אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בתי החולים לחולי נפש בישראל - המלך אינו עירום - חלק ב


התמונה של צביאל רופא
בתי החולים לחולי נפש בישראל - המלך אינו עירום - חלק ב

בתי החולים לחולי נפש בישראל - המלך אינו עירום - חלק ב. 123rf stock photos

מי שלא מקבל שמדובר בטיפול פסיכיאטרי הניתן באופן קשוח ומכאיב בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים, בעצם סובר שהפסיכיאטריה היא מקצוע מרושע מאין כמותו. כי אין מנוס מכך שכל מי שמתעלל באנשים מסכנים וחלשים וחסרי ישע אינו אלא סדיסט מהסוג הגרוע ביותר ותו לא (ובמקביל, אסור לשכוח לרגע שכל מי שסובב את המתעללים בעצם עובר על החוק בכך שהוא שותק ולא מדווח למשטרה). מנגד, מי שיקבל את העמדה הגורסת שרוב ההשפלות וההתעללויות אינן אלא אמצעי טיפולי קשוח וכואב, אולי אפילו ירגיש אמפתיה כלפי המקצוע כפוי הטובה הזה, אשר מטיב ומטיב בסתר עד בלי די, ואילו הציבור רואה בו כל הזמן מפלצת כוחנית, רעה  ומפחידה עד מאוד. אך כאן בצדק לא מרפים ממני השואלים המזועזעים: טיפול נפשי, אתה אומר? להזניח חולים אומללים בבית חולים פסיכיאטריים עד כדי כך שיאלצו לישון במיטה מלוכלכת משתן וצואה? איזה מין דבר זה? אז אולי משתמשים בשיטות טיפול נוקשות, אבל איפה עובר הגבול?

חלק א של המאמר כאן

מדיניות טיפולית נוסח פרידריך ניטשה?

נראה שמבחינת המקצועות הטיפוליים אשר מטפלים בשיטות פסיכודינמיות ואחרות, קיימים תיאורטית שני גבולות ברורים, לפחות, שמנסים לתחום את המתרחש בשטח:

  • ראשית, במקום שבו מתחיל סיכון ממשי לחיי החולה.
  • שנית, במקום בו סיטואציות מחפירות עלולות להיחשף לציבור, להפוך לתלונות במשטרה או אף גרוע מזה להגיע לפתחו של בית המשפט.

כלומר בגדול אפשר לומר, שמבחינת המדיניות הטיפולית הפנימית של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים אפשר ואף רצוי מבחינה טיפולית להתקיל את המאושפז עם "מכשולים", קרי, להביא אותו להתמודדויות - אפילו קשות, מכאיבות ומשפילות - כל עוד אין סכנה ממשית לחייו; בבחינת מה שכתב ניטשה בספרו "שקיעת האלילים" (1888): מה שלא הורג אותי מחזק אותי או מן הסתם בשפת המערכת: מה שלא הורג אותם מחזק אותם.

כי איך אפשר לטפל, טיפול עומק, בחולשה נפשית אינהרנטית? איך אפשר לחזק, אחת ולתמיד, מי שחלש במהותו? איך אפשר לקדם באופן בלתי הפיך מי שנשאר מאחור? אלו הן שאלות המפתח אשר עליהן התשובה הפסיכואנליטית המסורתית היא: התבגרות.

כי התבגרות פירושה התחזקות, והתחזקות פירושה עמידות, ועמידות פירושה התמודדות יעילה יותר מול הלחצים החיצוניים והפנימיים כאחד, גם בחיי היומיום וגם ברגעי מבחן. אך עמידות שכזו לא תמיד תבוא לעולם בקלות ...

"בכפר אחד באתיופיה הרחוקה חי נער צעיר שאהב לרוץ. מילדותו גמא מרחקים מחוץ לכפרו הקטן. ברבות הימים רץ עשרות קילומטרים בכל יום. בכפר חשבו כולם כי נועד לגדולות - להתחרות באולימפיאדות כרץ מרתון שיביא תהילת עולם לכפר הקטן. בכפר חי גם קוסם, רב מג, שהיה סנדקו ופטרונו של הנער. הוא ידע בבירור כי למרות כישרונו הרב לא יוכל הנער להצליח בתחרות גדולה, מפני שלכך דרושים אימונים מפרכים ביותר, והנער לא היה מוכן לסטות מאימונו הרגיל. המכשף החכם החליט לעשות מאמץ גדול. הוא ביקש לעשות דבר מה שיכריח את הנער להתמודד עם מסלול קשה יותר. הקוסם גייס כמה אנשים, ויחדיו יצאו לשטח - לקטע ממסלולו הקבוע של הנער. הם זרעו מכשולים, הניחו גזעים, שתלו קוצים והעבירו סלעים. כלומר, מאחר שהנער סירב לשנות את המציאות, הם התערבו ושינו חלק מן המציאות עבורו. תחילה התקשה הנער מאוד, כמעט התייאש, אך כעבור זמן מה התרגל לקטע הריצה המפרך, רגליו התחזקו, וכושר סבולתו עלה. עתה היה מסוגל לגשת לתחרויות ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו".( מתוך "מישהו מטפל בך" 2003 , צביאל רופא עמ` 84)

אכן, התיאוריה הפסיכואנליטית - השלטת ברוב הגדול של הטיפולים הפסיכולוגיים הניתנים במדינת ישראל - גורסת שחולי נפש הם למעשה אנשים בעלי מבנה אישיות חלש בנקודה משמעותית זו או אחרת. במקרים של מחלה פסיכוטית חולשתם היא בבסיס התשתית ההתפתחותית, קרי קיימת באופן נסתר כבר החל משנות הילדות המוקדמות ביותר. בהתאם, החולים במחלות פסיכוטיות גולשים להתקפי חולי מדי פעם כאשר אינם עומדים בלחצי המציאות הפנימית ו/או החיצונית. על פי התיאוריה דלעיל, חוויות קשות ומכשולים יזומים ומתוכננים היטב, עשויים בהדרגה לחשל ולבגר את הסובלים מהפרעה נפשית ואף להרחיב באופן משמעותי את ארגז הכלים של אישיותם. ברם, תהליך זה הוא בדרך כלל גם מייסר וגם איטי להחריד. ביתר בהירות וברחל ביתך הקטנה, השתדלתי לבאר זאת במאמרי: טיפול פסיכולוגי - קורטוב מן הסודות - חלק ב - המביא בתמצית את משנתו של אוטו קרנברג, שאף אני אישית טעמתי את נחת זרועה הקשוחה, אך לאחר שנים גם טעמתי מפירותיה.

הדוגמה הקלאסית המוכרת של "גרימת שינויים מהותיים באישיות" מזווית אחרת, אך מתוך אותו רציונל, מצויה מתחת לאפו של הציבור בכל העולם כבר משחר ההיסטוריה: האימונים המפרכים והמתוכננים היטב במסגרת טירונות או קורסים צבאיים אחרים כפי שמקובל בכל צבאות העולם כבר מקדמת דנה. מטרתם ברורה; חישול החיילים על ידי ההתמודדויות שאיתן הם "מופגשים" באופן מתוכנן, והכנתם לקראת אירועים מלחיצים בעתיד כחיילים בשדה קרב. אין דרך טובה לעשות זאת בלי אופן מסוים של "גרימת התבגרות יזומה". כמובן, שטיפולים אלה שונים מהטיפולים בנפגעי הנפש, כי הרי גם מטרתם המוצהרת שונה בתכלית, וגם החיילים הם אנשים שלא חלו מעולם בנפשם ולכן שונים במידה רבה מהמאושפזים הפסיכיאטריים.

עם זאת, אני שואל את הספקנים, שלא מאמינים שרבים מבתי החולים הפסיכיאטרים מתוכננים ומותאמים במכוון לטיפולים פסיכולוגיים עמוקים וקשוחים:

אם אכן בכל צבאות העולם, פחות או יותר, משתמשים בשיטות קשוחות ומכאיבות על מנת לחזק ולחשל את החיילים במטרה להכשיר אותם לעמוד מול אויב בשדה קרב. אזי, שיטות אלה - מהיכן הגיעו לתוכניות ההכשרה של הצבאות בטירונות ובקורסים?

אין ספק, שהן פותחו במקור בבית מדרשם של פסיכולוגים ושל פסיכיאטרים בכל רחבי תבל עבור הצבאות. כלומר, אלה הן שיטות טיפול/ חישול, הפועלות על אלמנטים מסוימים באישיות, שמקורן במדעי ההתנהגות, אשר הועתקו, פותחו והותאמו על ידי אנשי מקצוע למסגרות הצבאיות.

אם כך, מדוע למישהו נראה מוזר או מפליא שהפסיכיאטריה משתמשת ברוב בתי החולים בישראל בשיטות שכאלה על חולי הנפש הסגורים והמבודדים? הרי כל כך קל לעשות זאת...

 

אם נניח שהמלך אינו עירום

 

עדיין יש שישאלו: אם חולי הנפש הם לעיתים קרובות אנשים חלשים במיוחד, האם אין סכנה שיתמוטטו או אפילו יתאבדו תחת הלחצים הטיפוליים במחלקות הסגורות?

כך הגיוני לחשוב, אך למרות הסבל העצום שחווים רוב המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים אחוז המתאבדים במחלקות הסגורות נמוך יחסית למניין האובדנות בסביבה הטבעית. כי מי שקורס לרגע מיד מטופל בהתאם; בתרופות, בזריקות, בנזעי חשמל וגם בשיחות אם ימצא לנכון. הרי בבית חולים החולים כבר נמצאים. עם זאת, טכנית, די קשה להתאבד בין כותלי המוסדות ובדיוק לכן אפשר לטפל שם במלוא העוצמה כמעט ללא חשש רב לאובדנות. אגב, ככל שהטיפול עוצמתי יותר, כך מתאפשר למטפלים לבצעו גם בטווח זמן קצר יותר. לכן אפשר גם כיום לטפל בשיטות דינמיות בתוככי המחלקות הסגורות למרות שמשך האשפוז הממוצע התקצר במדינת ישראל כמו בכל העולם המערבי במהלך השנים.

 

האם באמת אי אפשר לנהל בית חולים אחרת?

אנשי מקצוע רבים אולי רוצים שנחשוב שהתנאים הקשים בבתי החולים הם גזירת גורל שאין דרך לשנותה, בבחינת: "המצב בבתי החולים לחולי נפש הוא רע ואין מה לעשות". ואולם, הרבה מתמודדים שאושפזו יותר מפעם אחת, ציינו בפני לשבח את בית החולים "שלוותה" השוכן בהוד השרון ובין ביתניו הפסטורליים נפרשים כרי דשא ירוקים (אגב, ישנם עוד בתי חולים פסיכיאטריים בארץ, ובייחוד מחלקות פסיכיאטריות השוכנות בתוככי בתי חולים כלליים, אשר גישה הומאנית יותר היא נר לרגלם, פחות או יותר). בכל אופן, חבריי מדווחים, שלהבדיל מבתי חולים אחרים בהם שהו, "שלוותה" מתאפיין במאמץ לשלב החלמה והתייחסות מכבדת לחוליו. רבים מיד יזכירו לנו שזה לא סתם; "שלוותה" נמצא בבעלות קופת חולים, שלא כמו הרוב הגדול של המוסדות הפסיכיאטרים האחרים שנמצאים בבעלותו המלאה של משרד הבריאות. אז מה זה מוכיח?

ברי לי, שמי שיטען שאין אפשרות טכנית ומעשית לנהל בית חולים פסיכיאטרי באופן הומאני ומכבד, טועה ומטעה, גם אם התנאים הפיזיים הם גרועים (מחמת חוסר תקציבים?). הנה "שלוותה" - בית חולים שמוכיח בגדול שאפשר גם אפשר לנהל ולטפל באופן הומאני - אז למה המדיניות הטיפולית בשאר בתי החולים הקשוחים אינה שכזו? כלומר, זה רק עניין של בחירה מושכלת המתבטאת במדיניות המועדפת של קברניטי בית החולים. בליבי אין ספק - אם הפסיכיאטריים המנהלים את המוסדות הקשוחים יותר היו מעוניינים - כל מערכת בריאות הנפש הייתה עוברת די במהירות להתנהל לגמרי אחרת בהתאם לבחירה מקצועית הומאנית ומכבדת, שהרי גם אסכולות הומאניות זמינות במקצוע לכל דכפין.    

 

ניתוח גוף מול ניתוח נפש - האם הציבור מסוגל להבין?

 

בצד כל זאת אסור לשכוח, שפעמים רבות ניתוחים פיזיים עלולים לגרום כאבים וירידה זמנית בתפקוד זמן מה אחרי סיומם, שלא לדבר על מצבים בהם "הניתוח הצליח אך החולה מת". האם לכן פירושו של דבר הוא שניתוחים פיזיים פסולים?

כך גם בתחום הנפש, מבצעים טיפולים כואבים שהם כמו ניתוח בנפש המטופל (בעיקר בטיפולים פסיכולוגים-פסיכודינמיים לסוגיהם השונים) אשר מטרתם להועיל רבות למטופלים. ואולם, לצערם הרב של המתמודדים עם הפרעות נפשיות, במדעי ההתנהגות עדיין לא מצאו דרך "להרדים את החולה בזמן הניתוח". אולי זו אחת הסיבות שלציבור קשה לקבל שטיפול פסיכולוגי עמוק יהיה כרוך, לדוגמה, בדיכאון זמני תוך כדי טיפול העומק, או באשפוז שלמעשה נגרם על ידי הטיפול המלחיץ. בוודאי שלא מקובל כמעט על איש, שטיפול פסיכולוגי בקליניקה או שהות באשפוז, יהיו מלווים בהשפלת המטופל ו/או שהלחצים יכניסו לדיכאון ו/או יוליכו לניסיונות התאבדות.

אין לי ספק, ששהייה ממושכת בתנאי חיים לא קלים עד קשים במחלקות הסגורות, עשויה טיפין טיפין לתרום לחישול האישיות. ובייחוד אם ניקח בחשבון שבמסגרת אשפוז יש אפשרות מיידית לספק תמיכה תרופתית (וגם רגשית) במקרה של קריסה פתאומית שאינה מתוכננת. עצם ההתמודדות עם הקשיים, הלחצים והאתגרים, מחזקים נקודות חלשות ומביאים לחיזוק האישיות. נשיקות, חיבוקים, ליטופים, מחמאות וחיי מנעמים; לא יוכלו בשום פנים ואופן להפוך את אישיותו של המטופל הפחות בשלה והמעוכבת התפתחותית, לבוגרת, עצמאית יותר, חזקה יותר ויעילה יותר. בניגוד לכך, על פי התיאוריה הפסיכואנליטית, אחרי טיפול פסיכודינמי מתאים המלווה בתנאים מלחיצים במידה מבוקרת, יש סיכוי מסוים שאישיות המטופל תהיה מסוגלת לפעול ולשרוד במציאות באופן יעיל יותר. מכאן עד לשיפור איכות החיים הדרך קצרה ומובנת. עם זאת מצאתי שכמעט אין למצוא מטופלים שמסוגלים לקשר בין תנאי האשפוז הקשים ולפעמים אך ממש נוראיים, לבין חיזוק האישיות שאם יתרחש, יבוא לידי ביטוי הדרגתי ואיטי ימים ואף שנים אחרי השחרור מהמוסד הנורא.

יש לזכור היטב, שהכאב הנפשי אינו מטרה בפני עצמה אלא הוא דווקא סימן המורה על מאמץ להתגבר על חוויות קשות. גם מרים המשקולות חש כאבים בזרועותיו בזמן האימונים היומיומיים. אולם, הכאבים הללו אינם סימן רע אלא להיפך הם עדות לכך שהוא הולך ומתחזק.

 

אם כבר מדברים, האם מטרת הטיפולים היא ריפוי מוחלט ממחלת נפש?

תמיד אנשי מקצוע הדגישו לכל מאן דבעי, שלפחות בחולי אנוש ועמוק, על ריפוי מוחלט אין מה לדבר. עם זאת, ידוע שהפסיכיאטריה בהחלט מסוגלת להביא לשיפור חלקי ופעמים רבות משמעותי. למשל במקרה שלי ושל רבים משותפיי לחולי ולסבל - לפתיחת רווחים גדולים יותר בין התקף להתקף ו/או להיחלשות ההתקפים, או אפילו לכך שאנשים שהתאשפזו בעבר כבר לא יתאשפזו יותר בעתיד במחלקות הסגורות במצבים פסיכוטיים אקוטיים. מעבר לכל זאת ברור, שכל מתמודד שסבל זמן לא מבוטל בין כותלי מחלקה סגורה לוחצת ומכאיבה, לא ירצה לחזור על חוויה מעין זו. בהתאם, אם יהיה מספיק חזק נפשית, מן הסתם ינסה בכל כוחו להימנע מלהתאשפז במחלקה סגורה. כמובן, גם עובדה זו יכולה להיחשב הישג לא מבוטל של הרפואה הפסיכיאטרית הפועלת בתוככי בתי החולים בהם רווחת מאוד "תסמונת הדלת המסתובבת" (חולים שנכנסים  לאשפוז לעיתים קרובות).

אך בנקודה זו, אחת השאלות המציקות היא: האם הצוות על כל דרגיו מציית להוראות המדויקות של הפסיכיאטרים, או שמתרחשות גם חריגות? ואם כן, מדוע הצוותים הזוטרים מדי פעם גולשים וחורגים מהמתווה המקצועי שמנהליהם הפסיכיאטרים קובעים להם?

נראה לי שדי ברור שהפסיכיאטריה לא מעוניינת בהתרחשותן של התעללויות קיצוניות ומזעזעות בין כותלי בתי חולים הפסיכיאטריים. אמנם הרופאים המנהלים מעוניינים שיתקיים לחץ לא קל, בלשון המעטה, ברמה טיפולית מתאימה על המטופלים, אך לא לחץ כזה שהוא קיצוני ועלול להזיק באופן בלתי הפיך. בד בבד, אין ספק שחריגות קורות גם קורות בניגוד להוראותיהם המפורשות של דרג המנהלים, וחלקן מגיעות לידיעת כולנו באמצעות כלי התקשורת. לכל מי שעיניו בראשו ברור שזהו רק קצה הקרחון.

אגב, ב- 2003 נערך סקר מקיף שבדק את התנהגות הצוותים הסיעודיים והרפואיים כלפי חולים פסיכיאטריים בין כותלי רוב בתי החולים. כתב הארץ רן רזניק כתב אז על אודות גלגוליו "המיוחדים" של הסקר. אני בספק, אם מישהו שלא נחשף לכתבה זו יוכל לנחש מה עלה בגורלו.

לפיכך, אחת המשימות החשובות המוטלות על הפסיכיאטרים המנהלים בית חולים פסיכיאטרי היא לגרום לכך שהצוות הזוטר - שפעמים לא מעטות מאויש על ידי אנשים מחוספסים ושחוקים (ועל כך איני מאשימם!) - לא יחצה את גבולות הטיפול לעבר התעללות שאינה משרתת את הטיפול. כי הרי בשטח, בתוך המחלקה, מי שנמצאים פנים מול פנים עם המטופלים הם הצוותים הסיעודיים בעיקר. בדרך כלל, הפסיכיאטרים אינם נוכחים בזירת המעשה. אולי כי לא נאה להם, אולי כי אינם רוצים שיפלילו אותם, אולי כי חשוב להם שהמטופלים לא יתפסו אותם כצוררים, שהרי ביחס לחולים הם הדרג הטיפולי בכבודו ובעצמו. בהיעדר פיקוח צמוד, תמיד יש סכנה שהצוותים הזוטרים יגלשו ממעשים טיפוליים למעשים שאינם טיפוליים. כלומר, מדובר בהסתאבות, אך כזו שהיא כמעט צפויה בהתחשב במדיניות הטיפולית דה פקטו; בתנאי העבודה והמקום, בהיעדר פיקוח יעיל ובנפשות הפועלות.

 

הפסיכיאטריה בישראל מעדיפה שיחשבו עליה רעות?

הפסיכיאטריה המנהיגה את המקצועות הטיפוליים בישראל העדיפה לאורך כל השנים שהציבור יחשוב, שצוותי הסיעוד בבתי החולים הפסיכיאטרים, לעיתים גולשים להתנהגויות חריגות ודה הומאניות ואפילו פליליות, כי הם עובדים בתנאים מפרכים וקיצוניים, ולא שחלילה מדובר במדיניות מובנית של טיפולים פסיכולוגיים קשים וכואבים. מדוע בעצם הם מעדיפים שתשרה עליהם סטיגמה כה קשה ומחפירה?

הסטיגמה בתחום בריאות הנפש בישראל היא מן מפלצת שנמצאת בתווך שבין כל הקבוצות הרלוונטיות (הציבור * אנשי המקצוע * המתמודדים * בני המשפחות). אך מצאתי  שיש סוג אחד של סטיגמה שנבדל ושונה מאחרים. כי הרי כל מי שסובל מסטיגמה, בלשון המעטה, אינו מרוצה בכלל מכך שהסטיגמה רובצת עליו ומפריעה לו רבות בכל התנהלותו במסגרת המציאות. לא כן אנשי המקצוע!

האחרונים מעדיפים מצב בו הסטיגמה שורה עליהם, כי בפועל היא מגינה עליהם היטב מפני יידע לא סימפטי המעוגן בשיטות הטיפול המקצועיות, אודות המדיניות הטיפולית הקשוחה שלהם כלפי המאושפזים. מבחינתם ידע שכזה, עלול להזיק להם אלפי מונים מן הסטיגמה המעליבה עצמה אם יתפוס אחיזה ומומנטום בציבור. ומדוע? פשוט מפני שאם הציבור סבור ומאמין - שיש אי אלו מקרים פה ושם של רוע שמתפרץ מדי פעם, רשלנות שמבצבצת, או סתם טיפשות של מעטים אחדים - זה לא יביא להתנפלות רבתי על המקצועות הטיפוליים, אלא רק על אותם מטפלים שסרחו מטעם עצמם ונתפסו בקלקלתם.

הן לדעת רבים מאנשי המקצוע מותר בהחלט (ואולי אף ראוי לשבח בעיני הקולגות מקטן ועד גדול) לחרוג מהחוק - בשירות "אהבת המטופל" - רק אסור באיסור מוחלט להיתפס! ואולם להערכתי, רובם הגדול של אנשי הצוות והמטפלים שעברו ועוברים על החוקים אינם נתפסים כלל. שכן בפועל, ועל כל צעד ושעל, נעשים מאמצים רבים לטייח את מעשי הבודדים שסרחו, קל וחומר שינסו לטייח ראיות לכאורה כנגד מוסדות שלמים.

כי אנשי המקצוע יעדיפו שאלפי מקרים לא חוקיים ולא מוסריים, שמתרחשים  השכם והערב במרפאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים ייחשבו וייתפשו - כ"סנוביזם", כ"רשלנות" או אפילו כ"רוע לב" מצד מבצעיהם - מאשר שהציבור ייחס אותם להתערבויות טיפוליות המתוכננות מראש ותואמות את המתודה של מדעי ההתנהגות!

ואילו אם מתברר לפתע, שאלפי המעשים הלא חוקיים ההם מתבצעים כתוצאה ממדיניות טיפולית רווחת (פסיכו-דינאמית, למשל) אזי יקום עליהם "עליהום" כללי שצפוי ליפול, לא רק על ראשם על אנשי המקצוע ספציפיים שסרחו בשטח, אלא כלפי כל המקצוע בכללותו. מבחינתם, זהו תסריט האימים הכי גרוע עבור משלח ידם וייעודם, כי הוא עלול לחבל ביכולתם להמשיך ולהפעילו, שלא לדבר על אפשרות שממש יהווה מכת קשה ונוראה לכל המקצועות הטיפוליים. כנראה, תסריט האימים שברקע היה אותה רפורמה [1978-1998] שיזם בשלהי המאה שעברה, הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה. רפורמה,  שבהדרגה הביאה לסגירת כל בתי החולים הפסיכיאטריים ברחבי איטליה.

אכן, מסתבר שאפילו סטיגמה נוראה על אנשי המקצוע יכולה לשמש כמחסה השומר ונוצר אינטרסים מקצועיים.

 

אז המלך אינו עירום?

ובכל זאת, עדיין יש לשאול, מדוע בעצם בוחרים אנשי המקצוע המשכילים והמכובדים ללכלך את ידיהם, להביא כתם על מצפונם, ואף לקלקל את תדמיתם ותדמית מקצועם על ידי שימוש ביחס בוטה ופוגע כלפי הנפגעים, במה שנחווה בציבור כהתעללויות קשות וחמורות, שלעיתים אף חוצות את גבולות החוק והופכות ממש לפליליות?

לעניות דעתי, אין תשובה אחרת מלבד זו המקופלת בשני משפטים: הסבל הקשה שעוברים המטופלים - שתדיר נחווה כאכזריות חסרת לב מצד המטפלים - נובע ברובו משיטות הטיפול הרפואי הפסיכיאטרי ששורשיו העמוקים בתיאוריה הפסיכואנליטית. טיפול זה נסתר לחלוטין מעין הציבור, שאינו אמון על שיטות הטיפול הדינמיות, ומצריך מעצם מהותו ועקרונותיו שימוש באמצעים מייסרים ורבי עוצמה ביחס לאישיותו של מאושפז, כדי לנסות ולהיטיב עם המטופל לטווח ארוך.

אחרי ביקורת נוקבת שהטחתי במערכת בריאות הנפש בישראל לדורותיה, מישהי בכל זאת כתבה לי: "יש הרבה מאד אור במערך שירותי טיפולי הנפש". לכאורה, מדובר באמת שאין להכחישה. אך בל נשכח כאן עובדה בסיסית אחת: כאשר בודקים את מוסריותה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה אלא עד כמה רב בה החושך.

המשך יבוא

לבלוג בתפוז

תגובות

פסיכיאטריה, פסיכותרפיה ומיסטיקה

שלום צביאל,

המאבק שלך בסכנות הפסיכיאטריה חשוב ביותר. עם זאת, לא מדובר ב'תקלות' או ב'סטיות', אלא בסכנה מובנית הנעוצה בהגדרת המקצועות העוסקים, לכאורה, בבריאות ה'נפש'.

המושג 'נפש' מעולם לא הוגדר, ולכן מדובר במיסטיקה. למעשה, אין כל הבדל בין קוסמים ויידעונים לבין פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים. כל מי שמתיימר 'לרפא' את ה'נפש' עוסק באחיזת עיניים. גח החוק, המגדיר את העיסוקים המיסטיים האלו, מעניק כורח רב לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים הקליניים (המונעים את העיסוק בפסיכותרפיה מפסיכותרפיסטים שאינם משתייכים לגילדה שלהם), על חשבון ה'מטופלים'.

העיסוק הרב ב'נפש', במאה ועשרים השנה מאז המציא פרויד את 'הטיפול הנפשי', דחק לשוליים את חקר הרגשות ואת פיתוח הכלים לזיהוי ולשיפור מיומנויות רגשיות. שלא כמו המושג המיסטי 'נפש', רגשות הם תגובות גופניות לגירויים מן המציאות, וניתן לזהות אותם ואת תפקידם בחיינו. גילויים חדשים בחקר המוח מאפשרים דרכים חדשות לשיקום המיומנויות הרגשיות, ללא צורך בהתערבויות תרופתיות או מיסטיות.

בהצלחה,

ד"ר דרור גרין

סכנות הפסיכיאטריה? ? ?

האבחנה שלך בין הנפש לבין חקר רגשות ההיא ראוייה אבל עוד יותר .מחזקת את חשיבות הפסיכיאטריה האדם הוא חומר בעל מטען גנטי שבו מתבצעות פעולות כימיותותהליכים חשמליים
ששיבוש בפעולתם עשוי להתבטא גם בתחום רגשות למשל בעייה בנוירוטנסמיטורים דופמין או סרוטונין.הפסיכיאטריה היא הכלי הרפואי המחבר טיפול תרופתי עם מהותנו הביולוגית. כל המנעות ממנה כמוה כשאיפה שקוסמטיקאית תבדוק מדוע מנוע המכונית עובד על טורים גבוהים מדי."התערבויות תרופתיות" הכרחיות בדיוק כמו ששום תפילה או שיחה לא תעזור במקרה שבר בעצם רק גבס(בתקוה שלא ניתוח) פסיכולוגיה או פסיכותרפיה הם לעיתים עוד כלי עזר כמו כל התפתחות או גילוי בתקופה המודרנית יש כמה אופציות למימוש התגלית:כור אטומי יכול להיות למטרות שלום או למטרות מלחמה מכונית יכולה להסיע תרופות או מזון אך עלולה בידי נהג מופרע להיות כלי הרג כך גם הפסיכיאטריה המודרנית.נקווה שהמצב בארץ בבתי החולים הפסיכיאטרים יהייה נושא שיעלה על שולחנה של יעל גרמן -שרת הבריאות החדשה-ןהנושא ייבדק
אם אין שם ניצול לרעה של סמכויות. הבעייה אולי היא לא הפסיכיאטריה אלא הרגולציה של משרד הבריאות בנושא זה

פסיכיאטריה אולי לא אשמה, אבל אחראית !!

לגיורא שלום,

להלן עובדות:

1. מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים + מנהלי המחלקות הסגורות הם כמובן רופאים פסיכיאטרים, והם אלה האחראיים על כל הנעשה בבתי החולים ביום ובלילה.

2. מוסריותה של כל מערכת ביקום נמדדת גם על פי "כמות האור" שבה, אבל בעיקר על פי "כמות החושך" שבה! במוסדות פסיכיאטריים זה ממש לא סוד שהחשיכה והעליבות והסבל והתעללויות קיימים בכמויות מסחריות. יעידו על כך מאות כתבות ותחקירים שחשפו זאת (גם באמצעות מצלמות נסתרות) מאז קום המדינה ועד היום.

3. הפסיכיאטריים המנהלים אחראיים למצב זה!

חומר למחשבה,
צביאל רופא

אנלוגיה

מתוך חוסר אמונה התפילות אם אפשרי גם להכריז על חוסר אמונה בטיפול התרופתי?

על "הנפש" ועל פסיכותרפיה

שלום דרור,
שמחתי לקבל תגובתך כאן.
לעניות דעתי, המושג "נפש" מוגדר רבות על ידי תרבויות, דתות ועוד. הבעיה, היא ריבוי ההגדרות, כפי שהסברתי לעיל:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1249005

אשר לטיפול הנפשי, בזמן האחרון נחשפתי למשנתו של אוטו קרנברג אשר למיטב הבנתי; מצד אחד עלולה להלך אימים על מטופלים שיבינו את מטרותיה ואמצאיה, אך מצד שני היא עשויה להיות בשורה מעודדת בייחוד לנפגעי הנפש הסובלים ממחלות פסיכוטיות. על כתבתי כאן באימגו ממש לא מזמן:

http://www.e-mago.co.il/magazine-323.htm

בברכה רבה,
צביאל רופא

מדינת המשוגעים

חוות דעת פסיכיאטרית
ג'ול סרחאן ת.ז. 059317990

הריני לאשר בזאת שאני, ד"ר בן-אור, שפרטי השכלתי וכישוריי מצויים בנספח, בדקתי את מר ג'ול סרחאן, להלן ג'ול, לצורך כתיבת חוות דעת זו, במשרדי בבני ברק, ביום 15.3.11. מטרת הבדיקה הייתה לברר אם ג'ול חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה, ולכן הטיפול התרופתי אותו הוא מקבל במשך שנים ארוכות מוצדק וראוי, או שהוא אינו חולה ולכן אין גם צורך בטיפול.
בנוסף לבדיקה הקלינית קבלתי תיק רפואי הכולל טיפולים באשפוז וטיפולים מרפאתיים.
כמו-כן שוחחתי בטלפון עם שני רופאים שטפלו בג'ול ומכירים את הכפר ואת המשפחה:
1. ד"ר מגיד עסאקלה, רופא משפחה, המתגורר באותו כפר. שיחה ב – 5.6.11 .
2. ד"ר עדנאן חטיב, רופא משפחה, שעבד בכפר. שיחה איתו ב- 20.6.11.
שוחחתי טלפונית עם הפסיכולוגית מלכה גנני שטיפלה בו באופן פרטי, ביום ד 5.6.11 .
ביום 6.6.11 שוחחתי עם בנו, טארק, כשהגיעו לקבל מכתב לבית המשפט לענייני משפחה, לקראת דיון שהתקיים למחרת היום, בעניין היחסים בתוך המשפחה המורחבת.
בנוסף לכך בדקתי באינטרנט את תהליך רישום הפטנטים שלו עליו הוא ספר, לאחר שראיתי את הטפסים אצלי במשרד.

מעברו:
ג'ול נולד ב – 7.11.64, הילד השלישי מתוך ארבעה עשר ילדי משפחת המוצא, משפחה דרוזית בכפר מגאר.
למד בתיכון מכונאות רכב בבי"ס צבאי עמל שמשון בצומת גולני. למדו שם ביחד בדואים דרוזים צ'רקסים ויהודים. היו להם הסעות לביה"ס וחזרה למקומות המגורים. בשלב מסוים הופסקו ההסעות לדרוזים בלבד. נאמר להם שאין תקציב להסעות , הם היו צריכים להגיע בתחבורה ציבורית שהייתה הרבה פחות נוחה, ולא החזירו להם הוצאות נסיעה למרות שהביאו את הכרטיסים. ג'ול הרגיש שזאת אפליה וקיפוח. התלמידים שנסעו בהסעות היו צועקים ומקללים את התלמידים הדרוזים שהלכו ברגל לתחנה הציבורי, והתחנה הייתה רחוקה מבית הספר אשר בתוך הבסיס כחצי קילומטר. הוא החל להתנתק מהאחרים, וגם לא רצה לשבת אתם בחדר האוכל.
הוא הרגיש מקופח ומושפל. רצו שיחתום שיתגייס לחיל חימוש. בגלל רגשות הקיפוח החליט לא להתגייס, לכן לא קבל תעודת מקצוע, אלא רק אישור שסיים י"ב כתות.
במקביל ללימודים החל להרגיש פער קשה בין רצונו להיות חלק מהחברה ולאהוב את כולם, לבין היחס שקבל, כנ"ל. הוא מצא ב"דפי זהב" את הפסיכולוגית מלכה גנני, שהתגוררה אז בכפר תבור, שטפלה בו באותה תקופה, וגם בצמתים אחרים בחייו, למשל הגיעה לבקר אותו באשפוז. (יש על כך תיעוד של אחיות המחלקה).
בסוף הלימודים בערך היה צריך להתייצב בלשכת הגיוס. הוא הרגיש שאלה הבחורים הדרוזים שמתגייסים פראיירים, ולא רצה להתגייס, לכן ענה בטפסים כאילו אינו יודע עברית, הוא גם ברח – הסתלק מחדר הרופא, הכל כדי שיחשבו אותו משוגע, ויפטרו אותו מגיוס. הוא נשלח לועדה בחיפה בה שאלו אותו רק אם הוא עובד ולומד ופטרו אותו מהשירות.
החל לעבוד באינסטלציה, ריצוף ושיפוצים. התחתן בגיל 23 בערך, שנת 1987.
עבד במפעל שיש כשכיר, אבל עובד ותיק ממנו כעס עליו שעובד טוב ממנו העובד התלונן לגול בכך הוא ימנע ממנו להתקדם ועלולים לפטר אותו, ריחם עליו ולכן עזב.
קבל מגיסו כסף לפתוח מפעל שיש בשותפות וכך היה(שיש אחים סרחאן) רק התחילו לעבוד והשותף מבקש לצאת כי בקשו אותו לגיוס, וקבל את הכסף שלו בחזרה כולל הרבית לפי בקשתו.

אחד הדודים בקש, לעבוד אתו, דודו היה מלא חובות לכן סיכמתו שיהיו שותפים ברווח ובכך הדוד יכול לכסות את החובות שלו, ההסכם הזה היה בתנאי שכל אחד מהמשפחה המורחבת יכול לכנס ולעבוד במפעל כשותף ברווח והדוד הסכים. ביום אחד חזרו כולם בתשובה, והדוד שנהייה דתי גנב לו צ'קים ופיזר אותם. נלחץ מהבגידה ומעומס החובות, והרגיש כמו התקף לב אז שעבד בכפר ירכא. אושפז בבי"ח נהרייה למספר ימים ושוחרר. קבל שוב התקף דומה ואושפז שנית בבית חולים פוריה. בוצעו בדיקות רבות ונאמר לו שאין לו שום דבר אלא "התקף עצבים ", ושהוא צריך נוירולוג. ד"ר ורדי, נוירולוג בקופ"ח לאומית אליו הגיע, נתן לו קסנקס, שהוא נוגד התקפי חרדה, כמקובל.
מלכה גנני טענה שג'ול צריך לנוח מספר ימים, מהמתח סביב החובות, ומהתקפי החרדה, וכדאי שיצא לנופש במיוחד שגול גר בבית ובתוך הבית שלו יש את העסק של השיש. נעשו מספר ניסיונות כאלה, אך המשפחה טרפדה אותם, בכל פעם בצורה אחרת, תוך כדי השפלתו של ג'ול בפני חברים ומכרים. בני החמולה דרשו ממנו לבוא לרופא הכפר, זה אמר לו שכדי להרגיע את בני המשפחה כדאי שיסע לביה"ח בצפת, שיאשרו שאין לו כלום ואין לו מחשבות אובדניות.
במכתב השחרור מחדר המיון בבי"ח בצפת , מ – 26.11.92, נכתב, ע"י ד"ר צילה שאטאן, שהיום היא מומחית בפסיכיאטריה, ש"ג'ול נמצא במצב פסיכוטי חריף, הגיע בליווי משפחתו ורופא הכפר. נמסר מהקרובים שלפני חודש
ימים משפחתו חזרה בתשובה ביחד אתו, אך לפני שבועיים התנהגותו השתנתה,עזב את הבית, עזב את עבודתו, התחיל לדבר שאוהב את כל העולם "לפני שהוא דרוזי הוא בן אדם", מחפש הורים אחרים, חושב שבני משפחתו רודפים אחריו, נוסע לכל מיני מקומות בארץ, היה במלון "כלנית" בכרמיאל, וטען שהוא בעל המלון. רוצה לפתוח חברת שיש, נכנס לכל מיני אנשים ומבקש לינה, משלם בחנויות בציקים בלאנקו, רק חותם, ללא סכום, אינו ישן, נעשה אלים ותוקפן.
בבדיקה: בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, שקט, רגוע, רק סף גירוי נמוך, מדבר בשטף, קשה לעצור אותו, ברפיון אסוציאטיבי, עם מחשבות גדלות, ורדיפה, ללא מחשבות אובדניות, ללא הזיות, לשאלות לא עונה תמיד לעניין, מצב רוחו טוב, אפקט לא תואם, שיפוט לקוי.
על פי הוראת אשפוז של ד"ר מזרוחין נשלח אליכם על חשד למצב פסיכוטי.
לא קבל תרופות בחדר מיון. "
בבדיקה בקבלה "לסיכום: מדובר בגבר בן 28 , ללא עבר פסיכיאטרי שנמצא במצב פסיכוטי חריף עם הפרעות אפקטיביות בעיקר. בהתייעצות עם ד"ר סילבר התקבל ליחידה.........."
מהתרשומות במהלך האישפוז מתברר שהצוות הניח שהבעיות שג'ול תיאר סביב החובות ופיזור הצ'קים של קרוב המשפחה מהמפעל של ג'ול הן מחשבות גדלות. (את האישור לנכונות הדברים קבלתי מהרופאים אתם דברתי טלפונית) אין בתיק חתימה של ג'ול על הסכמה לאשפוז, או לחילופין הוראת אשפוז. אין בתיק כל רמז למסוכנות של ג'ול כלפי עצמו או סביבתו טרם האישפוז או במהלכו, כך שאין עילה לאשפוז כפוי.
במהלך האשפוז המשפחה נצפתה ע"י הצוות כדואגת לג'ול ותומכת בו. לא היה כל קשר עם רופא הכפר.
בכל הפגישות עם בני המשפחה באשפוז המדווחות ע"י הצוות, כתוב שקבל אותם יפה ומתייחס אליהם יפה.
מסיכום האשפוז שנמשך מאותו לילה עד 8.2.93, כחודשיים וחצי, לא ברור באיזה סטטוס משפטי הוא אושפז. כתוב שהגיע בליווי אמבולנס מביה"ח בצפת לאחר בדיקת רופא תורן ולפי הוראה של ד"ר מזרוחין, עקב מצב פסיכוטי פעיל. האבחנה בשחרור הינה סכיזופרניה לא מאורגנת, סב – כרונית עם התפרצות (כלומר שהייתה מחלה זמן רב ועכשיו הייתה התפרצות חמורה יותר מהרגיל). כתוב שבקבלתו "בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, משתף פעולה ברצון רב, מדבר בשט(ף), דיבור ספונטני, לא תמיד לעניין, אינו מסוגל למסור פרטים. מצב רוח מרומם, אפקט איריטבילי ולא תואם, כעס על הוריו, גילה מחשבות שוא של רדיפה ויחס בעיקר כלפי הוריו, וכן מגלה מחשבות גדלות:" הוא יודע הכל, יודע פסיכולוגיה, הוא בעל בית מלון ומפעל שיש". די מרוכז בשיחה, זיכרון שמור. במחלקה :.............היה במצב פסיכוטי פעיל, אך קיבל טיפול ברצון.......
הטיפול התרופתי שקבל כטיפול להמשך הינו מסיבי, ומתאים לחולה ממושך: לרגקטיל 100 מ"ג ליום, וליום 10 מ"ג ליום, ארטן 10 מ"ג ליום וזריקת הלידול דקנואט 100 מ"ג לחודש.
ג'ול המשיך מעקב תרופתי בקופ"ח לאומית, אצל ד"ר מזרוחין, שבדק אותו בצפת בפעם הראשונה. ג'ול סבל מבעיות בדיבור, אך ד"ר מיזרוחין טען שזה לא מתופעות לוואי של התרופות.
ב - 1995 התאשפז שוב לצורך איזון תרופות, כי התרופות לא עוזרות. שינו לו את התרופות במעט, אבל גם זה לא שינה את מצבו, המשיך לישון והיו בעיות בדיבור ובראיה.
ב – 1997 פנה לאשפוז כדי להחליף את התרופות שקבל ללפונקס כי התלוננתי מתופעות לוואי, בתקופה זאת השכן שלו התאבד. המליצו לו לקבל לפונקס שידוע שעושה פחות תופעות לוואי. בקבלה לאותו אשפוז כתוב שהיה בטיפולים ע"י פסיכיאטרים שונים וקבל תרופות שונות נוגדות פסיכוזה, אבל יש עדיין תופעות לוואי. לצורך התחלת הלפונקס התחילו להוריד תרופות והכל הסתדר ונהיה פחות תופעות לוואי. בסופו של דבר לא קבל לפונקס. במקביל כתבו בדיווחים שעוסק הרבה במצבו הגופני............. ושיש לו אפקט שטוח.........(הם שכחו שזאת תופעת לוואי של תרופות נוגדות פסיכוזה במינון גבוה מידי לאותו חולה).

בשנת 2000 ג'ול פנה לד"ר תאופיק קראקרה בכפר עראבה בגלל תופעות הלוואי שלא אפשרו לו לתפקד. הוא סבל מישנוניות, מסורבלות בדיבור, וקשיים במיקוד הראייה.
ד"ר קראקרה הצליח לשכנע את ג'ול להתחיל להוריד את התרופות. שבוע אחרי הורדת התרופות ג'ול כבר היה מסוגל לנהוג. הוא הגיע לד"ר אבו נסרה בבריאות הנפש במגאר מבלי שיספר לו על הגמילה שהתחיל אתו ד"ר קראקרה, התלונן וציין שיש לו בעיה, שכולם חושבים שהוא משוגע. ד"ר אבו נסרה ענה לו משהו בנוסח של "אתה באמת משוגע, זה החזיר אותו שוב אחורנית.
בשנת 2009 ג'ול קבל אומץ מחדש, ופנה שוב לד"ר קראקרה שעזר לו שוב להפסיק את התרופות בהדרגה.

כבר באשפוז הראשון בימים הראשונים לאשפוז האב מסר בבית החולים טופס לבקשת קצבת נכות עבור ג'ול. בשנת 2007 ג'ול פתח עוסק מורשה מחדש אבל המשפחה שוב מלחיצה אותו, מהרגע שהוא מצליח, הם נטפלים אליו.
בשנתיים וחצי האחרונות הוא לא מטופל בשום תרופה, מתפקד היטב במשפחה ובעבודה. כפי שציינתי בראש הדברים, פגשתי את בנו כשבא לקבל מכתב לבית המשפט במסגרת סכסוך בתוך המשפחה, ולקראת דיון שהתקיים ב7.6.11 שם נכתב ע"י בני המשפחה בכתב התביעה בין-השאר, שוב, שג'ול הינו חולה נפש כרוני!

בבדיקה:
גבר שנראה כפי גילו, מעט שמן. מסודר, מגיע בזמן, המסמכים שמביא מאורגנים.יוצר ושומר קשר עין. המצב הרגשי תואם. מדבר בהתרגשות על השנים הקשות שעבר, ועל העוול שנגרם לו ולמשפחתו הגרעינית מצד אביו ושאר בני המשפחה.(בשיחות עם הרופאים הם טוענים שזה ממש כך מאז ועד היום!).
מדבר בשטף, מידי פעם בולע מילים או הברות. קשה לעצור אותו, מידי פעם נזכר בסיטואציות נוספות ומנסה להסביר גם אותן. לעיתים קשה לעקוב אחר רצף הדברים, אך בס"ה עסוק בנושא לשמו הגיע, מתאר באופן מציאותי את המצב, הדבר היחיד שלא ברור הוא למה רוצה לתבוע רק את הרופאים, ולא את המשפחה שגרמה לכל הסיפור. מנסה להסביר לי שזה לא מתאים לתרבות הדרוזית ולחברה ולמגזר הערבי לעשות משהו נגד המשפחה: גם אם אתה יודע שהם הזיקו לך, אתה צריך לכבד אותם ולהגן עליהם. היום הוא עומד מול כל המנהגים וכן תובע את ההורים והמשפחה.

ללא מחשבות שווא מסוג כל שהוא, ללא מחשבות גדלות, ללא ביזאריות. ריכוז טוב, לא מוסח ע"י גורמים חיצוניים כטריקת דלות, צעקות בחוץ וכדומה. זיכרון טוב.
כשמדבר על נושאים פחות טעונים רגשית מדבר בצורה מסודרת איטית ורגועה. מצליח להסביר לי כמה עקרונות בפיסיקה עליהם שמעתי בעבר בקווים כלליים בלבד, בצורה פשוטה, כשזה רלוונטי לנושא.

השיחות עם הרופאים המטפלים מהכפר:

בשיחה אתי, כנ"ל, ד"ר מג'ד עסאקלה אמר מספר פעמים, חזר והדגיש שהוא, בתור רופא משפחה המתגורר בכפר ניסה לשכנע את ג'ול לבוא לשיחות אצלו במקום לקחת תרופות. לדברי ד"ר עסאקלה הוא מתגורר באותו כפר ומכיר את כולם, כולל את משפחת סרחאן בכלל ואת ג'ול בפרט, ויודע שג'ול הינו אדם רגיל, טוב, מוכשר, ומוצלח. עבד ועובד היטב בשיש, ובני משפחתו הכניסו אותו למצוקה כלכלית כשאחד הקרובים בני גילו בערך פיזר צ'קים של ג'ול. הכל היה ידוע בכפר, והרופא ידע שאין בעיה רפואית, אלא רק מצוקה כלכלית, והוא צריך תמיכה רגשית. ג'ול, מרוב שכיבד את המשפחה שלו הסכים לקחת תרופות, בתקווה שזה יעזור, אבל זה רק עשה לו תופעות לוואי, ולא עזרו כל דברי הרופא, ג'ול פחד להפסיק את התרופות. במשך כל השנים זה אותו דבר, וג'ול לא חולה, אלא מדוכא ע"י התרופות.

בשיחה אתי ד"ר עדנאן חטיב, שהיה רופא משפחה בקופ"ח לאומית 17 שנים, ובכפר מגאר 27 שנים הביע כעס רב על הפסיכיאטרים שלא בררו עם רופא המשפחה ועם מקומות העבודה מחוץ למשפחה לגבי תפקודו של המטופל שלהם, וקבלו את דברי בני המשפחה ללא בדיקה, וכך קבעו אבחנה הרת גורל כל-כל סכיזופרניה.

לדעתו ג'ול בריא לחלוטין והוא היה בסטרס שבני המשפחה גרמו לו כשגנבו את המפעל שלו, ואח"כ הרופאים האמינו למשפחה שהוא משוגע. המשפחה גרמה לו לחץ, ביזתה את משפחתו הגרעינית וגרמה לנזקים רגשיים חמורים לילדיו של ג'ול.

לדברי ד"ר עדנאן חטיב ג'ול אדם בעל מערכת יחסים טובה מאד עם אשתו וילדיו, מה שסותר את האבחנה של סכיזופרניה, המשפחה שלו דפקה אותו. ד"ר חטיב לא ראה בו שום דבר חריג.

ד"ר חטיב ניסה להסביר לג'ול שהתרופות מיותרות ואם יש לו לחץ נפשי מהמשפחה שממררת לו את החיים שייקח כדור הרגעה רגיל, כמו שהוא עצמו לוקח לפעמים, וזה לא יפריע לו להמשיך לתפקד. ד"ר חטיב קבל תיק מוכן עם אבחנה של סכיזופרניה, ולמרות זאת כן התחיל להוריד לו את התרופות לפי המלצות ד"ר קראקרה.

ד"ר חטיב מתפעל מהיכולות האינטלקטואליות של ג'ול בתחום הפטנטים, ומזכיר לכל מי ששכח, שחולה סכיזופרניה לא מסוגל לדברים כאלה.

דיון:

קריאת החומר הרפואי של ג'ול סרחאן הינה מצב מביך לכל פסיכיאטר.

הבדיקה - הפניה הראשונה לפסיכיאטר בנובמבר 1992 מציינת מצב פסיכוטי, אך ללא כל סימן מהותי בבדיקה, אלא רק לפי סיפור המשפחה. אין כל מסוכנות כלפי עצמו או סביבתו אך הוא נשלח לאשפוז כפוי על פי הוראת אשפוז, בחשד למצב פסיכוטי.
החוק דורש:
א.מצב פסיכוטי ברור וב. מסוכנות ברורה ומידית לעצמו או לסביבתו, שנובע ישירות מאותו מצב פסיכוטי.
ברור שלא זה מה שתואר.
מעבר לכך לא נמצאה עד היום הוראת האשפוז המקורית, ואין בתיק טופס חתום ע"י המאושפז של הסכמה לאשפוז. כתוב בכמה מקומות שהוא נשאר באשפוז לאחר שכנועים וכל הזמן בקש שחרורו, אבל לא החתימו אותו, אפילו אשתו בקשה לחתום על אחריותה ולשחרורו.

כלומר האשפוז כולל ההבאה לאשפוז מביה"ח בצפת, בוצע ללא סמכות חוקית. העלו אותו לאמבולנס ולא ידע לאן לוקחים אותו, הוא שאל ושאל לאן אנו הולכים ולא קבל מענה(הוא נחטף) למחרת בבוקר שאל חולה אחד איפה אני, וכך ידע שהוא במזרע.

באשפוז עצמו הסתמכו על דווחי המשפחה. כשהוא טען שהוא בעל מפעל לשיש קבעו שיש לו מחשבות גדלות, במקום לברר אולי הוא צודק ולא המשפחה. רופא המשפחה ידע שזה נכון, אבל לא טרחו לשאול ולברר אצל מישהו מחוץ לחמולה, ולכן הסיקו מסקנות מוטעות.

לפי הדיווח היו לו מחשבות שווא נגד המשפחה. במצב כזה החולה בדרך כלל מסרב לפגוש את המבקרים, אצל ג'ול כל הדיווחים הינם על כך שקבל את המבקרים בצורה חיובית.

אף אחד לא ניסה לבדוק אולי יש לג'ול משהו נגד המשפחה בגלל דברים מציאותיים, למשל שפיזרו צ'קים שלו.....ולא שמו לב לדיווחי הצוות הסיעודי על קשר טוב בין ג'ול למשפחה.

לא צוין שקבלו את רשותו של ג'ול לתת מכתב או מסמך לביטוח לאומי – עניין הסודיות הרפואית של ה"חולה" כמו נשכח מלב.

ג'ול מדבר היום עברית לא רעה בכלל, אך מידי פעם הוא אומר דברים שלא נשמעים הגיוניים, בגלל בעיית תחביר בעברית. ג'ול מדבר מהר מאד, ולפעמים בולע מילים. הוא ספר לי שבמסגרת ניסיונותיו למצוא מקום לנוח בו לכמה ימים, כמו שהמליצה מלכה גנני, הוא נסע למלון "כלנית" בכרמיאל, ששייך לעירייה, והוא שאל על השם של המנהל בית המלון והשאיר לו פתק שכתב לו שחייב לפגוש אותו. בבוקר נפגשו וגול הסביר לו שעלולים לבוא אחריו חמולות, ואם חס וחלילה יהיה קשה, שיבין והפועלים בבית המלון כי מדובר על מצב חריג ולא מסוכן ושלא ייבהלו ולא צריך לערב משטרה. (בתרבות הדרוזית אצל הדתיים בשנת 1992, יציאה למלון לא הייתה דבר מקובל). כך טענו ההורים.
הרופא בבית החולים הבין מג'ול שהוא חושב שבית המלון "כלנית" שייך לו (נמסר מהקרובים היה בבית מלון שטען שהוא בעל המלון ונמסר מהם שגול רוצה לפתוח חברת שיש) זה מה שמסרו ההורים, גול דבר שכן יש לו מפעל שיש והם לא האמינו לו, ואף הביא זאת כהוכחה למצב הפסיכוטי בו ג'ול נמצא. הרופא כנראה לא הבין את ג'ול אך חשב שכן מבין את התוכן, ומפני שהניח שמדובר באדם פסיכוטי הוא לא ניסה לבדוק את ההיגיון שבדברים, אלא ראה בכך אסמכתא נוספת לפסיכוזה.
בשורה אחרי התיאור הזה הרופא כותב שג'ול חולה בסכיזופרניה.
מאותו שלב והלאה כבר לא הייתה שום שאלה בקשר לאבחנה.

הדיווח הראשון היה שמדובר באירוע ראשון, אח"כ זה הפך ברישומי הרופאים להתלקחות של מצב כרוני, לא ברור איך תוך אותו אשפוז הנתונים השתנו........כשבעצם כל ההיסטוריה הקודמת התקבלה ע"י אותם בני משפחה.

האבחנה הייתה של סכיזופרניה לא מאורגנת. במצב הזה חוסר הארגון אמור להיות קיצוני ביותר, עם מילים לא קשורות אחת לשניה, והתנהגות לא תואמת גם לא בתחומי הדאגה לתחומי העזרה העצמית. אצל ג'ול אין שום דיווח על התנהגות כזאת, להפוך – הוא. הוא תמיד דאג לעצמו לשמירה על לבושו ניקיונו וכדומה. ודוח וציין שהוא מוטרד לעתידו ועתיד אשתו וילדיו.

כדי לאבחן סכיזופרניה צריכים להיות סימפטומים של המחלה,

לפחות שניים מהבאים:
הזיות, מחשבות שווא (שברור שהן אכן לא נכונות),חשיבה לא מאורגנת,התנהגות קטטונית (עמידה כמו פסל מוזר שעות ארוכות, או תנועתיות יתר ללא סיבה ומטרה, לא רלוונטי במקרה של ג'ול) או סימפטומים שליליים (לא רלוונטי במקרה של ג'ול).

כמו-כן צריכים להיות הפרעות תפקודיות בעבודה ביחסים הבין אישיים או בתפקודי העזרה העצמית.

משך ההפרעה צריך להיות חצי שנה ברצף, לפחות.

בתור התחלה אפשר לומר שהאבחנה ניתנה פחות מחודשיים מתחילת האשפוז, ואין צורך אפילו להתפלמס עם הסימנים והסימפטומים היו או לא היו.

מעבר לכך הסימנים והסימפטומים לא היו.

צורת האבחנה – לקיחת האנמנזה( אנמנזה – סיפור המחלה): כמו שטען באוזניי בכעס רב, ובצדק, ד"ר עדנאן חטיב, לקתה בכשלים חמורים: האנמנזה צריך שתושמע ע"י יותר מגורם אחד, במקרה שלפנינו המשפחה נשמעה כנראה כל-כך משכנעת, ששכחו את הכלל הפשוט הזה.

גם אם אדם נסער ומדבר בשטף, וגם אם הוא טוען שיש לו מפעל, וחייבים לו כסף, עדיין הוא בא ממקום ישוב ידוע ומפורסם, ואפשר "לרחרח" ולבדוק. הפערים בין האנמנזה ובין ההתנהלות שלו במחלקה, מול הצוות, מול המשפחה ומול החולים האחרים, היו צריכים לעורר תמיהות לגבי האבחנה.

מעבר לשאלת האבחנה: כמות התרופות שקבל להמשך טיפול הינה מתמיהה, בעיקר לנוכח אי המסוכנות שלו לאף אחד. בדרך כלל לאחר התפרצות ראשונה של מחלת נפש, יינתנו תרופות כרוניות רק אם הייתה מסוכנות ממשית תוך כדי התקף.
שוב, במקרה שלפנינו כתוב בפירוש שאין כל מסוכנות לעצמו או לסביבתו.

אחת הבעיות הקשות והכאובות ביותר למטפלים בחולי הסכיזופרניה היא חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, לאחר שאוזנו כראוי והם משוחררים מאשפוז לחיים בקהילה.
מאות רבות של קולמוסים ומזרקים נשברים מידי שנה בגלל בעיה זו, והיא בין החשובות ביצירת הנטל הכלכלי על מדינות העולם הנאור בטיפול בסכיזופרניה: חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, בגלל תופעות לוואי קיימות או בגלל חשש שתופענה, ובגלל חוסר התובנה למחלה ולסיכון של חזרתה.
חברות התרופות עושות מאמצים לפתח זריקות ארוכות טווח עבור החולים שנתן רק לתת להם זריקה חודשית לשחרור איטי, וכך להבטיח שלפחות בחודש הקרוב לא תהיה התפרצות של המחלה.

ג'ול אכן קבל לפחות שניים מסוגי הזריקות האלה, בנוסף למינונים גבוהים של תרופות נוספות. למה? מי רצה לסמם אותו? לאיזה צורך?

עצם היותו של ג'ול מתמיד בקבלת הזריקות ושאר התרופות, מפחד להפסיק טיפול למרות שרופאי הכפר הציעו לו מעקב וטיפול הרגעתי, מוציא אותו כמעט אוטומטית מגדר חולה סכיזופרניה.
ברור שזה עזר להתקפי החרדה, במקום הקסנקס שקבל מד"ר ורדי, אבל לא צריך תותח כדי להרוג זבוב.

חולי סכיזופרניה לא נקשרים למטפלים בהם, אלא כועסים עליהם מאד. ג'ול הראה לי תמונות שצולמו במחלקה, עם צוות האחיות (מתלמדות) אצלן מצא אוזן קשבת ברמה אנושית. הוא דבר עליהן בחום ואמר שהן היו האור בתוך כל המצב הנורא באשפוז. באשפוז החוזר הוא שאל על המטפלים אשר טפלו בו בכפייה ומסר להם דש. זה לא חולה סכיזופרניה!

החותמת – האבחנה של מחלת הסכיזופרניה המשיך להזיק לג'ול במהלך כל השנים ועד לאחרונה ממש, כפי שציינתי, גם בסכסוך של כל החמולה אתו שהגיע לדיון בבית –המשפט ביוני השנה, אחד הטיעונים של המשפחה היה שג'ול חולה נפש, סכיזופרני כרוני, והם תומכים בו................

הערות:

ג'ול ספר לי שפנה לכמה רופאים בבקשה לבדוק את המסמכים ולכתוב את חוות הדעת הזאת שהוא אינו חולה סכיזופרניה. רופאים שונים סרבו בנימוק שלא יכול להיות שכולם טעו.

מי שמעתיק מחברו, ולא מקשיב ומברר בעצמו, יכול לפעמים לטעות. כשיש משפחה , מכובדת ומוכרת, גם רופא טוב יכול לטעות, ולדלג על שלבים באבחון. "אין כמו רוטינה טובה" הינו משפט זהב. גם אני ניסיתי לנהוג כך בתיק זה.

סיכום ומסקנות:

ג'ול סרחאן הינו אדם רגיש ורגשן, הסובל לעיתים מהתקפי חרדה ולחץ.

ג'ול סרחאן אינו סובל מסכיזופרניה.

האשפוז הראשון, מרגע הנסיעה באמבולנס מצפת הינו בלתי חוקי, ואינו עומד בדרישות החוק לטיפול בחולי נפש ה'תשנ"א-1991, ולכן דינו כחטיפה וכליאת שווא.
האבחנה של סכיזופרניה גרמה לג'ול לנזק במשך כל שנים ועד ימים אלה ממש. מבחינה רפואית מבחינה כלכלית (לא היה מסוגל לעבוד בגלל תופעות הלוואי) ומבחינה חברתית ומשפחתית – הסטיגמה.

התרופות שקבל במשך שנים ארוכות גרמו לו לתופעות לוואי קשות, מקובלות ומוכרות אצל רבים הנוטלים אותן, גם אצל אלו שנוטלים אותן בצדק.

תופעות לוואי אלה לא אפשרו לו תפקוד נורמטיבי במשך שנים ארוכות.

חוות דעת זו............................................

התמונה של צביאל רופא

כל הכבוד, למי שכתב כל זאת! קדימה, עכשיו לתבוע את כולם למשפט!

ושיהיה בהצלחה רבה,
כי מגיע פיצוי גדול על הסבל העצום, בגין הרשלנות הרפואית הפושעת הזו.

לטבוע אתם ולא לתבוע אותם!!!

לצביאל+לכולם = שלום בית לישראל...
שלום רב,
מי ישלם את המחיר???!!!
במחאה אני תורם את האבריםםם!!!
שפת הים והוספה לאותיות ושפת הסימנים ///!!!@@@###$$$%%%^^^&&&***)))(((+++||| א......................................................ת
לתבוע את כולם זה ברור ולקבל פיצוי זה ארור!!!
איבדתי את החיים שלי כאן במדינת ישראל "ארץ הקודש" עשו ממני חרק, אפילו יותר קטן מהאפס האפסים!!!
איבדתי את הכבוד והזכויות והחירות ובסוף איבדתי את עצמי!!!
לזה אני מבקש מהמדינה בצו לתת לי במחאה לתרום את האברים שלי בחיי/ם. נקודה
מדינת המשוגעים!!!
מדינת המטומטמים!!!
מדינת היהודים!!!
שלא מבינים יותר עברית!!!
מה הלאה!!!
להיות שותפים בפשעים או למחאות והפגנות אנו יוזמים ועורכים?!!
לכולם ולכל המדינה שלנו אני אומר תתביישו לכם, אתם מתייחסים לחולי נפש כאויבים!!!
היחס שלנו כלפיהם מודיע על הרמה שלנו!!!
לצערי הרמה שלנו מתחת לכל ביקורת(תת רמה) ועוד...

חולה נפש זה רגש.
חולה נפש אדם ונפש.
חולה נפש זה המבחן והפסיכומטרי למדינה...
לא צריכים צבא הגנה!!!
ובטח לא משטרה!!!
צריכים אנשים עם כבוד לעצמם וייחס הגון לחלשים ולשכבות החלשות במדינה...
אדם לאדם זאב/ואדם בריא לחולה טורף!!!
החלש צריך את החזק, צריך אותו ליד ולא מנוגדדד!!!
המדינה שלנו מאבדת את המצפון!!!
נשיא המדינה השרים חברי הכנסת העם כולם ישנים!!!
צריכים להתעורר!!!
חייבים להתעוררררר!!!
הזמן עובר!!!
המצפון בוער!!!
הטלר חוזר!!!
הגטו לא רחוק ממחלקות האשפוז לחולים!!!
הפסיכיאטרים המומים!!!
החולים קרבנות לימים!!!
להיות גאה כחולה חלש מאשר בריא מטומטם ותמים!!!
מדינת המשוגעים או היהודים!!!
בברכת בריאות ושפיות למדינה
גול סרחאן ז"ל
תורם את החיים שלי לאחרים
בבקשה תחתימו לי על תרומת האברים
בסין המדינה היחידה בעולם שהחוק לא מונע פירק אברים!!!
והיינה במדינה שלנו מוחיים כפיים לאלימים!!!
וספרי הקודש איבדו את הכתיב והמלים!!!
והעברית אבדה את האותיות בשפה כולל הלועזית!!!
המחברת והספר והמעטפת, העיפרון והעט וכל הציוד והנשק למודעות הכתיבה מזיעים את הדיו כפצועים!!!
מורידים דמעות מהעין ודם מהפציעות של הגופ/ה = וורדים, פרחים, נשיקות זהו הנשק החם מאיתנו ומכם ומהם לשלנו החולים...
שווה לנו מאוד שנחזור ושנלמד להבין בחזרה את העברית...
לתבוע את המדינה שהיא מפגעת עצמית!!!
לא צריך צבא!!!
ולא משטרה!!!
אלא ורק מציל!!!
המדינה טובעת!!!
לפעמים!!!
מים!!!
מתוקה!!!
יותר!!!
מסוכנת!!!
ממים!!!
מלוחים!!!
תזהרו מהכפייה!!!
לנזק שלה!!!
אין מציל!!!
מ!!!
א!!!
עד!!!
ת!!!
איבדנו את המלון של העברית+ערבית!!!
המדינה שלנו גוססת!!!
בריאות הנפש מרוססת!!!
ואת שיר התקווה במדרש נדרש ומתבקשת!!!
והקולות שלנו חורשות ונחרשת!!!
הצילו הצילו הצילו את המציללל!!!
באהבה לכולכם מהנפש...
והגוף שלי מלא כאב ואיוש, ומיותרות לי האברים...
יש לנו כאן אדם לפירוק...
אדי בחיי ולאחרי מותי איני צריך...
כרטיס חבר למשוגעים...
בחינם ולא לחינם בואו ונלמד עברית!!!
נלמד להיות בני אדם!!!
נלמד להיות נחמד!!!
ונחלים בייחד!!!
איך שכתב הסופר העברי והמשורר היהודי:
אנו היהודים צריכים ללמוד להיות בריאים גם שאנו חולים!!!
איפה היהודים?!!
???
גול

תתביש לך צביאל רופא מוחק הודעה על אשפוז כפוי לא

מוצדק מדוע האם אתה בעד הרופאים תהיה בריא

התמונה של צביאל רופא

לא יכול להתבייש על משהו שלא זכור לי שעשיתי

או על משהו שעשיתי כי היה כתוב באופן בוטה ולא תרבותי.

בתי חולים לחולי נפש תמונת מצב 2017

ביקורת בתי חולים לחולי נפש בישראל.
בתי חולים לחולי נפש בישראל מוזנחים עשרות שנים, הן בנושא התחזוקה, הצוות, הנהלים, והתקנים, וזקוקים לטיפול נרחב ומיידי.
כסטודנטית לפסיכולוגיה שביקרה במס בתי חולים, ומתוך היכרות אישית עם משפחות של חולים, וחולים שאושפזו, אומר כי דבריי נשמעים מתוך מצפוני, ונפשי, באותה מידה שהם נשמעים מתוך נפשם המייחלת לעזרה של החולים.
התחזוקה של בתי החולים ובפרט המחלקות הסגורות מטרידה. מרצפות מימי הביניים, כל מטר מרצפות שבורות, שחורות ומלוכלכות, צחנת שתן במסדרונות, שירותים ומקלחות מטונפות, קירות מתקלפים, חורים גדולים בקירות, חדר משחקים עם 3 משחקים מרופטים, נטוש וריקני.
אחים ואחיות ברמה אנושית ירודה, אדישים לחולים, מדברים מאחורי גבם עליהם כאילו לא היו קיימים, כאילו לא שומעים אותם, מתנשאים, מעליבים, גסי רוח. אני אישית לא נתקלתי בפסיכולוגים בסביבה בבית חולים ספיציפי במחלקה סגורה אחת. חוסר מעש של החולים, למרות שהם מסוגלים ואף יותר להשתתף בהרבה חוגים אפשריים שיכול להתקיים לילדים או מבוגרים.
הצוות לוקה בחסר באנושיות, בשיחה, וזאת למרות שרוב המטופלים במחלקות הסגורות מסוגלים וראויים לשיחה עם בן אדם.
הרבה דיווחים על אלימות מצד אחים, שמעתי על התעללות מינית מצד אחים, לא יודעת מה עלה בגורלן של המטופלות.
קשירות של מטופלים, באופן אלים וכוחני הרבה מעבר לצורך! האם כזה מסובך לשכור לכל מחלקה סגורה 10 נשים ג'דאיות שיגעו בנשים שצריך לקשור אותן??? זה כוחני ואלים לתת ל-4 גברים לקשור בחורה צעירה ולא משנה מה עשתה וכמה תזיזיתית היא. קשירות זורעות פחד ובהלה, הקשורים לרוב לא הפעילו שמץ של התנגדות פיזית לפני הקשירה אלא התנגדות פאסיבית מילולית, אחרי שעות של בידוד בקשירה, הם יוצאים עם חבלות וסימנים כחולים על גופם, אחרי שהשתינו ועשו קקי על עצמם והם מבוהלים, ולא סולחים שנים אחרי האשפוז. האם מסובך ללכת עם בן אדם לשירותים ולאפשר לו לעשות את צרכיו?? נראה שהקשירות מיועדות להבעית את המטופל שלא יעז לחזור לבית החולים. רוב הקשירות נעשות ללא צורך!!! ללא שום נפש אדם אמפתי, או מקצועי בסביבה.

הצעות מיידיות לשיפור:
1. לחפש באופן מיידי אלטרנטיבה ראויה לקשירה לרוב המקרים.
2. להקפיד לשכור אנשים צוות מהמין המתאים באם הוחלט על קשירה. הדבר מכאיב במיוחד לשמוע עדויות של נשים בנושא.
3. לדאוג להעשרה קוגנטיבית ורגשית במחלקות הסגורות, לשיפוץ נרחב של אזורי משחקים, למחשבים!!! בהם יוכלו לשחק ולגלוש החולים, או ללמוד דבר מה, לחדר שיהווה ספריה אמיתית בשביל החולים, רבים מהם משתוקקים לידע והבנה של מצבם, והם מסוגלים לקרוא.
4. להחליף באופן נרחב את צוותי החולים, לצוותים בעלי רמה אנושית והכשרה גבוהה יותר, במיוחד לחפש אנשי צוות אמפתיים! אפילו אם ידרוש הדבר להעביר להם הכשרה פסיכולוגית נרחבת.
5. להוסיף תקנים של פסיכולוגים במחלקות הסגורות, ולהרבות בשיחות עם החולים.
6. לדאוג למחקר בנוגע לתזונה של החולים ולתזונה אלטרנטיבית. לאפשר בדיקות רגישויות לחלב וחיטה, דבר שהמחקר המודרני כעת חוקר ובוחן בנוגע להשפעה על מחלות נפש וסכיזופרנים בפרט.

בן של זונה

בן של זונה

כל הכבוד צביאל על השיח החשוב

כל הכבוד צביאל על השיח החשוב הנל
אני גם הייתי בבית חולים כזה וסבלתי נורא , ממש התעללות , לא הסתדרתי עם המישפחה ושלחו לאישפוז . לא שאלו אותי מה קרה , אם זכור לי , ואם שאלו הייתי מפוחדת מלענות . היכו אותי במישפחה , אבל לא אליהם הטענות . התדהמה היתה לגלות מה קורה בבית חולים שכזה פסיכיאטרי . הפקרות . תוקפנות לעיתים מהצוות , פשוט טרור . וזו המערכת ... איזה זעזוע להכיר צד זה של הישראלים , שלנו. מי רוצה להביא ילד לעולם כזה .
. הנחמה היחידה היא שיש קרמה .
הייתי מטופלת בבריאות הנפש , נורא
הלכתי לפסיכיאטר פרטי ואפשר קצת לנשום . לא על הצורת טיפול - אני לא מאמינה בפסיכיאטריה , אני הולכת רק כדי שאהיה במעקב למי שצריך (אחרי אבחנה כמו שלי ) אך אפשר לנשום כי היחס נורמאלי יותר . ואני משלמת המון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא