אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בית הפגישות / מרטין איימיס


התמונה של דן לחמן

כבר מהדפים הראשונים מתגלה כתיבה מורכבת ומסעירה. תערובת של קור, הקור של המקום בו מדובר – מרחבי הקוטב של מחנות העבודה, הגולאגים הרוסיים. כתיבה מלאת ידע, אינטלקטואליות ופואטיקה. מרטין איימיס מכיר לעומק ספרים וסופרים ומרבה להשתמש בהם כדימויים, דבר ההופך את הכתיבה לידענית ואת הקריאה למעניינת ביותר.

הספר הוא מכתב לוונוס. ונוס היא בתו של המספר. ולמה לא ונוס? גם בחייו האישיים איימיס אהב שמות מיתולוגיים. לבתו קרא דלילה.

מרטין איימיס הוא דור שני לסופרים. אביו קינגסלי איימיס היה סופר נחשב באנגליה ובעולם. מרטין כתב במוסף הספרים בעיתון הטיימס הלונדוני. אחר כך ערך את "ניו סטייטסמן " עיתון עם אג'נדה שמאלנית.  אחרי שהתחיל לפרסם את ספריו היה מועמד לפרס הבוקר יותר מפעם אחת. הוא התבטא לא אחת נגד מסורת הקשר האנגלי – ערבי, וזכה לשם של שונא אסלם. כעת הוא משמש פרופסור באוניברסיטת מנצ'סטר.

כששאלו אותו על יחס הביקורת אליו אמר שהביקורת לא באמת יכולה לגעת בו כי הוא הבן של סיר קינגסלי אמיס ומהבחינה הזו הוא כמו הנסיך צ'ארלס, מישהו ששיך למלוכה האנגלית. הבריטים צחקו.

בהזדמנות אחרת אמר שצריך להעמיד ברחובות לונדון קרונות, אליהם יוכל להיכנס כל אדם זקן שמאס בחייו. יקבל גלולת ציאניד וכוס ויסקי טוב, יסיים את חייו בכבוד ולא ייפול לטורח על משפחתו. על זה הבריטים צחקו פחות.

בספר הוא מסביר את ההבדל בין הספרות הרוסית לאנגלית: " הספרות הרוסית נחשבת לפיצוי על ההיסטוריה נתעבת. חזקה כל כך,אמיתית כל כך. גדלה על רקבובית של דם וקקה. הספרות האנגלית אינה רוכשת לגיטימיות מן הנתעב. בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים, וכן אל הרוסים".

למספר הסיפור אין שם. הוא זקן מאוד המפקיד את זיכרונותיו בידי נכדתו, כדי שהוצאת גגארין הלונדונית תדפיס עותק אחד מכתב היד. רק בשבילה. הכול הוסדר מראש.

ב-2004 מחליט הזקן שכעת הוא עשיר אמריקאי ויש לעשות שוב את הדרך אל המישור הארקטי. לא לטוס, להפליג חלק מהדרך, אך את החלק החשוב כמו אז ב-1946, ברכבת הרוסית.

"אחי הקטן הגיע למחנה ב1948. אני כבר הייתי שם" בינתיים אין עבר. יש את המחנה, הווה שהוא כבר עבר כי מאז עברו עשרות שנים. הוא השתתף במלחמה, נפצע וכמעט סורס. מכיוון שזה סיפור אהבה, כמעט ולא היה יכול היה להיות סיפור. עכשיו הוא זקן עם פה " מלוכלך" שהמלה פאק לא יורדת משפתו. כל מי שהתאבל באמת פעם בחייו מכיר את הנחמה שמביאה המלה הזו. אם כך הוא רוסי המדבר אנגלית.

הוא מצטט ומעלה מחשבות על רוסיה. הרוסית הלכה ונעלמה. איחרנו לפתח שפה של רגש. כל האסוציאציות וההדהודים הלכו לאיבוד. אופי הוא חסר משמעות, הוא איננו יעוד. דמוגרפיה היא ייעוד. הבחישה של כוח אדיר, שאינו רק עיוור אלא נטול רגש. רוסיה הגדולה.

הוא מספר על חיי המחנה, המעמדות השונים של האסירים. בראש עמדו החזירים, אנשי המנהלה והסוהרים. האורקות הם הפושעים פליליים ששמם מגיע מאותם לווייתנים רצחניים, שגם הם מחולקים בין קבוצת החיות הרעות לבין בנות הכלבה – אלו שנחשבו לגורמים ידידותיים מבחינה חברתית. מתחת להם היו הנחשים. קבוצת המודיעים והמלשינים, מתחתם העלוקות, אלו שנחשבו בעבר לבורגנים. בתחתית הפירמידה עמדו, או נכון יותר שכבו וזחלו הפשיסטים. אנשי סעיף חמישים ושמונה, אויבי העם, הפוליטיים. ומתחת לתחתית הין הארבה. יתומי הפרא של המשטר הסובייטי. ומתחת לכל אלה אוכלי הקקה. האבודים, החלשים שלא יכלו לשאת יותר את הייסורים.

אחר כך הוא עובר לעבר רחוק יותר, כשהיה בחיל האנסים כמו שהוא מכנה את הצבא הרוסי שכבש את גרמניה. לא הייתה אישה שלא נאנסה בגרמניה. וכשחזר לרוסיה שהיה בה מחסור עצום בגברים המשיך לנצל את המצב ואת הנשים. עד שהתאהב בזויה.

נכון שהמספר חוזר ומזכיר שהוא כותב אנגלית מנקודת ראיה של מי שחייו השתנו, אך התיאורים כל כך אמינים עד אפשר לשכוח שהסופר איננו רוסי. רוסי שהפך מהפך מחשבתי ויכול למתוח ביקורת על אותו משטר דכאני. ובעצם בכלל הסופר הוא אנגלי שלא היה שם במחנות.

ב-1953 הוסרו הגדרות בין מחנה הנשים לגברים והחלו להתרקם מיני קשרים, רומנטיים מיניים או כל כינוי שאפשר היה לתת לקשרים הללו. משוררת במחנה כתבה " אני פרה וגם פר" אישה וגבר. אך האמת שלא זה ולא זה. ההורמונים הפסיקו לפעול מזמן. גם למספר נוצר קשר. טניה שלעתים עוררה בו את החשק לאכול את כפתורי חולצתה שהיו עשויים לחם לעוס.

מערכת החטאים הנוצרית משתנה במחנה במהירות. גאווה וחמדנות נעלמות. גרגרנות ועצלות מקבלות מקום ראשון.לב, אחיו של גיבורנו מקבל את זכות ביקור ההתייחדות הנתונה לנשואים. כעת הקנאה ותאוות הבשרים עולים במעלת החטאים. לב התחתן ואחיו עוד לא יודע עם מי, וכשידע תתחיל הדרמה של הספר. כי לב התחתן עם זויה היהודייה. הנערה היפה החופשייה ברוחה שכולם התאהבו בה. כולם כולל גיבורנו.

אסור היה לשמור על קשרים משפחתיים במחנה , אך מכיוון שהיו אחים לאבות שונים ונשאו שם משפחה אחר סודם לא התגלה.כשראה את זויה, לראשונה לא חשב כמה זמן ייקח לו להוריד לה את הבגדים אלא, כמה משוררים יהרגו את עצמם בגללה. אהבה. עוד לא מין. באותם ימים אישה שנכנסה להריון והפילה הייתה צפויה למאסר. נשות רוסיה למדו כולן לתת לגברים הרפיה אוראלית.

לב, הצעיר ממנו אומר לו שהוא נראה כבר כמו וורונסקי כשהוא נמצא ליד זויה. נראה כמו כלב נבון שנתפס בקלקלתו, והעובדה שלב מזהה את ההתאהבות תהייה חשובה בעתיד.

עכשיו, ב2004, בדרך למחנה הוא רואה בטלוויזיה איזו השתלטות על בית ספר בצצ'ניה דבר המזכיר לו את הרצח בקולומביין, אלא שבאמריקה זה היה רצח לשמו, לא הייתה מעורבת בזה פוליטיקה. ברוסיה, גם אחרי כל השנים הללו כל דבר הוא פוליטי. בוודאי איזה עם קטן המבקש לו עצמאות.

והזמנים מתחלפים בתוך עצמם. כיוון שהוא כותב את זיכרונותיו אלו למען ונוס, בתו, הוא מעלה מדי פעם גם כמה מהזיכרונות הנוגעים לה. התקף האנורקסיה. הבחורים בבגדים הפאנקיים שמכנסיהם חסרי החגורה יורדים עד אל מתחת לחריץ ישבנם, ונעליהם פרומות. כאילו כדי שלא יוכלו להתאבד. ממש כמו שם במחנות, אלא ששם זו לא הייתה אופנה.

לב לא רק שנחשב לפשיסט הוא גם היה פציפיסט. ובמחנה היה צריך להעמיד את עמדותיו במבחן נגד כל האורקות למיניהם. לעמוד על דעתו אך לא להיכנס למריבות אלימות. ומכיוון שפרוסת לחם הייתה עשויה לקבוע את אורך חייך, המלחמות היו קשות. "אם האיום יהיה ישיר אני אלחם על חיי, ואני מניח שגם על חייך אם אצטרך", אומר לב. "אני לא גנדי".

ברגע המאסר אתה מרגיש שכבר נעלמת למחצה. בכלא אתה אדם לשעבר, וכבר מת. במחנה אתה כמעט בטוח שאף פעם לא היית. נותר רק המכתב השנתי שמותר לקבל ובו נרמזות החדשות. גם על זה שלזויה יש מאהב חדש.

צעירים שהיו מגיעים למחנה היו מדברים על סקס ועל ספורט. אחר כך על סקס ועל אוכל. אחר כך על אוכל ועל סקס, אחר כך על אוכל. הפחד הגדול ביותר הוא הידיעה שאתה הולך ונעשה דביל, אומר לב.

ככל שהולכים ומתאספים התיאורים עולה המחשבה כמה דומים מחנות העבודה הרוסיים לאלו של הנאצים. והדמיון איננו רק בחיי המחנה אלא במשטר כולו, ואיימיס עומד על הדמיון. כשהוא מדבר על הרודן הרוסי, הוא  אינו קורא לו בכינוי שהדביק לעצמו, הוא משתמש בשם יוסיף ויסריונוביץ' – אותו משופם עם עיניים צהובות. זה שהפך את החיים למשעממים כל כך. את הטרור אפשר היה להבין, אבל למה שימש השעמום. לכיבוי האדם כמובן. במחנה החיים היו שעמום ורעב. לא קראו למחנות מחנות השמדה, אך איש אינו יודע כמה מיליוני רוסים מתו שם. ובאשר ליהודים אחרי המלחמה, אומר הזקן שהיהודים היו תקועים בגרונו של יוסיף ויסיונוביץ' לא לבלוע ולא להקיא, אז הוא לעס אותם.

לקראת מחצית הספר אנו מתקרבים ללבו. אותו מפגש מרומז בהתחלה בין זויה ולב, והשפעתו על האח האוהב את שניהם. רק קומץ אסירים זכו לזכות ביקורי האישיות. אסירים מתוגמלים מסיבת שונות על ידי השלטון. צריך להבין. נוסעת אשתו של אסיר, אויב העם, שגם היא כבר אינה נקייה מחשד, ובעצם כל משפחתו אויבת, מיטלטלת ברכבות ימים ארוכים כדי להגיע לטונדרה לבית הפגישות. שם יחכו להם מלבד מיטה צרה שני ככרות לחם בגודל אגרוף ומעט מרק קר.

לב נלחם על זכותו לביקור כמו שנלחם קודם לכן על זכות ההתכתבות. היה משהו קורע לב בבית הפגישות שהוא גם בית הפרידות כי מצדו האחר יצאו אלו שהופרדו שוב לשנים. ב1956 ,שלוש שנים אחרי מותו של ויסריונוביץ, זויה מגיעה לחוג הארקטי. ביקור ששינה כל כך הרבה דברים.

מערכת היחסים בין האחים. יחסיהם עם זויה. השנים הבאות של אחרי המחנה, על כל הרע ועל מעט הטוב, על כל זה מספר הזקן לונוס, הדמות הסמויה, שגם עליה מקבלים מעט אינפורמציה לאורך הספר.

כשהוא כבר מגיע לעיר שליד מקום המחנה כל מה שהוא מוצא שם זה שיכורים מספירט רפואי ואישה שמוכרת בדוכן הספירט גם את מיין קמפף ואת הפרוטוקולים של זקני ציון. ואם כדאי להלחם בקריאת הספר הזה, זה רק כדי להגיע אל הדפים האחרונים. כמו בכל ספרות טובה משהו משתנה בהבנה שלנו ומזכיר לנו שמה שאנו רואים, או שומעים איננו מה שזה באמת.

איימיס הוא סופר מורכב מאוד. אני יכול להבין למה ספריו הקודמים זכו רק להצלחה חלקית בארץ. את ברנס אפשר לקרוא די בקלות. מקיואן גם הוא קריא יותר מאיימיס. ולא רק כסופר הוא מורכב. הוא מגדיר את עצמו שמאלני. פעם השמאלנים היו קומוניסטים בעיקר. אחר כך התאכזבו, התפכחו, המשיכו עם השינוי והפכו לסוציאליסטים. לא שמאל בפרשנות הניתנת למלה בארץ. אלא שגם כשמאלני הוא אחר. הוא איננו אנטי ישראלי, להיפך, הוא אפילו ביקר כאן לא מזמן ולא בפעם הראשונה.

כל זה כדי להגיד משהו על גיבור הספר. על הזמן ההוא של הקומוניזם הפרוע ברוסיה. לשמאלנים אירופיים יהיה די קשה עם תאור החיים במחנה, בהתפכחות. גם אם הם רק " סוציאליסטים רכים או סוציאל דמוקרטים", לחלקם נשארה איזו נוסטלגיה לקומוניזם הלא סובייטי. מרטין איימס מפרק את הנוסטלגיה הזו. ואם נדמה לרגע שהוא מתכוון רק לרוסיה הסטליניסטית הרי ששמו של פוטין מציץ לרגע. ישנה המשכיות במנהיגות הזו.

מעבר לפוליטיקה, לסיפור, הספר הוא גברי מאוד, אם אפשר לקרוא לכתיבה כך. בדיקה של גבריות במצב קיצוני. קיצוני בתנאי החיים וברגשות שמחוץ לסיפור המחנה, כי הרי יש כאן סיפור אהבה.

בסופו של דבר משפט שהובטח בהתחלה מתקיים בסוף, כשלב אמר לאחיו " אני בטוח שאוכל להשביע את סקרנותך. אך אני גם מתכוון לייסר את נשמתך. התכונן" והוא מצליח במשימה. הסיפור המוליך את הספר הוא כמעט משני. תיאורי החיים והתובנות הן העיקר. צריך להיות מוכן לשקוע בספר הזה. המאמץ משתלם. הספר לא פשוט, אך בהלט הוא מצליח לטלטל. זה אחד הספרים שאתה יוצא ממנו כקורא קצת אחרת משנכנסת. מצב הרוח שהספר משרה מלווה את הקורא ימים רבים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן