אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה הופך אמנות ליצירת מופת?


התמונה של אביגיל אגלרוב
הנשיקה - גוסטב קלימט

הנשיקה - גוסטב קלימט

יצירת מופת היא יצירה אשר יכולה לעמוד במבחן הזמן. זמן אינו רק מעבר פשטני ולינארי של שנים, אלא גם זמנים המשתנים מבחינת אידיאלים, מבנים פוליטיים, שינויי חוקים ודפוסי חשיבה של העם כולו.

ספרות קלאסית, למשל, חייבת להיות נושא אשר ממשיך לעורר מחשבה מעבר ולמרות כל השינויים במבנה העולם. קיימים נושאים מסוימים המהווים אמת עבור בני אדם,  נושאים שאינם מושפעים מהשינויים היומיומיים האלה.

הסיפור הקדום של גילגמש, למשל, כולל מוטיבים של כוח, ידידות, אהבה, מסירות, כבוד, צער, אובדן ועוד אלמנטים רבים אותם ניתן לזהות ולהבין עד היום. למרות שסיפור זה נכתב על פני דורות במסופוטמיה העתיקה, בקרב חברה אשר מבנה חיי היומיום שלה כה שונה מהחברה המודרנית, קיימים עדיין נושאים אשר רצים במקביל עם אמונות ליבה מודרניות. למשל, כשהגיבור גילגמש מאבד את אנקידו חברו והוא מקונן במרירות על הגזירה, מקבל האדם המודרני דוגמה להתמודדות עם אבדן אדם קרוב והוא חש את אותו כאב, שכול והצורך לכעוס.

יצירת מופת ספרותית היא יצירה אשר מדברת על אירועים ספציפיים שאירעו לדמויות מופת מהדהדות, דמויות רב ממדיות, דמויות המחזיקות באופיין תכונות שנותרו רלבנטיות גם בקרב בני האדם בחברה המודרנית. דמויות ביצירות מופת הינן בלתי נשכחות ומוגדרות באופן ברור באישיותם, כך שהאופי המובחן שלהן יכול לשמש כסוג של תבנית (ארכיטיפ) של תכונות הניתנות להשוואה וניגוד לכל אחד ובכל תקופת זמן לאורך ההיסטוריה.

יצירות מופת ספרותיות צריכות לשמור על קהל המוקסם באמצעות הצבת הקורא בסיפור. הקורא צריך להיות מסוגל לדמיין את עצמו כסופר, כגיבור או כאנטגוניסט. סופר טוב ינסה לדמיין את עצמו כגיבור, לייצר תפאורה ואווירה מדויקת ומציאותית ככל הניתן באמצעות חקירה היסטורית - חברתית יסודית של האזור ותושביו. בעשותו כך, הוא יכול להעניק לקהל שלו תמונה ברורה יותר של הסביבה, הדמויות המעורבות בסיפור והמקום בו הן חיות.

כיצד משפיעה האמנות על ההווה

ספרות צריכה להיות הגיונית, שנונה, אינפורמטיבית והרפתקנית. יחד עם זאת, ומעל לכל דבר אחר, היא חייבת להיות כתובה בצורה קלה להבנה. שימוש במילים ארוכות או קשות מידי להבנה היא טכניקה מיותרת. על המילים לזרום בהרמוניה. ההרמוניה בתורה מוכרחה לעבור באופן נאות בין הפסקאות.

מוסיקה טובה נושאת את המאזין לא רק למדינה אחרת, אלא פיזית לעולם אחר, מלא במראות, ריחות, תחושות, טעמים, ממש כאילו הוא נמצא שם.

יצירת מופת גורמת לאדם לשכוח את האמן, ולהפנות את תשומת ליבו לעבודת האמנות. אדם עשוי לתהות כיצד מתבצעת העבודה, אך היצירה נמצאת כל כך עמוק בתודעתו, עד שהיא מרחיבה אותה.

בעידן האלקטרוני של היום, ניתן בתוך שניות ספורות לבקר במוזיאון הלובר או במטרופולין. יחד עם זאת, עם כל החשיפה, אדם עדיין נותר נפעם מול עבודה מצוינת כאשר הוא מתבונן בה מקרוב. למעשה, יצירת מופת צריכה להתעלות מעל הנושא שלה, להרחיב את תפיסת הצופה באמנות, ולהוות נקודת התייחסות. אין דוגמה טובה יותר לכך מאשר ג'וטו, אשר עזב את השמרנות הביזנטית המסוגננת ויצר מהפכה בעולם האמנות של זמנו באמצעות יצירת אשליית עומק. השימוש שלו בפרספקטיבה סלל את הדרך לכל המאסטרים שהגיעו אחריו, מה שהפך אותו לאחד המייסדים של הציור המערבי שכה מזוהה כיום עם תרבות המערב.

 

התעלות מעל הנושא – הנצחיות של האומנות

יצירת מופת משמשת כצוהר אל העבר. תקופת יוון ורומא העניקו לעולם יצירות גדולות ששרדו ללא פגע באורח פלא לדורות. פסלים המתארים גברים נאים או אלות מכונפות חזקות. אלו הן דוגמאות חיות של חשיבות הכוח, התנועה והיכולת האתלטית אשר הייתה נפוצה בתקופה הקלאסית, תקופה המתקשרת עם ערכים אוניברסאליים שאינם מתעמעמים עם חלוף הזמן.

הסוד המסתתר מאחורי יצירת האומנות, הסוד שמעניק לה את החסינות מפני תלאות הזמן וכך את נצחיותה, טמון ביופי המובנה בתוכה, יופי שאותו היא משדרת כלפי חוץ. במונחים קנטיאניים, יופי זה מסוגל לעורר הנאה אובייקטיבית נעדרת תכלית. במילים אחרות, השיר, התמונה, הפסל או היצירה המוסיקלית יהוו מקור התפעלות עבור המתבונן בלי קשר לפונקציה מוגדרת. בהקשר זה, מכשיר אלקטרוני משוכלל, לא משנה עד כמה יפה הוא מעוצב, לעולם לא יוכל להיכלל בקטגוריה של יצירת אומנות, היות שהוא משרת פונקציה והיופי הנובע ממנו לפיכך אינו אובייקטיבי.

חשוב לציין כי אוביקטיביות אינה משמעותה העדר תכליתיות. למרות שהאמנות המודרנית עשויה לעיתים להעניק את הבנה כי אין כללים והסגנונות המגוונים מקנים את תחושה כי הכול הולך – מהדיוקנים הערטילאיים של פיקאסו, ועד לרקדנים בקואז' של מאטיס – עדיין יכולת השליטה של האמן על עבודתו מעבר לטכניקה וסגנון מציעה הזדמנות לעצור ולהרהר, ואולי להזדהות, במילים אחרות – תכלית. התכלית תמיד תהיה קיימת בעבודת האומנות, העדר תכלית כלשהי משמעותה חוסר קוהרנטיות וזאת לעולם אינה כוונת המשורר. מאחורי כל עבודת אומנות ישנו רעיון ויש את האמן המפיח בו צורניות וסדר אך התכלית הנובעת מאותה הצורה והסדר אינה נתפסת כמכוונת למשהו מוגדר מעבר ליופי למטרת יופי ושום דבר מעבר לכך.

הנצחיות הטמונה ביצירת האומנות ניזונה ממימד נוסף המסוגל להתעלות מעל היופי ואפילו לסתור אותו. בביקורת כוח השיפוט, עמנואל קאנט מתייחס לנשגב כאשר ההבנה שלנו אינה מסוגלת להכיל את מה שהעין רואה. ישנם אובייקטים שיוצרים מתח בין הבינה המחפשת מסגרות ברורות והדמיון השואף לעבר האינסוף. האובייקטים בילתי נתפסים אלו מעוררים תחושה של עונג נגטיבי.

מעטות יצירות האומנות שמסוגלות להעניק לנו את אותה התחושה של הכלה בלתי נתפסת אך כאשר זאת מתרחשת, ניתן להבין מדוע לעיתים אלו המתבוננים ביצירת אומנות חווים תחושת נשגב של השתאות אינסופית לפיה כל דבר אפשרי.

כל עוד בני אדם שורדים על פני האדמה, הם ימשיכו לחקור, להגדיר ולהרהר בעולם שבו הם חיים וממשיכים להשתוקק ליצירה. הטקסטים של העבר מוכיחים כי חוט השני משותף מקשר בין כל הדתות והתרבויות לאורך ההיסטוריה, בכל מקום ובכל פרק זמן בשל הנוכחות של נושאים המשופים לאנושות כולה. למעשה, ביכולתה של האומנות  ליצור עבורנו אידיאליזציה גאונית פרי עמל ובמאבק, ייסורים ואקסטזה שמצליחים לחלץ את הגאון שכל אדם רוצה להאמין שקיים בתוכו, ומכיוון שהדמיון אינו יודע גבולות, אמנות מציעה לבני התמותה הזדמנות להיות בני אלמוות. כאן טמון סוד נצחיותה של האומנות.

תגובות

יש חסרונות לקאנט

להפוך אומנות למשהו אובייקטיבי ומנותק מהמציאות כפי שמציע קאנט טומן בחובו סכנה נוראית. כאשר אומנות מתיימרת להיות אובייקטיבית לחלוטין אזי ניתן למצוא גם אסתטיקה במכונת ההרג הנאצית

אמנות מודרנית רחוקה מהגדרת אמנות המובעת במאמר.

מי יודע נפש אמן?
ארור היחצן שהפריד בין ציור לצורה
בין יצירה לקישוט, בין חרוז לשירה
בין אומן לכישרון, בין אמנות להנאה
בין דמגוג ריקני לסופר בעל השראה
ואין להבדיל בין המפורסם למצוין
בין האמן הרגשן, לחסר כישרון חטטן
ואין להבדיל בין יצירת אמנות
לחפצים של יום יום שקונים בחנות

מי המציא את המקובל, האפנתי, העדכני,
הדוחק את כל היפה, המרגש, האלוהי?
נבל המציג כאמנות חפצים רגילים ובדים מקושקשים
ומאחז עיני הבורים המהנהנים בחשיבות... והולכים.

ארורה אותה ברית בלתי קדושה
בה חברו יחצן יהיר, מבקר אידיוט,
אספן רודף בצע ואוצר תערוכות
לאמן חסר יכולת למעשה יצירה

תראו מי קובע ערכה של יצירה?
יחצן נבל הבונה תדמית בדרך בדוקה
ואספן עשיר הקונה מצייר לאחר מותו
כדי שלא יוסיף לצייר עוד ציור כמותו.

ומלאה הארץ בגיבובי יצירות
שהוציאו החשק לראות וליהנות
והוציאו גם שם רע לאמן כשרוני
שאותנו יכול לרגש - אמן אמתי
מהי אמנות
משחר ההיסטוריה אמנות הייתה דרך להעביר מסרים.
בציורי המערות הצייר ניסה לכוון את הציידים אל החיה הניצודה ואולי גם לתכנן טקטיקת צייד, בדומה למה שעושה הדבורה המרקדת לפני חברותיה כדי לידע אותן איפה הצוף המתוק, ואולי רק הביע את שמחתו וגאוותו על הצייד המוצלח.
הפסלים והארכיטקטורה של המקדשים בקשו להעביר יראה בפני האלים בעולם העתיק.
היוונים נטו לספר סיפורי מיתוס בציורים ובפסלים וכן גם להעביר תחושות של יופי והנאות העולם הזה. באותה תקופה זמרי עם נודדים שימרו סיפורים הסטורים ומיתוסים שנקלטו ונזכרו טוב יותר בשירה.
הכנסייה הקתולית סיפרה בתמונות ופסלים את סיפורי הדת לעמי הארצות שלא ידעו קרוא. הכנסיות נבנו בארכיטקטורה שתפקידה להכניס יראה בלב אדם ולהדגיש את קטנותו מול האלוהים והכמרים, נציגיו עלי אדמות.
ציירים מתקופת הרנסנס ועד שטכניקות הצילום היו נפוצות, ציירו דמויות לפי הזמנת המצויר.
ציירים רבים שהבולטים שבהם הם האיפרסיוניסטים, ציירו כדי להשרות אווירה.
רק בתקופה האחרונה אמנות נעשיתה חסרת משמעות.
אמנים ללא כישרון אשר אינם מסוגלים להעביר קו במקום הנכון וצבע בגוון הנכון, ומשאירים ליד המקרה (וליד הרועדת שלהם) להניח את הציור על הבד. ציור שנעשה כך, ביד המקרה, יכול להיות יפה (לפחות אפשר לשכנע את הצופה שהוא יפה), אך אינו יכול להחשב לאמנות והצייר לאמן. הרי אין לומר על טיפות המים החורצות בסלע ויוצרות פסל שהן אמנים. אם היצירה אינה משקפת את מה שהאמן התכוון להעביר אם בגלל חוסר כישרונו ואם בגלל שלא רצה להגיד דבר מלכתחילה, איזה זכות יש לאמן לחתום עליה כיצירתו גם אם הוא חולל אותה?
יכולתו של האמן לשלוט באמנותו (כלומר הכישרון שלו), והרצון שלו להעביר מסר לצופים ביצירתו, הם תנאים הכרחיים אך לא מספיקים להגדרת יצירת אמנות.
לאחר שתנאים אלו מתקיימים, אפשר לדון על ההלימה של מה שהוא התכוון להעביר למה שהצופים השונים מבינים. בדרך כלל הלימה כזו אפשרית רק אם לאמן ולצופים יש תשתית תרבותית משותפת.
יש הטוענים שאין בהכרח קשר בין מעשה היצירה של האמן לבין מה שהצופה רואה ביצירה. טענה כזו מאפשרת להגדיר כמעשה אמנות כל דבר ושומטת את הקרקע מתחת לעצם הגדרת האמנות. ציפור עפה בשמים -- מעשה אמנות. אסלה מודבקת על קיר – מעשה אמנות. בהגדרה כזו של מעשה האמנות, אין צורך באמן, כי הוא לא תורם דבר משמעותי ואולי גם אינו קיים בכלל. ואפילו אין צורך בצופה המבין את מעשה היצירה כאמנות. דרושה רק מערכת שיווק של יחצנים שימכרו בצורה שיקרית לקהל את מעשה היצירה כאמנות. לדעתי אמנות חייבת להיות בעלת משמעות מכוונת על ידי האמן.
המשמעות יכולה להיות סיפורית או רגשית, או כל משמעות אחרת בתנאי שתהיה מכוונת ושצופים שונים ימצאו בה אותו דבר שהאמן רצה להעביר.
שני האלמנטים האלו, מגדירים מעשה אמנות -- משמעות ויכולת האמן להביע אותה.
קישור לסיפרו המצוין של ארנון הר-לב "השתקפות התרבות באמנות" :
http://cultural-phylosophy.blogspot.co.il/2011/06/blog-post_8780.html

אמנות ליורם הר-לב

אין לך מושג כמה שאתה צודק, היום האמנות היא זבל וכל אחד שמקשקש כמו ילד בכיתה א מציג את עבודתו כאמנות יחודית, כאשר הוא מסביר את התמונה במשך שעה שלמה, סיפור ומלואו אבל בתמונה רואים קשקוש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב