אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בגרמניה קמה רפובליקה


רפובליקת ויימאר - בגרמניה קמה רפובליקה

בגרמניה קמה רפובליקה. רפובליקת ויאמר - קהל מתאסף לנאום של פיליפ שיידמן. Attribution: Bundesarchiv, B 145 Bild-P011502 / CC-BY-SA

ב-9 בנובמבר 1918, ישב הגנרל גרנר, סגנו של הגנרל הינדנבורג – המפקד של הצבא הקיסרי הגרמני המפסיד – עם מנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ודן עימם על עתידה של גרמניה לאחר התפטרותו ובריחתו של קיסרה, וילהלם השני והתפטרות הקנצלר, הנסיך מקסימיליאן פון באדן.

היה זה בבנין ה"רייכסטאג" בברלין. מתחת לבנין התאסף המון רב, שציפה להתפתחויות.

גם בקצהו השני של הרחוב, בארמון הקיסר, נתאסף קהל רב. שם עמד לנאום קארל ליבקנכט, מנהיגם של המרכסיסטים, ולהכריז על רפובליקה סובייטית. פיליפ שיידמן, אחד מראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שעמד לגשת אל החלון כדי לנאום לפני ההמונים, שמע על כך ומיד ניגש לחלון והכריז על הקמת הרפובליקה הגרמנית.

לא הוא ולא חבריו הסוציאל-דמוקרטים חפצו בכך. כאשר חזר לישיבה והודיע על כך לפרידריך אברט, ראש המפלגה, פרץ הלה בצעקות: "אין לך שום זכות להכריז על רפובליקה". שכן הישיבה ניסתה לדון בדרכים לשמר את המונרכיה גם אחרי הדחת הקיסר.[1]

אם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חפצה הייתה בכך, הרי שיתר המפלגות הלאומיות בודאי שלא חפצו ברפובליקה. שכן רוב רובה של גרמניה ראה במונרכיה אוטוקרטית דבר רצוי ואף נכון. העם לא חש סבל כלכלי או חוסר חירות, שכן תושבי גרמניה נהנו מרווחה כלכלית, חופש תרבותי, ואף מתחושת פטריוטיות מלכדת. רק מאורעות המלחמה גרמו במידה מסויימת לערעורה של יציבות זו, אך לא מבחינה אידיאולוגית, אלא מתוך עייפות מתלאות המלחמה.

כך שההכרזה על רפובליקה, לא הביאה בכנפיה שום התלהבות. אבל היות ושביתת הנשק עם אויבותיה של גרמניה הותנתה בין היתר בשינוי פני המשטר שבו ראו בעלות הברית את המקור לתוקפנותה של גרמניה, הרי בדיעבד הסכימו הגרמנים לראות בדבר זה רע הכרחי לתקופה. הם מעולם לא השלימו עם כך באמת.

********

 ב-11 בנובמבר 1918 הוכרזה שביתת הנשק בין גרמניה לבעלות הברית.

גרמניה נשמה לרווחה. אזרחי גרמניה קיוו שעתה יחזרו הדברים לקדמותם.

המציאות טפחה על פניהם מהר מכפי שציפו. בינואר 1919, החלו בצרפת שיחות השלום בין האומות המנצחות והמנוצחות.

האם היו אלו שיחות?

או שמא נכפה על גרמניה, האויב הגדול והעיקרי, חוזה משפיל ומנצל? גרמניה אולצה לכאורה לחתום על הסכם שלום משפיל בניגוד לרצונה.[2] חלקים רבים נקרעו מגרמניה לטובת צרפת, פולין, בלגיה, ודנמרק (ס"ה כשבעה מליון גרמנים של הרייך). שילומים עצומים הוטלו על גרמניה כדי לשלם את נזקי המלחמה שגרמה לשכנותיה ויריבותיה. צבאה של גרמניה פורק לכדי מאה אלף חייל, ללא מטה כללי, ללא חיל אויר, ועם צי להגנת חופים בלבד.

האם נעשה הדבר בצדק? רק זמן לא רב לפני כן נחתם הסכם שלום משפיל בהרבה בין גרמניה הקיסרית לבין הרפובליקה הסובייטית החדשה, שבו נאלצה ברית המועצות לוותר על שטחים עצומים למען יציאתה משדה הקרב. יטען הטוען: מה שמותר לגרמנים, מדוע שיהיה אסור ליריביהם?

אך האם נעשה הדבר בתבונה? האם השפלתה של אומה כה גאה כגרמניה, שעמדה לפני ניצחון, וחשה שהפסידה אותו ברגע האחרון, תביא לשלום באירופה? מה היו השיקולים שהנחו את מעצבי ההסכם, והאם צדקו בשיקוליהם? או אולי להיפך, האם היה צריך להחמיר עם גרמניה הרבה יותר מאשר אכן נעשה?

***********

דעות ההסטוריונים, כמו דעות המדינאים שישבו על המדוכה באותה עת, חלוקות. חלק גדול מהמדינאים בבריטניה, יריבתה הגדולה של גרמניה לצידה של צרפת, טען שאין לכפות על גרמניה תנאים כה קשים. הדבר אך יגרום להתמרמרות, ובסופו של דבר תמצא גרמניה דרך להשתחרר ממגבלות אלו, ולנקום את השפלתה.

לעומת זאת בצרפת, ואף בבריטניה, נשמעו קולותיהם של מדינאים רבים שטענו שההסכם הינו אך הרע במיעוטו, ושצריך לנקוט נגד גרמניה צעדים חמורים בהרבה.

לכאורה ניתן לומר, על פי תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה, שהשניים צדקו בטענתם. גרמניה ציפתה לגואל, והוא בא בדמותו של היטלר. אבל גם אם היה זה מישהו פחות אכזר, הרי שהיו סיכויים רבים לכך שהייתה פורצת מלחמת רוויזיה, שמטרתה לפחות להחזיר את השטחים שלטענת גרמניה היו חלק מה"פאטרלאנד".

יתר על כן, השאיפה הגרמנית של "דראנג נאך אוסט" (להתקדם לעבר המזרח) לא הייתה נחלתו של היטלר בלבד. גם דעתו של הגנרל הנס פון זקט, מפקדו של ה"רייכסווהר", הצבא הגרמני המוקטן שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהיה אדם שקול מאד, הייתה בעד המזרח.[3]

אחרי מלחמת העולם הראשונה לא הייתה גרמניה תחת משטר כיבוש, עריה לא הוחרבו על ידי הפצצות, ראשיה לא הועמדו למשפט על פשעי מלחמה על ידי טריבונל בינלאומי. המשטר שהוקם בה, שהיה בתחילה סוציאל-דמוקרטי, הומר במהרה במשטר ימני-שוביניסטי. הצבא היה הבוחש כל העת בפוליטיקה מאחורי הקלעים.

גם אם העם הגרמני לא רצה לקבל את היטלר מיד, והוא נאלץ לעלות לשלטון תוך כדי תככים פוליטיים, וכריתת ברית עם הצבא ועם היונקרים הפרוסים – הרי שלא הייתה התנגדות עממית רחבה לעלייתו לשלטון, כפי שהיה מתבקש בארץ כמו בריטניה או צרפת. המוני גרמניה לא יצאו לרחובות, וצבאה לא התמרד.

רק ריסוקה הצבאי והפוליטי של גרמניה הפך אותה מארץ שוביניסטית בעלת שאיפות התפשטות על חשבון שכנותיה, לארץ בעלת צביון דמוקרטי. עד כמה שנראה, לא הייתה נוצרת התפתחות אבולוציונית איטית שהייתה מביאה את גרמניה ממדינה מיליטריסטית למדינה שוחרת שלום וקידמה. מלחמת העולם השניה היא שגרמה לכך, כפי שגרמה לתוצאות קיצוניות אצל מדינות רבות אחרות.

***********

אך הבה ונחזור למהלך ההסטוריה.

היות וחוקתה של הרפובליקה הגרמנית הצעירה הוכרזה בעיר וויימאר, כונתה זו מאז "רפובליקת ויימאר". נשיאה של הרפובליקה היה פרידריך אברט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כפי שכבר נאמר לעיל, לא שאפה רפובליקת ויימאר לשינויים קיצוניים במשטרה של גרמניה. כל מטרתה הייתה לשמור על היציבות ועל מניעת השתלטותן של קבוצות קיצוניות מימין ומשמאל על גרמניה או חלקים ממנה.

הרפובליקה התקיימה למעשה בחסדי הצבא. כל עת שהצבא חפץ בקיומה – היא המשיכה להתקיים. ברגע שהוא החליט למסור אותה לידי הנאצים – היא חדלה להתקיים. אך אין לומר, כנזכר לעיל, שמטרתה הייתה להגיע לנרמול יחסים אמיתי עם שכנותיה, בדומה לנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה.

הצבא הקטן בן מאה אלף החייל, היה המרכז לצבאות לויין שהופעלו על ידיו, כגון ה"פרייקורפס", ה"רייכסווהר השחור", ועוד. הוא חתר כל העת להלחם בשמאל, ולשם כך חיסל את מרידת ארגון "ספרטקוס", שרצה להקים רפובליקה סובייטית, ורצח את ראשיו, קארל ליבקנכט ורוזה לוכסנבורג. מאידך הוא חיסל גם מרידות ימניות שאיימו על היציבות בגרמניה. תוך כדי כך הוא בנה את עצמו כמפקדה כללית, שאמורה לשמש כשלד לצבא גדול האמור לקום בבא העת.[4]

מנהיגי הרפובליקה החדשה ראו את הדברים עם הצבא עין בעין. הם כרתו ברית צבאית חשאית עם ברית המועצות בראפאלו, עיירה איטלקית קטנה, בשנת 1922, ברית זו איפשרה ל"רייכסווהר" לבצע אימונים צבאיים חדשניים בקאזאן אשר בברית המועצות. הממונה על אימונים אלו היה קצין קשר צעיר בשם היינץ גודריאן, שעליו עוד ידובר הרבה. במהרה הפך גודריאן למומחה בלוחמת טנקים.

כלי נשק חדשים, וטקטיקות צבאיות חדשות נוסו על ידי ה"רייכסווהר". ברור לכל שלא היו אלו למטרות הגנה. מטכ"ל סתרים הוקם, ותכניות מלחמה אסטרטגיות הותוו על ידי צוותים מיוחדים. דברים אלו נעשו בפירוש בעידודן של כל ממשלות הרפובליקה.

***********

המנהיג הבולט של גרמניה בשנים 1924 – 1929, היה שר החוץ שטרזמאן. הוא ניסה להשיג בדרכי שלום את מה שפחדה גרמניה להשיג בדרך המלחמה בגלל חולשת צבאה.

שטרזמאן היה למעשה עלה התאנה שהיה אמור לכסות את כוונותיה האמיתיות של גרמניה.[5] הוא דאג ליצור תחושת אמון כלפי גרמניה, שתאפשר להוריד הגבלות רבות שהוטלו עליה בחוזה השלום.

מותו של שטרזמאן ב-1929, איפשר לצבא להעלות לשלטון את הקנצלר ברינינג. למעשה הוא שלט באמצעות צו 48 של חוקת הרפובליקה, שאיפשר למעשה שלטון חרום, מבלי הזדקקות ל"רייכסטאג". ברינינג היה זה שהחל בחימושה המזורז של גרמניה, מבלי הפרעות מצד המפלגות, היות והוא שלט למעשה שלטון דיקטטורי.

אל קלחת רותחת זו, שציפתה לאיש שירים את המכסה ויאפשר לה לפרוץ החוצה – הגיע האיש המיוחל. שמו היה אדולף היטלר.

-----------------------------------------------------------------------------

[1] ע"פ הספר: "עולם בסנוורים" מאת ליאופולד שווארצשילד, הוצאת "עם עובד".

[2] עיין בפרק א בספרו של גנרל פולר: "מלחמת העולם השניה" (הוצאת מערכות), ובפרק א בספרו של פרופסור קאר "יחסים בינלאומיים בין שני מלחמות העולם (הוצאת עם הספר).

[3] עיין בספרו של פרופסור יהודה ואלך "תורות צבאיות" (הוצאת מערכות) בפרק המוקדש לפון זקט.

[4] אמנם עיין בספר הנ"ל של פרופסור ואלך, בפרק על זקט, שלמעשה ראה בצבא מקצועי קטן את הדרך האידיאלית. אך דבר זה לא היווה סתירה לדעותיו התוקפניות; עיין בספרו של עדו הכט "ההבקעה המערכתית בחשיבה הצבאית הגרמנית" (הוצאת מערכות), בפרק חמישי.

[5] עיין בספרו של פרופסור טיילור "מהלך ההסטוריה הגרמנית" (הוצאת זמורה ביתן מודן) פרק י"א, המתאר את רפובליקת ויימאר, ואת תפקידו של שטרזמאן. גם הספר "עולם בסנוורים" נוקט באותה גישה; עיין שם בחלק שלישי, פרק א.

 

רפובליקת ויימאר

תגובות

המיליטריזם הגרמני

אני מסכים עם כותב המאמר. המיליטריזם הגרמני לא נעלם עם הופעת רפובליקת ווימאר. על מנת לעקור את המיליטריזם הגרמני היה צריך מלחמה עולמית נוספת, תבוסה גרמנית גדולה מהתבוסה במלחמת העולם הראשונה, קריעה של גרמניה ל-2 ונוכחות צבאית פיסית של בעלות הברית בשטח לטובת ביצוע של דה-מליטריזציה ודה-נאציפיקציה. רק הצעדים הללו בנוסף לדור חדש שנולד למציאות אחרת יכלו לעקור את המליטריזם הגרמני והפרוסי שהוא בן מאות שנים.
עם זאת, המאמר לא מסביר את עליית הנאציזם. יש הבדל בין נאציזם ומיליטריזם. והאחד אינו אומר בהכרח את השני. במילים אחרות, מדוע המיליטריזם הגרמני השורשי התגשם באמצעות נאציזם.

לשם כך יש צורך במחקר מעמיק שמבין את התרבות הגרמנית לעומקה ומבין גם את רוח התקופה כי הרי משטרים דמויי נאציזם קמו בעוד מקומות באירופה - איטליה וספרד.
לדעתי שנות ה 20 וה-30 הן השיא של מגמה שהחלה בסוף המאה ה 19 של משטר ההמונים - בסגנון ארנס יונגר. אבל זה עדיין לא מספיק להסביר איך בגרמניה נוצרה התופעה הנאצית ודווקא בגרמניה.

תגובה לתגובה

בס"ד
תודה לך צביקה על תגובתך.
רציתי רק להבהיר שמלחמה באירופה הייתה פורצת בכל מקרה.
לא התכוונתי כלל לדון כיצד הצליח הנאציזם בגרמניה, והאם היה מצליח באותה מידה בכל ארץ אירופאית אחרת.
אני מציע לך לקרוא את התגובות ואת התגובות לתגובות במאמר שלי: "מה גרם לגרמניה לצאת למלחמת העולם השניה", שם ישנו דיון בנושא שהעלית.
בתגובות שם יש גם הפניות לחומר כתוב בנושא.
אני מקווה לכתוב בע"ה בקרוב מאמר נפרד בענין זה.

גרמניה

לדעתי המאמר הוא במידה רבה החמצה. במאמר הקודם ציין הכותב שלגרמניה לא היה רקע של התפשטות יותר מלשכניה.לזה אפשר להוסיף שניצני המיליטרליזם הגרמני היו נעוצים בין השאר בתחושה שהאמפריאליזם הבריטי והצרפתי העניק למדינות אלה
יתרון לא הוגן במסחר.ראוי לציין גם שרפובליקת ויימאר הייתה הצלחה מסחררת בשני מישורים1 התאוששות כלכלית מדהימה
במחצית שנות העשרים. 2.פריחה תרבותית(למשל ברכט). לדעתי שני גורמים עיקריים מוטטו את רפובליקת ויימאר
1.השלכות המשבר הכלכלי בארצות הברית בתחילת שנו ה30. בין ההשלכות אפשר למנות את הפסקת הלוואות מארצות הברית
לגרמניה ועצירת השקעות צימצום המסחר הימי סגירת מפעלים התמוטטות בנקים אבטלה ועוד. כלכלת גרמניה התרסקה. השאלה
למה הגרמנים הגיבו כמו שהגיבו ולא כמו בני עמים אחרים כמו אמריקאים או בריטים שגם הם היו במצוקה נוראה? זה מוביל לגורם השני. 2. לגרמניה חסרה הייתה מסורת דמוקרטית ניבנת ואבולוציונית כמו במערב אירופה וצפון אמריקה. הדמוקרטיות המערביות נוצרו סביב אמנה חברתית בתהליך -איטי- שהוביל לחברה אינקלוסיבית הרואה במדינה מכשיר. בגרמניה התגבשה
הלאומיות על בסיס דם ו אדמה עם-"פולק"- חברה הרואה המדינה מנגנון על חיוני שכל משבר המסכן אותה הוא איום קיומי
גם אם הוא משבר כלכלי- חברתי.אלה הם הבדלים מהותיים ןכך כאשר כלכלת גרמניה קרסה חיפשו הגרמנים איש חזק שיושיעם
ולאסוננו בנקודת הזמן ההיא היה שם גדול הפושעים בתולדות האנושות שניצל את ההזדמנות להשתלט על גרמניה
כל הנקודות שהעליתי הם ברמה של אולי ראשי פרקים שכן כל הנושא מצריך לימוד מעמיק המתפרס על מספר גדול של תחומים
שאינם ניתנים למיצוי במאמר אחד. מר העצני הנכבד: אהבתי יותר את מאמרך הקודם שבו הצגת נקודה מעניינת
שאני מסכים לה- ניתוח העבר הגרמני ההיסטורי- בהקשר צבאי- התפשטות לא יכול לבדו לנבא את מה שעתיד יהייה לקרות בגרמניה

תגובה לתגובה

בס"ד
גיורא היקר שלום!
תודה על התגובה החשובה.
רציתי רק להבהיר, שהמאמר אינו הגיגים אישיים שלי, אלא שיקוף של דעתם של הסטוריונים רבים.
רפובליקת ויימאר לא הייתה יציבה מהרגע הראשון מבחינה פוליטית. היא הוקמה כעלה תאנה לערות המיליטריזם. גרמניה אך חיפשה הזדמנות לפעול. שטרזמאן הלאומני הקיצוני מלפני מלחמת העולם ובה, לא הפך את עורו, אלא עטף אותו בעור כבש. הוא ניסה להשיג בלי נשק את מה שלא הצליחה גרמניה להשיג קודם: בידודה של צרפת במישור הבינלאומי, והצגתה כתוקפנית, ובעקבות כך רוויזיה של חוזה וורסאי. דבר זה לכשעצמו אין בו רע, אבל לא כשמאחוריו ניצבים אנשים כמו פון זקט והינדנבורג.
זה שגרמניה הפכה ליציבה מוניטרית, והייתה בה פריחה תרבותית (שהייתה דרך אגב בגרמניה כל השנים, וגם תחת השלטון הנאצי פעלו בה אישים כהיידגר ריכרד שטראוס וקאראיין), לא שינה את אופייה המיליטריסטי הפרוסי. הנהגת המדינה והצבא הלכו יד ביד כל העת, ורק חיכו לשעת כושר.
המשבר הכלכלי רק נתן אפשרות לפרי באושים כמפלגה הנאצית לתפוס מקום נכבד (לא מוחלט) במפה הפוליטית, כמו שגם המפלגה הקומוניסטית פרחה באותן שנים. זה שהמשבר לא גרם למדינות אחרות להתמוטטות חברתית ופוליטית, רק מחזק את הטענה עד כמה שברירית ובלתי יציבה הייתה הרפובליקה הצעירה.
לא באתי להסביר את עליית הנאציזם דווקא בגרמניה (זה נושא למאמר בפני עצמו). באתי רק להראות שגרמניה היתה בשלה לכך.
טענתך שלגרמניה לא היה עבר דמוקרטי מופיעה גם אצלי במאמר.
אני מקווה שבתגובתי הבהרתי נקודות שאולי לא הובנו במאמר עצמו, נואודה לך מאד אם יש לך הערות נוספות.

תוספת לדברי

בס"ד
רציתי רק להוסיף עוד נקודה, שהמיליטריזם הפרוסי כלל אינו קשור לקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. גרמניה תמיד התעניינה יותר באירופה מאשר בעולם מחוצה לה. עד סוף המאה ה-19 לא ניסתה גרמניה מעולם לבנות קולוניות מחוץ לאירופה, לעומת צרפת, בריטניה, הולנד, ספרד, ופורטוגל, שבמשך מאות שנים חיפשו וגילו ארצות חדשות, ונלחמו ביניהן על השליטה בהן.

התמונה של הידען הקטן

היסטוריה לבגרות

כבר שכחתי מזמן ונחמד להחכים מחדש

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני