אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גישות החוקרים לגבי אופייה של החברה האמריקנית


התמונה של רבקה שפק ליסק
פילדלפיה 1855

פילדלפיה 1855

מאמר עשירי  בסדרה: "אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות": מיתוס או מציאות

פרק שני בסדרה: החברה האמריקאית במאה התשע עשרה

מאמר ראשון: מדיניות ההגירה וההרכב הדמוגרפי
מאמר שני: חזון העתיד:תומס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון
מאמר שלישי: אלכסיס דה טוקוויל והחלום האמריקאי
מאמר רביעי: השינויים במערכת הכלכלית / חברתית אמריקאית במאה התשע-עשרה
מאמר חמישי: המעמדות בחברה האמריקנית בצפון באמצע המאה ה- 19

חסידי התיאוריה השוויונית (אסכולת הקונצנזוס)הכירו , כזכור, בקיומם של מעמדות בחברה, אבל קבעו שהחברה האמריקנית היתה חברה פתוחה והמעבר ממעמד למעמד היה קל, יחסית. הם הדגישו את שיעורי את הניידות החברתית הגבוהים והגדירו את החברה כחברה מעמד בינונית. מצדדי אסכולת הקונפליקט קבעו, כזכור,  שהחברה באמצע המאה התשע-עשרה לא היתה שוויונית, הבדלי המעמדות היו בולטים והיו פערים משמעותיים ברמת ההכנסה ובחלוקת העושר.

סטיוארט בלומין)  נזכר למעלה) נתן במחקרו על פילדלפיה תמונה מפורטת של השינויים במבנה החברתי ובשיעורי הניידות בשלב המעבר מחברה קדם-תעשייתית לתעשייתית, בשנים 1860-1820. הוא בדק  את ספרי "מדריך הכתובות" העירוני של העיר במטרה לאסוף מידע על ההרכב המקצועי ודפוסי המגורים של תושבי העיר. לצורך מידגם מייצג נלקחו שמות מהמדריכים של 1820, 1850, 1840, 1830 . האנשים חולקו לקבוצות עפ"י המקצוע.  המבנה המעמדי עפ"י בלומין היה כדלקמן:

העילית,  כללה סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, השניה

המעמד הבינוני-הגבוה היה מורכב מרוקחים, סיטונאים, סוכנים ואומנים(בעלי בתי מלאכה). המעמד הבינוני-האמצעי,כלל מורים, אומנים זעירים ואנשי עסקים קטנים, למשל, בעלי בתי מרזח ואכסניות

המעמד הבינוני- הנמוך היה מורכב מפועלים מקצועיים, מורים וזבנים

המעמד הנמוך היה מורכב מפועלים מקצועיים למחצה, בלתי מקצועיים ומשרתים.

שנת 1820 היוותה את הבסיס למדגם, ורשימת האנשים הכלולים במידגם ניבדקה כול עשר שנים. המידגם של 1830 כלל  950 איש, של 1840 כלל 1091 ושל 1850 כלל  1835.

בלומין הביא נתונים מפורטים על שיעורי הניידות של כול מעמד(ראה, למעלה) וקבע , שהניידות הממוצעת כלפי מעלה נעה בין 15%-10% בכול עשור והיתה יציבה לאורך ארבעת    עשורים שלפני מלחמת האזרחים, ואילו הניידות הממוצעת כלפי מטה גדלה בהדרגה מעשור לעשור, ועלתה מ6.2%- ב-1830- ל-9.6%- ב-1860-. שיעורי הניידות נטו נעו בין  3.8%  בשנות השלושים ל-4.5%- ב-1860-. שיעורי הניידות התוך דורית לאורך שנים אלה היו גבוהים אם כי ברוב המיקרים היתה זאת  ניידות לטווח  קצר.

אופיים החברתי של רובעי המגורים נקבע לפי ההרכב הסוציו-כלכלי  עפ"י קריטריון של רכוש. המידע נילקח מרשימות המס. התברר שהמעמד העליון התגורר במרכז העיר, המעמד הבינוני-גבוה התגורר במערב העיר והמעמדות הנמוכים התגוררו בצפון העיר ובדרומה. באמצע המאה התשע-עשרה היה מרכז העיר, שבו היו מבני הממשל, הבנקים, חנויות היוקרה ובתי הקפה, האיזור היוקרתי ביותר. בדיקת ניידות המגורים גילתה דמיון  לדפוסי הניידות החברתית.

עפ"י הנתונים על רמת ההכנסה של כול מעמד(ראה, למעלה) קבע בלומין  שרמת ההכנסה של העילית היתה בערך פי שלושים מזו של המעמד הנמוך, של הבינוני-הגבוה היתה בממוצע פי עשרים, של הבינוני-אמצעי בממוצע פי עשר ושל הבינוני-נמוך בממוצע פי שניים. הפער ברמת ההכנסה בין החלק העליון והתחתון של החברה היה גבוה, וגם בתוך המעמד הבינוני היו פערים בין הבינוני הנמוך לבין השאר.

גם בחלוקת העושר מצא בלומין פערים גדולים.  העילית והמעמד הבינוני הגבוה שהיוו רק 10% מהאוכלוסייה החזיקו ב-89% מהרכוש,   לעומת המעמד הבינוני- האמצעי והנמוך שהחזיקו ב-11%-  מהרכוש, והיוו 60% מהאוכלוסייה. המעמד הנמוך, שיעורו באוכלוסייה היה בערך 30%  היה חסר רכוש.

עפ"י מספר האנשים בכול קבוצה מעשור לעשור ושיעורי הניידות החברתית, הגיע בלומין למסקנה  שבשנים אלה  התחולל שינוי במבנה החברתי של פילדלפיה. בשנים שלפני מלחמת האזרחים גדל פי שלוש מספר הפועלים המקצועיים, אחוז בעלי בתי המלאכה ירד לחצי ומעמד עובדי הכפיים(המעמד הנמוך) עלה מ-38.6%- ל-55%-. כמות הג'ובים של השכירים גדלה פי שלוש לעומת מספר המעבידים(בעלי בתי המלאכה). המעמדות הנמוכים גדלו בקצב מהיר יותר משאר האוכלוסייה.

השינויים במבנה החברתי היו, לדעת בלומין,  תוצאה של  השינוי המשמעותי שהתחולל במבנה הכלכלי. ב--1820 היתה פילדלפיה , עדיין, עיר של מפעלים קטנים ובעשורים שלפני מלחמת האזרחים החל המעבר למנפקטורות ובתי חרושת.   האוכלוסיה גדלה פי 4 והמפעלים הקטנים לא היו מסוגלים לספק תעסוקה לפועלים בעיר, וסחורות תעשיתיות לכלל האוכלוסייה. הגידול העצום במספר הפועלים היה תוצאה של ההגירה המסיבית של אירים חסרי כול לעיר. המעבר למנפקטורה ולבית החרושת המודרני יצר  תעסוקה לפועלים בלתי מקצועיים ומיקצועיים למחצה במיספרים גדלים והולכים והורידה את הבקוש לפועלים מקצועיים. חלק מבעלי המפעלים הקטנים0בתי המלאכה) ניצלו את האפשרויות החדשות ועברו לשיטת המנפקטורה, אבל השינוי בארגון היצור הביא לירידה של 50% במספר המעבידים, אבל כול אחד מהנישארים היה בעל מפעל גדול יותר מאשר בעבר. מפעלי התעשייה קלטו את המהגרים שהיו פועלים בלתי מיקצועיים.

הגידול באחוז המעמדות הנמוכים בפילדלפיה וצמיחת מעמד הפועלים גדול וקבוע החלו בשנות השלושים והפכו לתופעה דומיננטית בשנות החמישים. השינוי בארגון היצור מסביר את העלייה בניידות כלפי מטה.

המסקנה הכוללת של בלומין ממחקרו היתה שהפערים בחלוקת העושר בין המעמדות העליונים והנמוכים גדלו, ושליש מתושבי העיר היו עניים וחסרי כול. אומנם היו דוגמאות  לניידות לעילית, אבל הסיכויים למימוש ה"חלום האמריקני" התמעטו. העשירים נעשו עשירים יותר והעניים נעשו עניים יותר.  

ב-1978- פרסם רוברט א.גלמן, (Robert E.Gallman)  פרו"פ לכלכלה מאוניברסיטת צפון-קרולינה, מאמר תחת הכותרת: "פרו"פ פאסן על ה'מיתוס האגליטרי'". גלמן העלה מספר בעיות בקשר לתזה של פסן ודחה את הטענה שהחברה האמריקנית לא היתה חברה שוויונית. טיעוניו כלפי המחקר של פאסן היו:ראשית, שמחקריו עוסקים בערים וותיקות בצפון-מזרח תוך התעלמות מהתנאים במקומות אחרים. שנית, הוא חקר רק את העשירים ביותר והתעלם מהניידות של קבוצות אחרות באוכלוסייה. שלישית, טווח השנים לבדיקת הניידות הם, לדעת גלמן, קצרים מדי להסקת מסקנות. רביעית, הפרשנות שלו לנתונים שאסף אינה משכנעת.

גלמן פסק שפאסן לא דן באופן משביע רצון באופי היחסי של ההיפוטזה השוויונית ולא שקל במלואם את המרכיבים של בעלות על עושר וניידות. גלמן דן, במאמרו, בשתי נקודות אלה.

באשר לנקודה הראשונה טען גלמן שיש לערוך השוואה בין החברה האירופית והאמריקנית, לפני הסקת מסקנות, מכיוון שאי-שוויון הוא מושג יחסי. כמו כן הדגיש גלמן שבמובן אחד אי-השוויון באמריקה היה רב יותר:באירופה לא היתה עבדות, אבל הדיון עוסק בשאלת השוויון לגבי אנשים חופשים. למן העלה בהקשר לדיון על התזה השוויונית את אספקט החלוקה הגילית של האוכלוסייה, שלא זכה לתשומת לבו של פאסן וגם של היסטוריונים אחרים. לחלוקה הגילית יש השפעה על מידת השוויניות, משום שבחברות עם אוכלוסייה צעירה תהיה מידת אי השוויון רבה יותר מכיוון שבני האדם שהחלו באותם ימים לעבוד בגיל חמש-עשרה, הגיעו לשיא הכנסה וחסכון באמצע החיים, ולאחר תקופה של יציבות בהכנסה וחסכון יצאו לגימלאות והחלו להוציא את חסכונותיהם לצורך קיום. למרבה הצער חסרים נתונים לגבי ההרכב הגילי של האוכלוסייה האמריקנית והאירופאית באותם הימים, אך ברור שהמהגרים שהגיעו לארה"ב סביב אמצע המאה התשע-עשרה היו גברים צעירים והדבר השפיע על מידת השוויוניות. גם שיעורי הריבוי הטבעי בארה"ב היו גבוהים מאלה שבאירופה. אוכלוסיית ארה"ב הכפילה עצמה כל עשרים וחמש שנים בשל הריבוי הטבעי הגבוה.

עפ"י המודל שהביא גלמן במאמרו, מודל שהוא עצמו הכיר בחולשותיו, ב-1830- רכזו בידיהם 30% העשירים ביותר 95.9% מהעושר הכולל וב-1860 ירד חלקם של העשירים ביותר ל-92.0%, בשעה שבבריטניה הגיע שיעור העושר בידי 30% העשירים ביותר ב-1861 ל-84.4% ובצרפת ב-1851 ל-80.9%. גלמן הגדיר את המודל שלו כהיפוטטי בלבד וקבע שלמרכיבים כמו גיל, מין, תנאים ומוצא יש השפעה על תוצאות המחקר וחלוקת העושר לפני מלחמת האזרחים בארה"ב הושפעה מהאופי הייחודי של ההרכב הדמוגרפי באותו זמן. עפ"י הנתונים החלקיים שבידי החוקרים קבע גלמן שארה"ב לא היתה פחות שוויונית מאשר אירופה (צרפת), ויותר שוויונית מבריטניה.

בדיון בנקודה השנייה, המרכיבים של בעלות על עושר וניידות. גלמן  מתייחס למרכיב חשוב בתזה השוויונית, שהתבססה על ההנחה שהאפשרויות הכלכליות המרשימות בארה"ב איפשרו לאנשים חדשים לעשות ניידות אנכית למעמד העליון והכניסו דם חדש לעילית. פאסן, לעומת זאת, טען שהעושר היה מרוכז בידי משפחות וותיקות שעושרן היה מושקע בעסקאות רווחיות וצאצאיהן לא היו פעילים כלכלית. גלמן שולל את התיאור בזה בהסתמכות על נתונים כלכליים לגבי הגידול בעושר הלאומי  והיכולת לשמור על העושר, עם מסלולי השקעה שמרנים. לפי הנתונים על קצב גידול העושר הלאומי, צריכה היתה כל משפחה וותיקה לחזור ולהשקיע מחדש 2/3 מרווחיה  ב-1840- רק על מנת לשמור על האחוז היחסי של העושר ב-1860-. עשירי ארה"ב היו צריכים ל"רוץ מהר" על מנת להשאר במקום, כך שהתאור של פאסן לגבי הצאצאים הפסיביים סותר את המציאות הכלכלית. לדעת גלמן, כנראה, שהיתה תחלופה במעמד העליון האמריקני וזה מאשר את התיאורים של תיירים מאירופה שדברו על תופעה בולטת של עושר המחליף ידים,  התעשרות של אנשים חדשים והנזילות של החברה באמריקה. אפילו עפ"י הנתונים שהביא פאסן במחקרו היתה ירידה במצבם הכלכלי היחסי של בני המשפחות הוותיקות. יתר על כן,  נתוני גידול העושר בבריטניה היו גבוהים מאלה שבארה"ב. המסקנה הבלתי נמנעת היא ששעורי הניידות לעילית בארה"ב היו גבוהים ממה שהעריך פאסן.

עיון במימצאים של בלומין ופאסן מגלה שניתן לתת פרשנות קצת שונה לאותם מימצאים. ראשית, אין ספק שהיו פערים עמוקים בחלוקת העושר בין העילית והמעמד הבינוני הגבוה מצד אחד ובין המעמד הבינוני  האמצעי והבינוני הנמוך,  מצד שני(89% לעומת 11%) , והפער בין העילית והמעמד הבינוני הגבוה ובין המעמד הנמוך, חסר הרכוש היה עצום. הפערים בפילדלפיה של אמצע המאה התשע-עשרה היו גדולים בהרבה מהפערים שתאר ג'יימס הנרטה בבוסטון סביב אמצע המאה השמונה-עשרה(ראה, פרק 1). אבל, המעמד הנמוך היה מורכב ממהגרים חדשים שהחלו להגיע החל משנות השלושים של המאה התשע-עשרה בגלים, כך שלא מדובר במעמד נמוך אמריקני חסר כול, אלא במהגרים חדשים. מהגרים זקוקים, עפ"י מחקרים שונים,  לדור אחד לפחות ואף ליותר, כדי להתקדם בסולם הסוציו-כלכלי. אבל מהנתונים של בלומין מתברר שמצבם של הפועלים הוותיקים, האמריקנים, השתפר, וכ1/3- מהם עשו ניידות, מאחר שהמהגרים נכנסו לתחתית הסולם הסוציו-כלכלי ודחפו אותם כלפי מעלה. לא רק הפועלים האמריקנים קבלו דחיפה כלפי מעלה. כול המעמדות נדחפו כלפי מעלה. עובדה זו בולטת כאשר מתבוננים בשיעורי הניידות של המעמד הבינוני , על כול חלקיו. אומנם שיעורי הניידות היו גבוהים יותר בין השנים 1840-1820 לעומת  השנים שקדמו למלחמת האזרחים, בהן התמתנה הניידות אך לא נפסקה. דווקא העילית, נפגעה, עפ"י בלומין מהזעזועים וחלק מהעילית המרקנטילית הוותיקה פינתה מקומה לאנשי עסקים מהמעמד הבינוני, אם כי בעיקר מהגבוה, שידעו לנצל את התנאים הכלכליים החדשים כדי להתקדם.

שנית, המימצאים של בלומין מחזקים את טענת אסכולת הקונצנזוס שהחברה היתה חברה של מעמד בינוני, שהרי 60% לפחות השתייכו למעמד הבינוני. מעניין ההבדל העצום בין המימצאים של חלוקת העושר לבין המימצאים לגבי רמת ההכנסה השנתית. בלומין לא התייחס כלל למשמעות הדבר. אבל, רמת ההכנסה של המעמד הבינוני, על כול חלקיו, היתה טובה. ההכנסה של הבינוני האמצעי היתה בין  4,000 ל-1,500-  ושל הבינוני הנמוך בין   1,500 ל500- . פאסן קבע שההוצאה המינימלית למזון ודיור לשבוע למשפחה ממוצעת סביב אמצע המאה הגיעה ל5- ד' לשבוע. עפ"י חישוב זה היתה ההוצאה השנתית 240 ד'. המסקנה המתבקשת היא שרמת החיים של שתי הקבוצות הללו היתה טובה.

שלישית,  אם פועלי המעמד הנמוך היו בעלי הכנסה שנתית עד 500 ד' לשנה, בעוד שההוצאה המינימלית היתה בסביבות 240 ד', שלפחות חלק מהם לא סבלו מחסור. שכר העבודה החציוני של פועל בלתי מקצועי עפ"י נתוניו של פאסן היה 4-3 ד' לשבוע, והתוספת מעבודת נשים וילדים הגיעה ל3- ד' לשבוע. השאלה היא מה היו שיעורי האבטלה

עיון במחקריו של פאסן מגלה שעיקר עיסוקו היה בחקר ההרכב הסוציו-כלכלי של העילית, שיעורי הניידות לעילית ואחוז העושר שהיה מרוכז בידיה. מסקנותיו לגבי טיבה של החברה כולה מבחינת המבנה החברתי, חלוקת העושר ושיעורי הניידות התבססו על מחקרים של חוקרים אחרים. השוואת מימצאיו של פאסן ומילס לגבי העילית מראים על חילוקי דעות בנושא העילית שהם בעלי השלכות על ניתוח אופייה של החברה כולה. קיימת הסכמה, אומנם, בין מילס לפאסן

שרוב העילית מוצאה מהמעמדות העליונים, אבל יש הבדל משמעותי לגבי אחוז העילית שמוצאה מהמעמדות העליונים. יתר על כן, מילס טען שבמאה התשע-עשרה היתה עלייה בניידות של המעמדות הנמוכים לעילית, לעומת המאה הקודמת, על רקע השינויים הכלכליים, בעוד שהנתונים שהביא פאסן על הניידות של המעמדות הנמוכים היתה נמוכה ביותר. מילס נתן במחקרו חיזוק לחסידי התיאוריה השוויונית, שהכירו בקיומם של מעמדות, אבל החזיקו בדעה שבאמצע המאה התשע-עשרה היתה החברה חברה של מעמד בינוני, למרות הזעזועים הכלכליים, עם שיעורי ניידות גבוהים, יחסית לאירופה.

לסיכום, אין חילוקי דעות בין החוקרים לגבי השינויים במבנה החברתי כתוצאה מהשינויים במבנה הכלכלי וכן לגבי הגידול באי השוויון בחלוקת העושר והיווצרות פערים בין המעמדות הגבוהים והנמוכים. עפ"י הנתונים שהובאו ההרכב הסוציו-כלכלי של העילית הראה שרוב העילית מוצאה מן העילית. אבל, ניראה שהחוקרים התעלמו מהעובדה שהיתה ניידות אנכית גבוהה של שני המעמדות הנמוכים, אם כי לטווח קצר. נראה שההגירה המסיבית של אירים חסרי כול לערים הגדולות וכניסתם לתחתית הסולם הסוציו-כלכלי נתנה דחיפה כלפי מעלה  לכ- 1/3 מהמעמד הנמוך לבינוני נמוך וכ--1/3- מהבינוני נמוך לבינוני אמצעי. המשמעות היא שהתחוללו שינויים במעמדות הנמוכים. פועלים בלתי מקצועיים אמריקנים עשו ניידות אופקית והפכו למקצועיים למחצה והאירים נכנסו למערכת כפועלים בלתי מקצועיים. כמוכן, חלק מהמקצועיים למחצה האמריקנים עלו למעמד הבינוני הנמוך או האמצעי, והם דחפו חלק מהמעמד הבינוני הנמוך האמריקני כלפי מעלה.  אומנם חלק מהפועלים המקצועיים ירד למעמד הנמוך בשל המעבר מבתי מלאכה למנפקטורה, אבל ככול שגדל מספר המפעלים וגודלם, הלך וגדל הצורך במנהלי עבודה, מפקחי איכות ואנשי מקצוע לאותם שלבים בשיטת הסרט הנע שבהם לא היה תחליף למקצועיים, למשל, גזרנים בענף הלבוש וההנעלה. במילים אחרות, החברה האמריקנית בצפון-מזרח באמצע המאה העשרים היתה, עדיין, חברה בעלת שיעורי ניידות גבוהים לטווח קצר, בתחתית הסולם, אם כי שיעורי הניידות האנכית מתחתית הסולם לראשו ירדו. הקיטוב או הפער בין הקצוות לא היה תוצאה של ירידה בשיעורי הניידות אלא כתוצאה מגל עצום של מהגרים חסרי כול שנכנסו לתחתית הסולם. השאלה היא מה היו הסיכויים של האירים לניידות בעתיד.

תגובות

טעות מרכזית אחת

הכי טוב יהיה להשוות את מידת הניידות החברתית בארה"ב של המאות שעברו לניידות חברתית באותו זמן באירופה האריסטוקרטית. איך שלא תסתכלו על זה, הניידות באמריקה תמיד היתה גבוהה יותר. באמריקה במאה ה -19 היה את כיבוש המערב והבהלה לזהב - אלו היו כלים מספר אחד לניידות חברתית כמו שלא היה בשום מקום אחר בעולם

ההשוואות תערכנה בשלב אחר בסדרה. סבלנות

נושא זה יטופל בשלב יותר מאוחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק