אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מת לחיות ביום טוב או איך מכתימים מותג? - ביקורת


התמונה של אביגיל אגלרוב
מת לחיות ביום טוב או איך מכתימים מותג? - ביקורת

מת לחיות ביום טוב או איך מכתימים מותג? - ביקורת. פוסטר הסרט

"אני בחופשה! נובח ברוס וויליס כשהוא מקפץ למוסקבה על מנת להיפגש עם בנו, ג'יי קורטני, סוכן ה-CIA, ויוזם מרדף מכוניות מתכת כבדות שגורם למותם של עשרות נוסעים תמימים. "אני בחופשה!" הוא צועק שוב לפני שהוא מתנדנד אל צ'רנוביל, כאשר ברקע מזכירה לצופים הנהמה המאיימת בפסקול כי צ'רנובל זה משהו רע. הם נוסעים לשם, על מנת לשרוף את המקום מחדש.

הפרק החמישי במותג המקובע 'מת לחיות', מעמיד את השוטר האהוב, ג'ון מקליין, במצב בו לא היה מעולם בעבר: עשרים וחמש שנים אחרי שסיכל שוד מתוחכם, במימון נאקאטומי פלזה, והציל את אשתו מפושעים אכזרים, הוא נוסע עכשיו למוסקבה עם מרכיבים גדולים של אותה המשימה: ג'ק מקליין הקטן והמיוסר, שעכשיו כבר גדול, עומד לדין על רצח בקצה העולם, ואבא נוסע לשם על מנת להחזיר אותו הביתה, בלי גיבוי, אבל עם ארבע תוכניות קודמות שכבר עבדו בשבילו בעבר לא רע.

כי בעבר נתן מקליין סצנות מעומק הלב, בהן משך זכוכית מהרגל ונכנע לאמונה שלעולם לא יראה שוב את משפחתו. עכשיו מוחלפות הסצנות המשובחות על ידי גישת 'שליחות קטלנית', כשהוא בקושי טורח להתכופף כשיורים אליו או מנסים לפוצץ אותו ברימונים, ולא משנה במה הוא מעורב, הוא יוצא כמעט בלי שריטה, לפחות לא פיזית.

ג'ק מקליין רווי עוינות כלפי אביו המנוכר. כמעט ברגע שהסרט מתחיל, דברים מתפוצצים, והקהל נשאב לזירת פעולה שנמשכת כשעה וחצי בלי עלילה שמתקדמת או דמות שמתפתחת. זאת דרך מצוינת למנוע משפטים ארוכים ולצייר התנהגות כפייתית. משם, העלילה נבנית בחולשה הסובבת סביב נשק המיועד להשמדה המונית והורים פגומים.

הטיול החמישי של ברוס וויליס כג'ון מקליין נחלש אחרי כמה פסקאות. ב'מת לחיות ביום טוב', הוא נותן ביצועים מנותקים, חסרי כל עניין, ומדלג מסצנה לסצנה כאילו הוא נגרר על חצץ.

אלא שמסתבר שג'ק לא זקוק לעזרתו של אביו, ולמעשה ג'ון מצליח לדפוק את העניינים. לתדהמתו, בנו ג'ק בכלל לא הסתבך בסמים, כפי שהיה בטוח, אלא הוא בעל תפקיד בכיר ב-CIA, ובדרכו לחלץ את האסיר הפוליטי המבוגר יורי קומרוב (סבסטיאן קור), שנכלא ועומד להיות מוצא להורג על ידי שר הביטחון הנוכחי, שמאיים ללחוץ על ההדק אלא אם כן יואיל קומרוב ברגע האחרון לשתף פעולה.

אלא שלקמרוב יש איזו מזימה מרושעת, שאותה קולט ברוס הגדול רק לקראת סוף הסרט. אבל עד שיפעיל את ראשו העייף ויחשוף את המזימה, מוצא את עצמו ג'ון במצב לא מוכר, מחוץ לסביבתו הטבעית ולא בשליטה.

כאשר מצטלבות דרכיהם, ג'ון עומד באמצע הרחוב עם ידיו באוויר, ותפיסתו את האירועים אינה מתחדדת גם כשהוא משחק בתופסת במקום ובתרחיש שאינם נתונים להנהגתו.

לאורך כל הסרט, הבמאי ג'ון מור והתסריטאי סקיפ וודס, חולקים כבוד לאופי המיתולוגי של ג'ון מקליין, ולסדרה. החתימה המסוגננת שלו, אותה הוא מספיק תמיד לצעוק רגע לפני שהוא בסכנת הכחדה: "יופי קאי איי מאדר פאקר!" מתרחשת הפעם ממש בשיאו של הסרט. גם כאן מתרסקות זכוכיות ובניינים מתעופפים, ילדים שמסרבים לקרוא לו "אבא", ממש כמו בסרט הרביעי, ואהובים שנמצאים בסכנה, ממש כמו בסרט הראשון, השני והרביעי. ג'ון מקלין עשוי להיות הבעל והאבא המניאק, אבל בליבו הוא איש משפחה.

מבוגר יותר, אך לא חכם יותר, ג'ון נמצא בשלב בחייו, בו הוא משקיף על מה שחשוב באמת ואינו מתחרט על העבר בו יכול היה להיות אבא טוב יותר לבנו. הסגנון שלו מתקרב יותר למקור כשהוא אומר לג'ק: "טוב לראות אותך", אחרי שהם מרססים מספר רחובות בעיר, מעלים באש עשרות מכוניות ומבצעים מרדפים וירי ארטילרי.

רצפי הפעולה מדהימים בגיחוך שלהם. בסרט ההמשך שעבר ג'ון הפיל מסוק, והנה הוא עכשיו, פשוטו כמשמעו, "משאיל" ג'יפ מרצדס ומוביל אותו בראש התנועה על מנת להגיע לאן שהוא צריך, וזה ברבע הראשון של הסרט. סימן היכר נוסף של הסדרה.

יחד עם זאת, המיקום הבינלאומי, התככים הפוליטיים, וציון החרדה, מציעים שינוי מהותי בסדרה. ואכן, הנושא המשמעותי ב'מת לחיות ביום טוב', מדגיש עד כמה האב והבן שונים. ג'ק פועל לפי הספר, בעוד אביו הידוע לשמצה לא מקדיש תשומת לב מיוחדת לספר החוקים. וכאשר ג'ק מגיע לסוף הסרט, הוא לא יודע מה לעשות, וג'ון הקשוח לועג לו ונוזף בו: "אתה לא הולך לבכות, נכון?", עד שהוא מפגיש אותו עם אחותו, לוסי מקליין (מרי אליזבט ויונסטד), שנתנה כאן הופעה קצרה מידי, ובכך מוכיח שהוא פשוט עקשן ונמרץ כמו אבא שלו, ולכן מהווה יורש ראוי.

הסרט מרגיש קטן, מאולץ ואפילו זול. לצופים נדמה שכל חמש דקות בערך, בין טעינת אקדח אחת לשנייה, יש איזה כוח מסתורי מתוזמן היטב ומפותל ששומר על האב והבן ועוזר להם להימלט מהאש אותה הם ממטירים אך באורח נס לא פוגעת בהם.

העניין הוא, שלאורך כל הסרט, הצופים אינם יודעים בדיוק למה ג'ק מקליין שונא את אביו כל כך והסרט לא לוקח את הזמן שלו על מנת להאט את הקצב ולהסביר את זה. הצופים יודעים שג'ון הוא איש קשה, אבל רמת הבוז לה הוא זוכה מג'ק נראית מוחשית מידי.

כל עומק הסרט המקורי הוחלף על ידי מחרוזת קבועה של רצפי פעולה כל כך כאוטים, עד שניתן רק לנחש כאילו ילד עם תסמונת הפרעת קשב שלא מסוגל לתת דיאלוג של שלוש דקות, הגיע למצב הזה בגלל הורה כריזמטי מידי שעסוק מידי בלהציל את העולם ופחות מידי בהצלת ילד שמפתח הפרעה מודרנית.

יחד עם זאת, היו כמה רגעים מהנים. לראות את מקליין כאיש ממורמר בחופשה היה יכול להיות משעשע, אם התפקיד היה מבוצע ביותר עידון, ולא כמו שחזור של 'התפוז המכאני'. ג'יי קורטני משחק טוב, והתסריט כתוב לא רע, אם כי שניהם היו יכולים להיות אמינים יותר בתור הבן של מקליין האגדי. ברוס וויליס נראה כמו רמבו, במקום כמו סרט המשך בסדרה שמהפרק השלישי שלה מתחלה לקרטע.

במילים אחרות ופשוטות יותר, זה היה מעבר לרע ואני די מאוכזבת. זה לא סתם סרט פעולה שקשה להיגמל ממנו. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים על הסרט השני, אבל לפחות יצאתי ממנו עם הרבה פחות שעמום והירדמויות כמו שהיו לי הפעם.

כי יש בעיה עם נאמנות עיוורת. האוהדים של הסדרה הולכים לקנות כרטיסים בלי לשאול את עצמם למה בעצם הם מבזבזים כסף רק בשביל להיות מאוכזבים פעם נוספת? את 'פוקס' לא מעניינת איכות נהדרת. הם יודעים שהם יגרפו את כספי השקעתם בחזרה בכל מקרה.

הם מביאים סערה מושלמת של בימוי, כתיבה ובעלי אולפנים חמדנים שאפשר להפיל עליהם את האשמה, נכון? בטח, אבל הם לא לבד. במקרה זה צריכים הצופים להתבונן באדם אחד שעושה את הסרט, ואשר כיכב בכל חמשת הסרטים של הסדרה. ברוס וויליס. הא לא רק כוכב, הוא המשפיע העיקרי על הסדרה. אז איך הוא נתן לזה לקרות? המותג 'מת לחיות' צריך הצדקה בשביל לא למות סופית.

מת לחיות ביום טוב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב