אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אגו וסאטורי -הארה


אגו וסאטורי -הארה - יער

אגו וסאטורי -הארה. 123rf stockphoto

גישות מיסטיות ואזוטריות שונות שמות דגש על עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי כלשהו. ההגעה למצב זה היא המהות והפסגה שלהן, (גם אם מורים ותלמידים לא מעטים לא יודו בכך). עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי זה נפוצה בקרב זרמים כגון: סופיזם, (סופיות), הינדואיזם, זן בודהיזם, בודהיזם, קונדאליני יוגה ועוד ועוד (אפילו קארל יונג כותב על כך כמצב רצוי ולא זו בלבד אלא שבהקדמה שלו לזן בודהיזם (יחד עם ט. ד. סוזוקי)  הוא מציע ויותר מרומז כי המטרה האמיתי של  הפסיכותרפיה היא לשנות ולשדרג את מצבו ההוויתי של המטופל). מצב זה יכול להיקרא בשמות שונים: הארה, התעוררות התודעה, סאטורי, סאמדהי, מוקשה, פריצת קונדליני Aparka Marg Kensho  ועוד

אך בכל הגישות הללו ישנו קטע מעבר, או דרגת קושי בעבודה הפנימית שקשה מאוד לעבור אותה. ההולך בדרך של עבודה פנימית לקראת הארה, סאטורי, התעוררות התודעה ועוד – מוצא עצמו, במוקדם או במאוחר, ניצב בפני קושי גדול, סתירה גדולה. ושני אלו (הסתירה והקושי)  נעוצים בעובדה שכדי לעשות זאת (להגיע למצב עילאי) על האדם לוותר (בהדרגה בדרך כלל)  על מה שהוא מגדיר כאני או עצמיות, שאינו אלא עצמיות לא מפותחת שניתן לקרא לה: אגו.

(ושוב, על ויתור על האני (האגו) כותב קארל יונג באותה הקדמה לזן בודהיזם: "באופן בסיסי, הפסיכותרפיה היא קשר דיאלקטי בין הרופא למטופל. זוהי שיחה בין שתי כוללויות רוחניות., שבה כל חוכמה היא רק כלי. המטרה היא שינוי; אכן לא כזה שנקבע מראש, אלא לאמיתו של דבר, שינוי שלא ניתן להגדירו, שהקריטריון היחיד לו הוא היעלמות האני-יות'').

אם העבודה הפנימית להשגת אותו מצב של סאטורי (מעתה ואילך אשתמש במונח זה בלבד, לשם בהירות) – כוללת את זה שהאדם צריך לוותר על מה שהוא תופס כעצמיותו, שזה עבורו – עצם קיומו - אז זה נראה בעיניו לא רק משימה בלתי אפשרית, אלא גם מצב בלתי רצוי לחלוטין מבחינתו. שהרי מה הטעם לעבור מקומה אחת לקומה גבוהה יותר כשלאחר שהמעבר מתבצע - אתה עצמך נשאר בקומה התחתונה? כך הוא תופס זאת ברגע שהוא מגיע לסדרה של תביעות בלתי מתפשרות מצד המסדר, בית הספר האזוטרי או המורה הרוחני.

לשון אחר, במהלך העבודה הפנימית, התלמיד קולט, יותר ויותר, שכדי להגיע לסאטורי  - עליו לוותר בהדרגה ויותר ויותר – על המרכיבים שמבחינתו הם חלק בלתי נפרד מהיותו הוא. והכוונה בין היתר, לויתור על הדומיננטיות העצומה של רגשותיו הלא מרוסנים על חייו ובעיקר על ההזדהות שלו עם רגשותיו. אדם ברמת האגו תופס את רגשותיו כחלק ממנו, ובתהליך של עבודה פנימית לקראת מצב של סאטורי, עליו לוותר על תפיסה זו ולהבין כי רגשותיו אינם הוא ולא רק זה, אלא שהם יכולים להפריע לו להגיע למצב של אני אמיתי, אני גבוה.

כשהוא מבין את הבחירה בעבודה פנימית לקראת סאטורי כמותנית בוויתור על האגו (ועל ההזדהות עם רגשותיו כחלק בלתי נפרד מעצמיותו ומן הזהות האישית שלו)  - רוב ההולכים בדרך זו, 'בוחרים', או בעצם נכנעים, להעדפה של האגו, כי שוב, המחשבה על חיים ללא אגו נתפסים בעיניהם כאבסורד שלא ניתן לצלוח אותו. הדבר גם יכול להיות משול לאדם שעובד כל ימיו כדי להגיע למשרה ניהולית בכירה וכשהוא מגיע לשם הוא מתבשר כי עליו לוותר על המשכורת ועל הסטאטוס הניהולי, עם כל הכיבודים שנלווים לזה.

כי בסופו של דבר האדם, וכולל אלה שבוחרים בנתיב של עבודה פנימית לקראת סאטורי – הוא יצור אנוכי, חי על מנת לדאוג לעצמו ולספק כמה שיותר שאת התאוות והמאוויים של האגו.  וקשה, אם לא בלתי אפשרי לוותר או להתגבר על מצב הוויתי זה.

ודבר זה אינו קל להבנה. זה לא באמת שלא תהיה לו עצמיות ומרכז כובד אישי – בהגיעו למצב של סאטורי. הוא צריך לוותר על מרכז כובד עצמי נמוך (אגו) על מנת להצמיח מצב של עצמיות בוגרת, מאוחדת ופרמננטית. אפשר לקרא לה: עצמיות תודעתית (במקום זו של האגו, שניתן לקרא לה: עצמיות רגשית, או פסיכולוגית). והבעיה היא שתוך כדי ויתור הדרגתי על מנעמי, מדוחי ופיתויי האגו, הוא נאלץ לוותר על מרכז הכובד העצמיותי היחיד שיש לו, מבלי שעדין הצמיח מרכז כובד חליפי גבוה. מצב הביניים הזה (עליו כתבתי במאמר אחר: ''מצב הביניים בין שתי רמות תודעה'',) הוא ואקום, או אין, או ריקות, שהיא בלתי נסבלת. היא מלווה בפחד גדול מפני היעלמות, שקיעה לתוך מצב של להיות מבלי להיות. מה שהיה המשענת והוודאות שלך עד כה (האגו) - הולך ומאבד מממשותו (במידה והוא ממלא אחר דרישות הדרך והמורה) ועדיין אין לו מרכז כובד גבוה יציב.

מבלי המעבר הזה ממרכז כובד עצמיותי נמוך, למרכז כובד עצמיותי גבוה - אין אפשרות להגיע לסאטורי. קודם כל עליו להגיע למצב של 'אין אני', אחר כך להתגבשות של מרכז כובד נפשי-תודעתי גבוה ורק אחר כך – סאטורי. כי הסאטורי לא יכול 'להישען' על מרכז כובד גס ולא מעובד, זה כמו ניסיון להדליק אש כשחומר הבעירה הוא מתכת או מים. כדי שהאש 'תתפוס' - על המתכת לעבור, כביכול, מעין טרנספורמציה למצב של עץ או נייר, או דלק, ורק אז האש (סאטורי) אפשרית. (וזה בדיוק מה שהאלכימיסטים הקדומים התכוונו אליו כשהם התייחסו בכתבים שלהם על הפיכת העופרת לזהב. הם התייחסו לטרנספורמציה של מרכז העצמיות).

מרכז עצמיות גבוה הינו מעודן ו'דליק' יותר מאשר האגו, שבהיותו גס ודחוס, לא נותן עצמו להיות עוגן לאנרגיות גבוהות (אש באנלוגיה).

ועם זאת, גם אם שוחר הסאטורי 'עשה בחירה' ו'ירד' מדרך העבודה הפנימית – עדיין זה מצב עדיף על פני חוסר האותנטיות של ההולכים בדרך הזו ומחזיקים בסטנדרד כפול; לא מוותרים על מאפייני האגו ועם זו ממשיכים כביכול לעשות את העבודה הפנימית כלפי חוץ. כי במצב השל 'הסטנדרד הכפול' – ההולך בדרך של עבודה פנימית יוצר אשליה אצל חבריו לדרך וגם אצל עצמו, אשליה שיש באפשרותו להגיע למצב של סאטורי, יחד עם אי וויתור על מאפייני האגו: הזדהות רגשית, לקיחת מה שקורה לו בחייו באופן אישי ואנוכי, התמכרות לרגשות סוערים ולא ממושמעים ועוד.

ואכן, השילוב הלא בריא והלא נכון הזה, בין עבודה פנימית לכאורה ובין התמסרות למדוחי האגו  - נפוץ מאוד, והוא המצב הפנימי היותר שכיח בקבוצות של עבודה פנימית (לקראת מצב של סאטורי) שהוזכרו בתחילת המאמר.

רובם הגדול אכן מאמין כי הוא עובד למען זיכוך נשמתו, הוויתו ותודעתו (לשם הגעה מצב של סאטורי)  בשעה שהסטנדרט הכפול של האגו והעבודה הפנימית - עושה את העבודה הפנימית לקשה הרבה יותר ומביאה את שוחר הסאטורי למצב של שחיקה (עייפות החומר). וזה מה שמוזר בגישה הלא אותנטית (שימור האגו) בתהליך של עבודה פנימית – דווקא חוסר האותנטיות הוא שעושה את העבודה לקשה כל כך, בשעה שמה שנראה כמאמץ חסר סיכוי להתגבר על האגו ועל הדומיננטיות הרגשית וההזדהות האישית עימה – אינו כה קשה כמו העירוב הזה בין שימור העצמיות הנמוכה - מחד ועשיית מאמץ להעלות את רמת העצמיות - מאידך. וזה יותר קשה כי יש כאן שחיה נגד זרם כפול, כל גישה עושה את העבודה לקראת הגישה הנוגדת – לקשה יותר. גישה שימור האגו עושה את העבודה הפנימית למעין שחייה נגד הזרם, ואילו גישת העבודה הפנימית עושה את גישת שימור האגו לשחייה נגד הזרם. השימור של שניהם (בגלל שכל צד, או רמה מתנגדת, או עומדת בסתירה, לצד השני)  - שוחק הרבה יותר מאשר הקדשת המאמץ להתעלות מעל לרמת האני הנמוך.

**

מסות ומאמרים רבים נוספים בנושאים דומים וזהים, באתר: 'דרך התודעה'.

**

גבריאל רעם, ירושלים, 19.6.13

תגובות

אגו סאטורי ורשתות

מאמר פיקנטי בנושאים מיסטיים.לא בטוח שהבנתי את כל הנושא הרוחני אבל זה מזכיר לי שבחקר המוח יש חוקרים שסבורים
שעלו על רשתות עצביות הפועלות בזמן "מנוחה"כלומר בזמן שהמוח לא עסוק במטלה ספציפית(למשל לדקלם שיר או לפתור מישוואה מתימטית.) ייתכן פעילות מסויימת כמו עיסוק ביוגה או מדיטציה מכינים או מכוונים את המוח לעודדפעילות זאת המוגדרת על ידי
חוקרי המוח חשיבה ספונטנית. חוקרים אחרים מעדיפים להגיד להעביר המוח לשליטת הטייס האוטומטי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם