אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפריל שבור / איסמעיל קאדרה


התמונה של דן לחמן

קאדרה הוא סופר אלבני שכמה מספריו תורגמו כבר בעבר לעברית, בעולם הוא מוכר היטב, הזכה בפרס בוקר וכן בכמה פרסי כבוד והוא מועמד קבוע כמעט לפרס נובל.

אלבניה הייתה לאורך שנים המדינה הסגורה ביותר של הגוש הקומוניסטי. כמעט סודית. קאדרה היה חבר פרלמנט מטעם המפלגה הקומוניסטית, דבר שאפשר לו פרסום יצירותיו מחוץ לאלבניה. הוא היגר לצרפת, אך חזר לאלבניה ב1999. כיום הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי המאה.

ספרות הבאה ממקומות לא מוכרים, כמו שהייתה הספרות הלטינית למשל כשהתחילו לתרגם אותה, מעניינת לא רק בשל הגילוי של צורת כתיבה אחרת אלא גם בשל גילוי צורת חיים שונה לחלוטין. אלבניה איננה מדינה " רחוקה " או נעלמת. היא הייתה אמורה להיות חלק מהתרבות האירופאית, אך המשטר הנוקשה בודד אותה מהעולם.

את נקמת הדם, כמושג אנו מכירים מהסביבה הקרובה לנו. באלבניה היא חלק מקודקס חוקים שנחקק במאה החמש עשרה, בוטל על ידי המשטר הקומוניסטי וחזר עם התמוטטות המשטר.

ג'ורג שוכב במארב. הוא צריך להרוג את זה שהרג את אחיו." בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי הנחל מרעישים כמתלוננים אי שם מתחתיו. למעשה קוננה התלונה עמוק בתוכו..... היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת."

הוא שוכב בשלג בין רימוני פרא ומצפה לנרצח. הוא כבר ארב פעם לאותו אדם. המארב הזה הוא המשכו של הקודם. בפעם הקודמת חשש להשחית את פרצופו של קורבנו, לכן רק פצע אותו בצווארו. משפחתו הייתה צריכה לשלם קנס גבוה. לפצוע אסור. על רצח בשל נקמה אין קנסות.

כשהוא יורה והורג, הוא צריך למלא אחרי המנהג המוכתב, להפוך את הגופה שתשכב על גבה, להניח את הרובה מאחרי ראשו. ג'ורג מתמלא בחילה מהדם. אנשים שיפגוש בדרך ידעו מניסיון משהו על הבחילה הזו.

משפחתו גרה במגדל. מגדל שהיה עיר מקלט. אסור היה להרוג את שוכני המגדלים, עד לסיום ההתחשבנות. בן משפחה יוצא להכריז בקול ג'ורג הרג את זף.

שני עמודים וכבר מתגלה עולם אחר, זר ומוזר לנו, מוכתב על ידי חוקים לא מוכרים, מעורר סקרנות גדולה. והכתיבה עצמה, מרגשת בשפה, בדימויים.

שפיכות דמים נוספת מצופה בימים הקרובים. משפחתו של ג'ורג הולכת לבקש בסה – הפסקת אש ליממה. כל משפחת ברישה, משפחתו של ג'ורג , עד לאחרון הקרובים מבני השבט מגיפים דלתות וחלונות עד שתושג הפסקת האש. כל אחד מהם, רחוק ככל שיהיה, בסכנה. בני קריאצ'יצה התחייבו לבסה. מחרת, ההלוויה. מקוננים שורטים את פניהם. אסור להם לרחוץ את הדם מפניהם אלא אחרי שיחזרו לכפרם. לפי המנהג ג'ורג חייב להשתתף הן בלוויה והן בסעודה בבית משפחת המנוח. מי מבין המלווים יהרוג אותי, חושב ג'ורג.

 שפחת קריאצ'יצ'ה הסכימה כנהוג להרחיב את ההפוגה לחודש, ובתנאי שג'ורג בהתאם למקובל, לא ינצל לרעה את הפסקת האש להתפאר ברצח, שאז מותר להורגו לפי המנהג. בשבע עשרה באפריל, יודע ג'ורג יקרה הדבר, הגורם לכאב כחול בחזהו. הגורם למועקה. אפריל חודש האהבה. מה יעשה ג'ורג בשלושים הימים הבאים. עד... עד ש.... מוות באפריל ולעולם לא עוד מאי. עשרים ושישה חודשי אפריל.

דרך עיסוקו של ג'ורג בכל דיני הדם המופיעים בקנון, אנו למדים כבדרך אגב, שכשהורי כלה מביאים את הנדוניה לחתן, הם מפקידים בידיו גם כדור רובה, בו הוא אמור לירות בה אם תנסה לברוח ממנו.

נקמת דם בת שבעים שנה וארבעים וארבע קברים. האירוע המקורי כמעט ואיננו נוגע למשפחת ברישה, רק חוקי הקנון חייבו אותם להיכנס למעגל הדמים. אורח אלמוני נרצח על אדמת המשפחה. הבית קדוש לאלוהים, ולאורח המבקר. ואורח בבית שני רק לאלוהים. לו רק היה מתדפק על דלת אחרת. ג'ורג לא היה יצא לנקמת דם שבעים שנה אחרי.

חיים הנקיים מנקמת דם משעממים. אלו המחויבים, חייהם מוכתבים על ידי גורל עתיק, והם יפים מכל בחורי הכפר. על פי הסרט השחור על שרוול מעילו יודעים עוברי האורח הנתקלים בו במקרה שהוא הולך להרוג או להיהרג.

אפשר היה למנוע את הרצח על ידי טקס כופר הדם. מה גם שג'ורג לא באמת רצה להרוג אף אחד. אך מצד שני, תשומת הלב שיזכה לה במשך חייו הקצרים דיברו אליו יותר מאשר שקיעה בחיים משמימים וחדגוניים. הוא לא רצה למות, כמובן. מכיוון שטקס הפדיון לא צלח, הוא ייהפך עכשיו למת חי, עד שיד הורגת אחרת תפגע בו.

אחרי הרצח צריך ג'ורג לצאת למגדלו של הנסיך, בחבל ארץ אחר לשלם שם קנס. הוא יוצא למסע והסיפור מזכיר יותר ויותר את הטירה של קפקא. הטירה הנראית מרחוק, הפעם מגדל שאי אפשר להגיע אליו. כשהוא מגיע אל פונדק בשערי המגדל, הכול הופך להיות סמלי ומיסטי. קאדרה האלבני מושפע מקפקא הצ'כי.

בחלק הבא פוגשים את הסופר הצעיר בסיאן וורפסי מעיר הבירה טירנה, עם דיאנה היפה, איתה התחתן זה עתה.לירח דבש נסעו להרי הצפון. שם עדיין נשמר הקנון. שם פיות יער מרחפות. מקום של אגדות הומריות. מקום דמיוני למחצה ואגדי למחצה. הזוג הצעיר מיטלטל בעגלה בכיוון ההרים, לרכסים הארורים, בנוף נטול התקווה.

דיאנה מתרגשת למראה סרטים שחורים על זרועות גברים. אלו שאמורים להירצח ואלו העומדים לרצוח, שניהם קשורים באותו סרט. הם כמו עצים מסומנים לכריתה, היא אומרת לבעלה הנרגש. כך נכנסו לממלכת המוות, כמו אודיסאוס. אלא שהוא היה צריך לרדת לשאול והם לעלות להרים.

הברכה שמברכים כאן הורי תינוק בהולדתו היא " מי ייתן שיזכה לחיים ארוכים וימות מיריית רובה" מוות טבעי נחשב לחרפה, מסביר בסיאן לאשתו. כאן המוות הוא כניסה לנצח. כי הנרצח, ותמיד יהיה נרצח, נכנס לסיפור שימשיך להתגלגל עד סוף הדורות במשפחות.

קשה לדעת מתי מתרחש הסיפור, אך לפי כמה סימנים עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הנאצים עוד לא יצאו מגרמניה, הקומוניזם המדכא שמחק כל מסורת של אחרים עוד לא נולד, מלך שלט בטירנה הבירה שהייתה עיר עם סממנים מודרניים.

בסיאן בא לראות אזור שהוא כחצי שטחה של אלבניה, שדחה כל ספר חוקים מודרני ונשאר נאמן לקובץ חוקים עתיק. כך נולד מפגש בין החדש, סופר מהמודרניים, לעולם הישן עד מאוד שחי לפי קנון מהמאה החמש עשרה.

עכשיו כבר אפשר לנחש שהמפגש בין שתי התרבויות יתרחש בין הסופר העירוני ואשתו ובין ג'ורג שיסמל את העבר. דרכיהם מצטלבות לרגע. כשהוא רואה אותה דרך חלון המרכבה הוא נזכר במשפט ששמע בילדותו, " אומרים שבעיר נשים מנשקות גברים על הפה"

יש כמה דברים הדומים ליהדות בקנון. עיר המקלט. כרת. למעשה לנו בארץ קל יותר להבין את ההתנגשות בין חיים לפי מסורת עתיקה שאסור לשנות בה פסיק, ובין החיים החדשים. אלבניה הינה מדינה שאיננה מעיזה להתעמת ולכפות את חוקיה על שומרי המסורת העתיקה.

דווקא כשבסיאן מסביר את חשיבות המסורת על כל פניה, יותר קל לקבל והבין. לנו אין מעורבות או התנגדות למסורת ההרים באלבניה, ואפשר לשכוח לרגע שיש לנו מסורת כזו משלנו.

מתחילת המסע מתעוררת שאלה מה יש לבסיאן לחפש בהרים. מהי המומחיות שלו בקנון. עכשיו בתוך הכפור והשלג הוא צריך לנסות להבין גם את הקיפאון שאחז את אשתו. בחיים האלה, החיים הם מתים בחופשה, אומר בסיאן לדיאנה כשהם רואים לראשונה את ג'ורג. זה היודע בדיוק כמה ימי חיים נקצבו לו ואיך ימות. וכמו שנרמז כבר שנשות הכפרים נמשכות אל הצעירים עם אות המוות על שרוולם. כך גם דיאנה. אינה יכולה להפסיק לחשוב על ג'ורג המבלה את חופשתו האחרונה בעולם.

במגדל יושב המפקח על הדם, זה הגובה קנסות למען נסיך המגדל. דבר מה נורא קורה. הכנסות הנסיך יורדות. הנה הרשומות מראות שהחודש, אלמלא אותה נקמת דם של ג'ורג, לא הייתה אף נקמת דם אחרת. איפה הימים של עשרות מקרים בחודש והכנסות שמנות.

זו לא רק המסורת נעלמת. זו הכנסתו של הנסיך נעלמת, והנסיך כועס על שהמפקח על הדם איננו מצליח לעורר נקמות דם נוספות. אי אפשר הרי להסתמך על הכנסות מתירס וענבים בלבד. צריך להסביר? דם נשפך הוא גם כלכלי למישהו. תמיד יש מי שמרוויח, גם מכבוד, גם מפשע –  בכל הכלכלות.

למה אי אפשר להרחיב את חוק נקמת הדם שיחול גם על ראשי הנשים. למה החוק חס עליהן, חושב המפקח. כמה מתסכל שמשפחות רבות מעדיפות לשלם קנס למשפחת הנרצחים ולוותר על הדם. ומה על הזמרים הנודדים השרים בלדות עתיקות על נקמות דם בנות דורות, האם בלדות מעודדות את המנהג או שמא צריך להפסיק אותן כי הן מעוררות התנגדות? מה עם כל הספרים המודפסים בעיר הדנים במנהג, כמה מעצבנים אלה הכותבים נגד מסורות עתיקות ומכובדות כאלה.

אם כל זה לא מספיק ישנם גם אלו שלמדו באוניברסיטה החומדים את תפקידו. וכעת, נוסף לכל הצרות הוא צריך עכשיו להביט באישה העירונית היפהפייה, הפתיינית. החלק האחרון עוסק בהשפעה המיסטית מאגית של המקום על דיאנה. על הגורל של ג'ורג. על החיים הבלתי ניתנים לשינוי ממהלכם.

זה עוד אחד מהספרים המעולים שרמי סערי מתרגם להפליא לעברית משפות רחוקות. להפליא כי גם אם אין למה להשוות, משהו בזרימת השפה החצי פואטית מגלה איכות משל עצמה. אפשר לקרוא את הספר כמעשה התנגשות בין הישן והחדש בעולם נסתר מעינינו. לי הזכירה כל מלחמת המסורת העתיקה משהו מאוד קרוב אלינו. המלחמה על המסורת, לאו דווקא הדם עצמו.

זה ספר שקשה להניח מהיד. מעניין מאוד כמעט בלי עלילה של ממש. אולי לא למחפשי סיפורים, אלא לקוראי ספרות. שקספיר היה יכול להשתמש בעלילה הזו שבה חולצתו של נרצח שכתמי הדם שלה הולכים ומצהיבים שולחת צעיר נוסח המלט לבצע רצח שלא רצה לבצע. הספר שמקפל בתוכו דברים כה רבים, ובצורה כה מרגשת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן