אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בכיו הצורב של יחזקאל קדמי


התמונה של הרצל חקק
בכיו הצורב של יחזקאל קדמי

רחלה מזרחית, אחות לעמוד העיר יצא לאור בשנת 1991 בהוצאת המחבר, 288 עמודים. בכיו הצורב של יחזקאל קדמי. שולח תמונה: הרצל חקק

קינתו של יחזקאל קדמי היא שירה ממעמקי הלב, ממעמקים קראתיך. הרצל חקק סוקר את ספר שיריו הראשון של קדמי, ומפנה את תשומת הלב לספר שירים קדמי, 'שירת ירושלים', הנמצא בכתובים. שיריו זכו לפרסום באנתולוגיה של פרופסור עמיאל אלקלעי.
דברי השבח של אלקלעי מציבים את קדמי בשורה הקדמית של השירה העברית

כמה מלים על ספר שיצא לאור לפני 22 שנה, על משורר מוכשר שלא זכה לתשומת הלב הראויה. הספר "רחלה מזרחית, אחות לעמוד העיר" יצא לאור בשנת 1991 בהוצאת המחבר,  288 עמודים.

ספר אחד כתב יחזקאל קדמי, ומאז מחברותיו משוועות למצוא להן מוציא לאור. שיריו עולים על גדותיהם, אך אין לו אפשרות לפרסם את היבול המיוסר והכואב.
ספר שיריו פותח בשיר שקרוי 'רקוויאם חיים לזונה ושמד מתים לסרסורה' – וכך השורות הראשונות קורעות את שתיקת העולם:
"אני בוכה
אני מקונן –
הו, איזה בכי, הו איזו קינה.
ביסוד הבוכים במדוּכת הבכי – אני מבכה.
ביסוד מקוננים, בכַנוֹת הקינה – אני מקונן".

המשורר יחזקאל קדמי נעלם מן הזירה הספרותית כמעט לחלוטין. קדמי חי בצמצום, מצבו הרפואי די סבוך. במשך שנים הוא עמל על השלמת ספר שירים חדש 'שירת ירושלים' – ובימים אלה הוא מסיים מלאכת מחשבת זו.

חלקים מספרו העברתי בשעתו לכמה כתבי עת, פרסמתי פרקים משירתו החדשה ב'משיב הרוח' וב'אפריון'. אני מביא לידיעת הקהל סקירה על ספרו הקודם, כדי להביא את שירתו לידיעת הקהל, כדי לעודד מוסדות לתמוך בהוצאת ספר שיריו החדש.

המשורר יחזקאל קדמי שר את שירו מתוך מדוכת החלכאים, מתום שורת הסובלים, ומתחתיות ארץ הוא שואף להביא שירתו וניגונו אל הספירות העליונות, להמריא עם נבואות האמת עד רקיע, להנחיל להם את הניצחון של הרוח.

בשיר 'חוג הלילה' בעמוד 78 הוא כותב:
"לילה לילה אני בא מאדמת עולם לרקיע עולם –
לרקיע עולם, לרקיע הטוב פולש מבטי בשמים.
אין אני בעת ההיא אותו אדם, אדם אחר אני
ושמים בלילות ניגון כל הניגונים כולם בעולם".

זה מקומו האמיתי, הטבעי, באדמת העולם, והוא נושא על גבו שק של ייסורים, כמו היה עבד השם של ישעיהו הנביא. שיריו הם שופר לכל החלכאים והנוודים, והוא מחפש להאציל את הווייתם. קדמי מחפש את הענוג, את הקסום, את האמיתי – והוא מתפכח לרגעים וחש את המציאות מכה בו, מפילה אותו לקרשים, אל שיחי הלענה.
הלילה הוא מקום המפלט, והוא נמלט לתוך אותה ישות שבה הכול נסתר. הלילה שלו הוא עולם המיתוס, עולם של השתנות. משם במקום חשוך  ונסתר הוא קם לשיר, מרגיש שזו ההזדמנות להתעלות בחשאי לאדם אחר:

"אשר יביט ברום לילה בעולמות יביט לראשונה בחייו" – עמוד 78.

מתוך אותו משכן בלתי נראה, הוא רואה הכול, והלילה הוא עבורו מדוכה לשירה, מקום שנותן לו השראה וכוח לשיר, בימה שעליה הוא עומד ורואה את העולם ראייה בלתי אמצעית. אך גם בהוויה זו של שיכרון ורוח אחרת, הוא יודע שהמציאות לא משתנה במהירות, שתלאות המציאות ישובו להכות בו, עד בכי:

"מצוקת ישראל המוארת בלילה אינה שקר, כי יאיר חלון
המצוקה בליל". ( עמוד 87).

הדלת פתוחה, אך הקרב נמשך פנימה, והוא חש בודד, איש לא קם לקראתו. המשורר מאמץ לעצמו פולחן של ישיבה כאובה ודוממת, המרי שלו מאופק, והוא שם עצמו ל"דובר הבית". שירו ובכיו מבטאים התרסה, מחאה – ובהמשך נפרש כתב אשמה:

    "יש קור חשוך בהרים אשר נאמר לא לנו וזהו הקור החשוך בהרים
- בבתינו.
ימי סערה, לילות סערה, גשם, רוח וערפל ועמודים לקלון
- נדדו לבתינו".
 ובהמשך:

"זהו בית המזרחי אשר חידש ימיו – כארץ ישראל שחידשה ימיה.
עודו בחשרי דלתותיו החדשות וסערת גלותו תעבור לארצו".

כאן במולדת הוא חושף קבוצה שחשה גלות, שחשה בניכר, והוא קם להיות מבטא תחושת אי השייכות שלא ותם יהודים מזרחיים. קדמי רואה עצמו דוברם של אלה שקולם נאלם. הבית המזרחי סופג הכול, אוגר הכול, מטמיע בקרבו את הסערה והזרות והופך ל"עמוד". בשירים אחרים הוא מתאר זאת כ"עמוד העיר".

"ואחות לעמוד העיר
במסע כל עיר ועיר" – עמוד 38.

הבית המזרחי הוא עבורו המשען האחרון, האמונה הכאב, הערכים, המצוקה, הרוחניות הצרופה. הכול כלול בבית הזה. מפלתו ומפלת הערכים הםחורבן הבית.

"בעת הערבים בוכות כל הדרכים
בינות ערים ועמודים בוכים,
בינות אפי בתים בוכים
מסתעפות בוכות כל הדרכים –
באות לבית האחד
באות לבית המזרחים". עמוד 38.

אביו מספר לו על אובדן בתו, על צעקת הבת המעירה אותו משנתו כל בוקר. שורות השיר ספוגות אותה רעדה, אותו בכי כבוש עד מחנק:

"ואומר: 'אבא הולך אתה אנה'?
'אל מסע לילה ויומי', עונה לי אבי,
'אל אשר תלך בתי אלך אני
לראות הקם המוות גואל בתי,
לראות את קבר בתי
ולבכות את אחרון הבכי'.
ולא יטה מסע מעיר
ואין מוות בעיר
ואין קבר בעיר".

ההרגשה הראשונית לא משקרת, והלחן של נביאי ישראל זורם בין השיטין. תחושת הצער והיגון אינה מרפה מן המשורר, הבכי הופך להיות לפולחן קינה אינסופי, ולעתים אנו חשים הד לקינותיו של ביאליק: הנה לפנינו אותו שירה של צרצר, צרצר שמתנגן וסופג בלהט את המנגינה העצובה:

"כה בהיר הלילה, כה בהיר קול צרצר
  כזה הוא הלילה שלי, יפה הוא כבכי" – עמוד 61.

וכך בהמשך:

"צליל קולו של צרצר נצחי הוא כלילה הזה השלו, הנוגה". עמוד 63.
הלילה המסתורי והנסתר, הילדות המיוסרת, הכול מאיים לבקע את שלוות העולם, את האדישות:

"אז נראה ליל הילה הזה כמו ילד קטן בוכה
ואמרתו לו כמו שאומרים לילד: מספיק לילה, אל תבכה כל כך.
רק קצת בוכים.
אבל אני לא יכול לעצור את הלילה בבכיו,
כי גם אני בעצמי בוכה כל כך כמו ילד" – עמוד 60.

יש למשורר תחושה, שזו ארץ זרה וקרה, ארץ שאיבדה את נשמתה, את יכולתה לקלוט את הלחן האמיתי, את המנגינות שבוקעות מקצות ההוויה, מקרקע העולם. קדמי שואב רגעים של קסם ועומק משירתם של אצ"ג וביאליק, מספריו של ברנר,  ויש שורות שהוא מזכיר את דמויותיהם:

"אנקראון לרינת רנים וצוהלים, יחוג לקוטב העיצבון
ויפי כינורו של אורי צבי – זר לארץ הצבי" – עמוד 46.

וכך בהמשך:

"יוסף חיים ברנר ידע את החיים ואת המוות
ודברי  ימי עולמו לא ידברו עוד דבר, רק יבכו
דברי ימי אחי גם לא ידברו עוד דבר, רק יבכו".

תחושות של אדם עקור, אדם שאינו שייך, מחלחלות לאורך כל דפי הספר – ואנו עוברים בדרכנו חלקות ירוקות וחלקות שרופות. יש אורנים זקופים  ופורחים ויש אורנים שרופים.

החלקה החרוכה היא חלקתו של "העם המזרחי", החלק הנבחר שנגזר אליו לגלות מארצו בתוך ארצו.

"דמה לי אורן שרוף אחד
כאשת עניים ומטפחת קרועה לראשה.
ביום גשום אחד בירושלים ראיתיה –
את אשת עמי הזקנה בבלויֶהָ
כאורן השרוף בין אורנים ירוקים
כן אשת עמי הזקנה, בן עמי".

קדמי סובב כנביא מוכיח, כולו אש בוערת כירמיהו. העיר כולה לובשת חג ולובן, אך המשורר נגדה, מתעקש ללבוש אפור, סובב בוכה, אָבל:

לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מלותיי אפור לובן חג
זהו ערב חג, כל האנשים לבשו לובן חג, גם הרחובות לבשו
לובן חג
רק איש אחד לבוש באפורָיו, הולך מדדה, הולך ומדדה, לא לבית
הולך – " עמוד 114.

השורות הבאות מגלות לנו מדוע אינו מוכן להצטרף להסכמה הכללית ולתחושת החג המדושנת:

"איש אחד באפורָיו כי לא יבטח בביטחונם של חוגגים לובשי לובן
חג" – עמוד 115.
גם שירי האהבה לילדים  ספוגים באותו צימאון לאהבה, לשייכות. יש בהם אווירה ענוגה יותר, יותר תקווה. עולם הילדים נראה לו הבטחה לעתיד אחר:

"גן פורח לעונג שבת נותן ריחו לירושלים, כלת מעלה.
רחובות ירושלים של מעלה  -  כגודש גת זורמת זורם קהל
קדוש.
כל חסידי יה שם ועמך ישראל עמל ומשרתו ברצון נאמן.
הירדן זורם לירושלים לטהרת מי מקדש הר המוריה" -  עמוד 222.

ובהמשך:

"אין צועק ברחובותיה, ישקוטו בניה, צדיקים כולם לדורות
דורותיה".  עמוד 223.

ספר שיריו הבא של קדמי עדיין במחברות, ויש למצוא תקציבים להקליד את הספר ולהוציאו לאור. פרופסור חביבה פדיה הזמינה את קדמי לפסטיבל במצפה רמון  לפני שלוש שנים– ושם זכה קדמי לקבלת פנים מיוחד. צילמתי אותו במהלך הפסטיבל.
פרופסור פדיה כתבה לי על ההכרח בהוצאת שירי קדמי לאור ובהכרח לסייע לו:

יחזקאל הוא בעיני משורר נפלא. דמות מיוחדת ומרתקת, אשר סיפור החיים שלו נכתב באותיות הייסורים
של גורל נער מזרחי אשר נדון לחיי נדודים, אומנה, קיבוץ, חזרה אל עירו, והוא כ"פרא לא לומד" ונשמתו מחוץ לעולם אל אור הדברים עורגת, על אף שהוא מועד והולך לעיתים בדרכו, והחיים אינם מאירים לו פנים".

סקירה זו שלי באה להאיר שירה, שנדחקה בעוונותינו לשוליים. שירתו של יחזקאל קדמי היא צעקה, היא נבואה. לצערי, לא זכה להכרה ומחברותיו עודן מחכות לפרסום. באנתולוגיות של עמיאל אלקלעי בארצות הברית זוכה שירה זו לכבוד ולתהילה, וכמה משיריו מתורגמים לאנגלית. לקדמי היו שיחות עם אלקלעי בביקוריו בארץ והוא זוכר קשר זה בהערכה. בעבר ביקשתי ממנו קטעים משירים שלא פורסמו, שלחתי לכתבי עת, ואכן היו שירים שזכו לפרסום ב"משיב הרוח" וב"אפריון". נקווה ששיריו של קדמי אכן יזכו לאוזן קשבת. לעתים אני רואה אותו ברחובות ירושלים, ולמדתי ממנו, שהוא התקרב ליהדות וחזר בתשובה. עתותיו מוקדשות לשירתו, ללימוד גמרא, לתפלה – ושיריו החדשים הספונים במגירותיו מעידים, כי הקשר בין לשון הקודש לשירתו מעצים את כוחה. קדמי שר על ירושלים "אין צועק ברחובותיה" – ואנו יודעים, שיש מי שצועק ברחובותיה, וקולו מיוסר כשל נביא קדום, יחזקאל קדמי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק