אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בעידן האינטרנט המטופלים כבר לא לבד - מדוע זה כה חשוב?


התמונה של צביאל רופא
בעידן האינטרנט המטופלים כבר לא לבד - מדוע זה כה חשוב?

בעידן האינטרנט המטופלים כבר לא לבד - מדוע זה כה חשוב? 123rf stock photos

מבחינות רבות שונה מאוד מצבו של מטופל בימינו מזה שהיה בעבר. פעם נידון המטופל לבדידות לא מזהרת ומייסרת. היום, לעומת זאת, הוא יוכל להתחבר בקלות לשותפים אינספור ברשת שיחלקו עמו את חוויות הטיפול, גם את הקשות שבהן.

בייחוד במהלך השנים האחרונות עלו לרשת כמה פורומים וקומונות המיועדים לצרכני תחום בריאות הנפש. במקומות אלה מוחלף ידע רב באשר להתנסות בפסיכותרפיה ובמערכות האשפוז. פורומים אלה עדיין לא מפותחים דיים, אך קיומם מסמן בבירור מגמה מתפתחת, וזאת תלך ותתעצם בשנים הבאות. בספרי השני מצוי קטע המתאר במדויק מעשה טיפולי שאירע לי ב-1996 (כל שמות האנשים והמקומות בדויים).

לקראת סוף הפגישה המוצלחת הניח הרופא בפיו של הראל דובדבן אמיתי: "...אנחנו רוצים להזמין אותך לתת הרצאה לסטודנטים שלנו לרפואה ביום שלישי הבא, מה דעתך?" הראל כמעט יצא מעורו. הוא - חולה הנפש - ירצה בפני סטודנטים לרפואה. בחלומותיו הטובים לא פילל למעמד כזה [...] לבסוף הגיע יום השלישי המיוחל, והראל מצא עצמו מדלג על מדרגות רמת רחל בבגדים חגיגיים, מדיפים ניחוח רענן, בדרכו לקומה השנייה. כשהגיע לחדר ההרצאה התאכזב משהו לנוכח הקהל המועט. עם זה, שמח גם בשמונה שישבו שם. הוא החל לדבר. כרגיל זרמו המילים מפיו באופן קולח. הסטודנטים ישבו כמהופנטים. [...] חלפה רבע שעה. הוא לא נחפז; עתותיו היו בידיו, מאחר שהוקצבה לו כשעה ורבע. מימינו ישב ד"ר גרוסמן מטיבו, ומשמאלו, ד"ר קובץ. הוא המשיך בדבריו בשטף ועמד לקראת סיום דברי הרקע וההקדמה.

הוא לא הסתיר דבר - מהוריו היקרים חולי-הנפש דרך הטראומה והאשפוז במהלך השירות הצבאי ב-1975 והאשפוז השני, הבלתי הומאני מכולם, בבית החולים הצפוני, ועד ההיכרות במחלקה הסגורה, בבית החולים 'מזור', עם האישה (הבריאה) לה נישא. כמו כן סיפר על ארבעת ילדיו המוכשרים והבריאים. 'טפו, טפו' הוסיף בחיוך קל ופנה לגוף ההרצאה.

הוא הספיק לומר שלושה משפטים נוספים בנוגע להתמודדות עם החולי וציין כי בעשור האחרון עלה בידו לבלום כליל שישה התקפים בלי להתאשפז... או-אז נקרעה דלת החדר לרווחה, ואישה גבוהה ובידה תיק גדול נכנסה ואמרה בקול תקיף: "מצטערת, קיבלתי הוראה, אני צריכה לעשות עכשיו סטטיסטיקה..."

הראל הופתע. הוא הביט בד"ר גרוסמן, בציפייה כי הלה יסביר לגברת שעליה להמתין בסבלנות לתום ההרצאה. הרופא החזיר לו מבט קר, כאילו לא הכירו, ומלמל כי אין ברירה... גם ד"ר קובץ נראה אדיש ומנוכר. רגע, כל זה היה מתוכנן? חלפה בראשו של הראל מחשבה פרנואידית כביכול. כלפי חוץ לא הגיב כלל; כעסו היה גדול מדי והוא חש פגיעה עמוקה. כמו כן חשש לספוג השפלה נוספת. ד"ר קובץ התרומם ממקום מושבו ורמז להראל לפנות את החדר.  ("מישהו מטפל בך", עמ' 41)

 

לולא פרסמתי את החוויה הקשה לעיל ברשת הייתי נידון, בדומה לרוב המטופלים בעבר, לחיות עם הכאב ולבלעו אל קרבי. אולי קרוב או שניים היו מקשיבים לי, ודאי מתקשים להבין, לכל היותר אולי מגלים מעט אמפתיה. כיום, לעומת זאת, אין המטופל זקוק לאיש סביבו. כל שעליו לעשות הוא להקדיש כמה דקות לחיפוש הפורום המתאים באינטרנט, שם יוכל לכתוב על חוויותיו ולהקליק Enter. מן הסתם הוא ימצא רבים וטובים שיתייחסו לכאבו הטרי ואולי אף כאלה שחוו על בשרם חוויות דומות. לרוב, הם יבינו אותו ויעניקו לו חיבוק וירטואלי מנחם.

הכתיבה הנשלחת כהרף עין אל מרחב הרשת משיגה מיד שתי מטרות:

1. הכותב פורק את כאבו ומשתף בו את זולתו.

2. גולש אחר, ואולי אף יותר מאחד ברגע נתון, יזהה את הסיטואציה ואת הרציונל העומד בבסיסה, ויוכל לספק הסבר המניח את הדעת.

והמטופל הכואב מעלה שאלות נוקבות: "אבל למה הוא הכאיב לי? הרי תפקידו לעזור לי ולא להכאיב לי..." וכיוצ"ב. אם ישחק לו מזלו יימצא מישהו שיוכל להסביר לו שישנם מהלכי טיפול שמטרתם להיטיב גם כאשר הם מכאיבים. למי שעדיין סקפטי ביחס לשאלה "מדוע בכלל מטופלים לעתים לא רחוקות מאוד פגועים וכואבים במהלך טיפול", הנה כמה דוגמאות והסברים המדגימים עד כמה מצוקתו של המטופל בקליניקה עלולה להיות קשה, ועד כמה סביר ששיתוף באמצעות הרשת יוכל להביא להקלה.   

 

על מקרים חריגים בפעילות טיפולית

במאמר הטיפול בטיפול שהתפרסם ב"הארץ" באפריל 2003 מצויות בפירוש, מספר דוגמאות קיצוניות לפעילות טיפולית מכאיבה בלשון המעטה. הנה אחדות מהן:

מטופל ישב שנים אחדות אצל פסיכולוגית שלא הגיבה כלפיו כמעט, אלא רק עישנה ונשפה את העשן לעבר פניו.

מטופל היה נסער ומיואש; המטפל בחר שלא לנחם אותו. כתוצאה מכך הורע מצבו של המטופל שהרגיש בודד וחסר תקווה.

צעירה בעלת נטייה אובדנית הגיעה למפגש ראשון אצל פסיכולוגית. היא הכריזה שהיא מתכוונת להתאבד. המטפלת הגיבה בהומור: "רק לא אצלי בדירה" ופנתה לחפש דבר מה במגרת השולחן. הצעירה רצה אל המרפסת וקפצה אל מותה.

מטופלת הגיעה במצב דיכאוני לטיפול במכון ידוע ומוכר. הייתה לה נטייה להיכנס למערכות יחסים שבהן נוצלה. הפסיכולוגית הפכה לידידתה הקרובה וניצלה אותה.

צעירה חשפה בפני מטפל את אי יכולתה להתמיד ביחסיה עם גברים. היא סיפרה למטפל על שלוש מערכות יחסים שונות שקיימה בתוך כמה שבועות. המטפל שאל: "מה גורם לך לקפוץ ממיטה למיטה?" המטופלת נטשה מיד את הטיפול.

זוג הגיע לטיפול זוגי. יחסיהם שהחלו באהבה גדולה הפכו עוינים, והם היו נתונים במעגל קסמים שלילי של מריבות  ומתחים. לאחר שעה חרץ המטפל הבכיר את משפטו: "חבל על הזמן שלכם ושלי. אתם רק ממררים את החיים זה לזה. אין תועלת בטיפול; ועדיף שתיפרדו". כיום, עשר שנים לאחר מכן, הם חיים עדיין יחדיו באהבה גדולה (ואולי גם בזכות המטפל? אלא שהם חשו פגועים ולא זיהו את האפשרות כי ייתכן שגישתו הועילה להם).

 

על סיכונים ותופעות לוואי

במאמר הסכמה מִדַעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק, שפורסם גם באתר "פסיכולוגיה עברית", המחבר מציין כי הפסיכותרפיה, כמו כל טיפול שעשוי להביא תועלת, עלולה להביא גם לתוצאות שליליות ול"תופעות לוואי" חמורות. הוא אף נוקב במפורש בשני סוגים של תופעות לוואי העלולות להופיע כתוצאה מהתרפיה:

הראשונה - תופעת הרגרסיה. במסגרת פסיכותרפיה דינאמית ובפסיכואנליזה מגיעים המטופלים לעתים למצב רגרסיבי (ובפסיכואנליזה הדיכאון אף מובנה במהלך הטיפול). כאשר המטופל הוא בעל נטייה אובדנית, מדובר בדיני נפשות. ההתנהלות הזאת על קו הגבול בין נטייה אובדנית לבין הוצאתה אל הפועל תובעת מהמטפל רמת מיומנות גבוהה מאוד, על גבול האמנות. למרבה הצער יש מטפלים לא מעטים שאינם מוכשרים לעמוד במשימה הקשה הזאת, והתוצאות במקרים כאלה הן לעתים טרגיות.

התופעה השנייה -  השפעת הטיפול הפרטני על מערכת היחסים הזוגית. מטפלים מעידים כי הטיפול יוצר קשיים בקרב בני זוג של המטופלים ואף עלול לדרדר חיי נישואין של מי שנישואיו היו מעורערים. מניסיוני ומניסיון חבריי, ההשתנות של הפרט במהלך הטיפול והפרת ההומיאוסטזיס ביחסים מובילות להעכרת היחסים; גם במקרים שבהם לא היו היחסים בעייתיים קודם לכן.

עולות כמה שאלות מהותיות: האם יידוע זה ברשת – בלתי מקצועי במובהק – עלול לשבש את מהלכם התקין של הטיפולים? או שמא דווקא יועיל להם? האם הוא מעודד תגובות אגרסיביות מסוג אקטינג-אאוט (Acting Out)? האם יידוע זה עשוי לגרור נטישה מוקדמת מדי של הטיפול? ולסיכום, האם הוא רצוי למטופל?

אין לי תשובות ברורות לכל השאלות האלה. עם זאת, ניתן לדעתי לקבוע:

מערכת יחסים בין מטפל-מטופל שבה המטופל אינו מודע למתרחש בטיפול, שונה באופן מהותי ממערכת יחסים כזו שבה המטופל מבין את עקרונותיה הכלליים.

יידוע בשלב קונפליקטואלי של הטיפול יגרור תוצאות שונות מיידוע הדרגתי ומווסת במהלך אינטראקציה שלא מלווה בלחצים ניכרים.

 

היעדר הסכמה מדעת - אם כל חטאת!

 

בלי אפילו לנסות לשפוט את אשר מתרחש לאמתו של דבר בשטח, היידוע והשיתוף בחוויות קונפליקטואליות ברשת הוא מבורך לדעתי, בין היתר כי הוא חלק ממגמה חיובית של נגישות למידע. עם זאת יידוע המטופל בדבר השלכות הטיפול חייב להיות מעוגן קודם כל במסגרת החוזה הטיפולי שהחוק מחייב לקיימו. כי רק בקבלו את הידע יוכל המטופל להכריע אם הוא מוכן להיכנס לטיפול בעל השלכות מורכבות העשויות אף לשאת בחובן סכנות כאלה או אחרות. אם יחליט להיכנס לטיפול ייתן למטפל הסכמה מדעת שרק היא תאפשר למטפל להתחיל בטיפול שהוא מרצון ועונה על דרישות חוק זכויות החולה (1996). למרבה הצער הדבר אינו מתקיים בפועל.

 

על כך כתבתי כאן באימגו: הסכמת המטופלים לטיפול פסיכולוגי - אחיזת עיניים?

לכאורה, בטיפול פסיכולוגי, המטופלים אמורים לקבל את ייסוריהם באהבה, או לכל הפחות בהשלמה. ואולם, כל זאת במקרים בהם הטיפול מתבצע אחרי שהמטופל נתן את הסכמתו מדעת, על פי כל תנאי החוק המפורשים, לפני תחילת ההליך הטיפולי.

ברם, מניסיוני מרובה השנים (חליתי לראשונה ב-1975) מצאתי שגם בטיפולים שעשו לי, וגם בכל מאות הטיפולים, שהתבצעו על חבריי מתמודדי הנפש שאני נחשפתי אליהם ברבות השנים, לא היה יידוע מלא על פי סעיף 13-ב' לחוק הנ"ל, ולכן גם לא התקבלה הסכמה מדעת כלל, ולכן למעשה כולם היו טיפולים שהתבצעו שלא כחוק. הנה מדוע:

להלן, לשון חלק חוק זכויות החולה (1996) -

 

סעיף 2 לחוק (פרק ההגדרות)

 

(2) בחוק זה - "טיפול רפואי" - לרבות פעולות אבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי; 

כלומר, בכל מקום בחוק שמדובר על "טיפול רפואי" הכוונה גם לכל סוג של טיפול פסיכולוגי!

 

סעיף 13 לחוק

 

13(א) - לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

13(ב) - לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות -

 (1)    האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

 (2)    תיאור המהות, ההליך, המטרה והתועלת הצפויה;

 (3)    הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות;

 (4)    סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

 (5)    עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

ופה נשאלת שאלת השאלות: האם יש מטפל אחד בתחום ברה"נ בישראל שמוסר את כל המידע הזה במלואו.

 

לסיכום

בתחום בריאות הנפש בישראל המטפלים אינם שומרים על החוק, כי הם אינם מוסרים את המידע הנדרש על פי חוק זכויות החולה (למשל, את סיכוני הטיפול). כלומר, הטיפול הפסיכולוגי בקליניקה לא מכין מבחינה פסיכולוגית את המטופל למצבים אפשריים בטיפול העתידי. לכן, פעמים אין ספור המטופלים מופתעים מאירועים לא סימפטיים המתרגשים ובאים עליהם במהלך הטיפול אשר יוצרים בקרבם מתח, חרדה ולעתים אף מצוקה קשה. כיום, שלא כמו בעבר, הם יכולים לתנות את כאבם ברחבי הרשת, כי סביר שבדרך כלל ימצאו מי שייתן אמפתיה ואולי אף יוכל לבאר להם מדוע אירע מה שאירע. וטוב שכך!

תגובות

אשליה של ביחד

האינטרנט רק נותן אשליה של ביחד. למעשה זה כלי מנוכר שבאמצעותו אתה מתקשר עם מסך של זכוכית. האמפתיה שאפשר למצוא באינטרנט היא גם אשליה. אתה באמת חושב שמישהו שקורא הודעה בפורום מסוגל להגיע לאמפתיה? זאת אמפתיה של חצי דקה בין הודעה אחת לאחרת. זה מזכיר לי את כל אלו שחושבים שיש להם חיי חברה מפותחים כי יש להם 2000 חברים בפייסבוק.
אנחנו חיים בעולם מנוכר

התמונה של צביאל רופא

שלום ירון

אני חולק על קביעתך. יש על כל צעד ושעל אין ספור דוגמאות של מתן אמפתיה ברחבי הרשת בכל העולם; בפורומים שונים וברשתות חברתיות . כמו כן, אם תקרא שוב את מאמרי תיווכח לדעת ששמתי את הדגש במיוחד על מתן אינפורמציה שעשויה לשכך חרדות ואף להפיח תקווה. אמנם, על פניו נראה לרבים מאיתנו שאנחנו חיים בעולם מנוכר, אך זו רק מחצית הכוס הריקה.

לא שכנעת אותי

קשה לי לראות איך התקשרות מול מסך זכוכית כאשר יושב מולך אדם בצורת ביטים אלקטרונים יוצר תחושה של ביחד. אני לא נגד האינטרנט אבל אני סבור כי כל אדם, בייחוד זה הנמצא במצוקה, זקוק למגע וחום אנושי.
בעידן של היום , עידן של אינסטנט, גם ההתקשרות החברתית שדורשת השקעה והקרבה מגיעה לידי פתרון בלחיצה על כפתורים או במסך של טאצ' (אפילו את הכפתורים הוציאו).
זה אכן עולם מנוכר שכל הקשר האנושי מתרכז בהחלפת אינפורמציה א-פרסונלית.
הפילוסוף היידגר צדק כשהשווה את העולם המודרני לבטרייה אחת גדולה שכל עיקרה לאגור ולהפיק אנרגיה. עולם כזה נותן תחושה של שליטה ומחוברות אבל למעשה זה עולם שבו אנחנו לא נחשפים להוויה אלא נסתרים ממנה. ומה יותר מסתיר ממסך זכוכית שנותן כסות לאנונימיות לא מחייבת

התמונה של צביאל רופא

במקרים רבים אתה טועה

מפני שגם מידע מסוים (קוגניציה) עשוי פעמים רבות להשפיע באופן משמעותי על עולם הרגש (אמוציה). המוח של בני האדם יכול להיות מושפע מאינסוף גירויים, לא תמיד חייב לשרור מגע וחום אנושי אנושי במובן הפיזי. כאשר מודיעים לך בטלפון, בקול מתכתי ונעדר כל אמפתיה, שחייו של ילדך שהיה בסכנת חיים גדולה, ניצלו ממוות, אין ספק שתרגיש המון בבת אחת גם ללא מגע וחום אנושי כלשהו. האינפורמציה לבדה עשתה זאת.

תקרתה הנמוכה של המערכת המטפלת

שלום צביאל
כמי שיש לו ביקורת על מערכת בריאות הנפש ״מבפנים״, אני רוצה לשתף אותך ואת הקוראים בסיפור אישי שהיה איתי לא מזמן.
הנה הוא:

[ סגור ] [סגור] מערכת בריאות הנפש זקוקה לשיקום!
פרופ' וולמן יגאל
מומחה להפלות בהרדמה מקומית כללית והתקן תוך רחמי.
לפרטים נוספים לחצו כאן

סיפור שקרה איתי ואשמח להתייחסותכם.
אני קשור למערכת בריאות הנפש, בשל בעיה יחסית קלה בעיקר מהבחינה החברתית. (לא מהבחינה התפקודית) אני מעורה בחברה הכללית, ״ולא רואים עלי כלום״, וגם המושגים הפנימיים שלי, הם מושגים ״בריאים״.
איני עובד ומשכך גם מצבי הכלכלי גרוע ביותר, (אני גר בחדרון צינוק בגודל של פחות מחמישה מטרים מרובעים!) ובשל כך גם מצב הדיור אצלי גרוע מאוד גם הוא.
אני בקשר טיפולי של המערכת הציבורית. הציעו לי לעזור לי למצוא פתרון לבעיית הדיור, ושיתפתי פעולה באופן מלא.
הצמידו לי סטודנטית סטאז׳רית לעבודה סוציאלית שתלווה את התהליך.
ההצעות שעלו על הפרק קשורות למציאת מקום בהוסטל.
למרות שדעתי לא נוחה מלגור בהוסטל, כי כאמור, אני מרגיש עצמי ומזוהה עם החברה הכללית, אך בשל ההכרח הסכמתי.
פניות להוסטלים לא העלו דבר, ברוב המקומות אליהם פנו עבורי לא היה מקום פנוי, ובאחד ההוסטלים, המנהל בכלל תמה ״למה אני רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה״.
כמו שאמרתי שמושגי החשיבה שלי לקוחים מעולם המושגים של העולם הרחב (להבדיל מעולם מושגים ״מצומצם״ המאפיין את מערכת בריאות הנפש, ותכף תבינו את משמעות הדבר)
הסטודנטית שאלה אותי, מה עושים עכשיו? ואז עלה בדעתי רעיון מקורי.
סיפרתי לה שישנם אתרים של ״גיוס המונים״, באמצעותם אפשר לגייס כסף מהציבור הרחב למטרות שונות. הצעתי שהמסגרת בה אני מטופל תפרסם עבורי פניה לגיוס סכום כסף שיאפשר לי לשכור דירה נורמלית. היא תהתה למה שלא אפרסם בעצמי? עניתי שאני לא מוכן לחשוף ברבים את העובדה שאני בטיפול ואת העובדה שאני במצב כלכלי מאוד קשה.
(באותו יום ראיתי שארגון כלשהו פרסם פניה שמטרתה גיוס כסף לחתונת זוג שאין באפשרותו לממן חתונה)
הסטודנטית עיקמה את הפרצוף ואמרה שתברר עם הממונים עליה.
בראש שלי ניחשתי מה תהיה התשובה, ושבוע לאחר מכן כשנפגשנו, התשובה היתה שהמסגרת הטיפולית שאני בקשר איתם ״לא עוסקת בגיוס כספים עבור מטופלים״.
כבר הרבה זמן שהגעתי להבנה שעולמה של מערכת בריאות המפש הוא עולם שתקרתו נמוכה מאוד, עולם שמושגיו מצומצמים מאוד, עולם שאינו ״משתמש״ בכל מה שיש בעולם הרחב ועומד לרשותו של כל בן תמותה רגיל.
האם זה חייב להיות ככה?
האם לא הגיע הזמן לעשות שינויים מרחיקי לכת בכל תפיסת השיקום במערהת בריאות הנפש???

תיקונים למה שכתבתי

סליחה שהשתרבבו לדברים שכתבתי למעלה טקסטים שאינם רלוונטיים והקשורים ל״העתק הדבק״ שעשיתי בצורה לא הכי מדוייקת.

תגובה בעניין נושא המאמר

לדעתי, אין הבדל משמעותי וגדול בין טיפול מול פסיכולוג בשר ודם, לבין ״טיפול״ מול מסך מחשב.
ולמה?
לא בגלל שמסך המחשב והאדם הנמצאים מאחוריו הם שווה ערך ליחס חם שאמור לתת לך אדם בשר ודם שאתה פוגש אחת לשבוע, אלא בדיוק ההיפך.
לרוב, אותו פסיכולוג/פסיכיאטר/ כל מטפל אחר מתנהג למטופלו בלי אמפטיה ואיכפתיות אמיתיים, ולמעשה הם מורידים את רמתם לרמה שאינה שונה בהרבה מזו שאפשר להשיג מול המסך.
אני הרגשתי על בשרי את ״הניתוק״, ואת התקשורת הלא אמיתית שיש מול מטפל בשר ודם.
והיטיב לבטא את זה חבר, שיש לו לא מעט בעיות שאמר לי ״שאנחנו בשבילם רק מספרים, לא בני אדם״, אמרתי לעצמי, כמה שהוא צודק!
אז אם ככה, לפעמים עדיף הדבר הנמוך האמיתי, מאשר הדבר בגבוה שמגמד עצמו לרמה של הנמוך ולפעמים אף פחות.
תודה צביאל על החומר למחשבה.

יחסי מטפל מטופל בטיפול פסיכולוגי

מהן הגבולות המותרים ביחסים מבחינה מינית ?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא