אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוגוסטינוס האבסטרקטי חלק ג


התמונה של יאיר גלזנר
אוגוסטינוס ומוניקה

אוגוסטינוס ומוניקה / שפר

וידויים / אוגוסטינוס: היבטים קירקגוריאניים בהגותו האמונית חלק א
וידויים / אוגוסטינוס: היבטים קירקגוריאניים בהגותו האמונית חלק ב

בחלק זה יידון מעמדם של טיעוניו הפילוסופיים הלוגיים,(כמו גם התיאולוגיים, האפיסטמולוגיים והמטאפיזיים)-  של אוגוסטינוס אודות  שאלות כגון; הטוב והרע, הבריאה, נצחיות האל ויחסו לזמן, על מהות השילוש הקדוש וכיוצא באלה- בראי ההבחנה הקירקגוריאנית בין מחשבה אבסטרקטית לקונקרטית. שאלת הדיון היא, האם השימוש המרכזי בתבונה לאורך כל מהלך ההתפתחות האמונית של אוגוסטינוס נופל בשטח השיפוט של ההגות האבסטרקטית, או שמא מצוי הוא בשטחה הריבוני של הממלכה הקונקרטית. שאלה זו לא הייתה נשאלת אלמלא ההצבר הבא: מחד, קלימאקוס – קירקגור מסווג את הלוגיקה באופן כמעט קטיגורי עם הגות אבסטרקטית, כדבריו: "כל החשיבה הלוגית נמצאת בשפת האבסטרקט ומנקודת המבט של הנצח". מאידך, השימוש שעושה אוגוסטינוס בטיעונים לוגיים תופס שטח יריעה נרחב מהגותו עד כי לא ניתן להתחמק מלשאול האם לא רק בטקסט קונקרטי השח אל הלב מדובר אלא במסה פילוסופית של ממש. על רקע שאלה זו, מתבהרת אמירתו של המתרגם  לפיה, ה"ווידויים" אינו רק סיפור עלילה מרתק של אדם קונקרטי המנסה לעקוף את מכשול התבונה כדי להחדיר את מסריו אל לבו של הקורא דרך הרגש, אלא הוא גם "נועד לדבר אל השכל".  ככלל, דומה כי לאוגוסטינוס יחס אמביוולנטי לפילוסופיה: מצד אחד הוא טוען רבות כנגד פילוסופיה ופילוסופים. מצד שני הפילוסופיה הפלטוניסטית והטענות הפולמוסיות כנגד כת המניכאים בה היה חבר, מהוות שלב חשוב, אם לא הכרחי, בהתפתחותו האמונית של אדם בעל מערכת גרייה אינטלקטואלית כה מפותחת . נוסף על כך יש לזכור, כי סיפו של רגע השיא היה באמצעות הקריאה "טול וקרא". דומה כי יותר משהיא וורסיה של "נעשה ונשמע" היא יותר חדירה אל האלוהות באמצעות אבחת פעולה שכלנית אחת- קריאה במילה כתובה עלי ספר. כלומר לפנינו אדם שהחלק השכלני שבו יודע להעריך אינטלקטואלים,("...להיריוס האורטור מרומא. לא הכרתי את האיש אישית, אבל אהבתי אותו בזכות הלמדנות שבה זהר"), והחלק הרגשי-אמוני שבו, כאמור, מתעב כל סוג של אינטלקטואליזציה  באשר היא מרחיקה את האדם מהכאב המחשיך את ליבו. אם כן, בטרם נפנה לדון בשאלת מעמד התבונה ותפקידה בהגותו של אוגוסטינוס נסקור בקצרה כמה מהביטויים הפילוסופיים בהם טעון ה"ווידויים": 

א. בגנות השכל

כשהשכל מבוזבז על הבלים:

 "...הרשה לי, אלי, לומר משהו על שכלי, מתנתך, ועל הדרכים שבהן בזבזתי אותו על הבלים...הו חיי אמת, אלי, שבזכות דקלומי זכיתי לשבחים רבים...האין כל זה עשן ורוח? האם לא הייתה לי דרך אחרת לתרגל את שכלי ולשוני?" 

לימודי הרטוריקה כסופיזם דקדנטי:

 "אותם לימודים, הנחשבים מהוגנים, נועדו להביא אותי לעשות חיל בבתי המשפט, שם תרבה תרבה תהילתי ככל שיגדלו נכלי"[...]"...למדתי באותם ימי חולשה את ספרי אמנות הדיבור, אמנות שבה השתוקקתי להתבלט לתכלית המגונה והריקנית של הנאות ההבל האנושיות" [...]

השכל עלול להוביל לטעות וחטא

:"...טעויות ודעות כוזבות מזהמות את החיים, אם הנפש השכלית עצמה מושחתת. זה היה אז מצבי..."

השכל עלול להוביל לחטא הגאווה:

"...מה גאוותני יותר מקביעתי המטורפת להפליא כי אני מטבעי מה שאתה?..הדבר היה ברור לי מעצם העובדה שביקשתי להיות חכם" [...]"...לא הייתי צריך להעדיף את עצמי על פני הקבצן משום שהייתי משכיל יותר...איזו תהילה היא זו אדוני שאינה בך?"

על צורך השכל בהוכחה וודאית במה שלא ניתן להוכחה:

  "...גברה בי הבושה על שרומיתי והולכתי שולל כל כך הרבה זמן על ידי ההבטחה לגלות לי דברים מוכחים. שוגה כילד מתלהם גיבבתי השערות ריקות למכביר כאילו היו אמיתות מוכחות...אבל מחשש פן אאמין בכזבים...העדפתי עתה את האמונה הקתולית. סברתי כי יש יותר צניעות והימנעות מאחיזת עיניים בתביעה להאמין במה שאינו ניתן להוכחה- בין משום שישנה הוכחה כזאת אבל לא עבור פלוני, ובין משום שאין היא אפשרית...".[...]"...התחלתי לבעור מתשוקה לחכמה...הו אנשי אקדמיה גדולים. שום דבר היכול לסייע בהנהגת חיינו אינו ניתן לידיעה בטוחה.."

 

ב. בזכות הפילוסופים והפילוסופיה

על קיקרו וספרו "הורטנזיוס": כבר כאן יש לשים לב כי לא באהבת חכמה ואמת טהורה מדובר כאן, אלא באהבת חכמה בתנאי שהיא משרתת את האמונה:

 "במהלך מסלול הלימודים נתקלתי בספרו של אחד קיקרו, שהכל מעריצים את שפתו אך רק מעטים את רוחו. אותו ספר מזמין את הקורא לעסוק בפילוסופיה והוא נקרא הורטנזיוס. הספר הזה שינה את נטיות ליבי והפנה את תפילותי אליך, אדוני. תשוקותי ושאיפותי השתנו. לפתע איבדה כל תקווה של הבל את ערכה בעיני, ואני השתוקקתי לחכמה בת האלמוות בלהט שלא ייאמן. התחלתי להתרומם כדי לשוב אליך. לא כדי להשחיז את לשוני...לא מסגנונו הושפעתי, אלא מתוכנו"[...] המלה לאהבת החכמה ביוונית היא פילוסופיה, ואליה הצית אותי הספר"[..]"..שכן בו באה לידי ביטוי העצה המועילה...היזהרו פן יוליך אתכם איש שולל בפילוסופיה ובמדוחי שווא לפי מסורת בני האדם ועל פי דרכי העולם הזה ולא על פי המשיח...עניין זה מצא חן בעיני מתוך אותה תוכחה של קיקרו- כי לא אסכולה כזאת או אחרת, אלא את החכמה עצמה, תהיה אשר תהיה, אוהב ואבקש.." 

כתבי הפילוסופים החילונים כנשק נגד הפילוסופיה המניכיאית שלבסוף גורם לו לנטוש אותה סופית: במפגשו עם פאוסטוס מנהיג הכת המניכיאית אוגוסטינוס אומר

:".. כיוון שקראתי הרבה מכתבי הפילוסופים ונצרתי אותם בזכרוני, השוויתי אותם לבדיותיהם הארכניות של המניכיאים ומצאתי את דברי הראשונים סבירים יותר, על אף שכוחם עמד להם רק להבין את העולם ולא לגלות בו את אדון העולם..[...]...אף על פי כן, נצרתי בזכרוני הרבה מדברי האמת של הפילוסופים על עולם הבריאה. ההגיון ניכר במספרים ובחלופת העיתים ובעדותם הנראית לעין של הכוכבים. השוויתי את דבריהם לדברי מאני, מייסד הכת המניכיאית, שהרבה לכתוב על עניינים אלה שטויות למכביר, ולא מצאתי בכתביו תיאור הגיוני של תקופות החמה....לא מצאתי שם דבר מן הדברים שלמדתי בספרי הפילוסופיה החילונית..."[...]"...אז צץ במוחי הרעיון כי הפילוסופים המכונים "אקדמאים"(ניאו אפלטונים, י.ג), נבונים מן היתר. הם טענו כי יש להטיל ספק בכל וקבעו כי אין אדם יכול לתפוס גם שמץ מן האמת,(לכן. י.ג), אמרתי למארחי כי אל לו לתת אמון רב מדי בבדיות שספרי המניכיאים מלאים בהן"[...]"..לפיכך הטלתי ספק בכל כמנהג האקדמאים. את המניכיאים החלטתי לעזוב בחושבי כי אפילו בתקופה ספקנית זו בחיי איני יכול להישאר בכת שהעדפתי עליה כמה וכמה פילוסופים" 

בזכות האפלוטוניסטים על ביאור השילוש הקדוש והיות האל בלתי חומרי:

 "זימנת לידי כמה מספרי האפלוטוניסטים מתורגמים מיוונית ללטינית. שם קראתי, לא במילים אלה אבל ברוח זו ובסיוע טיעונים משכנעים שונים כי "בראשית היה הדבר והדבר היה עם אלוהים ואלוהים היה עם הדבר.." [...]"...והם עודדו אותי לחפש את האמת הלא חומרית..."

מבחן האמת כברירות פנימית בלתי אמצעית הדומה למבחן הקרטיזיאני:

 "...הקריאה דחפה אותי לחזור אל עצמי. נכנסתי אל מעמקי בהנחייתך, כי אתה נעשית עוזרי. נכנסתי וראיתי בעיני נפשי-אור בלתי ניתן לשינוי שמעל לשכל...הוא עשה אותי...היודע את האמת יודע אותו והיודע אותו יודע את הנצח..."[...]"...כי אתה הנך אור התמיד שבו נועצתי על אודות כל הדברים אם הם קיימים, מה הם, וכיצד יש להעריך אותם, ואשר אותו שמעתי מדריך אותי ומצווה עלי..."

 

ג. בגנות המניכיאים ופילוסופים אחרים

בגנות המניכיאים

 "הם הפיחו כזבים לא רק עליך, שאתה האמת לאמיתה, אלא גם על מרכיבי העולם הזה...היה עלי להרחיק לכת, אפילו אל מעבר לפילוסופים שאמרו דברי אמת על הבריאה..."][...]"...המניכיאים בזים לנכונות להאמין, אבל, כאשר מתברר שאין הם יכולים להוכיח את הדברים הבדויים והמגוחכים  הרבים שהם טוענים, הם מצווים על בן שיחם להאמין בהם..."

בגנות פאוסטוס מנהיג המניכיאים:

"..בשנתי העשרים ותשע, הגיע לקרתגו בישוף מניכיאי אחד בשם פאוסטוס, מלכודת גדולה של השטן. רבים נלכדו ברשתו בעזרת פתיון מתק מילותיו. למרות שגם אני הללתי את צחות לשונו, ידעתי להבדיל בינה לבין מהותם האמיתית של הדברים שהייתי להוט ללמוד[...]"מי ביקש מאותו מאני כי יכתוב על דברים אלה- שגם בלי מומחיות אדם יכול להיות ירא שמים. אמרת לאדם:"הנה יראת ה' היא חכמה"(איוב כח, 28 ). אמנם גם אילו היה מאני בעל ידיעה מושלמת של המדעים יכול היה להיות נטול יראת ה', אך כיוון שהעז בחוצפה גדולה ללמד את המדעים אף על פי שלא היתה לו כל ידיעה בהם, ברור שלא יכלה להיות לו כל הבנה של יראת ה'".. גיליתי מיד שהוא(פאוסטוס. י.ג), חסר כל ידע באומנויות החופשיות, מלבד בדקדוק, וגם בזה לא היה לו יותר מידע בסיסי...הוא ידע שאינו מבין בעניינים כאלה ולא התבייש להודות בכך...כל נחישותי להתקדם באותה כת נקטעה לחלוטין משהכרתי את פאוסטוס...וכך, שלא בידיעתו או רצונו, החל לשחרר אותי מהמלכודת בה הייתי כלוא   

בגנות ה"קטיגוריות" של אריסטו:

 "...ובמה הועיל לי...ספרו של אריסטו על עשר הקטיגוריות...האם לא הזיק לי, שחשבתי...כאילו גם אתה הנך הסובייקט של גודלך או יופייך..."

בגנות שימוש הפילוסופים והאסטרונומים החוקרים בתבונה ללא רוח דתית:

זהו אולי אחד ממשפטיו החשובים ביותר של אוגוסטינוס אודות היחס הראוי בין תבונה לאמונה ובגנותה העקרונית של הפילוסופיה, שכן בו מובהרות כמה מהסיבות ליחסו השלילי כלפיה: 1. כאשר החקירה התבונית נעדרת רסן דתי ואינה משמשת כשפחתה הנרצעת של האמונה היא מובילה לכפירה. 2. הפילוסופיה נעדרת יושר אינטלקטואלי, שכן היא מתעלמת מממצאיה האמוניים וחוצצת בין ההוגה להגותו. 3. היא מובילה לחטא הגאווה באשר הם מייחסים לעצמם את אשר שייך לאל, מצד אחד, ומצד שני, משפילים את האל לדרגת אנוש.(האנשת האל מתייחסת בעיקר למניכיאים). תובנה חשובה נוספת שעולה כאן נוגעת ליחס בין התבונה לתורת הגאולה הדיטרמיניסטית והפסימית של אוגוסטינוס, כדברי אוגוסטינוס: "אומלל האיש היודע כל אלה ואינו יודע אותך. מאושר היודע אותך, אפילו אין הוא יודע את אלה" על כך מעיר המתרגם, כי על פי אוגוסטינוס, גם מי שמגיע להבנה אינטלקטואלית לגבי אמיתות הדת, אין די בהבנה זו כשלעצמה כדי להיגאל ואין בה כדי להקל עליו.  ללא עזרת החסד האלוהי לא תיתכן התפתחות דתית או מוסרית. תיתכן רק הבנה מייאשת ואיומה של חוסר היכולת האנושי לעשות מעשה ולהיוושע. המודעות מתפתחת רק לחוסר אונים שכן ידע כשלעצמו אינו מוביל לישועה. "הפילוסופיה אינה גואלת. לעיתים היא מסייעת בהבנת הצורך בגאולה, אבל הגאולה עצמה אינה פילוסופית. היא תהליך של טרנספורמציה היכול להתבסס על סיפורים,קולות ומראות":

 "הם חוקרים את אלה(השמים והכוכבים. י.ג), בעזרת השכל והתבונה שנתת להם(...)הם יודעים לחזות זמן רב מראש את ליקוי החמה שיתחולל בעתיד, ואת ליקוי אורם שלהם המתחולל בהווה אין הם רואים, שכן, אין הם חוקרים, ברוח דתית, מנין להם התבונה אשר באמצעותה הם חוקרים. וכאשר הם מגלים כי אתה עשית אותם, אין הם מתמסרים לך למען תגן על מה שעשית[...]"...הם אומרים הרבה דברי אמת על הבריאה, אבל את האמת, את בורא העולם, אין הם מבקשים בחסידות ועל כן אין הם מוצאים אות.ו ואם ימצאו אותו כי הכירו את אלוהים, לא כיבדוהו כאלוהים ולא הודו לו כאלוהים. אובדים במחשבותיהם, אמרו חכמים אנחנו. הם ייחסו לעצמם את אשר שייך לך ובשל כך ביקשו לייחס לך, בעיוורון מעוות ביותר, את מה ששייך להם...והמירו את כבוד אלוהים אשר הוא חי וקיים בדמות צלם אדם אשר הוא כלה והולך...המירו אמיתו של אלוהים בשקר ...[...]"...אדוני אלוהי האמת, האם כל מי שיודע דברים אלה מוצא חן בעיניך? אומלל האיש היודע כל אלה ואינו יודע אותך. מאושר היודע אותך, אפילו אין הוא יודע את אלה. מי שיודע גם אותך וגם דברים אלה אינו מאושר יותר בשל כך. הוא מאושר רק בגללך, ובלבד שבהכירו אותך הוא מכבדך כאלוהים, ואינו אובד במחשבותיו...[...]"...כי להתהדר בידיעת הדברים הארציים, אפילו בידיעה מוצקה, הוא הבל, ואילו להתוודות בפניך- יראת ה'" 

ד. מקבץ טיעונים לוגיים

כמובן, שמפאת קוצר היריעה לא נוכל להגיש את כל רשת טיעוניו הלוגיים של אוגוסטינוס, שכן כל ארבעת הפרקים האחרונים של "ווידויים" אינם אלא מסכת פילוסופית-לוגית נמשכת. לכן, מובא כאן רק מבחר מצומצם שנועד להטעים על קצה המזלג את הסגנון הלוגי שעל פיו מבקש אוגוסטינוס לבסס את השקפותיו:

ההיסק הלוגי אודות אחדותו ואי חומריותו של האל:

"...חשבתי שאתה...יש גדול התפשט על פני מרחבי אין קץ, חודר בכל מקום אל תוך המסה של העולם ומעבר לה...הכל נתחם על ידיך ודבר לא תחם אותך...אבל טעות הייתה בידי. כי על פי צורת המחשבה הזאת, חלק גדול של הארץ מכיל חלק גדול ממך, וחלק קטן של הארץ חלק קטן ממך...וכך אתה גורם לחלקיך להיות נוכחים בחלקי העולם, שברים שברים...לא כך הדבר.."  

ההיסק הלוגי אודות היחס בין טוב לרע- הרע כטוב מופחת:

"תהיה אשר תהיה הינך בלתי ניתן להשחתה[...]"..חיפשתי את מקור הרוע...מאין אפוא בא הרע הזה אם האל הטוב עשה הכל טוב[...]"ברור היה לי כי הדברים בני ההשחתה הם טובים. אילו היו הטוב העליון, או לולא היו טוב בכלל, לא היו ניתנים להשחתה"[...]"...ההשחתה מזיקה: לולא הפחיתה את הטוב, לא הייתה מזיקה. אם כן, או שאין כל נזק בהשחתה- מה שלא יכול להיות, או- מה שאינו מוטל כלל בספק- שכל מה שמושחת סובל מחיסור טובה"[...]"..אם הטוב מחוסר לגמרי מהדברים, הם מפסיקים לגמרי להתקיים"[...]"...לפיכך כל עוד הם קיימים, הם טובים אפוא והרע, שחיפשתי את מקורו, אינו מהות. לו היה מהות, היה טוב. כי או שהיה מהות בלתי ניתנת להשחתה- כלומר טוב גדול- או שהיה מהות בת השחתה, שלולא הייתה טובה לא הייתה יכולה להישחת"[...]"...ראיתי אפוא...שכל דבר כשלעצמו הוא טוב והכל יחד טוב מאוד, כי עשה אלוהינו את הכל טוב מאוד"[...]"...ואולם בתוך בריאתך יש חלקים הנחשבים רעים משום שאין הם מתאימים לחלקים מן הסדר הכללי. גם הדברים הללו מתאימים לחלקים מסוימים בבריאה, ובכך הם טובים, והם גם טובים מעצם קיומם"[...]"...אבל כאשר הם נעשים דומים לך הם נעשים יאים לחלקים העליונים יותר".

הטיעון הלוגי כי אפיסטמית ידע האל מקורו בזיכרון אך גם מחוצה לו-ולכן הוא בכל ובשום מקום

ידע האל אינו בחושים:

מיהו זה הניצב מעל ראשה של נשמתי בכוחו אמצא את אלי...לא דרך החושים השונים כי גם החמור והפרד חשים באמצעות הגוף.

מקור ידיעת האל חייב להיות בזיכרון:

 "..לפיכך אחלוף על פני כוח זה של טבעי(החושים.י.ג)...ומגיע אל השדות והארמונות רחבי הידיים של הזיכרון, שם נמצאים אוצרות אינסופיים של דימויים מכל סוג שהובאו שמה על ידי החושים...כל מה שאנו חושבים, אם באמצעות הרחבה ואם באמצעות צמצום או כל שינוי מסוג אחר של הדברים הבאים במגע עם החושים"

הזיכרון אוצר גם אובייקטים מופשטים שנוצרו במחשבה:

 "...אנו אוספים באמצעות החשיבה דברים מופשטים(שאת דימוייהם איננו קולטים באמצעות החושים) הנמצאים בזיכרון במצב מפוזר ובלתי מסודר ובאמצעות המודעות נותנים את דעתנו להופכם לנגישים בזיכרון

המספרים והמידות הם אידיאות טבועות מלידה

:."..כמו כן כולל הזיכרון אינסוף עקרונות וחוקים הנוגעים למספרים ומידות...הללו אינם דימויי הקווים שאני קולט באמצעות עין הבשר. אדם יודע אותם ללא כל מחשבה על דברים גופניים. הוא יודע אותם בתוך עצמו"

באיזה חלק של הזיכרון האל שרוי?:

 "אבל היכן בזכרוני אתה שרוי...כי לא בין דימויי הדברים הגופניים ולא במושב רוחי הזוכרת גם את עצמה..וגם רגש לא...ואף על פי כן כיבדת את זכרוני בנוכחותך.." מסקנה: לא היית בזכרוני בטרם נודעת לי. היכן איפה מצאתיך אם לא מעלי, בך עצמךאבל לא במקום אתה נמצא...אינך נמצא בשום מקום...איחרתי לאהוב אותך...אתה היית בפנים ואני בחוץ, ושם חיפשתי אותך..." 

הטיעון הלוגי  אודות היחס בין הזמן והנצח ועל- זמניות האל בראי שאלת הבריאה: כמובן שמדובר רק באחד מהטיעונים הרבים העוסקים במטאפיזיקה של הזמן:

  "החכמה היא הראשית, ובראשית בראת את השמיים והארץ[...] "...כיצד ניתן לכנות נצח אמיתי את מה שנולד בו רצון שלא היה בו קודם?[...]"...אבל אם רצון האל שיהיו ברואים הוא נצחי, מדוע אין גם הבריאה נצחית[...]"...האומרים זאת...מנסים להבין את הנצחי, אבל ליבם מרחף על פני הדברים העתידים לבוא והדברים שהיו[...]"...בנצחי לעומת זאת, שום דבר אינו חולף: הכל הווה. אבל הזמן לעולם אינו נוכח כולו[...]"...כי איך יכלו לעבור אינספור עידנים שאותם לא עשית, אם אתה יוצרם של כל העידנים"

 מסקנה:

אתה עשית את הזמן עצמו...ולכן אם לא היה בנמצא זמן לפני עשותך שמים וארץ, למה לשאול מה עשית אז? לא היה אז בטרם היות הזמן.

 

דיון מסכם במעמד התבונה ותפקידה בהגותו האמונית של אוגוסטינוס

כאמור, שאלת הדיון דנן היא, מהו מעמדה של הפילוסופיה הלוגית של אוגוסטינוס לאור טענת קלימאקוס- קירקגור לפיה; כל הלוגיקה נמצאת בשפת האבסטרקט ומנקודת מבטו של הנצח- מה שמוביל למסקנה הלכאורית כי היא בגדר הגות אבסטרקטית. אך בטרם נפנה לענות על שאלה זו מוצא אני צורך לענות על שאלה מקדימה מעניינת לא פחות והיא, מדוע אוגוסטינוס הטוען כי :"יראת ה' היא חכמה"...ואל תבקש להיחשב חכם...כי באמרם חכמים אנחנו היו לכסילים" עושה שימוש נרחב כל כך בתבונה. מדוע חשוב לו כל כך להוסיף על הלהט החיל והרעדה, גם תבונה, אינטלקט ושכל. ראשית, התשובה על כך, לטעמי, נעוצה בתכונתו היסודית של אוגוסטינוס לבקש אחר האמת, כל אמת, תכונה שמצא לה עיגון באמירתו של ישו:"בקשו ויינתן לכם, חפשו ותמצאו. דפקו ויפתח לכם. כי כל המבקש מקבל והמחפש מוצא והמתדפק יפתח לו"[מתי, ז':7 ]. שנית, דומה כי לאוגוסטינוס חשוב, כמו רבים מהתיאולוגים,(דוגמת הפילוסוף והתיאולוג הצרפתי פייר אבלר), לשכנע, ראשית את עצמו, ואחר כך את כולי עלמא, כי האמונה היא אקט רציונאלי.  נראה כי לדידו, מגוחך לדרוש מיצור אנוש, גם זה שאוזניו אינן ערלות לאמונה, להאמין במה שרווי בסתירות פנימיות, ומגוחך עוד יותר לדרוש הימנו להאמין במה שאינו מבין, שהרי אז, האמונה הופכת לזרם מילים סר טעם, או גרוע מכך, מובילה לספקות. אמנם, ייתכן כי תוכן האמונה יהיה מנוגד לניסיון ויחרוג מדרך הטבע, אבל יש לחתור עד כמה שניתן כי לא יהיה מנוגד להיגיון. לדעתי, בכך מבקש אוגוסטינוס לעשות בעיקר שלושה: א. לסלק עד כמה שניתן את מכשולי השכל בפני האמונה, כי לרבים תנאי לאמונה הוא שלפחות בתוכה תשרור הרמוניה בין טיעוניה ופרשניה השונים. ב. להבחין בין דת רציונאלית לבין מיסטיקה פגאנית. ג. לגייס אל הדת גם אינטלקטואלים הדורשים מזור פילוסופי בדת, ולא רק דרך חיים אתית והקלה על  הסבל האנושי. אשר על כן ניתן להבין קמעא מה בין שיח קקטוס אינטלקטואלי, היאה לשמש הספקנות הקופחת במדבר התבונה, לבין מעיינה הנובע של האמונה. עתה, לאחר פתיח זה נפנה לדון באיזה סוג תבונה מדובר בהגות האוגוסטינית, מהן הפונקציות שהיא משרתת עבורו, ומשם נפנה להשיב על שאלת הפתיח.

מהות "התבונה"  בהגותו של אוגוסטינוס- תבונה בשירות האמונה

ראש וראשון חשוב להדגיש כי לא מדובר בתבונה במשמעה המודרני של הנאורות, שכן במחלוקת הידועה אודות השפינוציזם של לסינג מציג הפילוסוף יעקובי את הטיעון העקרוני לפיו כל חקירה תבונית(לרבות מדעי הטבע) בהכרח מובילה לשפינוציזם, קרי לאתאיזם ופאטאליזם:   הטיעון נפרט כך:

1. כל פילוסופיה רציונלית נשלטת על ידי עקרון הסיבה המספקת שלפיו, כל דבר הוא תוצר הכרחי של תנאי או סיבה הקודמים לו.

2. כל פילוסופיה נטורליסטית –מכניסטית, קרי מדעי הטבע, היא פרדיגמה של התבונה,

קרי, נשלטת על ידי עקרון הסיבה המספקת המכיר רק בסיבות פועלות ולא תכליתיות:

3. התוצאה של כל רציונליזם ונטורליזם מוחלטים הנה פאטאליזם ואתיאיזם מוחלטים.

שהרי אם הכל הנו מערכת הכרחית של סיבות פועלות ולא תכליתיות, וההשתלשלות הסיבתית בטבע הכרחית כמו הנביעה בלוגיקה, הרי שהגורל העיוור הוא אדון העולם, ואם יש גורל- אין בעולם מקום לא לאל, כסיבת עצמו, ולא לחירות, שמשמעה פעולה ללא כפיה חיצונית.

4. שיטת שפינוזה הנה מודל לפילוסופיה רציונלית

לא בגלל השיטה הגיאומטרית או התבוניות האפריורית שלה, אלא בגלל השימוש העקיב והטוטאלי שלה בסיבה המספקת, הן בלוגיקה והן בטבע, והגזירה מכך שכל דבר הקיים בעולם ניתן לתפיסה והסבר גם על ידי התבונה. ("שפינוזה עשה את החוקיות של העולם לאלוהים").

5. שפינוזה מנסה למנוע תוצאה של אתאיזם ופאטאליזם ע"י הגדרת העצם והחירות כ"סיבת עצמם":

שפינוזה רוצה כי נכיר בכך שהעצם האינסופי, שהוא האל שהוא הטבע הוא "סיבת עצמו" ו"סיבת הכל", וככזה הוא גם בעל חירות, קרי בעל רצון ספונטני הפועל כסיבה ללא סיבה קודמת הכופה עליו פעולה כלשהי.

 6. אך לפי יעקובי הנחת סיבת עצמו ורציונליזם ומכניזם רדיקלים באותה שיטה היא שרירותית ובעלת סתירה פנימית:

שהרי, עיקרון הסיבה המספקת הגורס שלכל סיבה ישנה סיבה קודמת לה הגורמת לה לפעול אינו יכול לעלות בקנה אחד עם הנחה שהאל והחירות קיימים כסיבת עצמם ללא סיבה קודמת להם. 

מסקנה:

מכל הטענות לעיל עולה כי, תבונה במשמעה הרציונלי הטהור ואמונה עומדות בסתירה זו לזו וההתנגשות ביניהן חזיתית -"או תבונה או אמונה". אשר על כן, למרות שאוגוסטינוס לא ניסח כך את טיעוניו, (שהרי אלה עלו מאוחר הרבה יותר),  עקרונית זו היא השקפתו אודות הפילוסופיה "המטילה ספק בכל" . תבונה שאינה משרתת את האמונה פסולה מכל וכל.

תפקידיה של התבונה בהגותו של אוגוסטינוס

בפרפראזה על אמירתו של קאנט, אוגוסטינוס אינו "מבטל את התבונה למען האמונה" מהסיבות הבאות: (א). כאמור, מדובר בתבונה המשרתת את האמונה ומרוסנת על ידה. (ב). התבונה מגלה את עולם האמת והאמונה שכן לאדם כתבי הקודש אינם נתונים באופן בלתי אמצעי כנאמר:"..כי אף על פי שאנו אהובים על ידי בנך, עוד לא נגלה לנו מה נהיה...עוד תהיה לנו היכולת לראותו כמו שהוא, אבל עדיין אין לנו. (ג). אוגוסטינוס מתאר את התשוקה לאמת כבעלת יתרון כפול: היא גם הסולם אל הפיכת הלב,(שהרי באמצעותה עזב את המניכיאים ואת האפלוטוניסטים ושב אל האמונה הקתולית), וגם משמשת לשימור השיבה אל האל באמצעות ההרמנויטיקה של כתבי הקודש אפופי הסוד:"...בך אני שב לחיות...השמע דברך באוזני. האמנתי בספריך, אבל דבריהם נסתרים מאוד...אני מתפלל שייעשה ברור יותר ויותר, וכי לאורה של התבהרות זאת אחסה לבטח בצל כנפיך" . (ד). כאמור, התבונה מונעת חיים בטעות שמשמעו חיים בחטא:"...נבדיל בין הדברים הנתפסים בעזרת התבונה לבין הנתפסים בעזרת החושים, כמו בין היום ללילה". (ה). בני האדם כבריאה תבונית אינם יכולים למצוא מנוח בעצמה אלא רק באל:"גדולתה של הבריאה התבונית אשר בראת, שאינה יכולה למצוא מנוח במה שפחות ממך, כלומר גם לא בעצמה"  . ואולי, ניתן לאחד מטרות אמוניות אלו של התבונה לאחת: נגישות לאל באשר הלוגוס מצוי במישור קיומי המשותף לאל ולאדם. ה"חכמה", המהווה חלק מהשילוש, אינה אלא אותו "לוגוס" המהווה עקרון מאחד בעולם. שורשו הדקדוקי של הלוגוס הוא ד.ב.ר- היבט הקושר בין האדם "הדובר",(סובייקט), לבין ה"דבר",(אובייקט), שהוא עולם הבריאה והאל. האדם כבריאה תבונית, אפוא, קשור עם הטבע והאל באמצעות הלוגוס המשותף לו ולעולמו של האל.

האם הגותו התבונית של אוגוסטינוס יכולה להיחשב כהגות אקטואלית

אקדים את המאוחר ואומר כי לטעמי התשובה על כך חיובית. מעמדם המרכזי של התבונה בכלל, ושל הטיעונים הלוגיים השונים בפרט במטאפיזיקה והאפיסימולוגיה האמוניות של אוגוסטינוס אינן תיאולוגיה ריקה מתוכן, כי אם הגות קיומית. לצד אמירתו של קלימאקוס- קירקגור: לפיה "כל החשיבה הלוגית נמצאת בשפת האבסטרקט ומנקודת המבט של הנצח", הוא מוסיף ואומר:"הוגה דעות היה גם אדם קיים ומלא תשוקה בנוגע לחשיבה שלו כפי שהיה המקרה בעולם הנוצרי, כאשר הוגה דעות היה גם זה אשר ביקש בלהט להבין את עצמו בקיום האמונה..." . לאור אמירתו זו השאלה האם אוגוסטינוס היה הוגה נוצרי אשר ביקש בלהט להבין את עצמו בקיום האמונה אינה מוטלת בספק. שהרי, כל הדיון הארוך מעל דפים אלה אינו אלא מפרט מילולי של להט ותשוקה נוצריים.  אישוש נוסף נעוץ ברפלקסיה העצמית של אוגוסטינוס. ההתבוננות העצמית המכונה על ידי קלימאקוס- קירקגור "הגיון בולט":"...הערצת החשיבה הטהורה כנעלה ביותר מראה כי ההוגה...מעולם לא פעל על הגיון בולט- אינני מתכוון לכך במונחים של הישגיות אלא במונחים של התבוננות עצמית. לפעול על פי הגיון בולט זה דבר השייך ביסודו לבן אדם קיים..." בהקשר זה יש לבחון את טיעוניו הלוגיים של אוגוסטינוס ולשאול האם הם תוצר של התבוננות עצמית. את הקריאה האמונית:"הבה נתדיין יאמר ה'" מממש אוגוסטינוס באמצעות ההתבוננות הפנימית, שנאמר על ידו לא פעם:"...בדורבנות פנימיים עוררת אותי להיות חסר סבלנות עד שתתגלה לי באמצעות ההתבוננות הפנימית"[...]"...המשכנו לטפס באמצעות הגות פנימית...על מעשיך והערצתם...כדי להגיע אל ארץ שפע לא אכזב..." . ההגות הפנימית של אוגוסטינוס אינה כלפי עצמו אלא כלפי האל כמאמרו של קירקגור-יוהנס דה- סלנטיו: "...כי זה האוהב את אלוהים בלא אמונה, הרפלקסיה שלו פונה כלפי עצמו, ואילו זה האוהב את אלוהים ומאמין, הרפלכסיה שלו פונה לעבר אלוהים.." .  היות שהטיעונים הלוגיים חוסים בצילה של התבוננות פנימית אל האל ואינם מנותקים מתוכנם- גם בשל כך ניתן להגדירם כטיעונים קונקרטיים. לאור כל האמור לעיל ואשר על כן, המסקנה היא שאוגוסטינוס הנו הוגה קונקרטי, הן על עלילתו האישית והן על הגותו, באשר שניהם כאחד שייכים לקיום. בכך אולי אוגוסטינוס מבטא את הסינטזה בין התבוני, הנצחי והכללי לפסיכולוגי,לזמני ולפרטי השרויים באדם לבלתי הפרד. אלא שבעוד הגל המית את הסתירה ואת הפרטיות על מזבח הכלליות, אוגוסטינוס כקירקגור מבקשים להישאר בפרטיות המוחלטת של אבסורד, ביחס מוחלט אל המוחלט, שביטוייו האנושיים אינם אלא עונג מבולל בכאב, פנימיות של תשוקה, ונחישות לחיות באופן אינטנסיבי את האל.

 

ביבליוגרפיה

אוגוסטינוס, "וידויים", (תרגום מלטינית- א. קליינברג),הוצאת משכל: ספרי עליית הגג,ידיעות אחרונות, ספרי חמד, התשס"ד-2004

אילת-יגורי, תמר, "דיאלוג אנושי עם המוחלט- הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ח- 2008

 ברגמן,ש.ה, "תולדות הפילוסופיה החדשה-יעקובי, פיכטה ושלינג", הוצאת ביאליק, הדפסה שלישית,תשס"א-2001

דקארט, רנה, "הגיונות – על הפילוסופיה הראשונית"(תרגום- י.אור), הוצאת מאגנס-סדרת ספרי מופת פילוסופיים(ד), האוניברסיטה העברית, מהדורה שנייה, ירושלים תש"ס-2000.

כתבי אפלטון, (תרגום- י. ליבס), הוצאת שוקן, הדפסה שתים עשרה, ישראל תשנ"ח- 1997.

סיגד, רן, "אכסיסטנציאליזם-המשך ומפנה בתרבות המערבית", מהדורה שניה, הוצאת ביאליק, ירושלים, תשנ"ג-1993

"ספרי הברית החדשה", הוצאת החברות המאוחדות לכתבי קודש(תרגום חדש), ירושלים- 1976.

קאנט, עמנואל, ביקורת התבונה הטהורה,(תרגום: ש.ה. ברגמן נ. רוטנשטרייך), הוצאת ביאליק, הדפסה שביעית, ירושלים תש"ס-2000.

קירקגור, סרן "חיל ורעדה- ליריקה דיאלקטית", הוצאת מאגנס-ספרי מופת פילוסופיים(תרגום-א. לוין. עורך-י.גולומב),האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"א.

קירקגור, סרן "או – או", הוצאת מאגנס- ספרי מופת פילוסופיים,(תרגום-מ. איתן. עורך: י.גולומב), האוניברסיטה העברית ירושלים, מהדורה שניה, תשנ"ח.

קליינברג, אביעד, "הנצרות, מראשיתה ועד הרפורמציה", הוצאת האוניברסיטה המשודרת- משרד הבטחון, מהדורה שנייה, תשנ"ה- 1995.

F.C. Beiser, The fate of reason,German Philosophy from Kant to Fichte, Harvard University Press,1993

Kierkegaard, Søren, "Concluding Unscientific Postscript to Philosophical Fragments", Trans. Howard V.. Hong and Edna H. Hong. Vol. 1, Princeton University Press,1992.

 

סרט על חייו של אוגוסטינוס הקדוש

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר גלזנר