אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמיש: מחקר אנתרופולוגי על הקהילה - הקרבה


ילדת אמיש מתפללת

ילדת אמיש מתפללת. 123rf stock photo

הקרבה למען אמונה.

אמונה אין סופית כמושא הערצה על גבול הקנאה, שלי אבל כנראה שבין מאמינים ואנשי דת הרבה יותר. אנחנו חילוניים, יודעים או חושבים שיודעים כמעט הכל ונוהגים להגיד בציניות מבישה שהעולם סובב סביב הידע שלנו. הידע  שלנו בכלכלה, בפיסיקה, באדריכלות, בתרבות ועוד מגוון רחב של תחומי ידע.  אבל חסר לכל הכופרים שבינינו, יכולת נתינה עד בלי גבול. נתינה אין סופית שלדאבוני איננה. זה הרבה יותר מנתינה לחברים, למשפחה ולכל היקרים לנו. את זה חלילה, לא אקח מאלו שכן נותנים. חשוב לזכור שהבריאה מבורכת גם באנשים טובים שבוחרים לעשות מעשים טובים, כי זה בכל זאת עניין של בחירה.  הנתינה שאני מתכוונת אליה היא נתינה מעצמינו למען אמונה בחיים שהם נטולי יומרה, חיים צנועים, שמימיים וטהורים של חסד עליון. זה לא שיעור בחינוך, וזה אפילו לא טבוע בגנים, זה בתוך נשמה נקייה שחסרה בנו. ה ק ר ב ה.

עבודת המאסטר של ד"ר רבקה נריה בן שחר נכתבה ב- 1998, לפני כ15 שנה. השנים שעברו לא עוצרות בעדה מלומר דיי. היא ממשיכה להתפתח, ללמוד ובעיקר ללמד. איך אישה יכולה להיות נוכחת גם בעולם הדתי בעודה פמיניסטית, ליברלית ושומרת מצוות כאשר דבקה ומאמינה בעמקי נשמתה  בערכים שעליהם גדלה.

האמונה של נריה בן שחר חזקה וכאן בעצם טמונה הגדולה שלה. היא חייה עם קונפליקט שבין ליברליות לבין הערכים וההלכה שעליה התחנכה. היא ממשיכה להאמין,  גם בהיותה פמיניסטית, משכילה אשר נחשפת במהלך חייה לתרבויות זרות ולצד קהילה חילונית בשכונת בקעה שבה חיה זה עתה.

היא ממשיכה בדרכה ללמד במוסדות אקדמאים, תקשורת. בין היתר חברת סגל במכללת ספיר ומלמדת גם באוניברסיטת בן גוריון.  מושא ההתעניינות הגדול שלה הוא בני האדם כאשר היא מתבוננת  על התנהלותם "בזכוכית מגדלת" כאל יצורים חברתיים ובני תרבות.  לכן בחרה לעסוק גם באנתרופולוגיה ובעיקר בעריכת מחקרים על קהילות דתיות.

את המחקר האחרון שלה בצעה  לפי השיטה "האנתרופולוגית הקלאסית[1]" שכמעט ולא מיושמת בשנים האחרונות. הסיבה לכך היא הקושי להתמזג עם קהילה זרה שדורש מהחוקר לחשוף ולהיחשף. אכן המחקר מציג ממד שכמעט ולא קיים היום, חשיפה ישירה ורב גונית, ובעיקר מרגשת, של נשות הכפר –  נשות קהילת האמיש.

כרכרת אמיש פנסילבניה

בתמונה: כרכרת אמיש פנסילבניה. 123RF stockphoto

האיימיש היא קבוצה דתית פרוטסטנטית אנטי-מודרניסטית שנוסדה בשנת 1690 ידי יעקב אמאן, מטיף מנוניטי אנבפטיסטי שביקר את התנועה המנוניטית על כישלונה לעמוד בסטנדרטים מסורתיים. אמאן הצליח למשוך חסידים רבים מקרב המנוניטים בשוויץ, בהולנד ובגרמניה. בתחילת המאה ה-18 חסידיו החלו להגר לארצות הברית, שם הקהילות שהקימו זכו לשגשוג בחסות חופש הדת. ריכוז האמיש הגדול ביותר נמצא בפנסילבניה.

כיום, בני האמיש חיים באזורים כפריים, מסרבים להשתמש בחשמל וכלים מודרניים אחרים ונוהגים להתלבש בפשטות ובצניעות. הם הקבוצה הבולטת ביותר מקרב "הפורשים" הדתיים בארצות הברית - אלה שמשתדלים לבודד את עצמם באופן מלא מהחברה האמריקנית ומערכיה. הם בוחרים לא לקחת חלק בבחירות הם לא מתגייסים לצבא, אבל עם זאת, משלמים מיסים.

האמיש מנסים להנהיג אורח חיים  קרוב עד כמה שניתן למאמיני הכנסייה הנוצרית המוקדמת. הקהילה אינה מתפשרת על דרך חייה וכל סטייה של אחד מחבריה מהערכים המקובלים עלול לגרור עימו נידוי וחרם.

האמיש, ה"דוסים האמתיים[2]" כפי שנריה בן שחר מכנה אותם. האמישים הם קהילה המהווה מושא להערצה על גבול הקנאה לדבריה. בני הקהילה התגבשו והתהוו על פני דורות שלמים והפכו ל 231 אלף בני אדם בשנת 2008[3]. כמו כן מספרם עולה עם השנים בשל ריבוי הילדים, עלייה בתוחלת החיים והנישואים בתוך הקהילה. במשך דורות רבים, הם שומרים בקנאות על אורח החיים של פעם – לא רק בגופם אלא גם במהותם. הם מאמינים שכך צריך לחיות: ללא חשמל, כמעט וללא השכלה, בצניעות, בענווה וביראת כבוד לישוע ולברית החדשה. האמיש נטלו לידם את יכולת ההקרבה באופן טוטאלי למען לחיים שמימיים על פי תפיסתם. הם עניים אך מאושרים ובעיקר שלווים. אלוהי האושר טמון עמוק בתוך חלקות האדמה והמרעה של שטחי האמיש בפנסילבניה שבארצות הברית.

קשה להתעלם מכובד הנושא שנריה בן שחר מעלה כבר בתחילת הראיון – סוגיית ההקרבה לטובת האמונה באלוהים והכניעה לחיים שמימיים של צניעות וענווה עד בלי גבול ובטוטאליות, דבר שנתפס כנשגב בעיניה. כאישה מאמינה שגדלה על חינוך וערכים דתיים, היא מספרת עם קורטוב של קנאה כיצד יתכן כי ישנם אנשים כאלו גם באמריקה של 2012.

רצוי לפיכך להציץ במחקר המרתק של נריה בן שחר ולגלות צעד אחר צעד כיצד נושא ההקרבה הופך להיות כל כך מהותי בחברות קיצון (בשפה החילונית- אלו "שחיים על הקצה"), במיוחד בהקשר הדתי.

"השהייה במחיצת בני האמיש הייתה היוותה עבורי חוויה רוחנית עוצמתית. ההתנהלות היומיומית של האמיש  והכמיהה התמידית ללאל ולישו מזכירה במידה רבה אורח חיים חרדי. ההקרבה הכוללת וויתור על חיי נוחות הכוללים מוצרים בסיסיים כמו חשמל וכלי רכב ממונעים היא לעיתים בילתי נתפסת.

מי מוכן להקרבה מסוג זה?" לדבריה של ד"ר בן שחר, הרקע הדתי ממנו באה סייע לה להנבין ואף להזדהות טוב יותר מחוקר שהיה מגיע מרקע חילוני. ללא תחושת הזדהות חזקב זו, ספק אם המחקר היה מצליח. הערכים הנעלים עליהם מתבססת חברת האמיש כוללים כוללים צניעות, צייתנות ופציפיזם – ערכים דומים למדי לערכי החברה החרדית (לפחות מנקודת מבט חילונית). נקודות ההשקה בין החברה היהודית חרדית לבין האמיש מתבטאים בהבדלה שבני האמיש יוצרים ביחס לאוכלוסייה שאינה נמנית מקרבם בקודי הלבוש החסידי, בזקנים ארוכים, איסור על תכשיטים, כיסויי ראש לנשים, כובעים לגברים.

בדומה לחברה החרדית ישנה היררכיה כאשר סולם ההיררכיה בנוי מהנמוך לגבוה – הילדים- לאחר מכן האם - אחריה האב - ואחריו הקהילה.

אורך חייה של קהילת בני האמיש מעורר גם אסוציציה של חיי קיבוץ קלאסיים היכן שהאחראים על הכללים הם כמובן מנהיגי הקהילה עצמה ומי שלא יסור למרותם חורץ את גורלו לחרם. ניתן לדוגמא לחשוב על היחס לו זכו "ילדי השמש" של הקיבוצים כאשר החליטו לעזוב את דרך החיים, האידיאולוגיה והמסגרת הקיבוצית ולעקור לחיים המודרניים.

הגבולות של מה אפשר לעשות ומה אסור לא קיימות אצל חברות קיצוניות.  בחברות אלו האמת היא ערך עליון. כלומר, בניגוד לחברה מתירנית או לפלגים דתיים קיצוניים פחות קיימת האשליה שטמונה בחוסר ידע של מה אסור ומה מותר. כאשר חורגים מהכללים ישנה התנתקות שמקשה על המצב הכאוטי שבו שרויים הבוגד בקהילה ומשפחתו, מה שהופך את המצב למכאיב הרבה יותר מהמצב הקיים בקהילות הקיצוניות שאצלם החרם הינו בגדר הברור מאליו.

מכך ניתן להבין את היתרון עצום בהתנהלות המושכלת שבקונצנזוס המושרש בחברות קיצון. יכולת ההקרבה טומנת בחובה כללים וחוקים שאי אפשר לחרוג מהם בשום פנים ואופן ומי שחורג מהם מקבל את גזר דינו ללא רחמים וסליחה, דבר המגביר את העוצמה שמקורה ביכולת ההקרבה גם במצבים בהם בן/ת משפחה מחליטים לבגוד. חברות שמקריבות מעצמן פחות יחיו בחוסר וודאות ובאשליה לגביי התוצאות של חריגה מכללים שאינם מוגדרים באופן גורף. לא ניתן להתעלם מהערך הרם והנעלה בעוצמת ההקרבה שאותו חברות חילוניות לא מכירות.

אף על פי כן, ישנן גם חסרונות ליכולת ההקרבה. נריה בן שחר לא הייתה מוותרת  בשום פנים ואופן על היכולת שלה ללמוד, להשכיל ולהתפתח. לעומתה בני האמיש מסתפקים רק ב 8 שנות לימוד ואינם יכולים לעסוק בכלום פרט לחקלאות. את זה נריה בן שחר מסרבת לקבל.

יכולת ההקרבה, אם כן, נתונה על כף המאזניים בין קינאה לרחמים. משפחה אמיש ענייה טיפוסית בפנסילבניה חייה בצניעות ובחסד ולמעשה בניתוק מהעולם החיצוני. הם חיים ללא חשמל. היום זה עשוי להתקבל באהדה לאור המגמה הירוקה שפוקדת את העולם המערבי אבל לא זאת הכוונה המקורית. ראיית עולמם של בני האמיש מונעת מהם תקשורת עם העולם. אמצעים שהיום נתפסים כמובנים מאליהם, אינטרנט, טלפון, טלוויזיה, כלי רכב ואפילו מנורות תאורה הם בגדר טאבו.

אורח חיים זה מעורר הערצה לפי דבריה של נריה בן שחר. היא גם מסוגלת להתחבר אל הנתינה הזו כי לדבריה גם היא כאישה שומרת מצוות לא נוסעת בשבת, מתפללת לפחות פעמים ביום, שומרת כשרות, חייה ומתלבשת בצניעות.  

הקשה מכל, לדבריה, הוא אלמנט ההקרבה להשכלה אבודה. יש פספוס גדול – האמיש כאמור לומדים 8 שנים, בעוד האוכלוסייה החרדית לומדת כמעט כל החיים- מגיל 3 ועד אין סוף". (כל יום וכל היום). אין לבני האמיש בתי מדרש והם לא מפרשים את הברית החדשה. הדרשה היחידה שנושאים מתקיימת בהתכנסות קהילתית פעם בשבועיים, בימי ראשון בכנסיה או בבתיהם של חברי הקהילה.

בני האמיש יודעים לעבוד את האדמה ולתפור ולא יותר מכך, כאן בעצם טמונים הרחמים עליהם.

עד כמה ניתן להקריב למען אמונה?! לטענתה העניין ההשכלתי מהווה חציית קו האדום.

מה קורה אם אדם מחליט לפרוש מהקהילה ולצאת לחיים חדשים. הרי זה קורה מפעם לפעם שחוזרים בשאלה בקהילות דתיות. מה קורה אם אמישית בת 25 רוצה לצאת מהחווה. מה אז תעשה? אין לה כסף, אין לה השכלה והיא גוזרת על עצמה נתק מוחלט מהמשפחה, מהחברים ומהקהילה. כיצד תשרוד בעולם החיצוני?!

רעיון ההקרבה למעשה מקדש את הקולקטיב ושם אותו גבוה יותר אל מול האינדיבידואלי בניגוד לחברות חילוניות שבהן הפרט נמצא במרכז. בחברה טוטאלית כמו זו של האמיש הערך האישי נחות הרבה יותר.

ובכל זאת לסיום נריה בן שחר מעמידה את הדברים על דיוקם:  "בכל חברה קיצונית גדולה יש גם חברת שוליים שהיא חורגת מהמיינסטרים" – מה שאומר שהחברה האמישית הולכת וגדלה במהלך השנים וישנם קבוצות ששייכות אליה שהן כאמור עושות שימוש בטלפונים, נוסעות מידי פעם בתחבורה ציבורית, חיות לא בעושר אבל בפחות צניעות.. המשפחה מתרחבת והילדים עוזבים את הקן מתחתנים ולעיתים גם חורגים מהכללים.

תודות:

ד"ר נריה בן שחר, הייתה מרצה שלי במרכז האוני' אריאל שבשומרון. זו הוקרת תודה שלי על הסיפורים המדהימים שבורכתי לשמוע במהלך לימודי אתה. תודה גדולה.

כל הזכויות שמורות לד"ר נריה  בן שחר
--------------------------------------------------------------------------------

[1] אנתרופולוגיה תרבותית (הנקראת גם אנתרופולוגיה חברתית או תרבותית-חברתית). נושאים שחוקרים אנתרופולוגים חברתיים כוללים רשתות חברתיות, דיפוזיה, התנהגות חברתית, דפוסי התנהגות בקבוצות של קרבת דם, חוק, פוליטיקה, אידאולוגיה, דת, אמונות, דגמים של ייצור וצריכה, הדדיות, חברות, מגדר, וביטויים אחרים של תרבות, כל זאת, עם דגש חזק על החשיבות של מחקר שטח, כלומר חיים בקרב הקבוצה הנחקרת לאורך זמן

 

[2] האמיש מהסדר הישן -  הקהילה הזו קיבלה היתר ממדינות ארה"ב ללמד את ילדיה בבתי ספר פרטיים שאינם מעורבים עם קהילות אחרות. הם נחשפים לשינויי המודרניזציה אך בניגוד אלינו הם בוחרים בקפידה אילו שינויים לא יזיקו לאורח החיים הדל שבו הם חיים, וזאת מבחירה. בניגוד למסדרים אחרים שפתוחים לחינוך הציבורי.

החחים הסודיים של האמיש - bbc

תגובות

הקרבה למען אמונה- מודל לחיקוי.?

מיכל במאמרך ניכרת הערכה לאנשים וערכים שהם מושאי המאמר. האם נחלוק עמך תחושות אלה?
"נוהגים להגיד בציניות מבישה שהעולם סובב סביב הידע שלנו...".אבל טוב שכך. התשוקה לידע
הביאה ברכה אדירה לאנושות למשל נושאי הרפואה תרופות וכו. ההירכיה מהנמוך לגבוה עומד בסתירה לערכים ליברליים- הומניסטיים של שיויון כולל בתחום המגדרי. כל ההתפעלות מההקרבה
ללא גבול ומהנתינה עומד בסתירה משוועת לעובדת היותנו בעלי חיים חלק ממשפחת החי בטבע
כלומר יצורים שייעודם הביולוגיהוא לשרוד ולהעביר לדורות הבאים את המטען הגנטי שלנו
מימוש תפקידים אלה כרוך גם בהתנגשות עם אחרים ובמאבקים. נכון שאנו כבני אדם אנו בעלי חיים שבאמצעות חינוך ותרבות יש לנו יכולת למתן ולעדן דחפים אלהאך לא לבטלם. קהילות כדוגמת בני האמיש הן דוגמאות קיצון לחברת אנשים המפנה גבה לנאורות מתכחשת למהותנו הביולוגית. הם בסך הכל חבורת אנשים-לשיטת לייבוביץ- שאימצו לעצמם אורח חיים ייחודי שנותן משמעות לחייהם הם עושים זאת מתוך הכרעה ערכית שאיננה ניתנת להנמקה ראציונלית. האם יש משהו בהם הראו להיות מודל לחיקוי? ממש לא.

ההקרבה תספוג לתוכה גם עקרונות

ההקרבה תספוג לתוכה גם עקרונות וערכים שליליים במהותה.
ולכן זו הקרבה. הם בחרו שלא להתייחס לעניין ההיררכיה וגם לוותר על ההשכלה.
ולמען זאת ללכת שבי אחר האמונה שלהם ולהתנתק מהחיים המודרניים.
ויש בזה מין המודל לחיקוי לדעתי. לא רק לגביהם, בעיקר לגביי קהילות קיצוניות.
שבדרך כלל הן דתיות.

האם האמיש הם מודל לחיקוי כפי שנאמר לעיל?

כאחת שחקרה רבות את נושא האמיש, אני יכולה לומר שמגיעה להם הערכה רבה על הישרדותם דווקא במקום בו יש סובלנות כלפיהם. למרות הפיתויים הרבים הם דבקים באמונותיהם עוד מהמאה השש עשרה. הם לא עושים נפשות, מכלכלים את עצמם ומהווים דוגמה לחקלאות משגשת שממנה לומדים רבים. הצנעה ששבה הם חיים, כמו גם חי הקהילה שכבר לא מובנים מאליהם, ראויים לציון. אני לא בטוחה שהם מהווים עבורי מודל לחיקוי, כי מניסיוני כחברת קיבוץ שנים רבות שעברה בקיבוצה ממערכת שיתופית לדיפרנציאלית, אנ יודעת מעטים היכולים לחיות כך ולאורך זמן. הערכה רבה יש לי אליהם, אך אין החלק הקואופרטיבי שלי כבר נתתי, ומעטים יכולים לעמוד בתנאיי חייהם. תנאי החיים מקשים על הישרדותם, ומדאיג לראות איך הם צריכים לוותר על עקרונות חייהם כדי להתפרנס. מי יודע כמה זמן עוד יחזיקו מעמד בשנירה על עקונות היסוד של אבותיהם?!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר