אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מישל וולבק / המפה והטריטוריה


התמונה של דן לחמן
מישל וולבק / המפה והטריטוריה

מישל וולבק המפה והטריטוריה. הוצאת בבל ומשכל 2011. עמ' 312. תרגום מצרפתית: רמה איילון. עריכת תרגום: עמית רוטברד.

וולבק הוא סופר שיחס הקוראים אליו הוא המורכב ביותר. אף אחד כמעט לא יכול להגיד "אני אוהב" אותו. נסתפק בהגדרה מעריך. ברור אם כך שאלו שמעריכים אותו קוראים כל ספר שלו. אין כל כך הרבה בינתיים. אך מה עם אלו הצעירים שאינם סובלים אותו? למי גם הם לא יפסחו על הספר החדש הבא שלו.

 וולבק מעמיד מולנו איזו מראת התייחסות כמו בלונה פארק. אמתית ומעוותת. ההסתכלות שלו על העולם והאנושות עשויות לגרום לאנשים חררה. הוא איננו איש "טוב" אך את גדולת הסופר שלו אי אפשר לקחת ממנו.

 הספר החדש מתחיל בג'ף קונס ודמיאן הירסט יושבים אחד מול השני. שני הציירים חשובים. שניהם עומדים בראש רשימת מוכרי התמונות בימינו. קונס מוכר יותר. הוא היה בעלה של צ'יצ'ולינה וכיוצר יצר בעקר יצירות פרובוקטיביות. הירסט יצר כמה מייצגים בהם כלא בעלי חיים בכלובי זכוכית. גולגולת מעוטרת יהלומים נמכרה במחיר שיא של מאה מיליון דולר. עבודותיו נמכרות במחיר הגבוה ביותר שאמן חי זכה לה.

 בעוד רגע נגלה שהירסט וקונס אינם יושבים באמת אחד מול השני. זהו ציור שז'ד גיבור הספר מנסה לצייר. ז'ד הוא צייר. לתפיסתו לא הצליח לתפוס את ההבעות האמתיות של השניים. ז'ד הנמצא במקום החמש מאות שמונים ושלושה בעולם אך השבע עשרה ברשימות מוכרי הציורים בצרפת, בזמן האחרון הוא מצייר את המוצלחים והמפורסמים. נגיעה עקיפה בכלכלה, כדרכו של וולבק. אמנות וכלכלה הפעם.

 בדירתו מחמם הדירה שלו חדל לעבוד. הוא הזמין חברת שרברבים שהבטיחה לו לבוא במהירות. משלא באו הזמין חברה אחרת שהבטיחו לבוא בהקדם וגם הם לא באו. בסופו של דבר הלך לישון במלון. כך נכנס עולם המציאות לעולם האמנות, כך נמתחת ביקורת על עולם בעלי המלאכה.

 ערב חג המולד. ז'ד צריך לקחת את אביו לאיזו מסעדה לארוחת חג. אביו נשאר בביתם הישן בשכונה שהייתה של הבורגנות הנמוכה. כעת שום מונית לא מוכנה להיכנס לשכונה הזאת.

 הם יושבים משמימים אחד מול שני במסעדה. אוכלים ושותקים. אין להם שום עניין משותף לדבר עליו. אפילו לא פוליטיקה או כלכלה. ז'ד מספר לאביו שהוא מתכונן לתערוכת יחיד בסתיו, ומנהל הגלריה שלו מחפש סופר שיכתוב מאמר בקטלוג. הוא חשב על וולבק. כמומחה שהפך לסוג של צורת כתיבה מודרנית, הסופר עצמו כדמות, אמתית או רק בשמו נכנס לסיפור ומבלבל בין הבדיון למציאות שהיא בדיונית גם היא בספר, כמובן. הוא סופר טוב, אומר לו אביו. יש לו תפיסה נכונה למדי של החברה. והשתיקה חזרה ונמשכה.

 בבית בלילה הוא שומע רעשים ורואה שחסרי בית השתלטו על חצר הבניין וחוגגים שם את חג המולד. הוא מסתכל שוב בתמונת האמנים שלו ובמחוות כעס מנקר את עיניו של הירסט. בתהליך הסמלי האדיפאלי הזה של ניקור עיניים, כשאנחנו מכירים כבר את הגיבור וחלק מהנושאים שיעסיקו אותו נגמרת פתיחת הספר. מכאן ממשיכים לפרק הראשון.

אמו של ז'ד התאבדה כשהיה צעיר מכדי להבין ואביו גידל אותו, כמעט בלי להיות נוכח בשל עיסוקיו. ז'ד התחיל לצייר בעודו ילד קטן. ילדים אחרים ציירו מפלצות מדממות. הוא צייר פרחים. הואגינות של הטבע, מבלי שהבין עדיין.

 "שאלת היופי היא משנית בציור. ציירי העבר הגדולים נחשבו כאלה כאשר פתחו ראית עולם עקבית וחדשנית כאחת. מכאן שציירו תמיד באותו אופן והשתמשו באותה שיטה כדי להפוך את האובייקטים בעולם לאובייקטים ציוריים"

 האם וולבק מדבר רק על עולם ציור. אוו שמא הוא מסביר גם עולם הכתיבה. כן, הפעם וולבק עומד לערב אותנו בעולם היצירה. אמנות ומשמעותה.

 ז'ד הקדיש את חייו המקצועיים ליצירת ייצוגים של העולם. ייצוגים ביקורתיים. כשעבר משבר יציר החל לצלם במקום לצייר. צילום של אובייקטים מתועשים של העולם. ברגים, אקדחים מחסניות דיו. מורי האמנות הוקירו את עבודתו. כשסיים את לימודי האמנות היו בידיו אחד עשרה אלף צילומים, אותם העלה על דיסק בגודל 640 ג'יגה בייט.

 אביו מעולם לא הזכיר את אמו של ז'ד. לעתים רחוקות דיברו. כשגמר את לימודיו והפך להיות צלם מקצועי אמר לו אביו:

 "אם אתה מתכוון לפרנס את עצמך מאמנות, אני שמח שאתה עצמאי. לא מעט צעירים שרצו להיות אמנים נתמכו בידי הוריהם. זה משונה, אפשר לחשוב שהצורך להתבטא, להשאיר חותם על העולם הוא כוח רב עצמה. זה לא מספיק. מה שדוחף אנשים באמת להתעלות על עצמו. הוא הצורך הפשוט בכסף"

ז'ד עוזב את בית אביו ונוסע לפריז. בפריז התמסר לפרויקט אחד בלבד. לספק תיאור אובייקטיבי של העולם. כשמתה סבתו והוא היה צריך לנסוע לאזור שאיננו מכיר היטב קנה מפת מישלן, בה גילה את היופי הממשי. מפה בעלת יופי נשגב. השרטוט הבהיר והמורכב הצבעים שהשתמשו בהם. נהדר. מאז החל לצלם ולעבד חלקי מפות מישלן, בעיקר של אזורי הפרובינציה.

 התחיל לצייר כשעוד היה ילד, אך בעוד ילדים אחרים ציירו מפלצות נוטפות דם הוא צייר פרחים, מבלי להבין כמובן שהוא מצייר את הואגינות של הטבע. עכשיו הוא מצלם מפות.

 בתערוכה שלו הוא פוגש את אולגה, אחת הנשים היפות בפריז. היא אוהבת את העבודה שלו, היא גם עובדת במישלן. כעת יאהבו גם אחד את השני. מבקר אמנות אומר לו

"בחוגים המקצועיים חושבים שלצלם את שדיה של פמלה אנדרסון מכובד פחות מלצלם גופה מפוזרת של מחבל, למרות שמשתמשים באותה עדשה והדרישות הטכניות זהות. הספרות בתור תחום שחוקה לחלוטין. היום כדי לשכב עם אישה יפה צריך להיות אמן"

 ז'ד הוא אמן. הוא שוכב עם אחת משלושת הנשים היפות בפריז.

 מול צילום לוויני של אזור מסוים, שנראה כולו כמו כתם כחלחל ירקרק תלה את צילום המפה של אותו אזור, שכולו צבעים מסמני כבישים ומיני מקומות. המפה מעניינת יותר מהטריטוריה קרא לצמד התמונות. תערוכה מנקודת ראותו של האל, כתבו בביקורת.

 ואז נכנסת לתמונה הכלכלה. מנהל מפות משלין מזמין אותו לפגישה. הם כמובן לא יתערבו באופן ישיר, עדי שלא יאמרו שהם משפיעים על האמן ושוק האמנות. אבל הם יפתחו לו אתר אינטרנט, ששמם כמובן לא יופיע בו, והוא יוכל, בעזרת טכנאי המחשב שלהם, כמובן, להעלות ולמכור תמונות שלו. הם יישארו הגונים ואפילו לא יעלו את מחיר המפות, למרות הביקוש שעלה בעקבות התערוכה. את התמונות הראשונות מכר ב מאתיים יורו, הן נחטפו מיד. את הסדרה הבאה כבר מכר באלפיים. כעת ידע את מחיר השוק שלו.

 אולגה מבשרת לז'ד שהחברה, מישלן, שולחת אותה לעבוד ברוסיה במשכורת משולשת. ז'ד שלא מורגל באנשים והיה תמיד לבד עד שהתאגד במיקרו התארגנות זוגית המבטיחה מין סדיר וכשירצו גם התרבות, נשאר לבד. בריקנות קיומו החל להשמיד את כל עבודות האמנות שיצר ממפות מישלין. זרק את כולן לפח. ז'ד נפרד גם מההסכם שלו עם מישלין.

 אחרי תקופת דיכאון ריקנות ובהייה בכלום מצא את עצמו מתחיל לצייר בצע שמן. בהתחלה אנשים בעלי מקצועות הולכים ונעלמים. בהמשך יגיע לציור בו ביל גייטס וסטיב ג'ובס משוחחים על עתיד עולם המחשבים.

 שבע שנים צייר את המקצועות הנעלמים ולא יצר שום קשר אנושי חדש. ואז הגיע אל הציור שפתח את המסע עם ז'ד. קונס והירסט מחלקים את שוק האמנות. במסע שעשה עד כה היה צריך לעשות את הסיבוב ולהגיע בסופו לצייר אמן. הגיע הזמן, אחרי כל הבדידות זו שיראה את יצירותיו לציבור. הגיע זמן שיחזור ויתקשר לוולבק שיכתוב את קטלוג התערוכה. וולבק המתבודד והמיזנטרופ.

 ז'ד טס לאירלנד בה חי וולבק. לפחות זה שבספר. הסופר מסבך את ז'ד בשיחה חסרת פשר על רדיאטורים חשמליים. מתאר את שגרת חייו כזו בה הוא לוקח כדור שינה בארבע אחרי הצהרים וישן עד תשע בבוקר, קם ומסתובב מעט, בארבע שוב חושך. בקיץ קשה לו יותר השקיעות והזריחות כמו באיזו אופרה מחורבנת, צבעים מתחלפים. בלתי נסבל. מביא רצון להתאבד. וולבק מסכים לכתוב הקדמה לתערוכתו של ז'ד , למרות שלדעתו בצרפת שונאים אותו, מה שלא יעזור לתערוכה. העובדים הזרים באירלנד הם פולנים. הם התפתו להאמין שאירלנד עדיין מדינה השומרת על הקתוליות שלה באדיקות.

 אני חש סולידריות קלושה עם המין האנושי, אומר וולבק. תחושת השייכות שלי מתמעטת עם כל יום שחולף. הוא מסביר לז'ד, ואולי לנו את המרכיבים שהביאו לכתיבה שלו.

 ז'ד מציע לוולבק לצייר אותו ומתפתחת שיחה על ציור. פיקסו זה מכוער. הוא מצייר עולם מפלצתי כי נשמתו מפלצתית. אין שום סיבה להציג את הציורים שלו. אין אצלו אור. רק שרבוט זקפתי שיכול לפתות בנות שישים עם חשבונות בנק תפוחים.

 התערוכה של ז'ד זוכה להצלחה ענקית. ציורים נמכרים בחמש מאות אלף יורו. אחרי החלוקה עם הגלריסט שלו יישארו בידיו כחמש עשר מליון יורו ויזניקו אותו לא רק לצמרת האמנות אלא גם לרשימת העשירים. התמונה שזכתה להצעת המיר הגבוהה ביותר היה הציור של ביל גייטס וסטיב ג'ובס, ייתכן שג'ובס עצמו קנה אותה. כחמישים מעשירי העולם ביקשו שז'ד יצייר אותם תמורת מליון יורו הציור. האמנות כשוק כלכלי. ובין שאר התרגשויות התערוכה, אולגה חזרה לפריז.

בתוך ההתרגשות הרגשית משובה של אולגה, אביו מבשר לו שהוא גוסס מסרטן. למרות יחסיהם הקרירים עד כה, כעת מתעורר בו רגש חדש כלפי אביו. כעת, כשגמר לצייר את וולבק הוא התיישב לקרוא את ספריו, שלא קרא קודם לכן. הוא מבין שלא יצייר יותר. שיצטרך לאיזו התעוררות לכיוון חדש בציור.

 בשליש האחרון של הספר מזיז וולבק את גיבוריו הקודמים לצדדים וגונב את מרכז הבמה. הסופר וולבק שבספר נרצח. הגיבורים החדשים הם השוטרים החוקרים, וולבק הופך לגיבור דרך החקירה והתגליות המתגלות עליו.

 מי שמצפה לקבל עוד סטירת לחי בזמן הקריאה עשוי להתאכזב. הספר הזה שונה במצב הרוח שלו מספריו הקודמים. נראה שאת האגרסיות שלו הוא מיתן הפעם. עד כמה שניתן להגיד דבר כזה, עולם האמנות, ומי שלא סובל את פיקסו יוכל להזדהות, מי שמעריך את עצמתו של פיקאסו יחייך לעצמו על השטחיות של וולבק. וולבק כותב בשפה האינטלקטואלית הצרפתית, מצד שני לעתים הוא מפטפט בצורה הנוגדת את השפה. הוא משחק עם הקורא במשחק בוא נראה מי לא סובל את וולבק יותר, אתה הקורא או אני וולבק. והאמירות שיש לו לומר על נושאים שונים המקיפים את חיינו. יופי של ספר. למרות שזה וולבק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן