אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תל אביב / יאיר חסדיאל


התמונה של יוסף אורן
תל אביב / יאיר חסדיאל

תל אביב / יאיר חסדיאל.

מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי-הגידול הלחים, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המידלדלת, אני מציע להם לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר, והיא השלולית של הסיפורת הישראלית.

   הקרקור  האחרון שבקע מהשלולית הזו הוא ספרו של יאיר חסדיאל – "תל אביב" (הוצאת זמורה-ביתן 2012, 255 עמ'), שכבר בספרו השני גילה את המתכון שבעזרתו מקדם סופר את מעמדו בספרות הישראלית –  פירסום עלילה דיסטופית המתארת את כישלונה של הציונות

   אף ששם הספר וגם תוכנו מתקשרים למשגשגת בערי מדינת ישראל, מתוארת בו תל-אביב כעיר נטושה ומתפוררת, שכיום נותר בה מיעוט יהודי, המורכב בעיקר מזקנים וקבצנים, וגם הוא מסתגר בשכונותיו הדלילות מפחד פגיעתם של הצעירים מיפו הערבית, שהם אדוני הארץ מזה שנים.

    להצדקת הסילוף האווילי הזה על הסואנת בערי ישראל, בודה חסדיאל היסטוריה אלטרנטיבית ("נאראטיב") לזו שהציונות זכאית להשתבח בה. ואלו הם פרטיה: מאחר שמהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים, שנמשכו בפלשתינה בין השנים תרצ"ו-תש"ח, המאיסו את הסכסוך במזרח התיכון על המעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה,  הן "החליטו להתערב וכרתו ב-1948 ברית עם הממלכה ההאשמית של ירדן, כי תירש  גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה". החלטה זו לא רק שעצרה את המשך ההגשמה של החזון הציוני בארץ-ישראל ולנטישת "האגדה" על ייסוד ריבונות יהודית, אלא שהביאה להגירה של רוב היהודים שעלו לארץ מארצות אירופה עד 1948 חזרה לארצות מוצאם "מחמת המהומות ושיברון הפרנסה" (16).

   בקיצור: לפנינו דיסטופיה* המספרת כי לא רק שהמדינה היהודית לא נוסדה בשנת 1948, אלא שכל ההשקעה של הציונות בארץ-ישראל ירדה לטמיון. יהודים שעלו לכאן נטשו את בתיהם ואת עסקיהם וחזרו לארצות מוצאם באירופה וחידשו בהן את הגלות. וכך נותרו בשנת 1980 בפלשתינה ההאשמית, רק 173,829 יהודים, ואילו בפולין התחדשה הקהילה היהודית הגדולה באירופה והיא מנתה 40.6 אחוזים מכלל יהודי העולם (עמ' 68), ומאז ועד שנת 2010, השנה שבה מתרחשת עלילת הספר, ודאי התרכזו מחצית מיהודי העולם בקהילה זו, בעוד שמספרם של היהודים בארץ-ישראל ודאי הצטמצם לפחות ממאה אלף נפש, וגם אלה נשארו בארץ הקודש רק משום שהחוק ההאשמי אסר על היהודים למכור את נכסיהם לערבים (עמ' 37),

   פרטי ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו, שעליהם ביסס יאיר חסדיאל את "תל אביב" שלו, הם ניסיון נוסף להיטפל לתיאודור הרצל ולספרו האוטופי מראשית המאה הקודמת, "אלטנוילנד" (שנחום סוקולוב בחר לתרגמו תחת הכותרת "תל-אביב"). דומה שגם הוא ביקש לזקוף לזכותו מעט מהתהילה שזכו לה כותבי דיסטופיות אחרים שגם הם נטפלו להרצל ולאוטופיה שלו וכתבו עלילות פוסט-ציוניות המערערות על חזונו, מאחר שלהנחתם כשל – עלילות המציעות חלופות למדינת ישראל הקיימת, וביניהן "מה שרציתם" לאגור שיף (2007), "נוילנד" לאשכול נבו (2011) ו"הרצל אמר" ליואב אבני (2011).

   התמונה הדיסטופית הזו נמסרת בעברית מעורבת, בשפה דיבורית (הכוללת גם עגה ביידיש) המשובצת בהרבה מליצות (או בניסוח של ההוצאה על עטיפת הספר: שפה "המערבת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית"), מפי המספר, רפאל היימליך, עיתונאי חילוני ומתבולל מהקהילה שהתחדשה בפולין, אשר עורך את ביקורו הראשון בפלשתינה ההאשמית בשנת 2010 יחד עם חברו הרשי צוברי, "התימני הראשון של  השטעטל". רפאל מספר את קורותיו בביקור זה ואת תולדות משפחתו באוזני רות, מאזינה הנותרת לקורא אלמונית, כי רק בחלק הרביעי של הספר, המתחיל בעמ' 195, מתבררת זהותה וכיצד היא משתלבת בסיפור-המעשה המופרך והשרירותי שמתגלגל בספר הזה. ואז גם מתברר, שהיא זכתה בירושתו הרוחנית (ספריו) והגשמית (ביתו) של "אחרון הציונים", הסופר וההומוסקסואל הערירי האנס קלר, משום שאמה היתה מיודדת איתו. בספריו הילל קלר גיבורים שפעלו בציון עד שנת 1948 ולכן השפעתו על רפאל ודומיו מבני הנוער בקהילת פולין המשגשגת היתה בלתי-מבוטלת.

התלמיד ורבו

קורות משפחתו של רפאל משולבים ללא שום הצדקה בסיפור-המעשה באופן מקוטע, ומהם מתברר שרפאל הוא צאצא של סבא-רבא אשר ציית לאדמו"ר שלו ועלה בשנת 1920 לארץ-ישראל וייסד בת"א בית-מלאכה לחותמות. אביו, נחמיה, נכדו של אותו סבא-רבא, הפך בזכות קומתו החריגה לשחקן כדור-סל נערץ. אך ההצלחה הרחיקה אותו מהדת, ועל כן היגרו הוריו בשנת 1962 מפלשתינה ההאשמית חזרה לפולין, כדי למנוע את הידרדרותו הסופית לחילוניות (עמ' 223), וייסדו שם בית-חרושת לייצור גלידות. רפאל כבר נולד על אדמת פולין וכך גם חברו מילדות הרשי צוברי. הרפתקאותיהם של רפאל והרשי שזורים בתיאורים פורנוגרפיים ברמות שונות, שחסדיאל יכול היה בהחלט לחסוך לנו אותם.

   נסיעתם לפלשתינה ההאשמית של רפאל היימליך והרשי צוברי, שניהם רווקים באמצע שנות השלושים לחייהם, קשורה באבותיהם. רפאל מתכוון להשאיר שם את אביו הסנילי אצל אחותו, צילה, ששומרת שם על הבית ברח' ענתבי ועל עסק החותמות בפינת כיכר המושבות (עמ' 47), כדי שהיא תטפל בו ותביא אותו לקבורה בארץ שבה נולד בשנת 1939.

   מניעיו של הרשי צוברי לבצע נסיעה ראשונה זו לפלשתינה ההאשמית הם הרבה יותר מורכבים. הוא הבטיח לאביו כי ידאג להעביר מפולין את עצמותיו לקבורה בארץ-ישראל, אך בה-בעת הוא מתכוון לממש רעיון עסקי שצץ במוח התימני הקודח שלו: מאחר שהציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה "רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל-אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיפ אין דער ערד", הוא ירכוש שם מגרשים שאין להם דורש וייסב אותם "לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא - - - וגם מוזיאון קטן לתולדות תל-אביב, וא-שטיקלע חנות מזכרות" (עמ' 76).

   חסדיאל לא רק מיחזר כאן רעיון דיסטופי שהציג מאיר שלו בספרו הראשון ,"רומן רוסי", משנת 1988, אלא גם קידם והרחיב אותו במידה ניכרת. כזכור, גיבור "רומן רוסי", הנכד ברוך שנהר, מימש את צוואת סבו המאוכזב, מבני העלייה השנייה וממייסדי הכפר הציוני הוא עקר את המטע שטיפח סבו, הכריז על אדמת המטע כעל "בית-עולם לחלוצים", ואחרי שחילק את האדמה לחלקות קבורה מכר אותן גם ליהודים מהעולם שנכספו להיקבר בארץ הקודש. "רומן רוסי" הפך לרב-מכר, כי רבים מהקוראים היו מוכנים אז לבלוע את הרעיון הדיסטופי הזה של מאיר שלו, משום זיהו את ההצעה הפוסט-ציונית שבספר כתגובה למשבר שהתרחש בחקלאות בתקופה ההיא, בלי שקלטו את רעילותה של ההצעה שהרומאן טפטף למוחם – להסב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב לארץ-ישראל את התפקיד שמילאה בתולדות העם היהודי בשנות הגלות (ואשר מומחש היטב לא רחוק מנהלל, באתרי הקבורה המפוארים בבית-שערים).

 

   לא די שחסדיאל חטא בחקיינות גלויה, אך גם עשה זאת בלי יכולת הסיפר של מאיר שלו, שסייעה לו לשווק רעיון עיוועים כזה כהברקה של יוצר בעל דמיון. אי-היכולת לגלף דמות ואי-היכולת לארגן סיפור-מעשה גם הם מבדילים את החקיין של הרעיון מרבו המוכשר ממנו בהרבה דרגות. אך למה לנו להלין על הכותב המתחיל חסדיאל ועל יומרנותו לכתוב רומאן פרובוקטיבי, אם להדפסתו כספר של הקשקוש הזה אחראים נועה מנהיים, אחת העורכות הוותיקות והמנוסות, והוצאת זמורה-ביתן המכובדת?

- - - - - - -

* אוטופיה היא יצירת ספרות דמיונית המתארת מציאות עתידית מושלמת יותר בהשוואה לממשות הקיימת בהווה. והיפוכה היא הדיסטופיה, שהיא יצירת ספרות דמיונית המתארת כתמונת עתיד מציאות גרועה מזו הקיימת בממשות בהווה.

סופרים קוראים - יאיר חסדיאל

תגובות

יוסף אורן מסלף לצורך האג'נדה הידועה שלו

מידה גדושה של צרות מוחין נדרשת כדי לכנות "דיסטופיה" היסטוריה אלטרנטיבית במסגרתה לא התרחשה השואה ו-6 מליון איש יהודים לא נרצחו. האם באמת זו תמונת עתיד גרועה יותר?
אלא מאי, אורן מוסיף על צרות המוחין גם זדון ומסלף את תיאור ההיסטוריה האלטרנטיבית המוצעת בספר בכך שהוא מעלים מקוראי הביקורת התמוהה הזו את העובדה המהותית הזו, שהשואה לא התרחשה ובשל כך לא הוקמה מדינת ישראל. עובדה שהופכת את כל הביקורת הזו לחסרת בסיס, ולחוכא ואיטלולא.

יודע שישראל לא הוקמה בגלל השואה אלא למרות השואה

שרק הקשתה מאוד באובדן העצום של אנשים נאמנים לעניין. אם הספר בא לומר שהמדינה היא תוצאת השואה כביכול, הוא מצביע על עצמו כטקסט שאינו חי את הנושא באמת. כאילו מישהו זר שאינו מכיר אותי מספר לי על עצמי.. מלבד זה המבקר ציין שהספר לא מוצלח מבחינות נוספות. לציין שלשם כך דרוש אומץ! בניגוד למגמה לשבח ספרים בהתאם לצרכיהם של אינטרסנטים.

אפשר גם ביקורת מקצועית

;http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1932442
בלינק המצורף התייחסות שונה לספר

הלינק

הלינק לא פועל

הלינק

הלינק לא פועל

גם ביקורת מקצועית היא אופציה

צר לי שהלינק לא עובד. מדובר במאמר מיום 20.02 ש.ז. במדור פרוזה -ספרים בעיתון הארץ שנכתב בידי יעד בירן. אני מציע להשוות את ביקורת יעד בירן לעומת ביקורתו של יוסף אורן. ההשוואה מדברת בעד עצמה

השוואת ביקורות

תודה, מצאתי את המאמר

הביקורת די מקצועית

אני לעומת המבקר מאוד אהבתי את הספר וממליץ בחום לקנות אותו.

מסכים עם המבקר שנדובר בדיסטופיה לפחות מבחינת הציונות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן