אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חלודה ועצם/ זאק אודיאר


חלודה ועצם/ זאק אודיאר

חלודה ועצם/ ז'אק אודיאר

שמדברים על יחסים ולא במובן הקיטש של המילה רואים בעיקר חוסר שלמות. חוסר שלמות שהיאה מרובת פרשנויות ומובנים. היא מורכבת ובעיקר מחפשת אותם כזוג וכישויות נפרדות של גבר אישה ומה שמניע אותם.

כשרואים סרט רחוק מקיטש או במילים אחרות רחוק מכל מה שמתיימר להיות רומנטי, מחפשים בדרך כלל את האמת.  אמת שמדמה כמעט מציאות שמוכרת גם לנו, מציאות שחווינו אותה בדרכים כאלו ואחרות. קשה לי להגיד שמצאתי את האמת. הסרט מראה מערכת יחסים טעונה, קשה ובעיקר קיצונית. הקיצוניות הזו מתעתעת, לפחות את הנורמאטיביים שבינינו.יכול להיות שהתעתוע נובע מכורח ההרגל לחפש נחמה של שגרה שצורפת בתוכה גם רגעי אושר קטנים. וכאן כלה האושר לחלוטין. משהו שהרבה פחות מוכר בז'נאר הדרמה הרומנטית של הקולנוע הצרפתי. 

הסרט "חלודה ועצם" מבוסס על קובץ סיפורים קצרים של קרייג דיוודסון.  במרכז העלילה מצוי רומן בין עלי (מתיאס שונארטס), מתאגרף בלגי שהוגר לצרפת, לבין סטפני (מריון קוטיאר), מאלפת לוויתן קטלני. הכאוס ביניהם רוקם מערכת יחסים קשה, כואבת ואכזרית. הרומן הוא מעין תהליך שבו כל אחד מהם עובר מסע נפרד להשלמת המציאות שאליה הם נקלעים. ברומן נחשפים השניים לקונפליקטים  השוזרים בתוכם שרשרת אירועים טרגיים.

הקונפליקט בסרט טומן ניגודיות מוחלטת של שחור לבן. החיים הם לא דיכוטומיים וכנראה מה שיוצר עצב או כאב אצל אחד יכול לעורר התעוררות או אושר עילאי אצל השנייה. הכאוס הזה מומחש לנו בקונפליקטים הנרמזים לנו בכל מהלך הסרט. הקונפליקט לא רק נראה בתסריט אלא גם במאפייניו הצורניים של הסרט.

ג'אק אודיאר,  יוצר הסרט, מעצים את האלמנטים האלו בצורה קיצונית, מה שהופך את הסרט להיות הכי רחוק שאפשר מהקולנוע הריאליסטי. והכל במחשבה תחילה. הסאונד מחפה על האפתיות וחוסר הבעת הרגש אצל סטפני ועלי. הדמויות מתעוררות רגשית דווקא לצד קול הסאונד. מה שלעיתים ניראה קר ומנוכר כאשר הסאונד ההולך ונעלם. משחקי הסאונד נוטלים חלק בלתי נפרד מתחושת הניכור שמעצימה אותם כזוג וכישויות נפרדות.

צילום הסרט עשויי,  גם הוא, במלאכת מחשבת מדהימה. לכל אורך הסרט השוט הדומיננטי הוא קלוז אפ של חלקי גוף ופנים. מה שיוצר אפקט חזק יותר על הגוף שמקבל כוח עצום ואכזרי לעיתים אל מול הנפש הפצועה.

הקונפליקט מובע גם דרך דיאלוגים הומוריסטים, חצי ציניים, שמאפיינים בעיקר את הקולנוע הצרפתי. הציניות מובעת דווקא ברגעי כאב שעוברים השחקנים, כמו בסצנת זריקת הבגדים של סטפני ובניית רגלי הברזנט. מה שמעלה קונטרסט חזק עם מצבה הנוכחי שמעצים את האפתיות המאפיינת אותה. גם עלי כאב חד הורי מסרב לעזוב את חיי העוללות, מה שניראה כאבסורד מעצם סמכותו הורה שמגדל ילד. הדיאלוגים איתו שטחיים וחסרי ערכים. בסרט הזה הנפש אינה מתעוררת לחיים, רק הגוף מדבר, אבל הפעם, לא בעד עצמו.

התסריט מעלה קונפליקטים שמתעתעים אף הם. יש חוסר הבנה טוטאלית של בחירותיהם ודרכם של עלי וסטפני לחיות את החיים. זה מתחיל בעלי שדומה יותר לחיה מאשר ליצור אנושי, לפחות בדרך התנהגותו. הוא מגיב בחוסר רגישות כלפי בנו עד כדי התעללות. כך גם כלפי סטאפני שאתה מנהל רומן. עוד לא ברור לאן הרומן הזה מוביל, גם לא לקראת סוף הסרט כאשר נפגשים השניים שנית. הקשר נטול אהבה ורגש ולכן קשה להגדיר אותו כרומן. הבימאי בהתחלה מראה לנו איך עלי דואג לבנו בנסיעתם המשותפת ברכבת, כאשר מחפש לו אוכל. למרות זאת הסיטואציות עם עלי מוכיחות כל פעם מחדש כמה הוא הופך דורסני כלפי האחר. כלפי סטפני, כלפי בנו ואפילו כלפי אחותו שאותה מגלמת, סלין סלאט.

ומה לגביי סטפני? היא לחלוטין לא מבינה את הדחף המוזר שלה לעלי. מה היא מוצאת בו?! ואם זה בכלל רומן שיוביל אותם לזוגיות ארוכת שנים?! יש שאלות  נוספות שמהרהרות גם אותנו, מה מניע אותה ליצור קשר עם גבר אפתי שבעיקר מונע מסיפוק צרכיו?! מה עושה לסטפני כל כך טוב לראות את עלי מדמם לנגד עיניה בזמן הקרבות?! מה האושר הזה שהיא חובה?!  אז לחלוטין אין דרך אחרת מלהגדיר שההתעלות הזו - סטייה. אולי הפגיעה  הקשה של הגוף מותירה אותה מזוכיסטית כאשר רואה שגם עלי בוחר לענות את עצמו. גם היופי של סטפני נוטה לבלבל אותנו כאשר אנחנו מגלים שהיא קטועת רגלים.

די ברור שהכל  נעשה בכוונה תחילה, מרגישים שעבדו על יצירה לאוסקר. בבחירת צוות ההפקה, הסאונד, הצילום העשיר, האנימציה הממוחשבת ובעיקר בבחירת השחקנים. הסרט לחלוטין מובע באופן אומנותי מרהיב. הבעיה כאן שסרט אמור ליצור נקודת הזדהות כל שהיא עם הצופה, ולצערי אין. כמו שהסרט נטול רגש ככה נטול הזדהות. כמו האפתיה של השחקנים כלפי עצמם ככה קיימת אפתיה של הצופה עם השחקנים. קשה לתאר אותה כיצירה מהחיים. לכן זה דיי ברור שהסרט הוא תוצר מרשים של עיבוד קולנועי לקובץ סיפורים. עוד לא ברור לי כמה ההשראה מהחיים טמונה בסיפורים.

אז לסיכום  זו אומנות לשם אומנות!

ישנה איכות מסויימת שאינה מכילה תוכן, או לחילופין, תוכן מרובה בקונפליקטים. לכן יש כאן איזו אכזבה מסוימת בעיקר כי הסרט רחוק מלהיות מציאות.  גם כאשר מדובר בזוג קשיי יום לא יכול להיות שהשניים איבדו את הרגש שלהם עד כדי איבוד צלם אנוש.

יש הרבה היבטים פסיכולוגים שמעלים רצף של פרשנויות ושאלות למה כן. רק צריך לדעת לשאול אותם ואולי גם לנסות לענות עליהם.  אז אולי בגלל סיבה זו הייתי מגדירה את הז'אנר כדרמה פסיכולוגית ולא דרמה רומנטית וסבירות גבוהה שלפי אודיאר גם ההגדרה הזו נתונה לפרשנות.

חלודה ועצם טריילר

תגובות

ביקורת מצויינת

בתור מי שראתה את הסרט, אהבתי את הניתוח המרשים והמדוייק!
יישר כוח

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר