אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שומרי הסף / דרור מורה


שומרי הסף

שומרי הסף

שומרי הסף/ בימוי ותסריט: דרור מורה

גדולתה של מדינה  נעשית כאשר אזרחיה מודים ברבים על עוונותיהם,

מה שאחרים מתקשים להגיד. אולי בגלל זה תומכים יותר מכל בקולנוע ישראלי שמשקף "שמאל".

 אנחנו מעיזים מה שאחרים לא.  יצירה טובה ומרגשת תהיה רק ברגע שיגידו אמת שקשה להגיד אותה במילים, שהיא תצבוט לנו חזק בבטן ברגע שתאמר. זו גדולתה של יצירה שהובילה גם את "שומרי הסף" להיות אחת מאלה.

יש שאומרים שהסרט שמאלני

שחושבים על זה, זה אפילו נדוש יותר לחשוב שעוד סרט שמאל מאוסף סרטי הסכסוך הישראלי-פלשתיני מבית היוצר שלנו מועמד לאוסקר. כי אם  מדובר על אוסקר ומדובר על נושא כזה, זה הריי חייב להיות סרט "שמאלני".

אז אגב, אני לא בטוחה כמה זה נכון לגביי הסרט הזה. אבל אני כן יודעת שאין עוד שמאל כל כך מקובל בעולם כמו השמאל הישראלי.

 אזרחים ישראלים באשר הם, ויותר מכך החיילים שמשרתים בצה"ל לא פעם סירבו או דחו פקודה על סף, מחמת הפחד להרוג אזרחים חפים מפשע, אפילו בתקופת מלחמה ויותר מזה אל מול האויב.  אני לא יודעת כמה ההומניטאריות תופסת מקום כל כך משמעותי וחשוף במדינות אחרות בעולם. ואפילו במדינות נאורות ודמוקרטיות כמו זו שאנחנו כל כך ששים להיות כמותה - ארה"ב.

ששת אנשי שירות הביטחון הכללי הבכירים ביותר מציבים לנו מראה חשופה על מציאות ישראלית פלשתינית עגומה במזרח התיכון. הם חושפים בפירטי פרטים ובהמחשה מרבית את מבצעי צה"ל מתקופת מלחמת ששת הימים ועד לתקופת צילומו של הסרט ב 2012. את הסרט יצר דרור מורה, שבחירתו לעלות סרט דוקומנטארי צבאי עלתה כשראה את הסרט "ערפל מלחמה" של ארול מוריס.  הסרט הופק בתמיכתם של "קרן רבינוביץ" והערוץ הראשון ובשותפות הפקות בינלאומיות מטעם צרפת ובלגיה.

הסרט הזה יותר מקשה הוא חשוף

הפקת הסרט ערכה שלוש שנים, הוא הוקרן לראשונה שנה שעברה בפסטיבל קולנוע ירושלים בנוכחות ששת "שומרי הסף". הסרט זכה לפרסים ולביקורות טובות גם בקרב פסטיבלי קולנוע בינלאומיים. אי או סקוט, מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס אומר: "צפייתו חובה, פוקח את עניו של מי שסבור כי מבין את המזרח התיכון" בעוד שמבקרת אחרת מטעם הניו יורק טיימס, מנהולה דרגיס, בחרה בו לאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2012. לפיכך הסרט מועמד לאוסקר עבור פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר.

ישנם רצף של קטעי ארכיונים המסריטים לנו בהנפשה ממוחשבת, (כאילו במצלמת וידאו) את רגעי המבצעים החשאיים ביותר שהיו במדינה. אין לי מושג אם אלו היו סרטים מתוך כתבות חדשותיות או לא. וכמעט ולא נראו תמונות סטילס, מה שיצר עוד יותר את אפקט החיים של המבצעים המתועדים. למרות שההסרטה ברובה צבועה שחור לבן, ניראה שעדיין חושפת בפנינו מציאות ישראלית מתמשכת שמקשרת אותנו ישר למה שקורה היום. על רקע קטעי הסרטים מספרים בכירי השב"כ בגילוי נאות על אותם רגעים הכואבים והבלתי נשכחים שלהם מהמבצע.  במקביל למראות המבצע אנחנו מביטים  אל תוך החוויה המתועדת, ממש כאילו היינו חלק מהמבצע. זו תחושת הפחד שלוות אותי לאורך כל הסרט וזה כאב לי עוד יותר להבין שהפחד הזה הוא לא מהסרט, אלא מהמציאות עצמה.

אפשר להגיד שהסרט הזה לא כמו כל סרטי הדוקו האחרים

סרט שבראשם ניצבים אנשי שב"כ שנחשבים בין האנשים היותר מהותיים כאן מבחינה ביטחונית, לא יראו לנו לעולם כמו מנהיגים דגולים או אנשי מחתרות העבר. למרות שהסרט דן על אירועים הסטורים ומבצעים מהעבר, אי אפשר להגיד שאין איזו קורלציה שקושרת אותנו לסכסוך הישראלי-פלשתיני של היום. הרי אי אפשר להתעלם שהאירועים המכוננים בסרט הם תוצר ברור למה שרואים היום, הן מבחינה מדינית והן מבחינה ביטחונית. אם תחשבו אחורה על  מלחמת ששת הימים שאותה בחר מורה להתחיל את הסרט, ניראה כי  היא פועל יוצא של הנרטיב הפלשתיני שתופס אותנו כעם כובש, שגם  בא לידיי ביטוי בקרב רב מדינות אירופה היום. אי אפשר להתעלם שפעולות המחתרות היהודיות שהיו ביהודה ושומרון לא הניעו את אירועי האינתיפאדה השנייה בתחילת שנת 2000.  וכך גם אי אפשר להתעלם שאירועי האינתיפאדה הראשונה לא השרישו את הצורך הקיומי שלנו ברדיפת  השלום של עידן "הסכמי אוסלו" שהופרו והיו תולדה של רצח רבין שהעצים את הימין הקיצוני שהופך להיות קונצנזוס חזק הרבה יותר בשנים האחרונות. וכן הלאה והלאה...

 לכן אירועים האלו בחיים לא יראו לנו עוד אירועים הסטורים מהעבר אלא דומיננטיים על פני רצף הווה מתמשך. וכאן ניבחן לדעתי דרור מורה, בימאי הסרט, שעשה עבודה נפלאה שבחר דווקא באנשי השב"כ לספר לנו מה מקור הסכסוך. מורה ידע בתוך תוכו שלאנשים האלו יש עבר כל כך מרתק שאין להם תחליף אחר לתעד אירועים מכוננים כמו האירועים האלו. ושאף סרט דוקומנטארי על מבצע צבאי הכי חשאי  שיהיה לא יעשה את אותה עבודה שאנשי השב"כ האלו ראו במו ענייהם. ולכן הוא בוחר לספר את הסיפור דרכם.

והם מאמינים בלב שלם – אפשר לדבר!

אני הופתעתי לגלות שאפילו אנשים כמו בכירי השב"כ שנטלו חלק פעיל במלחמות ישראל ובמבצעים החשאיים ביותר שהתרחשו במדינה שלנו, עדיין מאמינים בשלום. הם מאמינים שדווקא ההידברות היא הדרך הטובה ביותר לבנות יחסי אמון בניינו לבין  הפלשתינאים. ודווקא שזה נאמר מפיהם, זה הפתיע אותי. הם אלו שראו במו עניינם מחבלים כאשר סיכלו פעולות טרור, עדיין מאמינים בלב שלם בהידברות וגם עם השנואים עלינו ביותר.

אז מבחינתי הסרט נימצא בראש המדרג הסרטים הטובים שראיתי בינתיים. הוא סרט טוב, איכותי ובעיקר חשוב. בארץ ובעולם. בגלל שהסרט הזה מעצים יותר מכל, מורת הרוח דמוקרטית בחופש הביטוי במיוחד במציאות ביטחונית שכל כך מורכבת במדינה כמו שלנו. וזה ראוי להערכה.

שומרי הסף - טריילר

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

סרטים שמאלניים

מנסים להעביר איזו נקודה, אבל מסתבכים בתהליך.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר