אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המעמדות בחברה האמריקנית בצפון באמצע המאה ה- 19


התמונה של רבקה שפק ליסק
מפעל ברזל בפיטסבורג 1915

מפעל ברזל בפיטסבורג 1915

מאמר תשיעי  בסדרה: "אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות": מיתוס או מציאות

 

פרק שני בסדרה: החברה האמריקאית במאה התשע עשרה

מאמר ראשון: מדיניות ההגירה וההרכב הדמוגרפי
מאמר שני: חזון העתיד:תומס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון
מאמר שלישי: אלכסיס דה טוקוויל והחלום האמריקאי
מאמר רביעי: השינויים במערכת הכלכלית / חברתית אמריקאית במאה התשע-עשרה


עילית העסקים -

 אדוארד פאסן פירסם מחקרים על אופי החברה סביב אמצע המאה התשע-עשרה. במאמר שפירסם ב1971- בשם " המיתוס השוויוני והמציאות החברתית באמריקה:עושר, ניידות ושוויון בעידן האדם הפשוט" (The Egalitarian Myth and the American Social Reality: Wealth’ Mobility and Equality in the  “Era of the Common Man” ) בדק פאסן  את שיעורי הניידות החברתית ומידת הזמינות של שוויון ההזדמנות. הוא ניתח  את ההרכב הסוציו-כלכלי של העילית במספר ערים בצפון- מזרח, והגיע למסקנה שרוב העילית  בערים בוסטון, פילדלפיה, ניו-יורק וברוקלין (באמצע המאה התשע-עשרה היתה ברוקלין, עדיין, עיר ניפרדת) מוצאה היה ממשפחות מהעילית או מהמעמד הבינוני הגבוה, ומיעוטם מהמעמד הבינוני והנמוך.

 הרכב העילית בשנים 1850-1830:

                ניו יורק       פילד'      בוסטון      ברוקלין        ארצי

עילית         95%          92%      87%       81%     75%            

מעמד בינוני   3%            6%       6%        16%     15%    

מעמד נמוך          2%           2%       7%           3%       5%

 

המדגם        100          365      100       75       --

 עפ"י נתונים אלה היו צינורות הניידות האנכית לעילית בערים הגדולות סתומים כמעט לחלוטין, בהשוואה לשיעורי הניידות הגבוהים לעילית בשלהי המאה השמונה-עשרה, עפ"י הנתונים במחקריו של מיין)Main, ראה , פרק 1 ). המיתוס האמריקני של מ"סחבות לעושר", שהיה חלק מה"חלום האמריקני" הפך למיתוס בלבד. פאסן הגיע למסקנה שהעובדה שלא היו  מעצורים ליגליים אין פרושה שהעניים החלו את המירוץ לצמרת בתנאים שווים לאלה של העשירים. היו מספר תנאים הכרחיים כדי להגיע  לעילית: הורים עשירים או אמידים, קשרים טובים במקומות הנכונים, השכלה(היתה מותנית בהורים בעלי אמצעים בחברה בה השכלה תיכונית וגבוהה היתה במוסדות השכלה פרטיים, בלבד) ותכונות טבעיות. העדר שני התנאים הראשונים יצר מצב של אי שוויון מצטבר מאחר שנתוני הפתיחה במרוץ של בנים ממוצא חברתי גבוה נתן להם יתרונות במירוץ. פאסן קבע שבאמצע המאה התשע-עשרה ההזדמנות לא היתה שווה, והניידות האנכית לעילית היתה נמוכה ביותר.

 פאסן תאר את ההתנהגות המתנשאת של העילית החברתית הוותיקה בצפון-מזרח, שסרבה לקבל לשורותיה את המתעשרים החדשים. המעמד העליון הוותיק התבדל משאר המעמדות והתייחס אליהם בבוז. הקווים המעמדיים באמצע המאה התשע-עשרה היו בולטים מבעבר.

ס.ר.מילס שבדק(ראה, פרק 1) את ההרכב הסוציו-כלכלי והאתני-דתי של העילית האמריקנית מהמאה השבע-עשרה עד המאה העשרים( המקור למידע על העילית היה ה-  - Dictionary of American Biography,  , שכלל, בין השאר, ביוגרפיות של אנשי עסקים אמריקנים בכול הדורות. המדגם כלל  1,464 אנשי עסקים, אבל המידגם לגבי כול דור היה נמוך בהרבה.)

ההרכב הסוציו-כלכלי של אנשי העסקים עפ"י דורות באמצע המאה התשע-עשרה עפ"י הנתונים של מילס:

      ---------------------------------------------

                    ילידי 1790-1819              ילידי 1820-1849

                                                                   

העילית                 25.6%                            19.8%

בינוני-גבוה           37.2%                             37.2%

                         62.8%                                57.0%                                 

בינוני נמוך            29.4%                             29.6%

נמוך                    7.8%                                13.4%

                        37.2%                                 43.0%

מדגם                    412              

מילס הסיק מנתונים אלה שבמאה התשע-עשרה היתה עליה בניידות האנכית של המעמדות הנמוכים לעילית לעומת המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. הנחת היסוד שלו היתה שהעילית והמעמד הבינוני העליון היוו, למעשה, את החלק העליון של החברה בעוד שהמעמד הבינוני-נמוך והנמוך הוו את החלק התחתון של החברה. עפ"י חלוקה זו בין  57%  ל62%- מוצאם היה מהמעמדות העליונים לעומת 43.0%-37.2% שמוצאם היה מהמעמדות הנמוכים. לעומת זאת, במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה נע אחוז אנשי העסקים שמוצאם המעמדות העליונים בין 77.9% ל- 85.7%, והאחוז של יוצאי המעמדות הנמוכים בעילית נע בין 2.7% ל-7.8%.

 פאסן ומילס הסכימו ביניהם שרוב אנשי העסקים סביב אמצע המאה התשע-עשרה מוצאם היה מהמעמדות העליונים, אבל ההבדל באחוזים היה משמעותי(כ-95% לעומת כ-60% בממוצע). אחוז אנשי העסקים שמוצאם היה מהמעמדות הנמוכים היה באופן משמעותי יותר גבוה אצל מילס(כ- 40% בממוצע לעומת כ-5%). שני החוקרים הסכימו ביניהם  שרוב העילית היתה ווספית, כלומר, מורכבת מלבנים, אנגלוסכסים, פרוטסטנטים.

 עפ"י המימצאים של בלומין מפילדלפיה, היוו המעמד העליון ביחד עם הבינוני-גבוה 10% מהאוכלוסייה, אבל החזיקו ב89%- מהרכוש. אבל, הזעזועים של תקופת המעבר לעידן התעשייתי השפיעו על שיעורי הניידות כלפי מעלה ומטה לגבי קבוצה זו: 

ניידות כלפי מטה:                                       ניידות כלפי מעלה: (מהבינוני)

1820 1830-   11.1%                               1840-1820      14.1%-5.0%

1830 1840-  6.0%                                                            

1840 1850-  7.9%                                  1860-1840      7.9%-9.2%

1850 1860-  10.0%

הניידות מהנמוך היתה מצומצמת – לא הובאו נתונים                                                             

 

מעמד הפועלים - 

מספר היסטוריונים חקרו את השינויים שהתחוללו במצבם של האומנים השכירים ובצמיחת מעמד הפועלים הבלתי מקצועיים והמקצועיים למחצה, סביב אמצע המאה התשע-עשרה, ביניהם, נורמן וואר ( (Norman Wareשכתב על "הפועל התעשייתי בין השנים 1860-1840"(The Industrial Worker), במחקר שפירסם ב1924- , ודוגלאס ט.מילר (Douglas T.Miller ) שפירסם ב1970- מחקר בשם " הולדת אמריקה המודרנית, 1850-1820"(The Birth of Modern America ).

 פאסן התייחס בסיפרו "אמריקה הג'קסונית"(נזכר למעלה),, למצבם של הפועלים סביב אמצע המאה התשע-עשרה. הוא קבע שהשינויים בארגון הייצור והעבודה הביאו להרעה משמעותית בחייהם של בני המעמד הנמוך האמריקני בכול התחומים. בעבר היה זה מעמד קטן וזמני, שהיה מורכב ממהגרים שעבדו כפועלים בכול עבודה על מנת לחסוך כסף וללכת מערבה ולהקים חווה משלהם. הגידול המשמעותי במספר המהגרים שהשתקעו בערים של הצפון-מזרח בעקבות גל ההגירה העצום מאירופה – בעיקר מאירלנד – יצר עודף כוח אדם בערי החוף של האוקיינוס האטלנטי, והדבר השפיע על תנאי העבודה, השכר ושיעו האבטלה. בהדרגה, נוצר מעמד פועלים שהיה למעמד גדול וקבוע, וחלה הרעה משמעותית בתנאי החיים והעבודה, בבטחון הכלכלי ובשכר העבודה של בני מעמד זה. גם מצבם של האומנים השכירים הורע.

 מעמד הפועלים התחלק מבחינה מקצועית ואתנית-דתית לשתי קבוצות: האומנים השכירים, שהיו, למעשה, פועלים מקצועיים במונחים של העידן התעשייתי, היו ברובם ילידי ארה"ב ממוצא ווספי, ומיעוטם יוצאי צפון ומערב אירופה, והפועלים הבלתי מקצועיים שהיו ברובם אירים-קתולים ומיעוטם מהגרים גרמנים, סקנדינבים ואחרים.

 הגידול בכוח האדם, הביקוש הגובר למוצרי תעשייה והפיתוח הטכנולוגי שהביאו לשינויים בארגון הייצור, הביאו לשינויים במצבם של האומנים השכירים. בהתחלה, עם העלייה בביקוש למוצרי תעשייה, גדל  גם הביקוש לאומנים-שכירים ומספרם גדל פי 3 (למשל, בפילדלפיה). אבל המעבר מבתי מלאכה למנפקטורה ואח"כ לבית החרושת המודרני העלה את הביקוש לעובדים בלתי מקצועיים. בשלב ההתחלתי הוכנסו נשים ואח"כ הן הוחלפו  במהגרים. שינויים אלה הפכו את האומנים השכירים(מעתה פועלים מקצועיים) לעובדי בית חרושת וחלה הרעה בתנאי עבודתם, בשכרם ובסטאטוס החברתי שלהם. (חלק מהאומנים, שהיו בעלי בתי המלאכה השתלבו בתעשייה החדשה והפכו לתעשיינים וחלק לא עמדו בתחרות עם התעשיינים החדשים וירדו לשורות הפרולטריון). הפועלים המקצועיים, שבעבר עבדו בבתי המלאכה ונהנו מתנאי עבודה ושכר טובים נאלצו, בשל הירידה באחוז בתי המלאכה, לעבוד במפעלי התעשייה החדשים. בבתי המלאכה הם קבלו לידיהם את חומרי הגלם והעבירום דרך כול שלבי הייצור עד למוצר המוגמר. הכנסת המיכון ושיטת הסרט הנע – חלוקת עבודה – העבירו את מרבית הייצור לידי הבלתי מקצועיים ופועלים מקצועיים לא מעטים נאלצו לרדת בדרגה ולעבוד כבלתי מקצועיים, עם הרעה נוספת בשכרם ותנאי עבודתם.

 הפועלים המקצועיים התקשו להשלים עם הירידה במצבם הכלכלי והפגיעה בסטאטוס החברתי שלהם, והחלו בהקמת איגודים מקצועיים לשם מאבק לשיפור מצבם. אומנם יש עדויות על הקמת איגודים מקצועיים כבר במאה השמונה-עשרה, אך אלה היו מעטים ומקומיים. ההיסטוריונים של העבודה מציינים את 1827 כשנת ראשית היוניוניזם בארה"ב, עם הקמת ה- Mechanics’ Union  of Trade Associations בפילדלפיה. בהדרגה קמו איגודים מקצועיים בערים שונות. אבל, רק עם הכניסה לעידן בתי החרושת הפכה התארגנות פועלים לתופעה שכיחה. אבל, באמצע המאה התשע-עשרה היתה ההתארגנות מוגבלת בעיקר לפועלים מקצועיים.

 באמצע שנות השלושים של המאה התשע-עשרה גברה המיליטנטיות של האיגודים. ב1834- קראו ראשי ה- New York General Trades Union לוועידה ארצית של כול האיגודים המקצועיים והקימו את ה- National Trades Union. גם איגודים אחרים יזמו וועידות ארציות. האיגודים נאבקו למען צמצום מספר שעות העבודה ל10- שעות ליום ולמען העלאת שכר. בין השנים 1840-1832 היו מאות שביתות בערים הגדולת, מספר האיגודים עלה ללמעלה מ200-  ומספר חבריהם עלה מ100,000- ל300,000- . יחסי העבודה בתעשייה הלכו והחמירו. המעבידים סרבו להעסיק חברי איגודים והכינו רשימות שחורות. המערכת המשפטית במדינות רבות עמדה לימין המעבידים וקבעה שהתארגנות פועלים לשם העלאת שכר וקיצור שעות העבודה מהווה קשר בלתי חוקי.  אבל השפל הכלכלי והפניקה של 1837 קטעו את הפעילות הארגונית.

 עם ביטול כישורי הרכוש כתנאי לקבלת זכות בחירה קמו בערים שונות מפלגות פועלים שהעלו , נוסף על הדרישה להעלאת שכר וקיצור יןם העבודה, גם דרישות שנשאו אופי כלכלי-חברתי. הדרישות כללו ביטול מאסר בשל חוב(ב1829- ישבו בכלא 75,000 בעלי חוב), חינוך חינם, ביטול המונופולים, בייחוד במערכת הבנקאית, רפורמה בגיוס למשמר האזרחי ועוד… בהשפעת דרישות הפועלים היו מספר מדינות ( ניו המפשיר, מיין, פנסילבניה, אוהיו, רוד איילנד, קונקטיקוט) שחוקקו , סביב אמצע המאה, חוק 10 שעות עבודה, אבל החוק ניתן למימוש רק בהעדר חוזה עבודה, כך שניתן היה לעוקפו באמצעות חוזה. במידה שהחוק היה מיושם, נהנו ממנו פועלים מקצועיים בלבד.

 בשנות החמישים והששים של המאה התשע-עשרה התחדשו המאמצים להתארגנות ארצית. ב1852- הוקם איגוד ארצי בשם ה- International Typographical Union, שכלל עובדים מארה"ב וקנדה.  ב- 1866 הוקם "איחוד העבודה הלאומי" (ה , (National Labor Union- שמנה בימי השיא של האיחוד 640,000 חברים. ה NLU -אירגן שביתות שנכשלו מכיוון שהמעבידים סרבו להכיר באיגודים ולנהל עמם מו"מ ושברו את השביתות באמצעות מפירי שביתות, תוך שיתוף פעולה עם המשטרה, הצבא ומערכת המשפט. האיחוד התפורר בראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ב1869- נעשה נסיון נוסף להקים ארגון ארצי של פועלים. הארגון השני נקרא "אבירי העבודה"(ה- .(Knights of Labor --בניגוד ל ,NLU- שניהל מאבק מקצועי ללא תפישת עולם פוליטית-חברתית מגובשת, היתה למנהיגי הKL- תפישת עולם מגובשת. הם שללו את הקפיטליזם וראו בבעלות משותפת של הפועלים על מפעלי התעשייה באמצעות קואופטיבים, את הפתרון לבעיית הפועלים במשטר הקפיטליסטי, והיו להם גם דרישות לרפרמה כלכלית ולחוק חינוך חובה. ה KL- היה גם בעל תפישה אירגונית ומקצועית שונה. ההתארגנות היתה על בסיס אישי ולא מקצועי, כלומר, בניגוד ל ,NLU- התקבלו לארגון גם פועלים בלתי מקצועיים, נשים ואף שחורים. המבנה הארגוני התבסס על אסיפות מקומיות בערים ואסיפה ארצית. בימי השיא מנה הארגון 700,000 חברים. הארגון ניהל מאבק מקצועי שהיה מלווה בשביתות, אבל גם הוא לא הצליח להביא את המעבידים להכיר בזכות ההתארגנות של הפועלים ובזכותם למו"מ קולקטיבי. ב---1890- נותרו בארגון 100,000 חברים בלבד.

 יש הבדלי גישות בין ההיסטוריונים לגבי מטרות ההתארגנות של הפועלים. עפ"י גישה אחת לא היתה התנגדות עקרונית לשיטה הקפיטליסטית, אלא שאיפה להזדמנות שווה ולהנאה מהישגי הקפיטליזם. מצדדי גישה זו היו בדעה שבחברה האמריקנית היה קונצנזוס לגבי הקפיטליזם ובניגוד לאירופה לא היה בחברה האמריקנית קונפךיקט מעמדי. הפועלים, כמו הציבור כולו, האמינו ב"חלום האמריקני" ובסיכוייהם להתקדם בחיים ולשפר את מעמדם הסוציו-כלכלי. חסידי הגישה השנייה היו בדעה שהפועלים שהקימו את האיגודים המקצועיים ואת מפלגות הפועלים בערים שונות, היו בעלי תפישה פוליטית-חברתית ולא הסתפקו במאבק מקצועי, אלא תבעו רפורמות בתחומים שונים.

הנערות שהוכנסו לעבודה במנפקטורות בענף הלבוש, עבדו מעל שבעים שעות בשבוע ושכרן נע בין דולר אחד לדולר ורבע. המרכז התעשייתי העיקרי היה בניו-אינגלנד, אך היו גם מנפקטורות בערים נוספות בחוף המזרחי. הצלחת המפעלים הביאה להקמת מפעלים נוספים וכתוצאה מכך להגברת התחרות. בעלי המפעלים התמודדו עם בעיית הרווחיות ע"י קיצוץ בשכר והגדלת מספר שעות העבודה. הם קיצצו בין 15% ל25%- מהשכר ואף עברו לשיטת תשלום עפ"י מספר הפריטים שייצרה כול עובדת. הנערות סרבולהשלים עם הרעת התנאים והחלו להתארגן. בשנות השלושים והארבעים של המאה התשע-עשרה הן יצאו לשביתות, מאבקן נכשל. הנערות, שהיו בנות חוואים, וראו בעבודה עיסוק זמני עד לנשואים, סרבו לעבוד בתנאים אלה וחדלו לבוא. המעבידים ניסו להחזירן לעבודה, אבל נכשלו, ומאמצע שנות הארבעים תפסו את מקומן גברים-מהגרים.

 קצב יצירת מקומות עבודה בתעשייה לא הדביק את קצב ההגירה ונוצר עודף ידים עובדות שגרם לאבטלה, ולתנאי עבודה ושכר ירודים במפעלים החדשים. כמו כן התעשייה החלה להעסיק נשים וילדים של מהגרים, ששכרם היה נמוך משל הגברים, ועל כן זכו לעדיפות בקבלת עבודה. יתר על כן, הפיתוח הכלכלי המואץ גרם לתנודות בכלכלה ובשנות השלושים והארבעים עברו על החוף הצפוני-מזרחי תקופות של שפל כלכלי ואף משברים כלכליים שפגעו במעמד הנמוך. בין 1830-1840 לא עלה השכר הראלי.

 הגברים- המהגרים נוצלו אף הם, כמו הנערות בעבר, מבחינת תנאי עבודה ושכר. הם עבדו שעות ארוכות ושכרם שולם להם עפ"י מספר הפריטים, והיה נמוך ביותר. שכרם של הילדים נע בין  12.5-5 סנט לשבוע ושכרן של הנשים היה בין 50 סנט ל2.62- דולר לשבוע. שכרם של הגברים נע בין 1 ל-6 דולר לשבוע. ההוצאה הממוצעת למזון ודיור למשפחה בשבוע היתה 5 דולר, כך שעבודת הנשים והילדים היתה חיונית לפרנסת המשפחה.

 היתה גם התפתחות נוספת. היו בעלי מפעלים שצמצמו את העבודה במפעל לעבודות הדורשות מיומנות מיוחדת והעבירו את העבודות הבלתי מקצועיות לקבלני משנה. השיטה זכתה לכינוי ה-seat system , משום שקבלני המשנה העסיקו נשים וילדים במרתפים, חנויות ודירות בתנאי צפיפות, ותנאי עבודה ושכר ירודים, עפ"י שיטת התשלום לפי פריטים. בניו יורק, למשל, קבלו העובדות 10-6 סנט עבור פריט. ההספק השבועי הגיע ל9- פריטים בממוצע והשכר עבור 14-13 שעות עבודה הסתכם ב90-45 סנט לשבוע.

 הגברים-המהגרים עבדו גם במכרות ובמפעלים ליציקת ברזל. פנסילבניה היתה המדינה המובילה בתעשיית הברזל. כבר ב1840- עיבדה תעשייה זו 100,000 טונות ברזל לשנה והאיזור סביב העיר פיטסבורג הפך למרכז תעשיית הברזל. הפועלים שוכנו בבתי מגורים שהוקמו ע"י בעלי המפעלים וחוייבו לקנות את כול הדרוש להם בחנויות החברה. התלות של הפועלים במעבידים היתה, כתוצאה מכך, מלאה: בעבודה, בדיור ובחובות בחנויות. זרם המהגרים לתעשיית הברזל באיזור הפך את פיטסבורג, למרכז לאספקת  שירותים לאיזורי תעשיית הברזל.

 מעמד הפועלים הבלתי מקצועיים ,שצמח בעיקבות ההגירה העצומה מאירופה והשינויים הארגון הייצור והעבודה. בין השנים 1830 –1860- , היה מרוכז בתחילה, בעיקר, בערי החוף של האוקיינוס האטלנטי. כתוצאה מכך נוצרו ריכוזים גדולים של מהגרים בערים הגדולות. אוכלוסיית ניו יורק גדלה מ123,000- ב1820- ללמעלה מ312,000- ב1840-, פילדלפיה הכפילה את אוכלוסייתה בין השנים 1829 ו1840- . אוכלוסיית פיטסבורג גדלה פי 3. המהגרים השתכנו בשכונות הישנות במרכזי הערים, שהפכו למרכזי מסחר ותעשייה, ונעזבו ע"י תושביהן האמידים, שעברו לשכונות חדשות. הבתים הישנים חולקו לדירות קטנות שבהן שוכנו המהגרים בתנאי צפיפות, ללא שירותים. האיזור הפך לסלאם. מאחר שנוצר מחסור בדיור, שוכנו מהגרים גם במרתפים ובעליות גג. בעלי הבתים בסלאמס ניצלו את המחסור בדיור והחלו בשנות השלושים להקים  בנייני מגורים  - tenements -  במגרשים פנויים ובחצרות הבתים. ב1832- התפרסם מחקר על רובע הפועלים בפילדלפיה והתברר שב64- בנייני מגורים בני מספר קומות התגוררו 473 דיירים, ללא שירותים וללא חלונות בחלק מהחדרים.

 

המעבר מכלכלה קדם-תעשייתית לתעשייתית יצר, בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב, תופעה חדשה של אבטלה. תופעה זו בלטה במיוחד בערים הגדולות של החוף המזרחי בתקופת השפל של השנים 1842-1837 , ובשנת 1857 . המילה אבטלה נכנסה לשימוש בין 1850 ו1880- והופיעה, לראשונה, בדפוס רק ב1887- .  בשנים אלה לא עלה השכר הריאלי.

 בלומין בדק את שיעורי הניידות במעמד הנמוך בפילדלפיה סביב אמצע המאה התשע-עשרה. המעמד הנמוך היה מורכב מפועלים מקצועיים למחצה, בלתי מקצועיים ומשרתים, והיווה 30% מהאוכלוסייה. רמת ההכנסה היתה למטה  מ500- דולר לשנה והוא היה חסר רכוש. ההוצאה המינימלית לקיום(מזון ודיור בלבד) לשנה הגיעה , עפ"י מחקר אחר ל240- דולר. אבל, בלומין קבע, שבשנים שלפני מלחמת האזרחים גדל מספר עובדי הכפיים בעיר מ38.65- ל55.0%- . כמות מקומות העבודה –  ג'ובים – גדלה פי 3. המעמד הנמוך גדל בקצב מהיר יותר מכול מעמד אחר.

בלומין הביא נתונים על שיעורי הניידות במעמד הנמוך:

 1830-1820  23.3%

1840-1830  34.5%

1850-1840  29.6%

1860-1850  30.1%

שיעורי ניידות אלה היו גבוהים, אבל בלומין הציע להתייחס אל הנתונים בזהירות מאחר שסביר להניח ששיעורי הניידות הגבוהים נבעו מכך שלא כול בני המעמד הנמוך הופיעו במדריכים העירוניים, שעפ"י נתוניהם נעשו החישובים. על כול פנים, עיקר הניידות היתה למעמד הבינוני האמצעי, אם כי היתה גם ניידות מסויימת למעמד הבינוני הנמוך ואף לבינוני הגבוה.

 המעמד הבינוני העירוני -

 החוקרים, סוציולוגים והיסטוריונים כאחד, עסקו בחקר העילית ומעמד הפועלים והקדישו, עד לאחרונה, תשומת לב מועטת למעמד הבינוני. בלומין פירסם מספר מחקרים על המעמד הבינוני העירוני, השופכים אור על המעמד הבינוני בערים הגדולות בחוף המזרחי(על המעמד הבינוני החקלאי והעירוני במערב – ידובר להלן).

 המעמד הבינוני בפילדלפיה היה מורכב משלוש קבוצות:

המעמד הבינוני הגבוה, היה מורכב מרוקחים, סיטונאים, סוכנים ואומנים בעלי בתי מלאכה.

המעמד הבינוני האמצעי, היה מורכב ממורים, אומנים זעירים ואנשי עסקים קטנים(בעלי בתי מרזח, אכסניות וכדומה).

המעמד הבינוני הנמוך, היה מורכב מפועלים מקצועיים, זבנים ומורים.

 

בלומין הביא נתונים על  שיעורי הניידות של שלוש הקבוצות:

מהמעמד הנמוך למעמד הבינוני – 1820: 23.3%

                                              1860:  34.5%

מהבינוני הנמוך לבינוני האמצעי , לבינוני הגבוה ולעילית -  1820: 19.5%

                                                                               1860: 25.0%

מהמבינוני האמצעי לבינוני הגבוה       1820 – 1840: בין  6.1%  ל7.9%- 

                                                   1860-1840: בין  1.9% ל0.8%-

 

מהבינוני הגבוה לעילית –  1840-1820: בין 5.0% ל14.15-

                                    1860-1840: בין 9.2% ל7.5%-

 

עפ"י מספר האנשים בכול קבוצה מעשור לעשור ושיעורי הניידות החברתית, הגיע בלומין למסקנה שבשנים שלפני מלחמת האזרחים ירד אחוז בעלי בתי המלאכה באוכלוסיית העיר לחצי, כלומר אנשי העסקים הקטנים נפגעו מהזעזועים בכלכלה והדבר השתקף בשיעורי הניידות של המעמד הבינוני הגבוה.

 בלומין הביא נתונים על רמת ההכנסה של המעמד הבינוני  ב1860- בהשוואה לשאר המעמדות:

המעמד הבינוני הגבוה        12,000-5,000 ד' לשנה

המעמד הבינוני האמצעי      4,000-1,500  ד' לשנה

המעמד הבינוני הנמוך         1,500-500    ד' לשנה

 בלומין הביא גם נתונים על חלוקת העושר, אך לא מסר מידע על חלקו של הבינוני הגבוה, אותו צרף לעילית וקבע ששתי הקבוצות הללו, שהיוו 10% מהאוכלוסייה החזיקו ב89%- מהעושר. המעמד הבינוני האמצעי, שהיווה אף הוא 10% מהאוכלוסייה החזיק ב8%- מהעושר והמעמד הבינוני הנמוך, שחלקו באוכלוסייה הגיע ל50%- , החזיק ב3% מהעושר. המעמד הבינוני היה המעמד הגדול ביותר בעיר, למעלה מ60%- מהאוכלוסייה, אבל חלקו בחלוקת העושר היה מצומצם.

 צרופם של העילית והמעמד הבינוני הגבוה בדיון על חלוקת העושר מעיד על כך שבלומין ראה בהם יחידה אחת, והנתונים מבהירים שבלומין חילק את המעמד הבינוני לשני חלקים וקבע שהיה פער משמעותי בחלוקת העושר בין שני  חלקי המעמד הבינוני. תיאור זה נמצא בהתאמה עם התזה המרכזית של ריצארד פאקר(נזכר למעלה), שהסכים עם הקביעה שהמעמד הבינוני היה המעמד הגדול ביותר, אם כי הפער בין חלקיו היה גדול ולמעשה התחלקה החברה לשנים: העילית והמעמד הבינוני הגבוה נהנו מרמת חיים גבוהה בעוד ששאר חלקי המעמד הבינוני והמעמד הנמוך חיו ברמת חיים נמוכה בהשוואה לחלק העליון של החברה.

 השינויים במבנה הכלכלי גרמו לזעזועים במעמד הבינוני. ב1820- היתה פילדלפיה עיר של מפעלים קטנים. העלייה בביקוש לסחורות תעשייתיות, יצרה אפשרויות כלכליות בפני בעלי בתי מלאכה להרחיב את עסקיהם ובפני אומנים שכירים לפתוח מפעלים קטנים משלהם.  אבל, הביקוש הגובר לסחורות תעשייתיות במערב וההתרחבות של השוק הפנימי, שהתאפשר בזכות פיתוח התחבורה צפונה ומערבה, פתח הזדמנויות עצומות בפני אנשי עסקים להגדיל את ההצע של סחורות ע"י מעבר לשיטת המנפקטורה ובית החרושת המודרני.  חלק מבעלי בתי המלאכה הצליחו לעבור למפעלים גדולים, אבל חלק מהם לא הצליחו להשתלב במגמה החדשה ופשטו את הרגל. עפ"י הנתונים של בלומין היתה ירידה של 50% במספר בעלי המפעלים, אם כי השורדים הצליחו להגדיל את עסקיהם. 

הרברט ג.גוטמן ( Herbert G.Gutman) פירסם  מחקר בשם " הרקע החברתי של יזמים בפטרסון, ניו ג'רסי, 1880-1830 "(The Social Background of Enterpreneurs in Peteson' New Jersy). גוטמן הביא נתונים על  פועלים מקצועיים שהיו לתעשיינים מצליחים

בייצור כלי עבודה, מכונות וקטרים בראשית העידן התעשייתי. המדגם כלל 30 תעשיינים שהחלו את הקריירה שלהם כאומנים שכירים והתקדמו לתפקידי משגיחים ומפקחים ולאחר מכן הקימו מפעלים משלהם. רוב המצליחנים הללו היו מהגרים מבריטניה וגוטמן ראה בהם דוגמא למיתוס האמריקני של ה- self-made man.

תגובות

מאמר מעניין מאוד

נהנתי מאוד לקרוא עוד פרק בסידרה מעניינת זאת. ברצןני להעיר שיש המלמדים את הנתונים המופיעים במאמר כשיעור מקדים לנושא הגדול:"תקופת השיקום" וזאת בין השאר מהסיבות הבאות
1. בשנת 1850 מנתה אוכללוסיית ארצות הברית 23 מיליון אנשיםרובם המכריע באיזורים חקלאיים
כך שעיקר השינויים הסוציו כלכליים יהיותקפים לתקופה הפוסט מלחמת האזרחים מלחמה אותה הגדיר בירד כמהפכה האמריקאית השנייה
2. סיפור דעיכתו של המעמד הבינוני הותיק(למשל בבוסטון) קשור למספר גורמים אחד מהם הוא פרשיות שחיתות בממשל הנשיא גראנט .לדעתי כל הנושא של שינויים סוציו כלכליים שעברה החברה האמריקאית במאות 19 18 17 איננו יכול להבחן מבלי שני אירועים מכוננים מכריעים
מלחמת 1812 ומלחמת האזרחים.לזכותה של רבקה שהיא בוחנת ומאירה בזרקור נושאים
שבלימוד היסטוריה האמריקאית קצת נדחקים הצידה וזוכים לפחות בולטות מנושאים אחרים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק