יחד עם התיישבות יהודית בארץ, וחיים בקהילה יהודית יוצרת הם אשר מולידים את המהפכה הציונית כאשר באמצעות העבודה נוצרת המהפכה ההווייתית ובאמצעות הספרות העברית נוצרת המהפכה התודעתית, ובכך שני אלו משתלבים לידי מהפכה כוללת בחיי העם.

לסיכום עיוננו

הסופר אהרון מגד כתב כי בתקופה ההיא בארץ ישראל "היו מעט מאוד יהודים אך הרבה מאוד טיפוסים..." ברנר היה אדם טיפוסי וייחודי בין חלוצי העלייה השנייה. דמות הסופר הסגפנית שדבקה בו יחד עם העובדה שמצא את מותו במהלך פרעות תרפ"א (1921) ביפו, מציירת לנו סיפור שהפך את ברנר לסוג של מיתוס בקרב אנשי היישוב ובדורות הבאים, עד ימינו.

לברנר היו "עיני נשר", הוא ידע לראות דברים שאחרים לא ראו, או שלשיטתו פשוט לא רצו לראות, ולא פחות הוא ידע לנסח את אשר ראה בחדות העין במילים אשר לעתים חותכות בבשר החי. ברנר הכריח את היהודי להתבונן על חייו בכנות מוחלטת ולהסיק את המסקנות הנחרצות ביותר, גם אם זה אומר שעליו לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה, לצאת מבועת הנוחות האשלייתית אליה הורגל אל הוויית החיים היוצרת.

אולם חדות הראייה וסגנונו התקיף שבאמצעותו ביטא את ביקורתו הטוטאלית גרמה לכך שלעתים גם קרוביו נרתעו ממנו. ועם זאת, ברנר היה מקור השראה עבור החלוצים, והשפיע רבות על הגישות השונות שהתפתחו ביישוב מימי העלייה השנייה ואילך.

ביקורתו הנוקבת לא נוצרה ממקום שלילי אלא מתוך מקום של אכפתיות טהורה וגמורה, ויש שהבינו זאת. הוא עצמו היה מעורב בניסיון לאיחוד פועלי ארץ ישראל עם הקמת מפלגת "אחדות העבודה" בשנת 1919.

קצת לפני מותו, נפגש ברנר עם צעירים מתנועת "החלוץ", והם בעיניו היו התקווה לכך שהציונות יכולה להתנער מאופייה הסתגלני, ולייצר משהו עמוק ויסודי שאכן יצור מהפכה בחיי העם והוא כתב:

"ויש אשר יד ההתעוררות, ההתחדשות, הויה בנו. אז ינבא הלב, ינבא: הנה ימים באים... הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהיה לנו; והתעוררו כל חלשינו הגבורים, ובאו שמה ברנה והחלו את העבודה... בוא נבוא ברנה, אך העבודה הארוכה, עבודת ההכנה, עבודת דורות לא תהי ברנה. ימים רעים, יסורים קשים. ואולם חזון אחד יחיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים. תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחושים. יתגדל ויתקדש האדם העברי."

________________________________________

[1] כל כתבי יוסף חיים ברנר, בהוצאת שטיבל תרצ"ו 1936. וגם כתבי י"ח ברנר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

[2] ש"י עגנון, תמול שלשום, ע"ע 381 – 382.

[3]  ברל כצנלסון, כתבים י"א, עמ' ו'.

[4] שם, עמ' 96.

[5] א"ד גורדון, מבחר כתבים, ע"ע 193-194.

[6] כדי להעביר את עיקרי חשיבתו של ברנר, אביא כאן התייחסות רק לכתביו הפובליציסטים ולא אתייחס ליצירות הפרוזה שלו. אלו, אני מקווה, יספיקו כדי להכיר את חשיבתו הציונית של ברנר.

[7] י"ח ברנר, כל כתבי, ז', עמ' 250.

[8] אֵקְזִיסְטֵנְצְיָאלִיזְם – תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים. הטענה העומדת בבסיסה היא כי קיום קודם למהות. כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. גישה זו יוצאת נגד תפישות של גורל ושל משמעות מטאפיזית ואוניברסאלית של החיים באשר הם, דוגמת הרעיון של חיים שאחר המוות. וטענתה היא שאת המשמעות הקיומית יש לרכוש בעמל רב.

[9] אליעזר שביד, תולדות פילוסופית הדת היהודית, ד', עמ' 29. [להלן שביד].

[10] אבי שגיא, להיות יהודי: י"ח ברנר כאקזיסטנציאליסט יהודי, עמ' 23. [להלן שגיא].

[11] ברנר, כל כתבי,  ו', עמ' 1.

[12] סרן קירקגור – אבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. בבסיס הגותו עומדת ההנחה כי לאדם יכולת לבחור את דרך חייו. קירקגור מונה שלוש דרכים, או כלשונו – שלושת "מעגלי הקיום" – המעגל האסתטי, המעגל האתי והמעגל הדתי.

[13]שגיא, עמ' 109.

[14] ברנר, כתבים ג' (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), ע"ע 215, 218.

[15] שגיא, עמ' 9.

[16] ברנר, שם, עמ' 165.

[17] שם, עמ' 247.

[18] ברנר, כל כתבי, ז', ע"ע 219, 222.

[19] שם, עמ' 243.

[20] שם, עמ' 234.

[21] שם, עמ' 242.

[22] שם, עמ' 250.

[23] שם, עמ' 220.

[24] ברנר, כל כתבי, ו', עמ' 40.

[25] שביד, עמ' 36.

[26] ברנר, כל כתבי, ז', עמ' 266.

[27] שם, עמ' 267.

[28] ברנר, כל כתבי, ו', עמ' 34.

[29] ברנר, כתבים ג', עמ' 184.

[30] ברנר, כל כתבי, ו', עמ' 37.

[31] ברנר, כתבים ג', ע"ע 438 – 439.

[32] ברנר, כל כתבי, ז', ע"ע 267, 269.

[33] ברנר, כל כתבי, ו', עמ' 11.

 

 

תגובות

את המאמר הזה צריכים לתת לאנשי הציונות הדתית

את המאמר הזה צריכים לתת לאנשי הציונות הדתית. הם חושבים שהם המציאו את הציונות אבל בעצם הציונות נולדה מאנשים שסלדו מהדת והמסורת ולכן ציונות אמיתית לעולם לא תוכל להיות דתית

ומה קורה היום?

אלו שאמורים להיות ציוניים (הציונים האמיתיים לשיטתך, השמאל החילוני) נהפכו לפוסט- ציונים במקרה הטוב ונהנתנים אנטי-ציוניים במקרה הפחות טוב. אז לוואקום הזה נכנסה הציונות הדתית. אתה יכול להאשים אותם?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה