אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היידגר והמאמר על מהות האמת – מהמלט לביטלס


דמותו של המלט במחזה של שייקספיר

במאה ה-16 שאל שייקספיר באמצעות המלט את השאלה "To be or not to be ". זמן רב סברתי כי המענה לשאלה זו ניתן רק כשלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר באמצעות שירם המפורסם של הביטלס מ-1970 -- Let It Be. והרי השיר מכריז בריש גלי  There will be an answer. אך התשובה ככל הנראה ניתנה ארבעים שנה קודם לכן במאמרו של מרטין היידגר מ-1930 על מהות האמת.

במאמר על מהות האמת היידגר מנסה להסביר כיצד המציאות ולפיכך האמת חושפים את עצמם אלינו. טענתו הבסיסית היא כי ניתן להבין נכונה את המציאות סביבנו רק אם ננהג נכון באופן בו הישויות המרכיבות את המציאות יפתחו אלינו ואנו אליהם. כיצד מתקיימת אותה היפתחות להוויה? ב-הוויה וזמן, היידגר טוען כי המפתח לכך הוא מתן זכות קדימה לאונטולוגיה על האפיסטמולוגיה, במילים אחרות הפיכת הסדר של דקרט של מחשבה וקיום: "אני חושב משמע אני קיים" יופיע בסדר אני קיים ורק לאחר מכן אני חושב. קיומו של האדם במציאות מוגדר באמצעות אותה מערכת של התייחסויות אליה המעוגנת במונח  Dasein. האדם החי בעולם נחשף ללא הרף למסכת של ישויות סביבו המרכיבים את עולמו ואת הבנת המציאות שלו שלעולם אינה מנותקת מההקשר החווייתי. אין צורך להוכיח את המציאות באותו האופן שבו האדם הסקפטי ישאף אליו. המציאות היא אותם הישויות הזמינות לנו במרחק נגיעה מאיתנו (present-at-hand).

היידגר אינו סוליפסיסט, הישויות המרכיבות את ההוויה אינן תלויות בנו ויש להן קיום עצמאי. אולם ההוויה מנותקת תוכן ללא מערכת ההתייחסויות והקישורים, הקונטקסט, שאנו מקנים לאותם הישויות. במילים אחרות, הישויות חושפות את עצמן אלינו (illumination) כישויות במערכת המשמעויות ההווייתית שהן יוצרות עבורנו. אם לא הייתה אף נפש חושבת מתקיימת עלי אדמות, להוויה לא היה מקום במציאות. ה-Dasein הוא אותה הישות החושבת שמבינה את ההוויה, היא תלויה בהוויה וההוויה תלויה בה. ניקח לדוגמא, היידגר מזכיר זאת, את הנוסחא המפורסמת של אינשטיין, E=MC2. היחס בין אנרגיה, מסה ומהירות הבא לידי ביטוי במשוואה תמיד היה קיים, לפני אינשטיין ואחריו והוא ימשיך להתקיים כל עוד היקום יהיה קיים. אינשטיין לא המציא את היחס אבל אם לא היו בני אדם שיגלו את היחס וייקנו לו משמעות בעולם (Dasein), אזי הוא לא היה אמיתי עבור בני האדם.

ההוויה, אם כך, תלויה בהבנה האנושית שתלויה בה בכדי לחולל את ההוויה. הדברים האמיתיים אינם תלויים בנו אך המשמעות של להיות אמיתי אינו מנותק מההקשרים ההבנתיים שלנו – האופן בו אנו מעניקים להם קונטקסט של משמעויות שמגדירות אותם כדברים בעולם. המשמעויות הן פונקציה של החוויות הסובייקטיביות ובמידה רבה יותר האינטר-סובייקטיביות שמשתרעות על פני העבר שלנו שמגדיר את ההתייחסות להווה ולעתיד ומכאן הקשר בין הוויה וזמן.

בהתאם לזאת האמת היא תוצר של הקבלה בין הדבר כשלעצמו ובין כושר השיפוט שלנו שמתעצב ממערכת חוויות קונספטואלית שהתעצבה בקונטקסט חברתי על פני הזמן. כך הדברים חושפים את עצמם אלינו כאמיתיים, ה-Dasein הוא המכשיר שמעניק להם תוקף הווייתי מעבר לסתם דברים.  אולם תמיד קיימת הסכנה של היחשפות חלקית או שקרית. אנו יכולים להבין את הדברים בצורה לא נכונה ומעוותת וכך במקום לגלות את האמת, אנו מגלים לא יותר מאחיזת עיניים הרחוקה מאוטנטיות כמרחק מזרח ממערב. הדבר בולט בהתייחסות אל האומנות. ניתן לנתח ציור בצורה מכאנית (כמות צבעים, צורות הנדסיות, זוויות משיכת מכחול, צלליות, וכו'). מאידך, ניתן להבין יצירת אומנות בהתבוננות על האמת שהיא חושפת על קיומנו בעולם מעבר לפרטים הטכניים שמרכיבים אותה.

אם נחזור למאמר על מהות האמת, היפתחות להוויה, כאמור, היא הבסיס להבנתה. היידגר מבקש מאיתנו להיות זמינים למציאות בכדי שהיא תהיה זמינה אלינו. ב-'זמינות' הכוונה לאפשר את אותה ההקבלה שהיידגר מזכיר בין הדבר כשלעצמו ובין כושר השיפוט שלנו ב-הוויה וזמן.

היכולת ליזום זמינות להוויה מבטיחה את חירותו של האדם. חירות אין משמעותה היכולת לעשות ככל העולה על רוחנו, אלא היכולת להיכנס למרחב מנטאלי בו אנו מסוגלים לפגוש ולהעריך ישויות אחרות. יכולת זו אינה שמורה לישויות דוממות שאינן ניחנות באִינטליגנציה. חיות וצמחים לצורך העניין אינם חופשיים. הם לכודים במערכת ביהביוריסטית של התניות שמונעת מהם להכיר ישויות אחרות מעבר להיותן מקור לגירויים אינסטינקטיביים. ניקח לדוגמא אירוע מהעולם הפיסי כמו גשם. עבור צמח, גשם מעורר צמיחה ולבלוב. בני אדם, לעומת זאת, פוגשים את הגשם בתוך מכלול של משמעויות ונהנים מחופש שמאפשר לפתח אליו טעמים. הם יכולים לאהוב את הגשם, לשנוא אותו ואף לכתוב עליו שיר. אבל לא כל בני האדם נהנים מחירות באופן אוטומטי. המשורר יהיה חופשי הרבה יותר מהמדען בהתייחסותו לישות שנקראת גשם. המדען כבול לשורה של פרוצדורות חישוביות ומטרילוגיות שמסתירות ממנו את המהות העשירה והאמיתית של הגשם.

כאן אנו מגיעים לעיקר המאמר על מהות האמת. האדם החופשי מסוגל לתת לדברים להיות (let things be). היכולת לתת לדברים להיות היא מהות החירות ולפיכך מהות האמת. אין הכוונה להתנהלות פסיבית כמו אותן ישויות דוממות חסרות אינטליגנציה שבעל כורחן נותנות לדברים להיות. ההפך, על פי היידגר הכוונה היא  להעסיק את עצמך עם הישויות בעולמך, להיות קשוב אליהם וכך לאפשר להן להיחשף אליך. התעסקות בהוויה מובילה לכיוון אקטיבי של אכפתיות. כאדם, חשוב שיהיה אכפת לי מהגשם שיורד עלי. האכפתיות של להיות קשוב להוויה היא הבסיס של להיות בעולם, של ה-Dasein.

להיות בעולם אינו ערובה מלאה לחירות ולגילוייה של ה-אמת. אנו חיים בעולם וככורח המציאות ביום יום שלנו אנו נתקלים בישויות. אולם לעיתים אנו נוטים להיבלע בעולם ולשכוח את יחסינו אליו. החיכוך היומיומי עלול להוביל מצד אחד להתייחסות לדברים כמובן מאליו ולפיכך לפתח אדישות כלפי ההוויה. לחלופין, אנו עלולים למצוא את עצמנו בקיצוניות השנייה של אובססיביות כלפי העולם. אובססיביות זאת מתרחשת כאשר אנו טורחים לאסוף מידע על העולם, לכמת אותו במספרים, בגרפים, בתרשימים, בסרטוטים ובנוסחאות עד שאנו שוכחים כיצד הדברים קשורים אחד לשני. הפילוסוף האמריקאי, ראלף וולדו אמרסון, הגדיר סכנה זו היטב כאשר הוא טען כי הפרטים הקטנים הם המפלצות של אנשים קטנים. המדען האובססיבי, המורה הקפדן או הפדנט הממוצע שמושקעים בפרטים משלים את עצמם שהם מבינים את העולם סביבם, אך למעשה הם סוגרים את עצמם בפני כל סיכוי להיפתח להוויה ולמסתורין הטמון בה, המסתורין בעומד מאחורי המקור של הדברים ומה שמחבר אותם יחדיו לשלם הגדול מסכום חלקיו – ההוויה.

כשהמלט שאל את עצמו, "להיות או לא להיות", הוא ניצב היה בפני הסוג הראשון של הסכנה –  פסיביות ואדישות כלפי ההוויה, פסיביות הבאה לידי ביטוי ברצון העז לדעוך, להיעלם – היעלמות שמשמעותה שכחה של ההוויה כדי למנוע מעצמו את הכאב שהוא מנת חלקם של החיים ובמובן רחב יותר, המודעות:

To die, to sleep--

No more--and by a sleep to say we end

The heartache, and the thousand natural shocks

That flesh is heir to.

רגע אחד טרם הפסיעה לעבר תהום הנשייה, מגיעים הביטלס ואוחזים בידו:

And when the night is cloudy
There is still a light that shines on me
Shine on until tomorrow, let it be

אולם עוד לפני שהביטלס שרו על האור הזורח על כל אחד מאיתנו, היה זה היידגר, שבאמצעות קריאתו ל-Let things be , התייחס לאורה של ההוויה הנחשפת אלינו אם רק ניתן לה לעשות זאת.

תגובות

המציאות קיימת רק במידה שאנו צופים בה.

המשוואה E=MC2 היתה קיימת תמיד רק אחרי שאיינשטיין גילה אותה, כביכול הוא יצר אותה רטרואקטיבית, מבחינת אדם בימי הביניים היא באמת לא קיימת, כלומר המציאות קיימת רק עד כמה שאנחנו תופסים אותה ככזו (לפחות זו תפיסתי, אני הקטן).
יוני.

מציאות

המציאות קיימת. ולא היא אינה קיימת רק במחשבותיו והוויתו של המתבונן ("מחשבותיו" הבנתי "הוויתו של המתבונן" פחות).
בימי-הביינים לא היה אף אחד שמודע לקיומם של חיידקים ווירוסים. אע"פ הם התקיימו ויתרה מזאת השפיעו (קיימו קשר סיבתי) עם בני-האדם (גרמו להם מחלות ומיתות)
אף-פעם לא הבנתי באמת את הקושי הפילוסופי בעמדת-שכל ישר זאת ("ריאליזם")

טאוטולוגיה

במאמרך על היידיגר, אתה כותב: "איינשטיין לא המציא את היחס, אבל אם לא היו בני-אדם שיגלו את היחס...אזי הוא לא היה אמיתי עבור בני-האדם."
היגד זה הוא במובן אחד לא-נכון ובמובן אחר ריק או לא אינפורמטיבי, וככזה נשמע חסר-שחר. אם נבין "אמיתי" עבור בני-אדם כבעל השפעה עליהם דווקא באשר שהם הוויה-ב-עולם, אז היחס אמיתי עבורם בין שהם מודעים לכך או לא. בדיוק כפי שמותם מזיהומים על-ידי חיידקים, אמיתי עבורם גם בטרם גילו את קיומם של חידקים. אם נבין "אמיתי עבור בני-האדם", במובן אפיסטמולוגי, כלומר מה שהם יודעים או מודעים אליו כאמיתי; אז זה ברור שאם לא היו בני-אדם מודעים ליחס, אז היחס לא היה מודע לבני-האדם. (מעין טאוטולוגיה).
מעניין שדווקא היידיגר שביקש להקדים אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה או אני קיים לאני חושב או יודע, נותן קדימות בהיגדים כאלו לאני המודע, על-פני האני הקיים. לכן, נדמה שהיידיגר אחרי-הכל, לא הצליח להתגבר על האידיאליזם, בו האשים אחרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מר קג'טי נגהי