אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לוצ'יה דה למרמור באופרה הישראלית


התמונה של דן לחמן
לוציה דה למרמור באופרה הישראלית

צילום: יוסי צבקר. באדיבות האופרה הישראלית

מכל האופרות של דוניצטי לוצ'יה היא הפופולארית מכולן, וכנראה גם הטובה והשלמה ביותר שכתב.

הוא התחיל לכתוב בשנת 1824 וכתב כעשר אופרות עד 1828 הן הוצגו אמנם אך לא זכו להצלחה גדולה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה ב1930 עם האפרה אן בולין שבה החל להראות כישרונו הממשי. אחריה באה האופרה שיקוי האהבה ודרכו לפופולאריות נסללה. לווקרציה בורג'יה ביססה את מעמדו. הוא כתב כ70 אופרות. לוצ'יה דה למרמור, עיבוד לספרו של וולטר סקוט היא הזוהרת מכולן. אופרה מושלמת המייצגת את מיטב הזרם הרומנטי האיטלקי. דוניצטי הוא מלחין של מנגינות יפות אך כאן הצליח לארוג עלילה דרמטית עם מוסיקה כובשת.

האופרה מכילה כמה מהמעמדים המפורסמים ביותר בעולם האופרה. השישייה המפורסמת וסצנת השיגעון היא אריית מבחן לזמרות. היא דורשת יכולת טכנית של הקול בצורה שמעט אריות קולורטורה דורשות. כמה וכמה זמרות בנו לעצמן קריירה בשירת האריה.

מי שגרמה לאופרה להתפרסם עוד יותר היא הזמרת מריה קאלאס. אצלה אפשר לשמוע את השיגעון. אצל אחרות אם לא ידעת שזו אריית שיגעון אפשר היה לחשוב שהן שרות על רוח אביב ופריחת פרחים.

לכל מי ששמע וגדל על ההקלטה שלה קשה מאוד לקבל אינטרפרטציות אחרות. הרבה זמרות סופרן שרו את התפקיד כשארית השיגעון משמשת להן הוכחה ליכולתן הטכנית. קאלאס אמרה שטכניקה איננה מספיקה. לכל צליל יש משמעות פנימית ואי אפשר לשיר רק את הסולמות ביופי. ואכן אצלה השיגעון נשמע בכל צליל כשהיא מחליפה מצבי רוח שונים בתוך הטונים. למרות אורך הקריירה שלה קאלאס הופיעה על הבמה רק 535 פעמים. את לוצ'יה שרה 43 פעמים. היא הקליטה את האופרה פעמיים. בצעירותה בהקלטת מופת ומאוחר יותר בהקלטה פחות טובה כשקולה כבר בגד בה. מלבד שתי ההקלטות הללו היו לי בזמנו עוד שתי הקלטות פיראטיות מהופעות חיות בהן הוכיחה שהיא עושה בחיים כל מה שה שעשתה בהקלטות. לא היה צריך לערוך את ההופעות החיות המושלמות.

קצת אחרי קאלאס שרה את התפקיד ג'והן סאטרלנד. זמרת בעלת קול נפלא ( בניגוד לקאלאס) ויכולת טכנית שלא תאומן. כשהגיעה לטונים הגבוהים ביותר הייתה הרגשה שאיננה ממשיכה רק מפני שדוניצטי לא כתב טונים גבוהים יותר.

קצת לא הוגן להתחיל לכתוב כך על לוצ'יה באופרה הישראלית. יש איכות שאיננה מושגת יוותר מפעם בדור.

סיפור העלילה של האופרה עוסק באהבה דרמטית טראגית כמו רבות מהאופרות הרומנטיות. האופרה מתרחשת בסקוטלנד. כאן עומדת בבסיס העלילה סיבה פוליטית לכאורה. תפיסת המלכות ידי מרי סטוארט ושינוי מעמדם של אנשי אצולה שהיו בעדה או נגדה.
לוצ'יה מאוהבת באדגרדו ששיך לבית אצולה שונה מזה של משפחתה. אנריקו אחיה איננו מרשה לקיים את הקשר, אך היא נשבעת שבועת אמונים לאדגרדו שצריך לנסוע לצרפת להשיג עזרה. אחיה מזייף מכתב מאדגרדו האומר שמצא בצרפת אישה אחרת והוא מאוהב בה. אנריקו משיא אותה לגבר אחר ממשפחת אצילים מהצד הפוליטי העלה. בחתונה מופיע לפתע אדגרדו ששב ומטיח בה האשמות על אי נאמנותה לשבועה אך היא כבר חתמה על חוזה הנישואין ואינה יכולה לחזור בה. בלילה הורגת לוצ'יה את בעלה ונתקפת בשיגעון שבסופו היא מתה. אדגרדו מבין מה קרה והורג את עצמו בקברה ליד גופתה של לוצ'יה . תערובת של כל הטרגדיות הרומנטיות החל מרומאו ויוליה של שקספיר צעירים המתאהבים בבן משפחה אויבת. אהבה שסופה מוות.

יש אופרות שהולכים לשמוע בהן בעיקר את הטנור או הבס ויש כאלה שתפקיד האישה הוא המושך את הקהל. לוצ'יה מושכת כמובן בשל תפקידה של לוצ'יה ובעיקר סצנת השיגעון שלה. נכון שיש לה אריה יפה כשהיא מופיעה לראשונה ועוד כמה מעמדים יפים אך כולם דרוכים ומחכים לביצוע של אריית השיגעון. מסכן הטנור ששר את אדגרדו בעוד תמונה אחרי השיגעון ומסיימת את האופרה.

אמיליו סאחי הבמאי עם אנריקו בורדליני התפאורן יצר במה מאוד יפה לעין ופונקצוינלית מאוד שבעזרת מסכים שקופים העולים ויורדים משנה את מקומות ההתרחשות. את הבמה מכסות מלמעלה קשתות תקרה המשוות צורה של הטירה בה מתרחשת העלילה. מסביב הקירות בנויים מתכת מבריקה הגורם לאולם להראות עשיר ונוצץ. מיטתה של לוצ'יה תופיע לרגע ותעלם בתקרה, רמז ראשוני לחשיבות חדרה הפרטי.

סאחי מגלה יכולות בימוי טובות. במעט הרגעים שהמקהלה נכנסת לבמה הוא מעמיד אותה בצורה מעניינת ויוצר תנועה במרחב הבמה, דבר שאי אפשר לעשות בסצנות הקטנות של שניים שלושה אנשים בסצנה.

התמונה הראשונה היא של מקהלת גברים אנשי החצר של אנריקו הלבושים חליפות וכובעים שחורים. בהתחלה הם יושבים על כסאות ואז הם קמים לאט פה אחד שם אחד עד שכולם נעמדים ויוצרים גוש שחור לרוחב הבמה וכל השחור הזה לא מבשר טובות
בתמונה השנייה עוברת לחדרה של לוצ'יה. המסך האחורי עולה ומתגלה מסך לבן המואר מאחור באור חזק ההופך את לוצ'יה והמשרתת לצלליות של עצמן.
בתמונת החתונה מכוסה הבמה בבד אדום ההופכת את האולם למפואר והפעם כל המקהלה, גברים ונשים מסתדרים עליה בצורות גיאומטריות. בהמשך כשלוצ'יה המשוגעת תרד מחדרה לאולם ושלא כמקובל שמלתה נשארת לבנה בלי כתמי דם בהמשך היא תתעטף בבד האדום הזה כסמל לדם ששפכה. ובסוף התמונה הבד נשאב אחורנית בתנופה כו הדם, כמו החזרה אל השחור.

דניאל אורן הוליך את התזמורת ביד רמה, הוציא ממנה צליל שלא תמיד היא מגיעה אליו. ואני בטוח שהזמרים מאוד בוטחים בו . הוא רגיש להם ומקשיב להם ואפילו מוחא להם כף אחרי אריות קשת.

אחד הקטעים המפורסמים ביותר באופרה היא השישייה. שישה זמרים שרים יחד כל אחד על רגש שונה ויוצרים יחד אנסמבל נפלא. הביצוע כאן היה לעילה והקהל רצה הדרן שלא קיבל.

לוצ'יה הוא תפקיד תובעני מאוד לקולה של זמרת. אמרה לי פעם זמרת ששרה באופרה של אדיס דה פיליפ שבתפקיד כזה היא לא אוכלת מהבוקר, וגם אז שום דבר מתובל כדי לא לגרות את מיתרי הקול. היא לא מדברת מהצהרים אף מלה. רק בערב לפני שהיא עושה בתיאטרון חימום קול היא שותה כוס יין וצריכה לשמור שלא תחמם את הקול יותר מדי כי אז תגיע לסוף עם קול מתוח עייף ולא גמיש או שתתחיל אותו כך אם לא תחמם מספיק. לא קלים חיי זמרים.

הפעם יש בהפקה שלוש זמרות ששרות את לוצ'יה אני שמעתי את ג'סיקה פראט. לפראט יש טכניקה טובה וקול מצוין. כשהיא עולה לטונים הגבוהים ביותר בקולורטורות היא יכולה לשיר בפיניסמו שובה לב או בקול מלא לפי צורך האינטרפרטציה שלה. אולי איננה שחקנית גדולה אך היא נעה על הבמה בצורה נעימה לעין. היא משכנעת כאישה האוהבת וכאישה המשתגעת. בלב אריית השיגעון יש קטע קולורטורה מסובך אותו שרה הזמרת בליווי חליל המנגן יחד איתה. צריך להיות תיאום מדויק בין החלילן לזמרת. כאן העמיד דניאל אורן את חלילנית התזמורת על רגליה שפניה אל הבמה כדי ליצור קשר עין בין הנגנית לזמרת והדיוק היה מצוין.
את אדגרדו שר סלסו אלבלו טנור עם קול מלא ובעל צבעי בריטון לעתים. הוא היה מצוין לכל אורך האופרה. הן בדואט האהבה והן בתמונת הקבר אחרי מותה של לוצ'יה.

כל האחרים ממלאים את תפקידם היטב, הן באית הסולו ובאנסמבלים והשישיה מוכיחה זאת.

תגובות

בגדי המלך החדשים!

תרבות האופרות,היא תרבות אירופאית מימי הביניים האומרת ולא כלום בתרבות הישראלית. המחשבה כי תרבות האופרות היא פונקציה חד חד ערכית מוטעית, כלומר המחשבה ששוחר תרבות הוא אוהב אופרות,ואוהב אופרות הוא שוחר תרבות מוטעית ביסודה לא הייתי נדרש לסוגיה אלמלא התקציב הענק שתרבות הביניים הזו זוכה לו מתקציב משרד החינוך. המלך הוא עירום! ואת התקציבים ראוי להעביר לענפים אחרים של התרבות.
התמונה של דן לחמן

אופרה

הטענות שאתה מעלה נטענות כבר משנות השבעים. אלא שאופרה היא איחוד אמנויות רבות. מוסיקה, ציור ומחול. כשהביצוע טוב אתה נסחף רגשית ולא מסתכל עליה כמו משהו מימי הביניים, היא משתנה בהתאם לתקופה.
בכל עיר בינונית בעולם יש בית אופרה. בערים הגדולות שתיים. והם תמיד מךאים. בניו יורק 2 בפריז בנו לא מזמן את השניה בברלין 2. בוינה מינכן דרזדן קולון בארגנטינה מדריד ופראג. ואלו רק כמה מהמופרסמים.
וכולם בלי יוצא מהכלל מתוקצבים על ידי ערים מדינות ותורמים פרטיים.

מסכים עם עמדתו של דן. האופרה

מסכים עם עמדתו של דן. האופרה מצויינת ומשלבת אומנויות רבות. חוויה תרבותית אוניברסלית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן