אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מונולוג חמישי: מכתב לגיבור ספרי, ביבר הדמיונות


איורים: מונולוג חמישי: מכתב לגיבור ספרי, ביבר הדמיונות

איורים: מונולוג חמישי: מכתב לגיבור ספרי, ביבר הדמיונות. איורים מאת לימור שריר

מכתב לאיור פרי עטי מתוך ביבר הדמיונות – מסע לארץ הלא מודע

קטע מתוך ספרה החדש של לימור שריר: השתקפויות / בהוצאת כרמל

אני מעמידה אותך מולי במרכז הדף: ספק גירית, ספק עכבר, ספק יצור.

בטנך האובלית והמפוספסת נשענת על רגליך הדקות והמשונצות בקצותיהן, כרגלי צפרדע; כנפיך שמוטות ועיניך העגולות, הבלתי סימטריות, הבוקעות מתוך פניך המשולשים, נועצות בי מבט האומר תימהון. מלווים אותך יצורים דומים לך.         

בהינף קולמוס קיבלת חיים משלך וכמעט יצאת לקראתי מתוך הדף כשרגלי הקווים השעירות שהועדתי לך רועדות. אני מחבקת אותך ברגשות מעורבים, כאילו פגשתי חבר זר ומוכר. מתברר לי כי בשנים הארוכות שבהן נותרת שקוע באלמוניותך בתוך דפים מצהיבים מיושן בפינה של עליית הגג נדחקת גם לפינה שכוחה בתת המודע שלי, וכך נותרנו שנינו בבדידותנו באותו עולם שבין חלום להזיה.

כעת, כשאני מתכתבת עמך, מתברר לי שהכתיבה אליך אינה שונה במהותה מהתכתבותי עם גיבורי העלילות הדמיוניות של ספרי, אלא שהמילים כאן נושמות מתוך הקווים והשרטוטים. לפעמים אני חושבת שכוחם של אלה עולה על כוחן של המילים.

לעתים אתה עשוי כולך קווים וקימורים עדינים, מעוטר בפרחים ומבטך תמים; ולעתים צורתך דמוית כינור שמתוך בטנו מציצות כמה זוגות עיניים המתבוננות דרכה אל העולם; ולעתים אתה ציפור מסויטת, מנבאת שחורות, או מין חרק הכלוא בתוך קוריו ושואף לפרוץ החוצה.

האם אתה קרובם הרחוק של שאר היצורים פרי עטי – שכניך המצוירים בשאר דפי הספר?

נראה לי שאתה מתגלגל לך בין הדפים ומחליף את צורתך בתהליך של מטמורפוזה לשרשרת של דמויות רבגוניות מעולם הטבע המקבילות לעולם הפנימי שלי. ולכן, כאשר אני מתכתבת עם צורה אחת שלך כאילו התכתבתי עם כולן.

 ציפורים משונות, חילזון האוחז בעפיפון ומפליג עמו למחוזות נפשיים רחוקים או לעולם האגדות, צפרדע מכונפת הפוסעת בשביל ילדותה, אפוני התום שפרחו בגינת ילדותי שהם מיני תיקנים מעוטרים שלראשם כובעים דמויי קליפות אגוז, סוס מיתולוגי מעוטר המבטא כוחות מוזרים ומלאי חיים המתפרצים מתוך גופי ונפשי, גירית מעוטרת בכתר פרחים, מלאת הוד, ולצדה פרח אלמוות.

 מי אתה, יצור מוזר? אתה, יציר כפי, מרגע שנולדת במוחי נתת דרור ליצירתיות הגלומה בי וליצרי. הנך בבואה של מסתרי נפשי. הצורות המוזרות שלך משקפות את עולמי: עולם של הזיות, אשליות, אסוציאציות, זיכרונות ילדות. רמזים מכל אלה, צפים ועולים מן המעמקים בצורת קווים עדינים ודקים, קמורים וקעורים, נקודות וגלים ופסים היוצרים חיים משלהם.

כשאני מתבוננת בך היטב, אני מגלה בצורתך עולם של ניגודים: יפה וכעור, מושך ודוחה, צוחק ומלנכולי; העולם שלך מעורר עניין כחיים עצמם.

כשכל החושים מתנקזים אל הקווים אני שומעת את קולך, שהוא בעצם קולי. לעתים קווי דמותך נראים לי כניסיון למצוא שביל בתוך מבוך: האם אלה מחשבותי המפותלות, שזוחלות מן הבלתי מודע אל המודע?

לעתים צירופי הקווים המסתוריים שיוצרים את דמותך הופכים בעיני להתגלמות של דמויות ומצבים. אלה מקבלים תדמית של עולם מופלא, אולי עולם מים צופן סוד הרוחש דמויות אפלות. לעתים צורותיך השונות מצטיירות בעיניי כתמונות רפאים – ועם זאת יש באיור דמותך גם סוג של קתרזיס: ניסיון לראות בך ביטוי של משהו נאצל ותמים. לעתים אני מבחינה בקווים ילדותיים המעצבים את דמותך, כאותו זחל מעורסל על גבו בתוך עלה ופניו מחויכים. הילד שבך מסרב להתבגר ממש כמו הילד שבי.

ומהו האור שניבט אלינו מעבר לקווים?האם הוא מבטא חזרה לעולם אבוד של תמימות ושל טוהר? האם אני שבה לעולמי האבוד דרכך? האם אני מביטה בעולמי החדש דרך עיני ילדה מוקסמת, עיניים שרואות הכול בצורה בלתי אמצעית?

ולפעמים תוויך כהים וקשים בתוך צורות משעשעות, ואני תוהה אם יש כאן ניסיון להתמודד עם כוחות מרושעים, עם מאבקי חיים... והאם אתה – ספק עכבר, ספק צפרדע, ספק חילזון מכושף – תהיה בן לווייתי התומך והמנחם.

את כל קוויך – קווים של חיים – עיצבתי בשחור ולבן; ואני שואלת את עצמי שחור ולבן ומה ביניהם?

אתה מתחיל את המסע שלנו כעובר בראשית התהוותו, מקושט ומעוטר כיאה  להוד הנלווה לראשיתם של חיים. בפתיח של הספר אתה מהרהר:

"כל אדם מתאווה, ולו פעם בחייו, לנסות ולחזור אל האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, לשוב ולהתכנס אל תוככי עצמו, להתמצות לצורה הצפופה והמזוככת  ביותר שהוא יכול לראות בה את עצמו, למין גרעין ראשוני של הוויה שמתוכה יבקע מחדש האני העצמי והאמיתי שלו והוא שלם יותר. אף אדם אינו יכול באמת לעשות כן, ורק אדם יכול לדמיין לעצמו את המסע הפנימי הזה."

והנה אתה צף על הדף הבא ונראה כדג מהודר: פעם כולך שלם ופעם רק ראשך המופרד מגופך מרחף לו על הדף כי אתה חש:

"כאילו נפרד ראשי מגופי ואני צף במעמקי הדממה, בתוך נבכי הנפש, בעולם של זיכרונות חמקמקים ומהוססים, כאלו המופיעים תמיד בין ערות לחצי הזיה."

מי כמוך מבין שבמהלך החיים, בעתות של שבר בחיינו, אנחנו מתנסים במצבים קשים: בתחושות של תוהו ובוהו רגשי שלעתים מלווה בתחושה של נפש חצויה - ה"אני" שלנו המוגן והבטוח בתחום המודע חוצה את הגבול לעבר התת מודע. המפגש בין שני העולמות, כמו הדיאלוג בינינו, עשוי להיות בעל השלכות שונות: לעתים מזיק ולעתים מפרה. מעניין לאן המסע הזה יסחוף אותנו...

 אתה צועד קדימה, מתחיל במסע הנפשי שלך, פונה לשביל הילדות – ואני בעקבותיך, מלאת סקרנות: מה נפגוש שם? הרי לכל אחד, אם אדם ואם יצור מופלא כמוך, ילדות משלו. במבט לאחור הולכת ונוצרת במוחנו תדמית מסוימת של ילדותנו, וכל אחד בוחן אותה על פי דרכו.

אתה בוחר לזכור דווקא את "אפוני התום שפרחו בגינת ילדותך" ועמן "מחשבות קטנות ועליזות", שעתה הן מופיעות בדמיונך כאותם פרפרים מאוירים בין דפי הספר, וכולם ממלאים אותך שמחה.

"ממעמקיך התמימים היה צף ועולה מבט של טוב לב וחוסר אונים".

במציאות חיינו סובבות אותנו דמויות רבות. המפגש המחודש עם אחדות מדמויות העבר יוצר חוויה רגשית עוצמתית, לעתים אף כואבת, המלמדת אותנו על עצמנו. אתה בוחר, ראשית, להיזכר באמך, שאתה מגדיר אותה במידה מסוימת של תחכום:

"אמי הייתה אהבתי הראשונה מבין אהבותי הדו-משמעיות."

(אני מהרהרת בעקבותיך כיצד הייתי מגדירה כיום, במבט לאחור, את הקשר עם אמי. האם יש גם לי הגדרה כה מתוחכמת? אולי לא; מה שמותר ליצירי הדמיון לא תמיד מותר לבני תמותה.)

אתה מתרפק על תקופת התום בילדותך. כחילזון מקוקוו אתה אוחז בעפיפון ומרחף בעזרתו אל עולם האגדות, ובמהלך הריחוף אתה הופך למין חשופית ישובה על סביון שציציות זרעיו הכסופים נפוצים ברוח. החלום הוא דוגמה ליציאה ארעית מגבולות המודע שלנו, ובאמצעותה אנחנו יכולים להיתקל במגוון של חוויות מפחידות ומענגות. אתה פונה תחילה, יחד עמי, אל עולם החלומות שבו אתה "מרחף לבדך בשדות לבנים אין סופיים".

אתה ממשיך לפסוע אל שביל העלומים ואני אחריך, וראה זה פלא: כעת הפכת ליצור כלאיים אחר, ספק קיפוד ספק גירית העטורה בזנב סנאי, ואתה מתרומם על רגליך ופוסע על שתיים כאדם.

אתה חש שניצני התבגרותך החלו לפרוח ואתה נהפך לפתע לסוס מיתולוגי מפואר שכוחות מוזרים ומלאי חיים מתפרצים מתוך גופו ונפשו וערב רב של אידיאולוגיות מתערבבות במוחו.

ואז אתה פורש כנפיים כעוף דורס עתיר הוד וממריא אל על בעוד "חירות פרועה מנשבת עליך", ואתה חש את עצמך "שליחה של עוצמה מהלכת קסם, בן דמותה של הודאות."

ואכן, בגיל ההתבגרות אתה מתאווה לפרוץ מסגרות, ודמותך המצוירת הופכת לחרק בעל ראש צב תחום במסגרת עגולה...

ולעתים רוח שטות פושה בך ואתה ממלא את נפשך בארעי ובאוזל. הנה אתה בעיצומו של נשף מטאטאים המכילים בקרבם עיניים שבעזרתן הם צופים אל המתרחש סביבם, ואתה סוחף אותי עמך בריקוד סוער.

 אחד מסממני גיל ההתבגרות שאני שבה וחולקת עמך כאן הוא מצבי הרוח המשתנים. אתה מוצא עצמך "מסתובב סהרורי ומוטרד מתשוקות לא ברורות," ולפתע אתה מתבונן באהובתך שמצטיירת בעינינו כגירית יפהפייה שראשה מעוטר בכתר נפלא של חרוזים. אתה שם לב "כיצד מתפתחים בגופה קימורים ענוגים והיא מתבוננת בעצמה נפעמת."

תחילתה של התאהבות מעסיקה אותך ואתה חש "שמתוך לבך עולה ופורח לו פרח האלמוות." וההתאהבות, כולנו יודעים, היא פרח יפה להפליא, המצטייר כאן בעינינו לבן כולו על רקע שחור, ומעלי כותרתו בוקעים ציצים ופרחים, גבעולים וקנוקנות עטורי פעמוניות ועלעלים פורצים לכל עבר.

בשלב זה, כשאתה צועד לקראת התבגרות, עדיין אתה נתקף בשלבים של רגרסיה ומדי פעם "שבים זיכרונות ילדותך ועולים לקראתך תמימים ועליזים", ואלה נראים לנו הפעם כארנבים-להטוטנים המעוטרים בצווארוני מלמלה. רגליהם מונפות אל על וראשיהם נטויים מטה אל האדמה.

ההתאהבות הנעימה שחשת קודם הופכת לאהבה. "נפשך מרחפת אל עולם האהבה ורגשותיך מתמזגים עם צורת גופה". ומהי האהבה בעינינו? ארבעה כינורות עולים מתוך פרח גדול. בטנם מעוטרת בפרחים וזוגות של עיניים הנובעות מצדי מיתריהם מתבוננות בהשתאות בעולם, ואז "כמתוך יער מכושף פורצות מחשבות ממוחך" ומצטיירות בעיניך "כיצורים מוזרים ומלאי קסם", כמיני ציפורים משונות וטווסים בעלי גלימות מנוצות. כשאתה מביט באהובתך היא נראית בעיניך "נפלאה ומלכותית, לעתים יהירה ומרוחקת.

 התנהגותה אומרת ביישנות, בדידות ופרישות גאה" – ממש כאותו זחל שבטנו מעוטרת בעיגולים ובקווים מפוספסים והוא נח לו זחוח על עלה הנישא על גבן של חמש חיפושיות עמלות...

"היא נושאת אליך את עיגולי התום של עיניה, וכאשר אתה מביט בה בעיניך המאוהבות, היא מביטה בך בתימהון ובהתנשאות-מה".

ברגעים אלה אתה חש כמו כל מי שהתנסה באהבה, "לבך נפעם וכולך אפוף בריחם של פרחי האהבה, פראי ומלטף". אתה מהרהר לעצמך ש"אהבתך עמדה בפני היקסמות חדשה. חשתי שהתמזגה בה הדרה של גבירה עם תום לב ילדותי ועדין"; וכאן עולים בדמיוננו צורותיהן של שתי דמויות חבוקות שגופם אדם וראשם ציפור והן עטויות גלימות מפוארות בקישוטים גאומטריים.

אנו חשים שעולם האהבה הוא מעין חלום נפלא הטומן בחובו גם חשש מתמיד, שאנו מנסים להדחיק, ההתפכחות ממנו. 

האהבה טומנת בחובה אושר גדול מלווה ברוגע וביצירתיות, כמו שאתה מעיד:

"אז היו חיי מאושרים ופשוטים, הימים סבבו זהים במחזורי העונות, והלילות – תמימים ונטולי חלומות. לעתים ניצחונות קטנים מילאו אותי סיפוק, אז פרחו במוחי חזיונות ותעתועים מפתים."

וכיצד נראים בעיניך אותם חזיונות? יצורי כלאיים, ספק עכבר ספק נמיה, עשויים רשת דקה של עיטורים עגולים עדינים הסובבים גביע גדול.

ואכן רגעי האהבה והרוגע אינם נמשכים לעד. אתה מבחין בציפור דורסת שגופה טווס וראשה נץ: "צלו של איום מרחף על נפשי", אתה מספר, ומאז אתה "מוצא עצמך בעולם של מאבקים" נגד שש חולדות על גלגלים, מקושטות בפסים ובעיגולים, מצוידות בשיניים חדות ובזנבות כפולים ופניהן מזרות אימים. אתה חש עצמך "לבדך בעולם עוין", ולא רק אתה כך – מי מאיתנו לא חש לעתים שרוי בעולם של בדידות קרה?

אתה זועק אלי מתוך הדף, "מובס וכנוע, ראשי סחרחר עלי ולבי הולם במערבולות", ומצטייר בעיני עצמך כדמות כלאיים של חמור העשוי כולו קוים מקבילים, עגולים וקמורים, שבגופו ניבטת ראשה של ציפור וראשו ואוזניו, המורכנים כלפי האדמה, מרכיבים חילזון. ואתה כה שפוף שאתה צועד לך באיטיות תחת פרח גדול ומוזר.

פתאום אתה גם חש ש"ביני לבינה הולכת ונפערת תהום"  – אתה ואהובתך כבר אינכן הדמויות החבוקות ההן אלא שני טווסים שפניהם פני צבים וזנבותיהם עבותים כשל יונקים. כך אתם עומדים זקופי קומה, גב אל גב, נשענים בבטחה על שתי רגליים מצוידות בטפרים מחודדים.

ברגעים קשים אתה מנסה להיאחז עדיין באהבה ואתה מהרהר: "לרגעים עוד הצלחתי להבחין בקווי יופייה הפראי, כיעורה הנהדר עדיין האציל עלי עוצמה כישופית". וכיצד מצטיירים בעינינו "כיעורה הנהדר"? כאן שנינו ממשיכים להפליג לעולם הדמיון ואנו פוגשים דמות מורכבת: ספק ציפור ספק פרפר כעור ופניו כשל מסיכה פרעונית. אתה מתודה בפני: "לעתים כיעורה הנהדר הטיל עלי מורא", והיא "מביטה בי בזלזול נכלולי". ומיד "אני מהרהר בהוד ובעוגמה שמביאה עמה אהבה גדולה וקשה, וכעסי מתחלף ברגש נואש של נטישה". והנה שוב עברת מטמורפוזה והפכת לסוג של דולפין הצועד על שתי רגליים עבות ומקושקשות, שפוף ונואש. ואני תוהה יחד עמך כיצד אפשר להתמודד עם נטישה. האם אפשר להחלים ממנה? האם היא מותירה עקבות לתמיד?

שנינו יודעים שלא בקלות אפשר לוותר על אהבה גדולה, ולפיכך אתה מנסה עדיין להחזיר לעצמך את חוויותיה בעזרת הזיכרונות. אתה מספר לי על כך: "לא מזמן עוד הבחנתי ביפי פניה החידתיות ובמבוכת הבשלתם של איבריה, וכבר היא נראית בעיני נערכת לתבוסה שימיט עליה הזמן". אתה רוצה לנחם את עצמך ומאמין שתבוסתך תהיה אף תבוסתה. כאן היא מצטיירת בעינינו כדמות נשית עלומה מרחפת על הדף ללא פנים וללא גוף מוגדר העשוי משולשים ופסים, ורק צלו של שָד מעיד על נשיותה.

איורים מאת לימור שריר

הזיכרונות אינם מרפים ממך:

"שוב פולשים זיכרונות העבר למחשבותי ואני נמלא תוגה."

כעת מצטיירים הזיכרונות בעינינו כראשיהם של ארבעה שוורים שגופם עשוי שורות של קווים ופרחים ועיניהם, במבטן האנושי מאוד, ניבטות אלינו מהורהרות ועצובות.

עתה, בשלב ההשלמה, אתה קמל והולך, ואני איתך, "מתנודד בתוך הספק" – ממש כאותן נימיות על גזע העץ והסנאי המתנודד על נדנדה קשורה בקנוקנות ובעלעלים. עדיין אתה מנסה להתמודד, ואני עמ.

"בחלומותיי מבזיקות לפני דמויות זרות אפופות מסתורין וכאב, ובחלומות אחרים מופיעה דמותה מוכפלת ומשולשת ומתוך פניה המצומצמות ננעצות בי עיניה תועות ומרוקנות";

ואנחנו מדמיינים את דמותה המשולשת של אהובתך כשלוש ציפורים משונות בעלות מקור ענקי ועיניים תוהות ומבולבלות.

אינני יודעת אם השגרה מפחידה אותך במידה רבה כמו שהיא משפיעה עלי, אבל גם אתה קובל עליה:

"הימים נעשים דומים. שגרה אפורה אוחזת בי ומכלה את נפשי".

וכיצד אנחנו מדמים את הימים האפורים? כעכברים זהים שגופם מעוטר כולו בעיגולים והם משורטטים במצבים שונים במרחב, סובבים סביב עכבר מרכזי דו-ראשי הכלוא בקלח תירס.

ואולי המחשבה ליצור עולם שמעבר לעולם השגרתי, לצאת מתוך ה"אני", המחשבה שנולדה מתוך האפרוריות הזאת, היא שגרמה לי ליצור אותך?

ומה נותר מכל האידיאולוגיות שהציפו אותך בגיל ההתבגרות?

"עכשיו, משנתכתשו בי האידיאולוגיות, נשארו לי הסיגוף והדלות לבדם והתעלו למדרגה של ערך" – ינשוף ערום מתבונן בנו מתוך הדף בעיניים מלאות תוגה. המלנכוליה הולכת ופושטת בנו, ואתה מתוודה: "אני מדמה עצמי לאיזה עץ בודד שלא כל עליו נשרו".

ועוד אתה אומר:

"העצבות אוספת אותי ימים ארוכים אל בין כנפיה. מדי פעם היא שבה ועוטפת את נפשי ואחר כך היא נדחקת לפינתה דוויה ונכלמת, מתכנסת לתוך עצמה." 

העצבות משנה שוב את פניה ומופיעה כינשוף מפואר עתיר נוצות חינניות שמבטו עצוב. "אני מצונף כפקעת, זיכרונותי מתנודדים שבורים על רקע המציאות. ממלאת אותי התחושה שהעכשיו אין לו כלום משלו", ותחושת הריקנות הזאת מצטיירת בעינינו כזאב ערבות שרק ראשו ועיניו מצוירים וגופו העשוי קווקוים מאויר רק במרומז.

מכאן ההידרדרות שלך מואצת: "גופי הולך ונכנע לימים. אני חש כיצד המוות עומד לפרוש עליו את כנפיו". והמוות מצטייר כרשת סבוכה ומפוארת של קורי עכביש דקיקים וכמה זוגות עיניים מציצות אלינו מתוך פניו וגופו . "ובדמדומים בין ערות לשינה מתרחשות לנגד עיני ערבוביות מוזרות כאילו סדר היקום הופר. שבות ומתרוממות מתוך נפשי רוחות הרפאים של אירועי חיי". כיצד אנו חווים באיורים את רוחות הרפאים הללו? כארבעה עטלפים מקושטים התלויים במהופך על קולבים.

וברגעים האחרונים של החיים חלה מין הארה בלתי מובנת.: "שוב אני חולם על גן העדן האבוד וחושב שגן העדן הוא אותה מהות קורנת ומהלכת קסם שצומחת עם הזמן סביב המתים."

כאשר הלא מודע שלנו הופך למודע וממלאת אותנו תחושה של מימוש מלא, נגיע אל ההשלמה: "המוות לא נראה לי מפחיד, גם לא עצוב", והוא מצטייר בעינינו כדמות כלאיים מפוספסת שחלקה התחתון חצי גביע מהודר, פניה פני מסכת פרעוני וכנפיה הפרושים לרווחה לצדדים כקורי עכביש דקים ואווריריים.

עם תום המסע שלנו לאחר שהרגשות המסובכים והכואבים הטמונים בנו משתחררים כתוצאה מהמפגשים הלא פשוטים עם האמיתות שלנו תחול שתיקה. ואכן מילות הטקסט נדמו, ובדפי הספר האחרונים נבחין רק באיורים דוממים:  בשורת העוברים המעוטרים שהופיעו בתחילת הסיפור אלא שעתה הם גדולים פי כמה; בדגים השלמים ובאלה המופרדים מגופם שעתה הם מהודרים ורבגוניים מקודמיהם וגם בדמותך הראשונית: ספק גירית, ספק עכבר, ספק יצור פוסע שוב אל שביל ילדותו – אלא שבדף בולט בחסרונו יצור הכלאיים המבוגר שלידך. הוא כנראה הלך לעולמו, ורק מעגל החיים נמשך...

ייתכן שהמפגש ביני ובינך, בין המודע ובין התת מודע, יצר אצלנו שיווי משקל חדש.

ישר ללב יוצרים - עם הסופרת לימור שריר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת לימור שריר