אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

א. ד. גורדון: הגלות, הטבע והעבודה


התמונה של קובי דנה
א. ד. גורדון: הגלות, הטבע והעבודה

א. ד. גורדון: הגלות, הטבע והעבודה

עיונים בכתבי הציונות / מאמר רביעי

מאמר ראשון:הלאומיות של ז'בוטינסקי-עיונים בכתביו

מאמר שני:"כיצד מגשימים אידיאה" – על ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון

מאמר שלישי:"בארץ ישראל נהיה בבית" – עיונים במכתבי יוסף טרומפלדור

הגלות, הטבע והעבודה: עיונים בכתבי אהרון דוד גורדון (1856 – 1922)

"אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה – התהוות יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה..." א.ד. גורדון

"זקן החבורה, הכואב ומנחם, התובע ומוכיח, ההוגה וצופה, אשר עצם הווייתו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשמה..." ברל כצנלסון

בקרב אנשי העלייה השנייה ניתן למצוא שמות רבים שהפכו ברבות הימים לדמויות המכוננות של עם ישראל בתקופת התחייה הציונית ובימי הבראשית של מדינת ישראל. דמויות אלו היו עוד בימי חייהם מקור השראה עבור הסובבים אותם, ובייחוד לאחר מותם הפכו לאתוס ציוני מובהק בין קבוצות גדולות בקרב המחנה הציוני כולו, ביניהם אפשר למנות את ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, יצחק טבנקין, יוסף חיים ברנר וכן הלאה... אולם בין כל השמות הרבים יש שם אחד שהיווה סמל ואת התגלמותה של העלייה השנייה, את רעיונותיה, הלכי רוחה, פעילותה ויצירתה הרוחנית והמעשית. המהות האידיאולוגית של אנשי העלייה השנייה הייתה, בין היתר, כבוד לפועל העברי ולאדם הפשוט העובד ומוציא את לחמו מאדמת ארצו, וכזה היה אהרון דוד גורדון.

בין חלוצי העלייה השנייה קשה שלא להבחין באדם כמותו, כיוון שעלייה זו התאפיינה בצעירותה, בעולים צעירים בשנות העשרה והעשרים לחייהם, בני נוער, צעירים וצעירות שעזבו את בית הוריהם בגולה והחליטו לשנות את אורח חייהם האישי ובתוך כך את חיי עם ישראל בדורם. ועל כן, קשה שלא להבחין בגורדון בין כל צעירי העלייה השנייה שהרי גורדון עצמו לא היה צעיר, וזאת רק במובן הפיזי, כיוון שבמובן הרוחני היה הוא שילוב של צעיר נלהב ופתוח לרעיונות חדשניים ומהפכניים יחד עם בשלות רוחנית, נפשית ופסיכולוגית של אדם בשנות החמישים לחייו ובעל ניסיון חיים, כזה שלא היה לצעירי העלייה השנייה.

גורדון במעשיו ובהגותו ייצג את מהות העלייה השנייה במובן היותר עמוק והיותר אידיאולוגי של מה שהעלייה הזו ייצגה ברעיונותיה ובמהותה בכלל – עלייה לא מסודרת, כאותית ואף אנרכית במובן מסוים, יחידים ובודדים שעלו לארץ במשך עשור שלם (1903 – 1914), וניסו להשתלב בעבודת התחייה הלאומית בארץ ישראל, ניסיון שהיה פחות רומנטי מכפי שמצטייר הדבר בפרספקטיבה היסטורית של מאה שנה, אלא יותר אפרורי ולעתים אף סיזיפי. ובכך גורדון עצמו ייצג עלייה זו גם במעשיו וגם בהגותו. גורדון עבד בעבודות חקלאיות פיזיות שונות במהלך היום והתעקש למרות גילו לעבוד ככל צעירי העלייה השנייה, ובלילה כשכולם היו שרועים ומוטלים מעייפות העבודה הקשה, כתב גורדון את מאמריו שהפכו בהמשך למעיין "תורה" עבור מפעל ההגשמה החלוצי בארץ ישראל. גורדון שוטט והתבונן בצעירים שסביבו אשר עלו לארץ כדי לברוא חיים חדשים. הוא האמין כי גאולת ישראל בעת החדשה תוכל לבוא אך ורק על ידי יחידים שיקומו ויעשו מעשה, ישנו את עצמם ראשית, את יחסם לחיים ומחשבתם ותפישתם את החיים בכלל ובכך יבראו נפש בריאה, אורח חיים בריא שיובילו כאוסף של אינדיבידואלים בריאים לכדי אומה אחת בריאה בגופה ובנפשה, הוא כתב כי "יחידים יכולים לברוא פה כוח, שיעורר את העם, את כל העם, להתבונן, לראות איפה הוא בעולם, ולבקש דרך לתחייתו ולתקומתו, לבקש כמו שיכול עם מתעורר לבקש."[1]

בהגותו של גורדון ניתן לראות את העומק והמקוריות הנובעות מתוך עצם מהותו ונפשיותו של אדם במחצית שנות חייו שקם והחליט להתחיל הכל מבראשית, לברוא עצמו מחדש:

"והנה מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי, ועושים שמות בקרבי, ואני מתנער בחוזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש."[2]

 האדם והאומה כחלק מהטבע

גורדון האמין כי האדם והאומה הם חלק אחד אורגאני, טבעי ובל ינותק וגם כי האומה היא חלק בל ינותק מאדמתה. כמו הצמח המסוים החייב אטמוספרה ותנאים מסוימים על מנת לצמוח, כך גם העם וארצו, כך עם ישראל יכול לגדול ולהתפתח אך ורק בארץ ישראל.

אך עוד לפני כן, הוא האמין כי בהתנתקות האדם לאורך ההיסטוריה מן האדמה, מהטבע, הוא הלך והתנתק גם משורש נשמתו, מטבעו שלו. דבר שהוליד באדם לא מעט עיוותים ומחלות פיזיות ונפשיות. בחיבורו 'האדם והטבע' כתב את הדברים הבאים:

"האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם. יותר מזה.  כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית. האדם הטבעי, הפרא, אוכל מן המוכן בין בחומר ובין ברוח. הוא אינו מוציא הרבה ואינו זקוק להכנסה מרובה.  לא כן האדם בן התרבות החושב והמרגיש.  הוא אינו מסתפק במה שמוכן ודורש רק לקיחה או תפישה, אלא שהוא שואף לברוא מה שאינו מוכן; [...] ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז–שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עליו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו–זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית–ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו'להינות' ממנו. ואין צורך בעין חדה ביותר בשביל לראות את התוצאות הקשות, היוצאות מזה לאדם, את הליקויים הקשים, שהוא לקוי בהם על ידי זה גם בגוף וגם בנפש. הם כל כך מורכבים ונולדו בריחוק מקום כל כך מהטבע, עד כי קשה לראות מבעדם את הפצע בנפש האדם במקום הקרע, שנקרעה מן הטבע."[3]

וכמו האדם המנותק והלא טבעי כך גם העם היהודי אשר התנתק מאדמת מולדתו אשר בה ורק בה טמונים ומושרשים מקורות החיים הטבעיים והמקוריים שלו. רק בה הוא יכול לצמוח שוב ולהתפתח. ועד שלא ישוב אל אדמתו, גם האדם אל החיים בתוך הטבע, וגם היהודי אל החיים באדמת מולדתו, ארץ ישראל, לא תבוא התחייה לחייו. ולא רק זאת אלא שישוב אל מקור חייו, לעבוד את אדמת מולדתו בידיו הוא:

"ומהי הדרך לאותה תחייה? דרך העבודה. ולא סתם עבודה, לא כל עבודה, לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה, כי אם עבודה לשם חיים – עבודה אשר אור חדש נוגה עליה. [...] והוא אחד מחלקי החיים, אחד משורשיהם היותר עמוקים..."[4]

גורדון האמין כי רק השיבה אל מקור חייו הטבעיים והעבודה בתוך הטבע היא שתביא רפואה לחיי האדם בכלל, וליהודי בפרט, אבל בשביל כך הוא צריך לשנות את חייו מהקצה אל הקצה, בעיניו זהו מפעל פסיכולוגי וחינוכי עצמי אשר מוטל על כל אדם ואדם לשנות את עולמו הפנימי כמו את עולמו החיצוני, "רעיון העבודה דורש הרבה מן האדם – הוא דורש את הכל, את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים."[5] ובמקרה של האדם היהודי הרי שעליו לשוב לטבע מולדתו, לעבוד את אדמת מולדתו.

עקרון העבודה בחיי העם

כאמור, גורדון לא הפריד בין חיי היחיד והפרט לבין חיי הכלל והאומה, "שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים..."[6]  על כן האמין כי הדרך ל'תיקון' האומה עוברת ראשית כל בתיקון יחידיה. תיקון מהות חייו של האינדיבידואל היהודי, חינוכו העצמי לחיות את חייו בשונה ממה שהיה רגיל בגולה, היא שתביא לאורך הזמן לתיקון השלם של הכלל היהודי כולו, של האומה כולה, אך זהו מפעל של דורות ולא של דור אחד בלבד.

ולכן עסק גורדון בהגותו באופן ניכר בנושא העבודה, בה ראה את הדרך לאותה תחיית היחיד והאומה. גורדון בכלל שייך לדור, וכן גם הדור שלפניו, שעסק לא מעט בשאלה זו. בהקשר הזה אפשר להתבונן בדברים שכתב ההיסטוריון אליעזר שביד על ההבדל בין קארל מארקס לגורדון ביחסם לסוגיית 'העבודה':

"ניתוח משווה יגלה, כי יש הרבה צדדים שווים לדברי א"ד גורדון על הניכור בעבודה ולדבריו של קארל מארקס בסוגיה הזאת. אף על פי כן דחה א"ד גורדון את המארקסיזם בתוקף רב. במה נעוץ ההבדל שבשניהם? דומה, כי ההבדל הוא שמארקס ביקש למצוא את הפתרון לבעיית העבודה דווקא על ידי מצוי תהליך הניכור, כלומר, על ידי העמדת מלחמת המעמדות במרכז התהליך ההיסטורי המתקן. בעיניו של א"ד גורדון הרי זה בבחינת ניסיון לרפא מחלה על ידי חיזוק נגיפיה. אם תבוא מהפכה ותעלה לשלטון את המעמד המנוצל היום, לא יחול שום שינוי מהותי במצבו החברתי של האדם. השינוי המהותי צריך לחול במישרין, ביחסם של היחידים לעבודתם. זו הכרעה מוסרית, שמקומה בנפשם של היחידים, ולא הכרעה פוליטית שלטונית. אם תהיה גאולה לאדם, היא תבוא רק הודות ליחידים, אשר ישנו בכוח הרצון את מגמת חייהם ויציגו לפני האנושות מציאות אנושית שונה."[7]

כפי שכתב שביד, גורדון האמין כי היחידים הם שיעוררו את השינוי על ידי כך שישנו את יחסם אל החיים, את יחסם אל העבודה היומיומית בה עסקו לפרנסתם, ובכך ישנו את אורח חייהם ויביאו עם הזמן לשינוי של הכלל ככל שיצטברו עוד ועוד יחידים שישנו ראשית כל את עצמם. וזאת מתוך החיבור האורגאני הקיים בין חיי היחיד לחיי האומה שכן לפי השקפתו "אין בכל הטבע תא אחד אוגראני, שגופו ייברא תחילה ואחר כך נשמתו. [...] העם וכוח היצירה שלו נבראים בבת אחת ובמידה אחת, ופעולתם היא פעולה הדדית חוזרת."[8]

ולכן גם חיי עם ישראל לא יוכלו להשתנות מן היסוד אלא אם לא ישנה האינדיבידואל היהודי את תפישת עולמו, את השקפת עולמו וישנה את הוויית חייו האישיים מהיסוד, ובכך יביא לשינוי של חיי עמו הכלליים, "תחיית הכלל שלנו בוודאי לא תבוא אלא מתוך תחיית הפרט."[9] וכן גם עם ישראל לא יהיה עם עצמאי באמת, על כל המשמעויות הנגזרות מהמילה "עַם", אלא אם לא יהיו לו עובדים משלו כיוון שלהשקפתו "הארץ תהיה שייכת לאותו הצד, המסוגל לסבול עליה ולעבוד עליה [...] כך מחייב ההיגיון [...] וכך מחייב גם טבע הדברים."[10] [...] אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, על ידי הוצאת כוחותיו הגופניים והרוחניים אל הפועל."[11]

עוד האמין גורדון, כפי העולה מהגותו, כי עצם חיי עבודת האדמה יש בהם לבנות ולברוא מחדש את העם היהודי אשר במשך אלפים שנים היה מנותק מכל טבעיות של עם בריא החי על אדמתו, "עם, אשר נקרע כלו מעלה טבע, אשר במשך אלפים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם, אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו – עם כזה לא יוכל מבלי התאמצות כל כח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד."[12]

חזרתו של היהודי לארץ ישראל וחזרתו אל עבודת אדמתו היא שתיצור 'יהודי חדש', או יותר נכון תיצור 'עברי חדש' שישוב בכל הווייתו, פיזית ונפשית, מהגלות אל ארצו כיוון ש"כל חשיבותם של חיינו פה היא, כי פה יוכל היהודי להשתחרר לא רק מעול הגלות החיצונית, מעולם של אחרים, כי אם גם מן הגלות הפנימית..."[13] וכאשר גורדון כתב על הנחיצות וההכרח שהיהודי יעבוד בעצמו בארץ ישראל הוא התכוון בעיקר לעבודת כפיים, ובעיקר לעבודת האדמה, כיוון שרק עבודת אדמת המולדת הנעשית על ידי בניה רק היא תביא לתחייה אמיתית:

"כל עקרו של היישוב, כל עקרו של רעיון תחיית ישראל בארץ ישראל, מיוסד על החובה המוחלטת, שמחויב המתיישב לעבד את אדמתו – אדמת ישראל בעצמו בידיו ממש, או לפחות בידי יהודים."[14]

 ומסקנתו זו הייתה פועל יוצא של מציאות ימי העלייה השנייה, ימים בהם איכרי המושבות היהודים, אנשי העלייה הראשונה, העדיפו פועלים זרים על פני פועלים יהודים בגלל חישובים כלכליים בעיקר. וגורדון ראה בדרך זו בגידה ברעיון התחייה בארץ:

"האם אין המתיישב בוגד בעמו ובאידיאלו הגדול – אם מדעת או שלא מדעת – בזה בלבד שלא די שאינו עובד את אדמתו בעצמו בידיו ממש, עוד אינו עובד אותה על ידי בני ישראל?"[15]

 יתר על כן, גורדון ראה בהעסקת עובדים זרים לשם עשיית עבודת עם ישראל בארץ, כהשפעה שלילית שהיא תולדת הגלות, "הנגע היותר קשה, היותר עמוק והיותר נורא, שדבק ברוחנו הלאומית, הוא הפרזיטיות, השאיפה התמידית, שתהא מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. אין אנחנו, העובדים פה, רואים שום אפשרות של תחייה כל שהיא כל זמן שהנגע הזה לא נרפא כולו."[16]

"הגלות היא לעולם גלות" – הגלות אז והיום במדינת ישראל

בשנת תרע"א (1921) פרסם א.ד. גורדון מאמר בשם 'מעט התבוננות'. ברצוני להפנות את הקוראים למספר אמירות של גדול רוח זה שנכתבו לפני מאה שנים, בימי התהוות היישוב הציוני בארץ, ובהם ניכרת הבנה עמוקה של מהם "חיי גלות" ומהם "חיי תחייה" וזאת תוך כדי הסתכלות והשוואה לימינו שלנו:

"שתי דרכים לפנינו פה, בארץ ישראל: דרך 'החיים', כלומר דרך החיים הגלותיים עם כל חכמתם ודעתם הגלותית, עם כל הרגשתם וטעמם הגלותיים [...]. ודרך התחייה, כלומר דרך החיים האמיתיים, דרך החיים השלמים, שאנו מבקשים. ובחר כל אחד באשר יבחר, אבל יכיר וידע, כי הבוחר באחת לא ילך לעולם בשניה."[17]

בדברים אלו אפשר לראות חלוקה ברורה – לעם ישראל השב לארצו יש שתי אפשרויות ובחירה אחת, או שישוב לארץ רק כמהגר המחפש מקום מחייה טוב יותר או מקום מקלט מפני הרדיפות אשר סבל בגולה, יהגר לארץ רק למראית עין ואת חייו החיצוניים והרוחניים יחיה בדיוק לפי שחי לפני כן בארצות פזוריו; או שישוב לארץ חזרה אמיתית, מלאה, כלומר יבחר בחיי התחדשות, שלמענם הוא "צריך לתת את החיים הגלותיים."[18] והרי שאם יבחר באפשרות הראשונה, יחיה את חייו בארץ בדיוק גמור כפי שחי בגולה, כיוון ש"אם אנחנו נשתלם פה בחיי גלות, בדרך התגרנות עם כל פרושיה, אז יבואו בנינו או הבאים אחרינו וישתלמו בדרך זו עוד יותר."[19]  והרי שבמצב כזה, טוען גורדון, "בכח 'החיים' ההם [חיי הגלות] לא נשיג בארץ ישראל כלום."[20] לעומת זאת, אם יבחרו בני העם בדרך השנייה, בדרך חיי התחדשות, יוכל עם ישראל לברוא עצמו מחדש, אך זאת יהיה ניתן לעשות "רק כאשר יברא כל אחד מאתנו את עצמו בריאה חדשה על ידי העבודה ועל ידי החיים הטבעיים.[21] [...] אבל זה דורש, כמובן, כוחות ענקיים, יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מדה, והעקר, מסירות נפש, מסירות שלמה, בלי שיור כל שהוא."[22]

אולם גם בתקופתו, תקופה שרבים יסכימו כי היו צעירים וצעירות שאכן מסרו את נפשם למען תחיית ישראל, גם אז לא בטוח שהיו רבים אשר היטיבו להבין את משמעות דבריו של גורדון לעמקם, וכפי שטען הוא עצמו, "כל כך עמוקים החיים בדרך הזאת, עד כי קשה לי אפילו לבארם, שלא אראה כמגזים."[23] ועל אחת כמה וכמה בימינו כי מעטים ביותר, אם בכלל, מבינים את משמעות הבחירה בדרך חיים כזו, של יצירה מחודשת ברמה האינדיבידואלית למען בריאה מחדש של האומה, או לכל הפחות למען תיקונה.

הדברים שגורדון דיבר עליהם מכוונים בעיקר לתפישה אשר חשוב מאוד כי נבין אותה היום, כיוון שאלו דברים המהווים ממש נבואה טרגית עבור הרעיון הציוני. רבים חושבים כי הנה הם חיים בארץ והכל טוב ויפה, והם חלק מאותו דבר היסטורי ששמו מדינת ישראל, ואלו הרי רק בעלי ההכרה הציונית שיש היום. אולם אין זה מספיק. בימינו הציונות זקוקה להתחדשות, וגם עם ישראל זקוק לכך. הנה הוא חי כבר יותר משישים שנה במדינה עצמאית, אולם אנו לא מודעים לכך שלמעשה, בחיי היומיום שלנו, במהות חיינו, בהשקפת עולמנו אנו למעשה לא חיים בארץ ישראל, במדינת ישראל. כלומר אנו במצב בו למעשה אנו חיים בארץ אבל לא חיים בארץ. ואנחנו רואים מול עינינו "התבוללות מכל המינים: התבוללות ערומה והתבוללות לבושה בכל מיני צבעונין, ויש גם – בטלית שכולה תכלת."[24] אנחנו נותנים חשיבות מוגזמת לגורמים חיצוניים ומסתפקים בחשיבה שטחית עד כי אנו מפספסים בגדול את כל מהות חיינו כאן, וזו הייתה כוונתו של גורדון. שכן, מה ההבדל בין יהודי החי בארץ לבין יהודי החי בארצות הברית למשל? חוץ מהתחושה האישית של יהודי כי הוא חי במדינה יהודית, וזה גם בהנחה שקיימת הכרה ציונית כלשהי בתודעתו, הרי שמלבד התחושה אין כלום. החיים הם אותם חיים של אמריקאי או כל מערבי אחר בעולם. ובכך מתפספס לו דבר מה גדול בחיינו כאן. "הגלות היא לעולם גלות, ובארץ ישראל לא פחות מאשר במקום אחר..."[25]

גם דברים בסיסיים שפעם היו נחשבים כיוצרי תודעה והוויה ציונית ויהודית ייחודית בארץ כמו תנועות הנוער למשל בילדות והשירות הצבאי לאחר מכן, הפכו לכל כך בנאליים, כל כך מנותקים באמת מכל משמעותם העמוקה הציונית. ובהנחה שהשניים המצוינים כן ממלאים את תפקידם הערכי הרי שבחיים שלאחריהם לא נותר דבר ורוב תושבי ישראל מתכנסים בכונכיה האישית שלהם וחיבורם לעם ולארץ הוא חיבור שטחי שמתחיל ונגמר באירועים וטקסים לאומיים. ויש לשאול כאן שאלה חשובה ששאל בזמנו גורדון את בני דורו:

"מהי 'הציוניות', 'התחייה', וכל אלה השמות המצלצלים, שבשמם באים לדרוש מן העם אגרר-בנקים וכדומה? האם אינם פרזה ריקה? האם אינם משחק באידיאלים, אם אין בכוחם להניח את חותמם על החיים ההם [הגלותיים] לאמר: אלה הם חיים ואלה אינם חיים, אם אין נותנים בעד כלום ואין מוותרים בשבילם כלום?"[26]

 הרי שלדידו של גורדון, הציונות היא רעיון עמוק, שבא להחזיר את עם ישראל לארצו ולא רק לבנות כאן עוד מדינה מערבית, ובטח לא לבנות כאן רק "מקלט לעם היהודי". אם היה זה כך, כל המפעל הלאומי היהודי אינו אלא חסר יסוד ובסיס, בייחוד בבחירת מיקומו בארץ ישראל המוקפת רוב מוסלמי עויין. אבל המפעל הלאומי היהודי שהתחיל לפני יותר ממאה שנים הוא יותר מכך, הרבה יותר מכך. הציונות באה ליצור צורת חיים חדשה, של התחדשות, "צורת חיים, הדורשת שנוי רדיקלי, מהפכה שלמה במושגינו ובהרגשותינו הגלותיים ובהשקפותינו הגלותיות על החיים. היא דורשת זאת לא מן הכלל [...] - היא דורשת מכל פרט ופרט השואף לתחייה ולחיים של תחייה [...] היא דורשת ממני לשנות ולהפוך את היהודי הגלותי שבו ליהודי בן חורין, את האדם הלקוי, המרוסק, הבלתי טבעי שבו – לאדם טבעי, בריא, נאמן לעצמו."[27]

 אולם מה שאנו רואים היום הוא ההפך, הוא התגשמות הנבואה הטרגית ממש של גורדון מלפני מאה שנים שכתב במפורש כי "בכוח 'החיים' ההם [...] לא נשיג בארץ ישראל כלום. [...] פרנסה טובה, כסף, 'עושר וכבוד' אולי אפשר יהיה להשיג בארץ ישראל, אבל לא יותר. תחיה לא נשיג, ומהגלות ומחיי הגלות ומנשמת הגלות לא נפטר. [...] והתרבות הלאומית שלנו לא תהיה גם היא פחות גלותית, אפילו יהיו לנו אוניברסיטאות ואקדמיות ככל חפץ לבבנו, [...] וחיים גלותיים הם תמיד חיים גלותיים"[28] [...] "בחיים נשאר הכל פה, בארץ ישראל, כמו שהיה בגלות. התחייה נשארה אידיאל מופשט, והחיים חיי גלות. בנוסח חדש, ארצישראלי. [...] והאיכר נשאר חנווני או תגרן כשהיה, עם כל התכונות המיוחדות לחנווני ולתגרן ועם אידיאלים של חנווני או תגרן. [...] ארץ ישראל בכלל נשארה הארץ הקדושה והחיים בה – בעיקרם חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדש, - של רקבון."[29]

 לסיכום עיוננו ואמירה אישית 

הגותו של גורדון היא כה מקיפה וכה עמוקה כי באמת קצר המקום כאן מלדון בה ביתר פירוט שהיא דורשת. אולם את דברי עיקרה שראינו כאן על עיקרון העבודה כדרך הגשמה עצמית ולאומית ויצירת חיים חדשים שונים מהוויית הגלות, מקווה אני, מעבירים את המסר הנדרש שביקש גורדון להעביר בהגותו. במאמרו 'העבודה' משנת תרע"א (1911) כתב גורדון דברים שנראים היום ממש כמו נבואה, לאור המציאות של דורנו:

"ועוד נניח, כי כבר יש לנו באיזה מקום קבוץ של יהודים, האם ישתנה הדבר הזה מעצמו? האם יבוא מעצמו שנוי בטבע נפשנו מבלי רפוי רדיקלי? האם לא יבכרו תמיד היהודים שלנו את התגרנות, הפלדרות, הסרסרות, וביחוד עסקים, שאחרים יעבדו והם ינהלו את העסק? ואפילו אם החיים יכריחו חלק ידוע מהם לעבוד, הלא בכל אופן יבחרו המוכרחים לעבוד את העבודות שבערים, שיש שם יותר מקום לעשות עושר ובכלל להפטר מן העבודה, אם לא יחברו לעבוד בארצות אחרות, יותר עשירות. והאדמה תהיה גם אז נעבדת רובה ככלה בידי זרים ובכלל תהיינה גם אז העבודות העקריות רובן ככלן נעשות בידי זרים. האם זהו מצב טבעי של עם חי?"[30]

 דברים אלו של גורדון, שנכתבו לפני מאה שנה בדיוק, מהווים נבואה שהתגשמה. עם ישראל בימינו חושב שהוא חי בארץ משלו ובמדינה משלו אולם אינו חי באמת. זרים מעבדים את שדותינו בעוד רובנו עובדים באותן "עבודות שבערים, שם יותר מקום לעשות עושר ולהפטר מן העבודה..." נוח לנו הדבר ולכן "אין אנחנו מרגישים בזה אפילו בשעה שאנחנו מדברים על דבר תחיה לאומית."[31]

 לאור מציאות דורנו דווקא היום ראוי וכדאי שנשוב לעיין בכתבי גורדון, בהגותו העמוקה, כיוון שיש בה להוות עבורנו מצפן רעיוני לשינוי המצב הקיים בדורנו, מצב של ניוון אינדיבידואלי של היחידים וניוון לאומי כללי. ולהבין כי בציונות יש הרבה יותר ממה שנדמה לנו:

"גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה [...] אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע [...] פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים."[32]

כמו שגורדון לימדנו, עלינו לשאול עצמנו "האמנם כזאת תהיה תחיית העם, שמעם פרזיטי בעל כרחו יבוא להיות פרזיטי ברצון?"[33] אולם בזמננו יש קצת לנסח את השאלה אחרת: האמנם אכן נהיינו לעם פרזיטי ברצון? האמנם כך מנהלים אנחנו את מדינתו, את סדרי החברה ומפעלנו הלאומי והחברתי כאן? ולענות על אלו, כמו שגורדון דרש מבני  זמנו, בכנות עמוקה ולהסיק מכך מסקנות נחרצות ומוחלטות.

*) ניגונו של אהרון דוד גורדון לפי תווים שנרשמו על ידי מ. שיאון ונמסרו על ידי הנהלת בית גורדון בדגניה א' לפרסום בספר "אור חסידות" הוצאת "חינוך ותרבות". נגינה על חלילית אלט - ניצן צבי כהן:

-------------------------------------------------------------------------------

[1] א.ד. גורדון, 'מכתב גלוי לי.ח. ברנר', מבחר כתבים, עמ' 194.

[2] 'החלום ופתרונו', שם, עמ' 175.

[3] 'האדם והטבע', שם, עמ' 52 – 53.

[4] 'החלום ופתרונו', שם, עמ' 176.

[5] 'מכתב גלוי לי.ח. ברנר', שם, עמ' 197.

[6] 'מכתב לרחל בלובשטיין', כתבים ה', עמ' 23.

[7]  אליעזר שביד, 'מבוא לכתבי א.ד. גורדון', מבחר כתבים, עמ' 15.

[8] גורדון, 'פתרון לא רציונאלי', שם, עמ' 182.

[9] שם, עמ' 187.

[10] שם, עמ' 185.

[11] 'מעט התבוננות', כתבים א', עמ' 86.

[12] 'העבודה', שם, עמ' 194.

[13] 'פתרון לא רציונאלי', מבחר כתבים, עמ' 189.

[14] 'תשובת פועל', כתבים א', עמ' 7.

[15] שם, שם.

[16] 'מכתב שלא נשלח בזמנו', מבחר כתבים, עמ' 207.

[17] 'מעט התבוננות', כתבים א', עמ' 85.

[18] שם, שם.

[19] שם, עמ' 87.

[20] שם, עמ' 89.

[21] שם, עמ' 87.

[22] שם, עמ' 80.

[23] שם, עמ' 88.

[24] שם, עמ' 80.

[25] שם, עמ' 85.

[26] שם, עמ' 83.

[27] שם, עמ' 88.

[28] שם, עמ' 89.

[29] 'פתרון לא רציונאלי', מבחר כתבים, עמ' 180.

[30] 'העבודה', כתבים א', ע"ע 94 – 95.

[31] שם, שם.

[32]  'עם אדם', מבחר כתבים, עמ' 265.

[33] 'על הדברים הנוראים', כתבים א', עמ' 69.

 

תגובות

מעניין מאד ומעורר מחשבה

אין ספק שפספוס משנתו הרוחנית של גורדון מבטא את הטרגדיה של הציונות שנשאבה לתורה הסוציאליסטית במקום לחפש משנה יחודית ועצמאית מתוך מקורותינו. אבל חסרה לי התייחסות לשאלה- כיצד מתרגמים את רעיונותיו של גורדון לתקופה בתר חקלאית שלא תשוב לאחור מסיבות רבות. האם נידונו להפרד מהטבע סופית או שיש דרך להתחבר אליו בדרך שאיננה עבודת כפיים?

תגובה לאברום תומר

יש פספוס מצדך.הציונות" נשאבה לתןך לתורה הסוציאליסטית במקום לחפש משנה יחודית ועצמאית מתוך מקורותינו" מכיון שלא הייתה משנה כזאת ולכן לא קרה דבר.למעשה מדוח המומחים
בשנת 1928 נתקבעה התודעה שרק תנועת העבודה יכולה להיות הקטר שיסחוב היישוב ההולך ןנבנה וכך קרה שתנועת העבודה בשיתוף פעולה נדיר עם הזרם האזרחי- הציונים הכלליים-הובילה את הפרוייקט המופלא : מדינה בהקמה. המזל שגורדון ואחרים כמו טרומפלדור בו גוריון ועוד וגם כאלה שהיו לא סוציאליסטים כמו ארתור רופין לא חיפשו " משנה בתוך מקורותינו"אלא ביצעו אתחול מחשבתי נועז

התמונה של קובי דנה

מספר דברים

קודם כל אני מסכים עם הדברים שכתב גיורא. יש כאן נקודה שחשוב להבין. הציונות בראשית המאה העשרים הייתה תנועת מעטים מורדת. כלומר, זו הייתה תנועה קטנה שזרמים שונים פעלו בתוכה. לכן לומר 'הציונות' כהכללה זה קשה מאוד, כיוון שהיו כמה סוגי 'ציונות'. אני מסכים שתנועת העבודה הייתה זו שהובילה את ההגשמה הציונית בארץ, זו שבזכותה באמת נוצרה לא רק מדינה אלא גם חברה ותרבות עברית חדשה. אני גם מסכים עם הטענה כי אותה ציונות של הזרם הסוציאליסטי, וגם זו מזרמים אחרים, הייתה בעיקרה ציונות חילונית, ציונות שהכריזה מרד על ההוויה הקיומית בגולה, וגם על זו שהייתה קיימת בארץ לפני עליית הציונות בארבעת ערי הקודש, בהן היו אוכלוסיות של יהודים מסורתיים ודתיים. החלוצים של העלייה השנייה והשלישית תרגמו את מושגי הקודש היהודיים למושגים ציוניים חילוניים. דימוים מעניינים לעבודת הקודש העברית החדשה של החלוצים, זו שהחליפה את עבודת הקודש הישנה והגלותית הדתית אפשר לראות בדברים שכתב המשורר אברהם שלונסקי:

"עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית
בתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת
וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם".

"הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת
ועם שחרית הובילני אלי עמל".

חשוב לציין גם כי הוגים ציוניים הושפעו מאוד מדעות ומהגות מערבית ומזרח אירופאית. כמו ברידיצ'בסקי למשל שהושפע מאוד מהגות ניטשה, ותרגם את רעיון 'האדם העליון' ושינוי הערכים של ניטשה ל'אדם העברי החדש' של היהודים. יש כל מיני מקבילויות שאפשר למצוא בין ההגות המערבית לבין ההגות הציונית באותה תקופה, וזאת מן הסתם כיוון שההוגים והמנהיגים הציוניים היו בעצמם בני אירופה.
גישתו של הרצל, זו שאומצה על ידי הרביזיוניסטים, ראתה בהקמתה של מדינה ליהודים בארץ כעיקרה של הציונות. לעומת זאת, אלו שהשתייכו לזרם הסוציאליסטי, ולאו דווקא, כיוון שגורדון כלל לא הגדיר עצמו כסוציאליסט ואף התנגד לה, ראו בציונות מפעל פסיכולוגי חינוכי עברו העם היהודי. טבנקין למשל כתב כי "חסד עשתה איתנו ההיסטוריה שאפשרה לנו להגשים עד היום בלי מדינה... אנחנו יצרנו חברה בארץ, לא על ידי שלטון אלא למרות השלטון, בניגוד לשלטון התורכי ובניגוד לשלטון המנדטורי. אותו האסון שקרה לאחרים, קרה לנו. היצר של השלטון התגבר עלינו..."
היו אישים שונים כדוגמתם של גורדון וטבנקין, אשר מלכתחילה אותו מוסד או ארגון המכונה "מדינה" כשלעצמו לא היה מוקד התעניינותם האידיאולוגית כמו שהייתה האידיאולוגיה החברתית תרבותית בראש סדר העדיפויות שלהם. לדעת אישים כדוגמת השניים הללו, החשיבות הגדולה יותר של העשייה הציונית הייתה בהיבט החברתי חינוכי. מבחינתם אפשר להוציא את היהודים מהגולה ולהביאם לארץ ישראל אולם זה לא יתקן מן היסוד את הליקוי הגלותי יהודי. כאמירתו של שמריהו לוין כי "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל..." לשם כך, הם סברו, יש צורך בעשייה חברתית יסודית עמוקה של שנים ואפילו של דורות. עשייה זו היא בעיקר חברתית, והיא גם עשייה תרבותית, רוחנית פסיכולוגית וחינוכית. אישים כמו גורדון וטבנקין, לא רק שלא התעניינו ב"מדינה" אלא כאשר קוראים בכתביהם לעיתים רואים אפילו התנגדות מסוימת להקמתה של "מדינה" זו. מדינה מבחינת גורדון למשל, היא גוף מכני, לא טבעי ולכן גוף ממסדי זה נוטה לכפייה והטלת מרות שרירותית. בדרך זו, לשיטתו, לא תשיג הציונות את מטרתה החברתית והפסיכולוגית, אשר היא לשחרר את היהודים מן הגולה, זו הפיזית כמו זו הנפשית. ולכן להשקפתם, ייסוד מדינה יהודית על כל היבטיה החיוביים והכרחיותה, לא הוא שיביא את השחרור המיוחל מההוויה הגלותית. זאת עושים אך ורק על ידי עשייה ארוכת טווח, המסורה באופן מוחלט לבניית אותו "יהודי חדש" על ידי אורח חיים מוחלט המסור להוויה הציונית בארץ. אולם הם הבינו לבסוף כי ה"מדינה" אולי אינה הדבר הרצוי ביותר לשיטתם, אך היא "הרע במיעוטו" או "הרע ההכרחי" כפי שהאמין גורדון. אבל חושב לציין, שלמרות שגורדון היום הוא להיט בקרב קבוצות מסוימות, בתקופתו הוא לאו דווקא היה מיינסטרים. הוא היה חריג בתוך הציונות הסוציאליסטית, שמייצגיה העיקריים היו בן גוריון וכצנלסון, ששילבו בין תפישת הרצל המדינית לציונות הסוציאליסטית ועשו סינתזה שבראשה עמד האידיאל הציוני.
מצד אחר, אפשר לראות שהיום הציונות הזו, שגורדון, טבנקין, סירקין, בורכוב, טרומפלדור ודוגמתם, היא ציונות שאיבדה את כוחה אם היא כלל קיימת. לא רואים אותה בימינו. יש היום ניסיונות לחדש את הציונות, וביניהם ניסיונות לחדש ערכים ועקרונות שהיו חוד החנית של הציונות בימים ההם, כמו ערך העבודה העברית, ערכי ההתיישבות העובדת וכו'... ארגונים כמו 'איילים', 'אור', 'השומר החדש' מייצגים בעשייתם היום את הניסיון הזה. אולם נושאי הציונות תמיד נלחמו בנטייה הסתגלנית שלהם, ואף כצנלסון כתב בזמנו דברים זהים כי "כדי להגשים את הציונות היה צורך בטיפוס מיוחד של אדם, שיודע להינטש מהמציאות.." ולכן גם היום רואים סתגלנות בקרב הניסיון לחדש את ערכי היסוד של הציונות בכלל, והציונות מבית מדרשם של גורדון וכצנלסון למשל.
לא חייבים להחזיר את הגלגל לאחור מבחינת החיים החומריים על מנת להגשים את העקרונות שעליהם כתב גורדון. כן אפשר לייצר עשייה שתהא רלוונטית לזמננו ותשלב את עקרונות החשיבה שלו. חשוב לזכור שבעיקר תפישתו היה ההיבט הפסיכולוגי חינוכי.

התמונה של הידען הקטן

העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו

בדיחת קרש של פעם

התמונה של קובי דנה

ל"הידען הקטן"

אתה יודע מה עגנון כתב על כך בספרו 'תמול שלשום'? הוא כתב:
"לא הכסף עושה יישוב, אלא אהבת הארץ ואהבת האדמה, ואילו היהודים אינם יודעים מה זאת ארץ ומה עבודה ('תמול שלשום',ע"מ 178)... דבר אחד יש לנו לעשות, לעבוד את האדמה ולהוציא לחם מן הארץ. ברם המחרשה אין קולה הולך, לכן מעטים דורשיה. ובכן עושים פה גלות חדשה... גדולה מלאכה כל זמן אין מריחין ריח זעתה..." (ע"ע 389, 398).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה