אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוסו על היחסים הבילאומיים חלק ב


התמונה של תומר ריבל
רוסו על היחסים הבילאומיים

רוסו על היחסים הבילאומיים. 123rf stock photo

במאמר קודם, עסקתי בגישתו של רוסו לגבי המדינה וטיב היחסים בינה לבין אזרחיה. מאמר זה מפנה את המבט החוצה לעבר היחסים בין המדינות ולאפשרות של כינון שלום בר קיימא בניהן על פי תפיסת עולמו של הפילוסוף. 

למרות שבכתביו, רוסו ממעט לעסוק בסוגיות הקשורות ליחסים הבינלאומיים באופן ישיר, קריאה מעמיקה תגלה נדבכים רבים הקשורים לפוליטיקה הבינלאומית ולהתנהלות המדינות בינן לבין עצמן.

יהיה זה נכון לומר כי באופן כללי רוסו היה פסימיסט בכל הנוגע ליחסים הבינלאומיים. בדומה לתומס הובס, הוא האמין כי בין המדינות קיימת איבה אינהרנטית. האינטראקציה בניהן מלווה באנטגוניזם ובמצב קבוע של מלחמה: כאשר מתקיים שוויון בין המדינות המלווה בתלות הדדית התוצאה לרוב היא קונפליקט. בניגוד לראייה הליברלית בתיאוריה של היחסים הבינלאומיים, תלות גומלין עבור רוסו מולידה מסחר ותחרות שמוביך לחיכוך בילתי נמנע. במאמרו The State of War הוא מתייחס לבעייתיות הטמונה בנושא של רווחים יחסיים (אחד מהעקרונות הבסיסיים של התיאוריה הריאליסטית ביחסים הבילאומיים), כלומר לא משנה אם גם מדינה א' וגם מדינה ב' ירוויחו. עצם האפשרות כי א' תרוויח יותר באופן אוטומטי תגרום לב' לחשוש ממנה:

[States’] proper size is undefined, it can always grow bigger, it feels week as long as there are others stronger than it. Its safety and preservation demand that it makes itself stronger than its neighbors.

בהתאם לזאת, המלחמה היא מוסד המתקיים בין מדינות ולא בין אינדיבידואלים. האינדיבידואל מטבעו הינו רודף שלום ולא מעוניין בקונפליקט אך בשם המדינה הוא לובש מדים ויוצא להרוג אינדיבידואלים אחרים. האשם הוא, לפיכך, בחברה ולא בפרטים המרכיבים אותה. לפני היווצרותה של החברה צבאות לא היו קיימים. תוצר לוואי של התגבשות המדינות היה הקמת צבאות שנשלחים חדשות לבקרים להילחם בעבור האינטרסים שלהן ושל העומדים בראשן.

במצב קבוע של מלחמה, אין לה למדינה על מי לסמוך אלא על עצמה. במערכת של self help, החוק היחידי בעל תקפות ממשית הוא חוק החזק, או כפי שההיסטוריון היווני תוקדידס הגדיר מימים ימימה בספרו מלחמת הפלפונס בדיאלוג המפורסם של מלוס: החזק עושה ככל העולה על רוחו ולחלש לא נותר אלא לקבל זאת. לכן רוסו סבור כי תלות גומלין בין מדינות היא אינה אלא פיקציה ולבסוף היא נהפכת לתלות של החלש בחזק ואובדן החירות. הסכמים ובריתות להחליש את החזק אך לעולם לא יחזקו את החלש.

רוסו מסכם את גישתו הפסימית בטענה לפיה חברת המדינות במצב קבוע של מלחמה לעולם לא תוכל לההפך לחברה טובה ולגיטימית בדומה לחברה האזרחית בתוך המדינה אלא אם כן המלחמה תעלם לה מהעולם והשלום ישרור בין העמים.

שלום במערכת הבינלאומית – רוסו ו-Abbe de Saint Pierre

האם לנוכח ניתוח כה פסימי של המערכת הבינלאומית ניתן להגיע למצב של שלום בין האומות? האידיאל של שלום ניצחי, עבור רוסו, הוא בר יישום רק במצב של לא פחות ממהפכה ביחסים הבינלאומיים. על מנת לרדת לעומקה של קביעה זו, יש להתייחס לתרומה החשובה של רעיונותיו של Abbe de Saint Pierre להגות של רוסו.  

Abbe de Saint Pierre היה הוגה דעות שביסס תיאוריה לפיה שלום בין מדינות ניתן להשגה באמצעות תהליכי אינטגרציה בתוך אירופה שיולידו פדרציה אירופאית. לאחר מותו של Abbe de Saint Pierre על הוטל על רוסו לערוך את ספרו שנקרא Project for Perpetual Peace . רוסו לקח על עצמו את המשימה בחפץ לב, אך עד מהרה מצא את עצמו מתפלמס עם  Abbe de Saint Pierre במקום לערוך את כתביו.

רוסו לא מבטל לחתלוטין את התועלת לשלום שעשויה לצמוח מקיומה של פדרציה אירופאית. חבר עמים אירופאי יווצר באמצעות מהפכה שבה מדינה אחת תכבוש את כל היבשת ותקים ממשלה פדרלית שתאחד את כל המדינות תחת מרותה. בכוחה של ממשלה מעין זו ניתן יהיה לכפות ריסון על שליטים ועל נתיניהם. ממשלה פדרלית תוכל לאכוף ביעילות את החוק. בנוסף, היא תהיה עוצמתית מספיק בכדי להרתיע כוחות חיצוניים שאינם סרים למרותה מלתקוף אותה. מצד שני לא יהיו לה מספיק כוח בכדי לנהל מדיניות חוץ תוקפנית של כיבושים.

לכאורה מצאנו פיתרון שמבטיח לנו כי הגענו למנוחה ולנחלה. אלא שבמחשבה שנייה, רוסו מבין כי הרעיונות של Abbe de Saint Pierre אינם ישימים. התיאוריה של האחרון הינה פשטנית מידי היות שהיא אינה לוקחת בחשבון את השונות וחוסר השוויון האינהרנטי שקיים בין האזרחים של קהילה אירופאית דמיונית. לא כולם יהיו מוכנים לוותר על זהותם הייחודית ועל רכושם למען חבר לאומים כלל אירופאי. ולכן יש לדחות את הרעיון ולבסס כיוון מחשבה אלטרנטיבי.

רוסו מציע להקים לא  פדרציה אחת אלא כמה וכמה וכך ליצור אזורי שלום בתוך עולם של מלחמה. האזורים הללו יקיימו בניהם מאזן כוחות שישמור על היציבות. בתוך אירופה, האזור הגרמני – הודות לשטחים הנרחבים עליהם הוא שולט, למיקומו הגיאו-פוליטי במרכז היבשת וליציבות היחסית המתקיימת בתוכו בין הנסיכויות – יכול לשמש כמאזן עיקרי לכל שאר אירופה. המערכת המדינית שנוצרה בעקבות שלום וסטפליה חשובה מאין כמוהה היות שהיא יוצרת מאזן כוחות בין מדינות ריבוניות. בהקשר זה רוסו טוען כי המערכת האירופאית מבוססת על ערכים משותפים בין המדינות (מוסר ודת) ועל מסחר ששומרים על היציבות  ולמרות שלשליטים יש את הנטייה להרחיב את תחומי השפעתם, מאזן הכוחות נועד לשמר את עצמו.

רוסו לא היה תמים. הוא הכיר בעובדה כי השיטה שהוא מציע, מאזן הכוחות, לא תבטל את המלחמה כליל אלא רק תבטיח יציבות. מתוך ההכרה כי המלחמה לא ניתנת לביטול, הוא הציע דרכים למתן אותה וזאת באמצעות חוק בינלאומי של דיני מלחמה שיתבסס על שני עקרונות בסיסיים. הראשון יבטיח את חסינותם של לא לוחמים. העקרון השני דוגל בביטולם של צבאות מקצועיים והקמת כוחות מגן עממיים. בשעת הצורך כוחות אלו יגנו על המדינות שלהם תוך שימוש באסטרטגיה של גרילה והם ימנעו משימוש בטכנולוגיה צבאית שתאפשר ניהול מלחמת כיבוש.

ניתוח ומסקנות

עד כמה העקרונות שרוסו היטווה ליציבות ומיתון המלחמה רלוונטים למציאות העכשווית של הפוליטיקה הבינלאומית?

רוסו התנגד לתלות גומלין היות שראה בה כגורם שמעודד קונפליקט בין המדינות. במציאות העכשווית של תלות גומלין כלכלית מורכבת, זרימה חופשית של בני אדם, הון,רעיונות, החלשותה של הריבונות, אינטגרציה וגלובליזציה לא ניתן ליצור עולם של יחידות פוליטיות-כלכליות אוטרקיות נפרדות ועצמאיות. יתרה מכך, העולם של היום יוצר שורה של בעיות חוצי גבולות (טרור בינלאומי, משברים אקולוגים, הגירה, תפוצת מחלות וצורך בהתערבות הומניטרית) שנראה כי שיתוף פעולה ותלות גומלין הם הערובה ליציבות. 

נקודה נוספת, רוסו מבסס את השיטה הפוליטית שלו על עקרון מאזן הכוחות. יש להבין שבהיותו בן לתקופת ההשכלה, רעיון מכני כמו מאזן כוחות קסם לו ולא רק לו. העקרון של מאזן כוחות עובר כחוט השני בין הוגים רבים והוא זוכה לפריחה מחודשת במאה ה-20 ברעיונותיהם של אינלטקטואלים ומדינאים דוגמת הנס מורגנטאו והנרי קיסינג'ר. רוסו לא נתן את הדעת לסיטואציות שעלולות להיווצר כאשר הכוח שאמור לאזן נהפך לגורם רווזיוניסטי במערכת המסוגל להפוך אותה על פיה. דוגמא בולטת בהקשר של זה היא גרמניה. עבור רוסו היא נתפסה ככוח יציב ומרסן במרכז אירופה. המציאות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ושתי מלחמות עולם הוכיחו את ההפך.

תגובות

אז לאיזו אסכולה רוסו השתייך

רוסו היה ראליסט בכל רומח איבריו. האמונה במאזן כוחות ותפיסת המערכת הבינלאומית כמערכת קונפליקטואלית לא משאירים ספק

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל