אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח - הצייר מעל הפילוסוף


התמונה של מירב גולן
מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח - הצייר מעל הפילוסוף

מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח - הצייר מעל הפילוסוף. 123rf stock photos

המאמר מתמקד בחיבורו האחרון של מוריס מרלו-פונטי, "העין והרוח" (1961), ומדגיש את התיזה שלו, שהופכת על פיה את ההנחה שהציב אפלטון, כי הפילוסוף הוא מעל הכל, שהמלך שעומד בראש המדינה חייב להיות פילוסוף.

מוריס מרלו-פונטי (1908-1961) הושפע מתורת הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם והאונטולוגיה. באופן כללי, ניתן לומר כי טען שכל בעיות הפילוסופיה נשענות על חקירת התפיסה.

רקע:

הפנומנולוגיה היא זרם פילוסופי שמתאר את תהליך החוויה שבה מגיעה הפנומנה אל ההכרה. באמצעות ההסבר על תהליך זה יגיע מרלו-פונטי להנחה כי הצייר הוא מעל הפילוסוף.

דוגמה: אדם (סובייקט) רואה (תהליך) סוס (אובייקט)
אקזיסטנציאליזם – תכלית קיומו של האדם ומשמעות החיים
אונטולוגיה – תורת היש בעולם והקשרים ביניהם

אפלטון טען שהמציאות האובייקטיבית לא נגישה לנו, והמשיל את משל המערה כדי להוכיח לנו שהאמת אינה ידועה לנו ויש לנו הנחות והשערות על העולם שנבנים מתוך החוויה החושית והפרשנות שלנו. קאנט חילק את העולם לעולם התופעות – העולם כפי שנתפס בתבונתנו, לבין הדבר כשהוא-לעצמו. עולם התופעות הוא העולם שאנו חווים באמצעות החושים, ואילו הדבר-כשהוא-לעצמו – אינו בעל גישה ישירה. ולמרות זאת, יש ביניהם קשר כי למרות שאת הדבר כשהוא-לעצמו אין אנו יכולים לתפוס בשכלנו הוא קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. החושים הם חוט הקשר הזה, שמביאים את האובייקט אל ההכרה. הוסרל, הפך את התהליך הזה לתהליך קיומי, בכך שהאדם הופך להיות מודע לעולם. התודעה היא חלק פעיל מאוד בתהליך החוויה ואינה אפשרית ללא קיומו של מושא, האדם הוא גם נמצא בעולם וגם בונה את אותו עולם. כלומר, לאדם על פי הוסרל, ובניגוד לאפלטון, יש שליטה על חייו. לאדם יש גם אפשרות לבחור באיזו דרך להגיב לחוויות.

מרלו-פונטי הושפע מאוד מהוסרל והפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית שלו, שבה לאדם יש חלק פעיל מאוד בתהליך תפיסת העולם. תהליך התפיסה של מרלו-פונטי הוא מאוד פעיל, חווייתי ואפילו מקשר בין גוף-נפש. קשר שהחל בפילוסופיה של דקארט ואיכשהו נזנח.
 
"מה שאני מנסה לתרגם לכם הוא מסתורי יותר, משורג בשורשי ההוויה עצמם במקור הלא מורגש של התחושות" 

זהו בעצם המוטו של החיבור – המסתוריות של מה שנמצא בתפר שבין הראייה והציור.

החיבור נקרא "העין והרוח" ועוסק בשני מימדים: העין – הממשי, החיצוני, התפיסתי, והרוח – מחשבתי, פנימי רוחני. אך בעיקר על היחס ביניהם.

מרלו-פונטי מסביר מיד כי עיסוקו הוא באמנות בכלל בציור בפרט. זהו אינו חיבור על אסתטיקה או אמנות זהו חיבור על הציור, על החיבור בין הרוח והממשי, על הצייר עצמו. מהסופר או מהפילוסוף אני מבקש עצה אך הצייר הוא "ריבון" בהתבוננות המתמשכת שלו בעולם, וה"טכניקה" היחידה שלו היא עיניו וידיו, הוא מחלץ מהעולם תמונה (גם אם היא מעוררת כעס או תקווה). התהליך של העיבוד וחילוץ התמונה מעוגן בעולם הממשי ומעובד בעולם הרוח. הגוף הוא מארג של ראיה ותנועה, מספיק שאראה משהו כדי שאדע כיצד לחבור אליו, ולפיכך התנועה היא המשכה הישיר של הראייה. הגוף גם הוא רואה את עצמו ולפיכך הוא רואה ונראה. ואם נחזור לדוגמה שלעיל: אדם רואה סוס - סוס רואה אדם. הגוף קיים כאשר ישנה הצטלבות בין רואה לנראה, ומערכת זאת מדגימה גם את הציור.

התפיסה היא האמצעי דרכו מגיעים הדברים לידיעתנו. ולכן, התפיסה היא פיזית-גופנית. הגוף, המוח הוא פעיל ואקטיבי במגע עם העולם. אבל הגוף לא מאפשר תפיסה אובייקטיבית בלבד, כי התפיסה היא מודעת. הגוף אינו נפרד מעולם התופעות. ישנה אינטראקציה הדדית, ולגוף יש תפיסה שנעשית באמצעות התודעה. כאן יש חיבור בין גוף לנפש, כפי שדקארט קבע. מבחינתו של מרלו-פונטי אין גבול מובחן וברור בין הנפש ולגופני.

העין היא המכשיר שבאמצעותו רואים, והראייה היא המראה של היקום. העין היא מטאפורה בין התפיסה האנושית להכרה. לדוגמה: הר. הצייר חושף את האמצעים שהופך את ההר להר: אור, צללים, השתקפויות, צבע – כיצד ההר הופך להר ושיהיה דווקא ההר הזה? וכיצד מערכת הראייה משתקפת בציור? בין הצייר ובין הנראה תפקידים מתהפכים: ציירים רבים אומרים שהדברים מתבוננים בהם, לא רק הם מתבוננים באובייקט, האובייקט מתבונן בסובייקט (הצייר) ולזה הם קוראים "השראה". הדברים עוברים מהעיניים ומן העיניים. והראייה היא מחשבה שמפענחת את מה שנראה. כך, הדמיון הוא תוצאת התפיסה ולא המניע. הדמיון, "הדימוי הנפשי" היא-היא ראיית הסתרים. עד כה כתבתי על שני מימדים: הראייה וההשראה (הדמיון). אולם, ישנו מימד נוסף הנותן נפח וחלל לציור: עומק. התמונה היא דבר שטוח והעומק הוא שמאפשר לראות את התמונה כציור תלת מימדי. העומק הוא ההשתתפות שלי, כצופה, בתמונה, והוא החלק שלי בהוויה, אשליה. הטכניקה שמאפשרת לי לראות את העומק היא פרספקטיבה. ישנו מימד נוסף, מימד הצבע, "הצבע הוא המקום שבו מוחנו והיקום נפגשים" (סזאן). עומק, חלל וצבע זוהי הקרינה של הנראה והחיים הפנימיים של הציור.

כל מה שאנחנו אומרים על תהליך הראייה עצמה הופך אותה למחשבה, אך הדרך להבין כיצד אנו רואים, את העומק את מיקומם של הדברים, זה באמצעות הנפש, היא שקולטת את המרחק והעומק. הראייה יש לה שני מימדים: זאת שבה אני הוגה – חקירה של הרוח, וזאת שמתרחשת – הממשית, על כן חידת הראייה כשהיא מועברת ממחשבה לפעולה. זאת האחדות שבין הגוף והנפש. הגוף מופקד על אמצעי הראייה והמימוש – הנגיעה – והם אינם רק מכשירים, והחלל שאני רואה אני למעשה חש אותו, מאוחד עימו. וזה קורה רק בציור או כפי שסזאן אמר "הצייר חושב בציור". יש מה שמגיע לעין מלפנים – החזותיות, ויש מה שמגיע מלמעלה – המעוף, והצייר נוגע בשני הקצוות באמצעות הראייה – היא הפגישה של היבטי ההוויה (עומק, צבע, צורה, קו תנועה).

לצייר יש כישורים מיוחדים לראות את מה שנסתר, חקירתו היא אינסופית. הצייר נמצא בתוך התופעה, כשהחוץ הוא הפנים והפנים הוא החוץ (אובייקט-סובייקט). הדברים נתפסים ונשקפים בחוט המקשר בין העין והרוח.

אם כן, מרלו-פונטי מתמקד בתורת האונטולוגית על מנת להסביר את קיומן של הישויות והקשר ביניהם שנעשה באמצעות העין, כמטאפורה לתהליך פנומנולוגי. אולם בתהליך זה יש חלל בין העין לבין הפעולה וזהו שדה סמוי שבו מופעל מימד העומק והדמיון. העולם המציאותי הוא אינו עולם שטוח כי אם מלא מסתורין. את זה מסביר מרלו פונטי באמצעות האמנות ומרחב פעולתו של הצייר. אם בעולמו של אפלטון, ולאלו שבאו אחריו, לפילוסופים יש מעמד מיוחד, מעמד שבו הם היחידים היכולים להיות בראש פירמידת השלטון, כי אז מרלו-פונטי בא ומוכיח כי לצייר יש את היכולת המיוחדת לראות את העומק והפרספקטיבה הנכונה. לצייר יש מעמד מיוחד והוא מעל הפילוסוף!!

1)  העין והרוח, מוריס מרלו-פונטי, רסלינג, 2004, עמ' 29

שיחה על מרלו פונטי

תגובות

התמונה של הידען הקטן

נהדר למי שאוהב אומנות

בסך הכל עוד הערת שוליים לאפלטון

תודה... :)

אתה חושב שהמאמר הוא עוד הערת שוליים...?
פרט!

האם מרלו-פונטי היה הופך לצייר?

אינני משוכנע שאני מבין את הטענה "הצייר מעל לפילוסוף". "מעל" באיזה מובן? האם תיזת
העין והרוח" היא להעניק את השלטון הפוליטי לציירים? האם, "מעל" במובן של התקרבות למציאות או "לדברים עצמם"? אני סבור שמרלו-פונטי ראה מקום לשותפות בחקר המציאות בין הצייר לפנומנולוג; בפירוש לא נראה לי שהוא מעמיד את הצייר מעליו במבנה הירארכי. נדמה לי שמרלו-פונטי היה ממשיך בחקירה פנומנולוגית המתבטאת בכתיבה. ולא פונה לציור.
המאמר מעניין, התזה שלו נדמית לי כלא-מבוססת מספיק.

תמונה מהממת

של העין

העין והרוח

נראה לי שלא הודגש דיו הקשר בין פונטי לבין סארטר. אם זכרוני אינו מטעה אותי השניים אף
ערכו במשותף ביטאון פילוסופי שאיני זוכר את שמו.השימוש באומנות- במקרה זה הציור- ככלי להבין את האדם הוא מצויין כיון הוא מספק זוית ראייה נוספת למה שמספקים מדעי החיים שלמשל מלמדים אותנו מה הראייה: מערכת העדשות בעין קולטת את האור - הפוטונים- מרכזת אותם ברשתית שם הם מוטמרים לפעילות חשמלית ומשם מועברים לאיזור הראייה שבמוח האחראי לתרגום הפולסים החשמליים לתמונה שאנו רואים. הציור האמנותי מעניק לנו מימד נוסף של הכרת עצמנו

ט ו-ת זה מבלבל

מותמרים

תגובה לזה מבלבל

את כמובן צודקת מתנצל על טעות הקלדה. צריך לכתוב מותמרים שפירושם- עוברים תהליכי שינוי

לגיורא

יתכן שאתה צודק בנוגע לקשר שבין סארטר ומרלו-פונטי. אבל אז הייתי צריכה לציין גם את הקשר בינו לבין אפלטון ואריסטו (ועוד) בנוגע לאמנות, אסתטיקה ויופי.
היה חשוב להתמקד במרלו-פונטי, בתורת ההכרה האקזיסטנציאליסטית (שמושפע רבות מהוסרל דווקא) ותרומתו הגדולה לאמנות. הדגש היה כי הצייר מעל הפילוסוף כפי שהכותרת מכתיבה.

תודה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן