אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה גרם לגרמניה לצאת למלחמת העולם השנייה?


חיילים גרמניים בקרב בשטח עירוני בברית המועצות. Attribution: Bundesarchiv, Bild 183-L20582 / Schmidt / CC-BY-SA

כאשר מתבוננים בהיסטוריה של גרמניה, נתקלים בהסטוריה הדומה באופן כללי להסטוריה של אומות אחרות באירופה. היא לא הייתה מעורבת במלחמות יותר משאר ארצות, להיפך; לאנגליה וצרפת למשל, יש רקע מלחמתי רב בהרבה, מלחמות ביבשת עצמה ומלחמות קולוניאליות רבות. על כן, קשה מאד להאשים את הגרמנים על עברם כסיבה להיותם גורם מרכזי במלחמת העולם השניה.

למעשה, גם במלחמת העולם הראשונה נכנסה גרמניה למלחמה לא כצד יוזם, אלא מכורח הסכם שהיה לה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אי אפשר לכאורה להאשים גם את פרוסיה הביסמרקית ואת קיסרות הוהנצולרן בהחדרת המיליטריזם בגרמניה, עד כדי רצון לכיבוש אירופה כולה; שכן למרות הצבא החזק שבנה פון מולטקה הזקן, בהשראתו של ביסמרק, הרי שגרמניה בתקופת ביסמרק, לאחר נצחונה על צרפת וקריעת חבל אלזס-לוריין ממנה (שבעיני ביסמרק נראה כחלק הסטורי של גרמניה, מה עוד שמפקדי הצבא דרשו סיפוח זה כחייץ בין גרמניה לצרפת למרות אופוזיציה חזקה בגרמניה לצעד זה שפורש כהתגרות מיותרת בצרפת), נקטה במדיניות פייסנית כלפי צרפת, על אף המתיחות שנוצרה מאז בין שתי המדינות.

ביסמרק גם לא חיפש כיבושים נוספים באירופה, השלים עם קיסרות אוסטרו-הונגריה, שאיתה נלחם בשנת 1866, ויזם את ברית שלושת הקיסרים (Dreikaiserabkommen), בין אוסטריה, גרמניה, ורוסיה.למעשה, מטרת המלחמה עם אוסטריה הייתה להוציאה ממעגל ההשפעה על נסיכיות גרמניה האחרות, כדי שאלה יהפכו לחלק מקיסרות הוהנצולרן.

גם המלחמה נגד דנמרק, שקדמה למלחמה עם אוסטריה, הייתה במטרה להחזיר לגרמניה את שלזוויג והולשטיין, שנחשבו בעיני ביסמרק כחלק מגרמניה. בכך אף זכה לשיתוף פעולה של אוסטריה.

קשה גם להאשים בכך את הקיסר וילהלם השני, שהיה לא יציב, והרבה להצהיר הצהרות מלחמה; שכן גם אם נקח בחשבון את הצהרות המלחמה הרבות שלו, הרי שברגע האחרון היה נרתע מפעולה מעשית, למשל ב"משבר אגדיר". למרות שזכה לאהדת העם, הרי לאחר "פרשת הדיילי טלגרף", הייתה דרישה להתפטרותו.

קשה גם לטעון שחוסר יציבותה של רפובליקת ויימאר הוא הגורם לכך, שכן גם ברפובליקת ויימאר הייתה שאיפה צבאית ומדינית להגיע בסופו של דבר למצב שבו הייתה גרמניה לפני התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

את ההסבר ליציאתה של גרמניה למלחמה בספטמבר 1939 ניתן למצוא לכאורה בגל הלאומיות ששטף את גרמניה ומקורו במאה ה-19 בימי ביסמרק, ועוד יותר בימי הקיסר וילהלם השני.

גל זה, שעודד על ידי הוגים כטרייצ'קה וצ'מברליין, תפס תאוצה רבת משמעות על ידי איחודה של גרמניה תחת קיסרות הוהנצולרן, כאשר פרוסיה תופסת את ההגמוניה באומה הגרמנית במקומה של אוסטריה.

גרמניה הייתה גרמנית ברובה, שלא כמו הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהיה בה חלק גדול של מיעוטים סלביים. אחידות דמוגרפית זו תרמה רבות לתחושות לאומיות חזקות, ומאידך לתחושת סלידה ואיבה לזרים.

העם הגרמני אהב את הקיסר שלו, ואף הסוציאל-דמוקרטים, שלמעשה שלטו בגרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, רצו את המשך שלטון הקיסר, עם תיקונים תחוקתיים לטובת מעמד הפועלים. אלמלא מעשהו הפזיז של שיידמן, שהכריז מחלון הרייכסטאג אל ההמונים שהוקמה רפובליקה (למורת רוחו של פרידריך אברט, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים), ייתכן וגרמניה הייתה הופכת למלוכה חוקתית בנוסח אנגליה. מעשה זה הציל אמנם מיידית את גרמניה מהשתלטות קומוניסטית, אבל הביא עליה צרות שנסתיימו רק בכניעתה בסוף מלחמת העולם השניה. גם אם לא הייתה נמנעת עקב כך מלחמת העולם הבאה, הרי שהייתה לכאורה מצומצמת בהרבה.

ומה לגבי רוסיה שהייתה יריב מר, אולי המר ביותר, של גרמניה בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה? רוסיה לא הייתה אויבת מסורתית של גרמניה. ביסמרק ניסה, כל עוד היה בכוחו לעשות כך, לקיים את ברית שלשת הקיסרים, בין רוסיה גרמניה ואוסטריה. רק פזיזותו של הקייזר וילהלם השני פירקה ברית זו. רפובליקת ויימאר מצאה שפה משותפת עם ברית המועצות, יורשתה של רוסיה, ושמרה איתה על קשרים מסחריים וצבאיים, בעוקפה על ידי כך את חוזי השלום בוורסאי.

לגבי השכנות של גרמניה במזרח – אוסטריה, אף היא הייתה בעלת ברית מסורתית של גרמניה, ולמרות שפורקה מנכסיה הטריטוריאליים, הרי עתה הייתה רובה גרמנית. גם צ'כוסלובקיה, המדינה החדשה שהוקמה מהריסות האימפריה האוסטרית, לא היוותה איום על גרמניה, וכן הונגריה ופולין, אף הם רסיסים מניפוצה של האימפריה ההבסבורגית.

אויבותיה האמיתיות של גרמניה היו כעת אנגליה וצרפת, בעיקר צרפת. גם בלגיה, שהניטרליות שלה הופרה על ידי גרמניה במלחמה, חששה מפניה. זו הייתה הסיבה להסכמי השלום הכבדים שנגזרו על גרמניה אשר ביטלו את צבאה, צייה, וחיל האויר שלה, בנוסף לפיצויים בכסף ובשטחים.

יש להבין לרוחם של המנצחים שאיבדו מיליונים מבני עמם כדי להשיג את הניצחון, ואך כפסע עמד בינן לבין תבוסה. אך התבוננות מרחיקת לכת הייתה צריכה גם להבין את הפסיכולוגיה של העם המנוצח שאבדן הכבוד גרם לו לתחושה עמוקה של עלבון ורצון לנקמה. אם האומות המנצחות היו ממשיכות בעקביות במדיניותן זו, מונעות הקמת רודנות מיליטריסטית בגרמניה ולא מוותרות לה ויתורים מרחיקי לכת – הרי שייתכן שרפובליקת ויימאר הייתה מתייצבת בסופו של דבר, והיה נולד דור חדש, מנותק ממיליטריזם. הם לא עשו לא את זה ולא את זה - המרשל פוש, המפקד העליון של צבאות בעלות הברית, כששמע על התוכן של חוזה וורסאי, אמר: "אין זה שלום. זו הפסקת אש לעשרים שנה". נבואתו נתקיימה בדיוק מחריד.

אף שרפובליקת ויימאר נדחפה כל העת על ידי הכת הצבאית הפרוסית, שרצתה לנקום את עלבונה של גרמניה, וייתכן שבשלב כל שהוא הייתה פורצת מלחמה נוספת באירופה, הרי ברור שלא היה לה את האופי האכזרי של מלחמת העולם השניה. רוב הגנרלים בווהרמאכט, אף שהיו אנשי צבא מקצועיים, ידעו את גבולות כוחה של גרמניה. כמוהם המדינאים המקצועיים שאיישו את משרד החוץ.

ייתכן שהיו מכים את צרפת, כופים עליה הסדר שלום, ומחזירים את אלזס ולוריין לגרמניה. אך בודאי שלא היו משפילים את צרפת על ידי כיבוש ושעבוד. במילים אחרות, חוץ מתיקוני גבול פה ושם על מנת להחזיר את גרמניה לממדיה שלפני המלחמה, סביר להניח שמלחמה לא הייתה חורגת מגבולות אלו. יצר הנקם של גרמניה היה מגיע אל סיפוקו.

בהחלט ייתכן שאם המיליטריזם הגרמני היה פורץ במלחמה מעין זו, לא היו מטרותיו כיבושה של כל אירופה. גם מדיניותו של ביסמרק הייתה להצטרף למירוץ הקולוניאלי, וגרמניה אכן הקימה באפריקה מושבות כטוגו וקמרון, שנכבשו על ידי האומות המנצחות במלחמת העולם. אבל מדיניותו של היטלר התאפיינה בצעד אחד קדימה: כיבושה של אירופה.

הכמיהה למנהיג חזק והדחף להתפשטות

כדי לבטל את הצורך האוטוקרטי הגרמני, את הכמיהה למנהיג חזק, דיקטטור, שיוביל את גרמניה לתפארתה הקודמת, היה צורך בהרס מסיבי, כיבוש מוחלט ואף חלוקה של גרמניה לשתיים. זאת לאחר שזו נלחמה מלחמה נוראה במשך למעלה מחמש שנים, מלחמה שהציגה את עמה של גרמניה באור שלילי כל כך, שהנס פראנק, מנידוני נירנברג, אמר: "אלף שנים יעברו, ואשמת גרמניה לא תימחק".

ההיסטוריה מלמדת כי הצורך האוטוקרטי אכן היה קיים וסופק באמצעות מנהיגה של מפלגה בעלת אידיאולוגיה שגרמניה בשנים כתיקונן לא הייתה יכולה לקבל בשום אופן.

גם אנטישמים קיצונים כטרייצ'קה לא הטיפו להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם מגרמניה. אך לא רק את היהודים רצו הנאצים להשמיד. הם פיתחו תורה ולפיה כל הגזע הסלאבי אמור לפנות מקומו לגרמנים, למען יצירת "לבנסראום" (מרחב מחיה) לרייך הגרמני.

לא הייתה זו תיאוריה מקורית של היטלר. תיאוריה זו הומצאה על ידי פרופסור קרל האוסהופר, גנרל בצבא הגרמני הקיסרי, נספח צבאי ביפן לפני המלחמה, ופרופסור לגיאופוליטיקה לאחריה. היא הגיעה להיטלר דרך מזכירו וסגנו רודולף הס, שהיה תלמידו של האוסהופר והפגיש בינו לבין היטלר כאשר הלה ישב בכלא לנדסברג אחרי פוטש של בית הבירה. אין לכבול את האוסהופר בחשד לאנטישמיות, בכל אופן לא בנוסח הגזעני הנאצי, היות והיה נשוי ליהודיה. אך ברור שלשאיפת ההתפשטות הנאצית על חשבון המרחב הסלאבי, הייתה השפעתו מכרעת.

 

***

מדוע אם כן הסכים העם הגרמני, אפילו הסכמה שבשתיקה, בשעה שרבים מבניו עשו זאת ברצון, למדיניות של השמדה סיטונית של יהודים, צוענים, סלאבים? האם אכן האמינו באידיאולוגיה הנאצית? להיכן נעלמו הקומוניסטים, הסוציאל דמוקרטים, ואף מפלגות הימין והמרכז? האם כולם הפכו לנאצים? היטלר הרי לא נבחר לקאנצלר ברוב קולות, ומפלגתו, על אף היותה בשלטון, קיבלה בבחירות לאחר מכן רק 44 אחוז מהקולות, זאת למרות דיכויים של המפלגות האחרות.

התשובה לכך הינה כי מרגע שהיטלר עלה לשלטון, למרות מצעו האנטישמי והלוחמני, הוא נתן תחושה שהוא הלוחם הגדול נגד חוזה וורסאי והשפלתה של גרמניה. זה סוד כוחו. נכון שגם לאחר עלייתו לשלטון המצב הכלכלי השתפר (לאחר המשבר הכלכלי העולמי, שהביא את היטלר לשלטון מלכתחילה), אולם הקמתו של הצבא וחיל האויר מחדש ותיקוני הגבולות שהיטלר השיג – למרות הברוטליות שבהם – שכנעו את הגרמנים שהנה חוזרים ימי התפארת של גרמניה. הכיבוש הקל של פולין, נורבגיה, דנמרק, צרפת, בלגיה והולנד לאחר פרוץ המלחמה הוסיפו ליוקרתו של הדיקטטור הגרמני ותרמו למוניטין שלו כמחזיר עטרה ליושנה.

מעטים היו האנשים שהבינו כבר אז שכיבושים אלה עוד יביאו לאבדנה של גרמניה ולתבוסה חמורה לאין ערוך מתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. 

הפלישה הגרמנית לברית המועצות 1941

תגובות

מאמר נפלא- כמה הערות

מאמר מעניין מאד.
אני חייב לציין שאני לא מסכים עם הנקודה לפיה לא היתה יריבות של ממש בין גרמניה לרוסיה. לדעתי זו יריבות אינהרנטית מימים ימימה. אנגלס בכתביו חוזה שעתיד המלחמה באירופה יהיה בין הגרמנים לסלאבים ואת זה הוא אמר במאה ה-19

מענה לתגובה

בס"ד
חן חן על התגובה, ותודה על ההערכה.
לגבי המאבק המסורתי בין סלאבים לגרמאנים, זה אכן נכון. אבל ייתכן בהחלט שמאבק זה, אף שבעבר היה חריף מאד (המלחמה בין האבירים הטבטונים לאלכסנדר נייבסקי), לא הייתה מתממשת באופן כה דרסטי של השמדת עם. מדיניות ה"דראנג נוך אוסט" (דחיפה לעבר המזרח) הייתה אמנם מדיניות שקיננה במוחם של גרמנים רבים, למשל מפקד ה"רייכסווהר" הגנרל פרנץ פון זקט. אך הוא עצמו היה זה שיזם את שיתוף הפעולה הצבאי בין גרמניה לבריה"מ שעליו הוסכם בחוזה ראפאלו. אף אם היו פורצות פעולות איבה בין הצדדים, הרי מטרת גרמניה הייתה מקסימום לספח מספר שטחי גבול, ולא לצאת להשמדה טוטאלית של בריה"מ.
דרך אגב: במסגרת המשטר הנאצי הייתה החלפת ברית נוספת מסוג זה. גרמניה תמכה בסין, כמוה כבריה"מ (לעומת בריטניה וארה"ב שמכרו נשק ליפן). כאשר פון ריבנטרופ נהיה שר החוץ נשתנתה מדיניות זו, והיועצים הצבאיים הגרמנים (ביניהם פילדמרשל פון מקנזן) הוחזרו לגרמניה. ייתכן וגם זה היה בהשפעתו של האוזהופר, שראה ביפנים "אריים מזרחיים".

מענה לתגובתה של מירב גולן

בס"ד
תודה על התגובה.
היות והבנתי מדברייך שדברי לא הובנו על ידייך בצורה ברורה, אנסה לתמצת אותם, בניסיון לתת מענה יותר ישיר לשאלתך הספציפית.
מטרת המאמר להסביר מדוע גרמניה היא זו שיזמה את המלחמה.
גרמניה הייתה יוצאת למלחמה בכל מקרה, גם אם היטלר לא היה עולה לשלטון, מתוך רצון לנקום את תחושת ההשפלה של מלחמת העולם מהראשונה. היטלר העצים תחושה זו לעין ערוך, והצליח לשכנע את העם הגרמני שהוא האיש המתאים לעשות זאת. לכן הם שיתפו עימו פעולה, אף שלא ברור שכולם תמכו במעשיו הנפשעים נגד היהודים, הצוענים, והסלאבים.
היטלר הרשה לעצמו לעשות כרצונו, כי המערב איפשר לו לעשות כן, ועל כך בע"ה במאמר נוסף.
ברגע שנוצרה התנגדות, אפשר היה להתחיל לספור את סופו של היטלר ותבוסתה של גרמניה. ועל כך גם כן במאמר נפרד.

עכשיו דבריך ברורים יותר, אם

עכשיו דבריך ברורים יותר, אם כי זה קצת מבולבל להבין את זה מתוך המאמר. השאלה שלך בתחילת המאמר והשאלה שלך בתגובה שונות.
אני גם לא בטוחה שבמאמר דבריך כל כך ברורים וחד משמעיים כמו בתגובה.
אני לא חושבת שגרמניה היתה יוצאת למלחמה לולי היטלר, מהסיבות שכבר העליתי למעלה: גם מכיוון שהוא זה שחתם על 18 הנקודות של וילסון והוא זה שגם הפר אותן אחת-אחת במועל יד; וגם מכיוון שלולי היוזמה שלו לכיבוש אינסופי, לטיהור הגזע הארי ודיכוי ההתנגדויות - כל זה לא היה קורה אם לא היטלר עצמו.
זה קצת יותר מורכב ממה שמועלה במאמר. תגובתך הרבה יותר ברורה (וכדאי לתת על זה את הדעת)
תודה :)

מענה לתגובה

בס"ד
שלחתי מאמר נוסף למגזין, ובו הוכחות רבות לכך שגרמניה הייתה יוצאת בכל מקרה למלחמת רוויזיה, גם אם לא למלחמת התפשטות. לא היטלר היה זה שחתם על הנקודות של וילסון, כי אם עוד לפני שביתת הנשק כבר הסכים על כך הקנצלר הקיסרי הנסיך מקס פון באדן. למרות זאת ניסתה גרמניה תחת כל ממשלה שמשלה בה עד לעליית הנאצים לשלטון להפר את חוזה ורסאי. אין כאן המקום להאריך, אך אוכל להמליץ על הספרים: "יחסים בינלאומיים בין שני מלחמות העולם", מאת פרופסור קאר, ו"עולם בסנוורים" מאת ליאופולד שווארצשילד.

תודה... :)

אבדוק זאת. אקרא את המאמר הממשיך :)

תשובה למירב גולן

מלחמת העולם השנייה התחילה למעשה בגלל יפן בנסיונות הכיבוש שלה על סין ב 1931 היתה פלישה יפנית למנצור'יה ובין 1937 עד 1942 היתה מלחמת התנגדות בין סין ליפן מאחר שזאת היתה תוכנית אסטרטגית של הצבא היפני הקיסרי גם לרוסיה היו שאיפות התרחבות והיטלר שבדיוק עלה לשלטון, הבין איזה השפעה וכוח יש גם ליפן וגם לרוסיה והוא רצה מה שנקרא " מרחב מחיה" דבר ראשון רצה להשמיד את הצבא האדום ולהשתלט על מרכזי כוח תעשייתי של רוסיה למרות שחתם בורסאי שהוא לא יתקוף את רוסיה וככה למעשה התחילה מלחמת העולם השנייה. היא לא התחילה בחיסול היהודים, רק משראה היטלר שהוא לא מצליח להכניע את רוסיה ועוד הפסיד את מירב הכוחות שלו שם הוא התחיל להתלבש על היהודים בתוכנית לחסלם

תגובה לענת על תגובתה למירב

הרשי לי לחלוק על דבריך. אני מסכים שהחולייה הראשונה במלחמה הייתה פלישת יפן לסין. אבל:
1.את הגיגיו בנושא מרחב המחייה לעם הגרמני החל היטלר לגבש בשהותו בכלא עוד בשנות העשרים של המאה העשרים
הרבה לפני פלישת היפנים לסין
2"היטלר חתם ברוסאי..." מה זה? הסכם ריבנטרופ מולוטוב -1939- נחתם במוסקבה
3. היטלר פלש לברית המועצות ביוני 1941. החודשים הראשונים לפלישה היו מבחינת הגרמנים הצלחה מסחררת ותוך כדי כך החלהשלה הראשון של השמדת היהודים- אמנם לא בתאי גזים- אלא בהוצאות המוניות להורג בירי. יש תיעוד להרג היהודים בליטא ביילורוסיה אוקראיינה
רק משנת 1943 החלו הגרמנים להפנים שבעצם אין ביכולתם למגר את ברית המועצות בעוד שכבר ממחצית 1941 החלה השמדת היהודים
4 אני חולק עלך לגבי סטלין. אין שום הוכחה שלסטלין(בשנות השלושים של מאה העשרים)היו שאיפות התפשטות. ההיפך:סטלין היה ממוקד בביצור הקומוניזם בתוככי ברית המועצות. לא היה לו שום עניין בהתרחבות או התפשטות טריטוריאלת. פולין עניינה אותו אך ורק מהרצון להבטיח חגורת בטחון טריטוריאלית למעצמה הסובייטית. כדאי לקרוא על הסיבות לקרע בין סטלין לבין טרוצקי

רוברט לאנסינג בהקשר למאמרו של ע. העצני

בשנת 1945 התפרסם תזכיר שכתב רוברט לאנסינג- מזכיר המדינה בתקופת נשיאות וילסון- תזכיר בו מתח ביקורת חריפה על
הסכם ורסאי תוך הערכה שהסכם קלוקל זה יגרום להתפרצות מלחמות נוספות. מסמך זה תומך בגישתו של מחבר המאמר המרתק

רוברט לאנסינג בהקשר למאמרו של ע. העצני

בשנת 1945 התפרסם תזכיר שכתב רוברט לאנסינג- מזכיר המדינה בתקופת נשיאות וילסון- תזכיר בו מתח ביקורת חריפה על
הסכם ורסאי תוך הערכה שהסכם קלוקל זה יגרום להתפרצות מלחמות נוספות. מסמך זה תומך בגישתו של מחבר המאמר המרתק

לגבי ביסמארק

לא מסכים עם מה שנכתב במאמר לגבי המדניות האימפריאליסטית של ביסמארק. ביסמארק היה אנטי-אימפריאליזם. הוא גם טען שהאימפריה שלו מתחילה ומסתיימת באירופה. המדניות האימפריאלית שהוא הנהיג שמוזכרת במאמר היתה מס שפתיים לכל הגורמים בתוך גרמניה שכן היו מעוניינים בהתפשטות מעבר לים. אחרי שביסמארק הסתלק, החלה המדיניות האימפריאלית והמדיניות הימית של גרמניה שהובילה אותה להתנגשות עם בריטניה ולפרוץ המלחמה העולמית הראשונה

תגובה לתגובה

בס"ד
תודה על התגובה
חומר רב בנושא זה מצוי בספרו של פרופ' א.ג.פ. טיילור "מהלך ההסטוריה גרמנית", החל בעמוד 154, ותומך בטענתך.
אבל הסטוריונים אחרים טוענים שאכן הייתה לביסמרק מגמה כזו. (עלי עדיין לחפש ציטוטים).
כך או כך, הייתה מגמה כזו לפני מלחמת העולם, שהיטלר התנגד לה נמרצות. הוא רצה את אירופה כאימפריה גרמאנית, כאשר הסלבים משמשים כעבדים עד חיסולם.

ואגב לגבי הנאציזם

אני מאמין את עליית הנאציזם בגרמניה לא מספיק להסביר באמצעות המאורעות. יש משהו בפילוסופיה ובספרות הגרמנית שמעודד את התופעה. אפשר ללמוד על הקשר הזה בין התרבות הגרמנית לנאציזם בספרו של ישעיהו ברלין שורשי הרומנטיקה.

תגובה לתגובה

בס"ד
עיין בספרו של פרופ' יעקב טלמון "בעידן האלימות", בפרק "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה", שם הוא נותן הסבר רחב ומקיף, שאולי אכתוב עליו מאמר למגזין. תודה על ההפניה לספר.

תגובה לגבי הנאציזם

אני סובר כמחבר המאמר שאין בעבר הגרמני משהו ייחודי שדחף את גרמניה לזרועות הנאציזם. לזה הייתי מצרף גם מסקנות
מהניסוי של סטנלי מילגרם(פסיכולוגיה חברתית) ואת התובנה שייצגה חנה ארנדט- הבאנאליות של הרוע. גרמניה נפלה לזרועות
הנאצים כאשר בצומת דרכים היסטורית בזמן נתון נוצר מפגש קטלני:מנהיג חזק וכאריזמטי פירות הבאושים של הסכמי ורסאי
המשבר הכלכלי החמור בארצות הברית (תחילת שנות השלושים) משבר שגלי ההדף שלו ייצרו צונאמי שמוטט את כלכלת גרמניה

שורשי הרוע הגרמני הם של הפרוטנסטנטיות הנוצרית

הרוע הגרמני הוא מושרש בתרבות זו.הוא בא לביטוי בהפיכת האל הטוב השולט על העולם ל"שטן" השולט על העולם ועל יושביו.
אפש לקרא על כך בספר של האוניברסיטה המשודרת,בהרצאות של ד"ר רבקה שכטר.
אפשר לראות זאת גם בסרט קולנוע הנקרא "סקט לבן"-המנסה להציג את יסודות הרוע הגרמני

תגובה לתגובה

בס"ד
תודה על התגובה
אני מציע לעיין בספרו של אריך פרום "מנוס מחופש".
הספר דן גם בהשפעה הלותרנית על גרמניה, וגם בשעבוד הנפשי לשלטון הנאצי.
עם זאת, אין להתעלם מאספקטים נוספים רבים.
אני ממליץ לקרוא את תחילת ספרו של ויליאם שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", שם הוא דן בהשפעת הלותרניות על אורח החשיבה הגרמני.
כדאי גם לקרוא את הספר של נ.כהן: "הכשר לרצח עם", שם דן המחבר בהשפעתם של "הפרוטוקולים של זקני ציון" על החשיבה הנאצית.
דרושה גם התייחסות עמוקה להשפעה של הכנסייה הקתולית באוסטריה ובוואריה, משם הגיעו רבים מראשי הנאציזם, ושם במינכן, בירת באווריה, הוקמה המפלגה הנאצית.
גם ההשפעה של הפאגאניות הגרמאנית תפסה מקום רב בחשיבה הנאצית, וידוע שהמלחין האנטישמי ווגנר היה אלילו המוזיקלי של היטלר, במיוחד "טבעת הניבלונג", שהיא בעצם תשקיף מוזיקלי של הסאגה הגרמאנית-נורדית.
הפאגאניות הגרמאנית תפסה מקום רב אצל אלפרד רוזנברג, היינריך הימלר, ואף לודנדורף.
הכנסיה ניסתה במקרים מסויימים להלחם נגד האנטישמיות הנאצית (כמו הכומר נימלר), והנאציזם נלחם נגדה, אם כי בודאי שלא באותה עוצמה דורסנית.
היטלר עצמו התבטא רבות נגד המוסר היהודי-נוצרי שנכפה על הגזע הארי, כמוהו כניטשה, אחד ממבשריה של התיזה של "עם האדונים", לעומת המוסר היהודי-נוצרי של "עם העבדים" (אם כי ניטשה עצמו לא היה אנטישמי).
הנושא הוא כמובן מורכב מאד, וקשה לשים אצבע על נקודה מסויימת. אבל מאידך קשה גם לומר (למרות הדעות התומכות בגישה זו) שדווקא גרמניה הייתה מועדת יותר מארצות אחרות באירופה לאנטישמיות בעוצמה כה רבה.
ההסטורקיון היהודי ג'ורג' מוסה טען, שאם לא היו אומרים לו מי ביצע את השואה ביהודי אירופה, היה בוחר בצרפתים.
גם עמי מזרח אירופה היו מושרשים בשנאה אנטישמית, ועזרו לנאצים, כמוהם כבלגיה הקתולית.
דנמרק הפרוטסטנית, וכן הולנד, היו מדינות שעמיהם הצילו יהודים.
במאמרי התכוונתי בעיקר להסביר כיצד נסחפה גרמניה כה בהתלהבות למלחמה חדשה, ולא בהתייחסות ספציפית לרצח העם שבוצע על ידה.

תודה על המאמר ועל התגובה-מחכה למאמרך הנוסף

אי אפשר להבין את הרוע שהתבטא ברצח העם היהודי באירופה.
למרות השנים הרעות עם גירוש ספרד ונסיון חיסולו של העם היהודי שפרח ושיגשג בספרד.

רעייתו של האוסהופר לא היתה יהודיה

היתה בת לאב יהודי וזה סיפור אחר לגמרי היסטוריון חייב לדייק

לגבי רעיתו של האוסהופר

בס"ד
תודה על ההערה. אשמח לקבל מקור מדוייק לכך. במקור שהיה לפני (קשה לי להיזכר כרגע היכן) היה כתוב שהיא הייתה יהודיה. ייתכן שהמקור (אולי לועזי), לא דייק לגבי יהדותה ההלכתית, כי אם לגבי מוצאה היהודי. לגבי נאצי זה בין כה וכה אינו משנה.
לגבי הדיוק ההסטורי, הרי ככלל אם המסקנה נשארת אותה מסקנה (שלא היו לו דעות גזעניות נאציות) אני חושב שזה לא משנה עבורנו מי מהוריה היה יהודי.
תודה על התואר "הסטוריון", אך למען האמת אני לומד הסטוריה כתחביב ולא כמקצוע, כך שמסופקני אם התואר אכן מגיע לי.

אשתו של האוסהופר

בס"ד
עכשיו בדקתי ב"ויקיפדיה" באנגלית, ואכן אביה היה יהודי. איני זוכר היכן, אבל במקור שראיתי זה לא צויין, אלא נכתב בפשטות שהיא הייתה יהודיה. בכל מקרה, מובא בויקיפדיה שרודולף הס היה צריך להגן עליו בענין זה, היות ולפי תורת הגזע הנאצית היא נחשבה כיהודיה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני