אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס עוז: הלוחש בשירים חלק ג


התמונה של יוסף אורן
קופסה שחורה

קופסה שחורה. עמוס עוז: הלוחש בשירים חלק ג

עמוס עוז: הביוגרפיה השירית חלק א'

עמוס עוז : תחבולת המשורר הנסתר חלק ב

פרקים נוספים מהמחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז – זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות.

הקדמה

בשני פרקיו הקודמים של המחקר הובלטה התחבולה הראשונה שבעזרתה פיצה עמוס עוז את עצמו על נטישת הכתיבה של שירה לטובת הכתיבה של סיפורת, והיא תחבולת "המשורר הנסתר" אשר איפשרה לו לקיים את אהבתו המסורה לשירה במקביל להתבססותו כמְספר.

תחבולת "המשורר הנסתר" התבטאה בשילוב דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו ובמעקב אחרי עולמם הרוחני ככותבי שירה בתחנות שונות של חייהם, מגיל הנעורים ועד הגיעם לגיל מופלג.

באופן זה, כ"משורר נסתר", התנסה עוז עצמו בכיסופיהם הספרותיים של משוררים, בהתלבטויות שלהם, במאבקיהם עם השפה ובייסוריהם להשלים שורה מוצלחת וללטש שיר מושלם. בה-בעת העניקו לו המשוררים, ששילב כדמויות בסיפוריו, הזדמנות לבטא את השקפתו על "סוד השירה" ואף לבדות להם שורות שיר וגם שירים שלמים.

במילים אחרות: המשוררים שבדה בסיפוריו העניקו לעמוס עוז הזדמנות לפרסם תחת זהותם את שירתו, שירת "המשורר הנסתר", בעודו מצטייר בעיני הקוראים ככותב סיפורת בלבד.

יתר על כן: עמוס עוז נטה חיבה לדמויות המשוררים בסיפוריו וגם גילה הבנה להפכֵי הרוח בנפשם ולחותם החריגות שדבק בהם בחברה, אך בה-בעת ביטא את החיבה ואת ההבנה הללו בניסוח אירוני ולעיתים גם סאטירי, כלועג לעצמו על הדחף החזק שנותר בו כל השנים לכתוב שירה ואף להסתייע בתחבולת "המשורר הנסתר" כדי לפרסמה.

תחבולת "המשורר הנסתר" לא היתה התחבולה היחידה שבאמצעותה ביטא עמוס עוז את זיקתו הביוגרפית המיוחדת לסוגה השירית בספרות. בצידה הפעיל תחבולה נוספת והיא תחבולת "הלחישה בְשירים", אשר תוסבר ותודגם בפרקים הנוספים שאני משחרר כעת לפירסום מתוך המחקר.

כל מה שאפשר להוסיף בשלב הזה על תחבולת "הלחישה בְשירים", מסתכם בשתי המסקנות הבאות:

א) תחבולת "הלחישה בְשירים" הינה מקורית יותר מקודמתה – תחבולת "המשורר הנסתר", ולכן יידרשו שלושה המשכים כדי להשלים את הסברתה ואת הדגמתה.

ב) מאחר שלא זכורה לי הפעלה קודמת של תחבולת "הלחישה בשירים" על-ידי אחד מכותבי הסיפורת האחרים בדור הנוכחי – לכן אני מניח כי עמוס עוז הינו הסופר העברי שהפעיל אותה לראשונה והוא שזכאי לזכויות היוצרים על המצאתה, אלא אם כן יקום מישהו ויפריך הנחה זו באמצעות הוכחה שהתחבולה כבר הופעלה בעבר על-ידי מספר עברי אחר.

 

השיטות המקובלות לציטוט שירה   

רבים מכותבי הסיפורת העבריים נהגו לצטט ביצירותיהם פסוקים שיריים מהתנ"ך ושורות משיריהם המוכרים של משוררים בני דורם, והם עשו זאת  הרבה שנים לפני שעמוס עוז אימץ את הנוהג הזה גם בספריו. על-פי נוהג זה רשאי היה כותב מאוחר להציב ציטוטים ממשורר שפעל לפניו בשני מקומות ביצירתו. הראשון – בפתח הכרך הסיפורתי, בתפקיד של מוֹטוֹ ליצירה, כדי לרמוז על נושאו של הסיפור, על בשורתו ולפעמים גם על המקור שממנו שאל המספר את השם לספרו. והשני – בגוף יריעת הסיפור, כחלק מדברו של "המספר", או כחלק מחילופי הדיבור בין גיבורי העלילה, אם כדי להעשיר את תוכן דבריהם של הגיבורים ואם כאמצעי איפיון המעיד על השכלתם ו/או על השתייכותם לחוג חברתי הצורך תרבות גבוהה.

   מאחר שהבלעת שורות משירים בגוף יריעת הסיפור בשיח הגיבורים הפכה לנפוצה ביותר בספרים הנדפסים כיום בסיפורת הישראלית, גדל לאחרונה מספרם של כרכי הסיפורת, שבסופם נוסף עמוד המפרט את בעלי זכויות היוצרים על השורות אשר צוטטו. הפתרון הזה בא למנוע תביעות מצד משוררים  ויורשיהם נגד כותבי הפרוזה בגין פגיעה בזכויות היוצרים שלהם. והוא תחליף לאפשרות האחרת, שהיא בלתי-נוחה בעליל: לשתול הערה על המקור ממנו צוטטו השורות בצמוד להופעתו בטקסט. הפתרון הזה אכן הועדף ברומאנים הבאים: "פעם בחיים" של מירי רוזובסקי (2009), "וודקה ולחם" (2010) של מירה מגן, "עד שיום אחד" של שמי זרחין (2011) ו"נוילנד" של אשכול נבו (2011).

 

הציטוטים ב"קופסה שחורה"

ממש כמו מְספרים אחרים, השתמש גם עמוס עוז באפשרויות הללו, ואף הגדיל לעשות, כאשר הפעיל את שתיהן ביחד, באחד מספריו הראשונים בתבנית הרומאן – ברומאן "קופסה שחורה" (1987).

   בפתח הרומאן "קופסה שחורה" הציב עוז כמוטו שלושה בתים מהתשעה שקיימים בשיר "הבֶּכִי" מתוך "שמחת עניים" לנתן אלתרמן. ובנוסף לכך כלל בגוף עלילת הרומאן (בעמ' 152) בית משיר אחר הכלול ב"שמחת עניים", והוא השיר "החוֹלֶד". שני הציטוטים מלמדים על הערכתו הגדולה לשירת אלתרמן ובתוכה לפואמה "שמחת עניים" משנת 1941, שממנה בחר, כזכור, לצטט גם בדבריו של המשורר אריה חורש לבתו נוגה ברומאן המוקדם שלו, "מקום אחר" (שם בחר לשלב בדברי האב שורות אחדות מהשיר "קץ האב").

   שני הציטוטים האלה מתוך "שמחת עניים" (שלושת הבתים מהשיר "הבֶּכִי" במוטו והבית מהשיר "החוֹלֶד" בגוף העלילה) השתלבו היטב ברומאן "קופסה שחורה", משום ששירי הפואמה הזו – המנוסחים כשירי נמען, שבהם פונה הגבר ממשכנו בעולם הרפאים אל אשתו שהתאלמנה ועודנה בחיים – התאימו להפליא לעלילת הרומאן "קופסה שחורה".

   בעלילת הרומאן הזה מתוארים יחסי משיכה-דחייה שהמשיכו להתקיים בין אלכס ואילנה גם אחרי שאהבתם היצרית החזקה הסתיימה בגירושים. דווקא המרחק הפיזי בין אלכס ואילנה – אשר ניתן להשוותו לשהייה של גיבורי "שמחת עניים" בשני עולמות שונים – שיקם אצל אילנה את הגעגועים אל אבי בנה, בועז. ובתואנה שהיא דואגת לעתידו של בועז, חידשה את הקשר עם אלכס באמצעות מכתבים, אחרי שנודע לה כי אלוף נעוריה נוטה למות ממחלה ממארת. שלושת הבתים שציטט עוז במוטו משקפים יוזמה כזו, אך בהיפוך זהותו של היוזם. בעוד שבפואמה של אלתרמן הדמות הגברית יוזמת את הפנייה אל הדמות הנשית, אילנה היא היוזמת את הפנייה אל אלכס ברומאן "קופסה שחורה" של עמוס עוז.

   ואשר לשילוב בית מהשיר "החולד" בגוף עלילת הספר, נחוץ  להבהיר את ההקשר המצדיק זאת: ביום שבו התיר בית המשפט את נישואיהם, העביר אלכס פתק לאילנה באמצעות עורך דינו, זקהיים. בפתק הזה רשם אלכס בכתב-ידו את השורות הבאות מתוך השיר הזה:

אַתְּ עַצֶבֶת רֹאשִׁי הַמַּקְרִיחַ,

אַתְּ יְגוֹן צִפָּרְנַי הַגְּדוֹלוֹת,

אַתְּ שִׁמְעִינִי בְּנֵפֶץ הַטִּיחַ,

בְּחֵרוּק הָרִצְפָּה בַּלֵילוֹת.

   ספק אם ניתן לבחור שורות קשות מאלה בשירת הדור הנוכחי למטרת ציטוט בפתק שמעביר הגבר לאשתו ביום גירושיהם. ואלכס ודאי שיער שאילנה לא תסתפק רק בשורות הבית הזה, אלא תגיע גם אל בתיו האחרים של השיר "החולד", ואז תמצא בשורותיו המלוטשות כתער של אלתרמן, סיכום של כל מה יכול היה לומר על נישואיהם. וייתכן גם ייתכן, כי בהשפעת השיר הזה, שבו מדמה הגבר את עצמו לחולד, לא חתם אלכס בשמו, על המכתב התשובה שכתב אל אילנה (עמ' 95-83), כי אם בכינוי המושאל שבחר לעצמו – "הערפד".

 

חטיבת הרומאנים הפוליטיים

אחרי הרומאן "קופסה שחורה" פירסם עמוס עוז את הרומאן "לדעת אשה" (1989), אלא שבו לא השתמש כלל בשתי האפשרויות לשילוב שורות מצוטטות מתוך שירים שבהן השתמש ב"קופסה שחורה", אלא פנה לראשונה לאפשרות חדשה ומתוחכמת יותר להפניית הקורא אל שירים מהשירה העברית בת-זמננו, והיא זו המוגדרת במחקר זה כתחבולת "הלחישה בשירים", שאל השימוש בה חזר פעם נוספת גם בחמישי מבין ששת הרומאנים שפירסם ברצף בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת – ברומאן "אל תגידי לילה" (1994).

   ואלה הינם עיקריה של תחבולת "הלחישה": גיבורי  הרומאנים "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה" אינם מצטטים שיר שלם וגם לא שורות בודדות מתוך שיר, אלא מַפְנים אל השיר בשלמותו באמצעות הדרכה מפורטת איך להגיע אליו.

   ואכן, עוז כלל לא ציטט משיריהם של משוררים בשני ספריו האמורים, לא כמוטו בפתחם ולא כציטוט בגוף הטקסט מפי הגיבורים, אלא רק "לחש" על קיומם במאגר השירה של משוררי הדור הנוכחי באמצעות מסירת פרטים ביבליוגרפיים מלאים, המדריכים את הקורא איך למצוא אותם במדף השירה העברית: שם המשורר, שם קובץ השירים, שם השיר ומספר העמוד שבו מודפס השיר בקובץ זה.

   אף שבאופן זה, על-ידי עצם בחירת השירים מספרי השירה של משוררי הדור, חשף עמוס עוז את טעמו בשירה ואת כוחו כפרשן של השירים שנפשו נקשרה אליהם, ברור שלא לחשיפת עצמו כאוהב שירה וכיודע לפענח שירים המציא עוז את תחבולת "הלחישה בְשירים" והפעיל אותה ברומאנים "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה". כדי להשיב על שאלה, מדוע הועיד עוז את התחבולה החריגה הזו דווקא לשני הרומאנים האלה, נחוץ להקדים ולהסביר את מקומם בכלל יצירתו הסיפורתית.

   פרט לרומאן המוקדם "מקום אחר", רומאן על רקע החיים בקיבוץ (שקדם לו קובץ הסיפורים על אותו רקע והוא "ארצות התן", ולאחרונה התווסף אליו הקובץ "בין חברים"), התמקד עוז בשני העשורים הראשונים של יצירתו, בשנות השישים והשבעים במאה הקודמת, בכתיבת סיפורים בתבניות הקצרות של הסיפורת: הסיפור הקצר והנובלה. ורק אחריהם חזר לכתיבת רומאנים. חזרה זו הניבה, בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שישה רומאנים, המהווים ביחד חטיבה מיוחדת ביצירתו, והיא חטיבת הרומאנים הפוליטיים שלו.

   שתי עובדות הצדיקו לפרש שישה רומאנים אלה כיצירות פוליטיות. העובדה הראשונה – בעלילות ששת הרומאנים היו שני רבדים: רובד ריאליסטי, שגילגל סיפור משפחתי רב-דורי, אשר בו הובלטו מתחים בין בני המשפחה, ורובד אלגורי, שפירש מתחים אלה כביטוי להשקפות הסותרות, אשר התגבשו בשיח שהתנהל בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת.

   כלומר: כפשוטן היו עלילות ששת הרומאנים עלילות ריאליסטיות על יחסים מתוחים ומחלוקות בין בני המשפחה, אך בקריאה חתרנית יותר ובעזרת כלי הפיענוח האלגוריים, התברר שבנוסף לכך שיקפו היחסים האלה את ההשקפות הפוליטיות המנוגדות בין "המחנה הלאומי" לבין "מחנה השלום" בנושא "הסכסוך" הערבי-ישראלי.

   והעובדה השנייה – שכל שני רומאנים היוו צמד וכמו תאומים זהים השלימו זה את זה מבחינה רעיונית: "קופסה שחורה" (1987) הוא תאומו של "מנוחה נכונה" (1982), "המצב השלישי" (1991) הוא תאומו של "לדעת אישה" (1989) ו"פנתר במרתף" (1995) הוא תאומו של "אל תגידי לילה" (1994)*.

   בצמד הרומאנים הראשון, ב"מנוחה נכונה" וב"קופסה שחורה",  עדיין עסק עוז בסוגיה פוליטית פנימית והיא סוגית ההורשה של האחריות על הנהגת המדינה נוכח היחלשותה של תנועת העבודה, אשר אז עמוס עוז עדיין השתייך אליה פורמלית, אף כי חיפש כבר מזמן מסגרת סוציאל-דמוקרטית תחליפית לה (ראה מאמרו "הברירה" בקובץ "מן היסוד" משנת 1962).

   אך בשני הצמדים הבאים מששת הרומאנים של חטיבה זו, כבר ביטא עוז את עמדתו בנושאי המחלוקת הפוליטית שהתלהטה בחברה הישראלית בנושאי מדיניות מובהקים: בנושא עתיד "השטחים" (נושא שהתעורר אחרי מלחמת ששת-הימים) ובנושא "הסכסוך" עם העולם הערבי כולו (נושא שצמח למעשה במקביל לעליות היהודים לארץ-ישראל, אך הפך ביוזמת מדינות ערב ל"סכסוך" מוכרז עם מדינת ישראל מסיום מלחמת השיחרור ואילך).

   בדיעבד מוצדק לקבוע, שדווקא ששת הרומאנים של החטיבה הזו ביצרו לעוז את מעמדו בקידמת הסיפורת של "דור המדינה" על ארבע המשמרות שהתגבשו בה עד סיום המאה הקודמת ("דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים"), וגם קבעו ליצירתו את המעמד הספרותי-מוסרי הבכיר בספרות הישראלית בכללה. 

 

הלחישה בְשירים

מנקודת המבט של שירה, מתייחדת החטיבה הזו, בת ששת הרומאנים, בכך שעוז הסתייע בשניים מתוכם במבחר משירי הדור, כדי להחצין באופן עקיף ובחסות מטרייה ספרותית את השקפתו הפוליטית.

   אף שעוז ניצב, כמובן, מאחורי גיבוריו הבדויים אשר "לוחשים" שירים זה לזה בגוף העלילה, במסגרת המחלוקת הרעיונית שהתלהטה ביניהם, אין ספק שהסתייע ביודעין בכוח המאגי שגלום בשירים הללו כדי להשפיע על הקוראים לאמץ את השקפתו הרעיונית בנושא "עתיד השטחים" ברומאן "לדעת אישה", ובנושא סיום "הסכסוך” ברומאן "אל תגידי לילה" – נושאים מדיניים שהיו והינם עדיין במחלוקת בחברה הישראלית.

   השימוש בתחבולה זו, אשר לא חשפה ולא כלום מתוך השירים, אלא רק "לחשה" על קיומם, התגלה כיעיל ביותר. מצד אחד לא עיכבה התחבולה את התקדמות הקורא בעלילה, כי "הלחישה" לא קטעה את הקריאה הקולחת שלו בטקסט, אך בה-בעת עודדה אותו להגיע אל השיר עצמו. ומי שטרח לעשות כך, מצא בשיר ביסוס נוסף לעמדה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית, שביטא עמוס עוז בעלילות שני הרומאנים האלה.

- - - - -

*ראה ההסבר להתארגנות ששת הרומאנים בשלושה צמדים אלה בעמ' 64-63 בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך השלושה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית של המחבר – "תולדות הסיפורת הישראלית".

(בשני החלקים הבאים יובאו השירים ש"לחש" עמוס עוז ברומאנים "לדעת אשה" ו"אל תגידי לילה", ותובהר תרומתם של השירים להסברת השקפתו הפוליטית, אף שרק "נלחשו") 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן