אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ג'אנגו ללא מעצורים / טרנטינו


ג'אנגו ללא מעצורים / טרנטינו

ג'אנגו ללא מעצורים / טרנטינו

עוד סרט מבית היוצר של טרנטינו כשכולם יודעים לצפות מראש מה  שיראו על מסך הקולנוע. זה כמו שאוכלים אוכל איטלקי טוב ויודעים מראש שסיכוי קלוש שניפול במנה. אז יש משהו תקף גם לגביי הסרט הזה.

לא יכולה להגיד שהגעתי לסרט גרוע, ההפך. הסרט הוא אחת הפרודיות היותר האינטליגנטיות המוצלחות ואולי הראשונות שמעיזות לגעת דווקא בתקופה כל כך טעונה של אמריקה וזאת בדרך כל כך הומוריסטית ומשעשעת כזו. זו אחת היצירות היותר פופולאריות ונצפות של הסרטים שמוקרנים זה עתה על מסכי הקולנוע פה בישראל. לפחות כמו אותן יצירות קודמות: "כלבי אשמורת", "ספרות זולה","להרוג את ביל" ועוד יצירות רבות אחרות ושיסלח לי טרנטינו אם שכחתי למנות גם אותן

אז כן אפשר להכריז שקוונטין טרנטינו עשה את שלו וללא ספק, שמו הולך לפניו. עד כדי כך שקשה להגיד שאחרי יצירות עטורות שבחים אפשר להעז להגיד משהו רע על הבימאי הזה. אולי כי אנחנו כבר דיי מורגלים לשבח אותו או שקשה לנו שלא להודות שאם ההתבטאויות האלו היו נאמרות מול טרנטינו עצמו, סיכוי גבוה שגם אנחנו היינו מקבלים ממנו איזו חבטה מצלצלת מקיזת דם.

אז נכון, מרגישים את השנינות ביצירתו, את הפס קול הישן של שנות ה-70 שצרוב עמוק גם בסרטיו הקודמים, את נופי הפרא המדבריים שכך כך עוצמתיים בז'אנר המערבון האמריקאי וכמובן איך אפשר שלא להזכיר את השפה הדרומית שכל כך שגורה בפיו. אין מילים לתאר את שלל התרחישים והשתלשלויות האירועים שמובילים אותנו לעקוב לאורך כל עלילת הסרט בקפידה,  גם שמגיעים לדקות האחרונות של הסרט וגם כאשר הוא ארוך.

כן, טרנטינו סוחף באובססיביות שלו, בדרך לא שגרתית ופורצת גבולות ושאצלו גם אלימות ברוטלית נהפכת לחוקית הרבה יותר במציאות שאותה ארה"ב חווה על בשרה  מאירועי הירי של חודשים האחרונים.

טרנטינו בוחר לספר לנו סיפור היסטורי שנפוץ היום אולי יותר מהרגיל כאשר מושל נשיא שחור זה 4 שנים בארה"ב. נשיא שרק עכשיו זכה ברב קולות לכהן קדנציה שנייה. אפילו בתקופה שזה כבר ניראה לנו מובן מאליו.

 היום זה באמת הופך להיות חלק טריוויאלי בחיינו, רואים את השחורים בתפקידים בכירים, בתוכניות טלוויזיה, בחדשות, בפרלמנט, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. דווקא מתוך מציאות שבה צמח דור חדש, דור תערובת של לבנים ושחורים שיצרה את הכינוי המוכר "האפרו-אמריקאי" שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות ומהתרבות האמריקאית. לכן טרנטינו בוחר להמחיש לנו את התקופה הזו דווקא מתוך ראייה המודרנית של היום.  וכאן טרנטינו בניגוד גמור לסרטיו הקודמים כבר פחות רוצה לעורר פחד, רתיעה או גועל בלתי נסבל ולכן הוא בוחר חבטא את האלימות דווקא מתוך זווית ביקורתית וצינית של חברה למודה לקחים של היום. חברה מודרנית שבה מי שאומר דעות קיצוניות פשיסטיות וגזעניות, מכחיש שואה ודוחה שחורים, יודע  שיחרימו אותו בהלאום תקשורתי. אולי דווקא מאותה ההתפכחות לומדים כי במובן מסוים הגזע השחור מנצח בדרכו שלו. ניצחון השחורים מתעצם עוד יותר כאשר אנחנו נוכחים לגלות שהיום יותר מתמיד גם השחורים יכולים להיות שותפים ולקחת גם חלק מהפרודיה הזו.

ובכל זאת יש איזה אבסורד שקשה להעלם ממנו.

השחקנים השחורים בסרט, נראים לנו כאילו לקוחים מתוך מחזה שייקספירי כאשר הם עומדים לנגד עינינו כאילו מתוך חלון ראווה. כי אם מסתכלים על שלושת השחקנים השחורים הדומיננטיים בעין בוחנת נגלה שהם לא היו אחוזי שנאה ונקם, אילולא יוזמתו של קינג שולץ לצאת למסע, שאותו מגלם כריסטופר וולץ, שחקנו המוערך של טרנטינו שזכה לאוסקר בסרטו הקודם "ממזרים חסרי כבוד". אז במבט מביך אפשר להגיד שהוא הנהיג את מרד השחורים  שהוביל למלחמת האזרחים.

גם השחקן הראשי, ג'אנגו, ג'יימי פוקס, לא ממש יודע לאחוז בנשק, מה שניראה  מגוחך לגלות שדווקא מי שמלמד אותו את רזי המלחמה זהו קינג שולץ בכבודו ובעצמו שהריי נודע לנו בתור צייד ראשים לבן ממוצא גרמני.   

כך גם העובד המסור של אחוזת קנדילנד שאותו מגלם, סמואל ל. ג'קסון שמסור לאדונו הלבן עד כדי כך שג'אנגו עצמו מחליט להרוג גם אותו כאות נקם על שהיה שותף להתעללות הברוטלית של אהובתו.

והאחרונה היא בראומהילדה, קרי וושינגטון, שנראית כנועה גם היא, אפילו ברגעים המשפילים ביותר שלה. אבל חשוב לזכור שנותנים לטרנטינו לעשות סרט, גם אם יהיה מתוך תיעוד היסטורי, ספק גדול שיהיה נאמן למקור. 

אז אולי כל זה מקוון ואולי טרנטינו הפעם בחר דווקא להעלים את הפחד מהאלימות  ושנאת השחורים ולשים דגש ניכר לפרודיה והציניות שניכרת בדיאלוגים השנונים שבסרט. ואולי מתוך המחשבה שכולנו יודעים שמעמד השחורים באמריקה נימצא במקום אחר וטוב הרבה יותר משנראה בימים ההם.  אז כן אכן טרנטינו הופך את ההיסטוריה לנגד עינינו, חותך גוזר מדביק ועושה אותו במו ידיו.

אז במילים אחרונות רואים יצירה שעבדו ועיבדו אותה, שללא ספק הייתה מחשבה גאונית לאורך כל הסרט. זה ניראה בסצנות המבריקות, בצילומים שנראים לא טבעיים בעליל, בדיאלוגים השנונים שחלקם לקוחים כמחווה לאמנים גדולים שהיו פרי השראתו, התלבושות, שלל השחקנים בעלי הרפרטואר היותר עשיר של התעשייה ההוליוודית וכמובן  הלוקיישנים שאיכשהו הופכים את כל הסרט הזה לחוויה קולנועית מרהיבה ועוצרת נשימה בדרכה שלה.

 אז בכל זאת טרנטינו אף פעם לא יכול להיות מיינסטרים או קונצנזוס שכולם יגידו שאוהבים אותו פה אחד. לסרטי טרנטינו יש פסיכודליות שלא כולם יכולים להתחבר אליה. הוא אימפולסיבי שפועל בעיקר מתוך דחפים ויצרים. הוא סולד מקולנוע ליניארי שיגרתי. לא פעם אסרו על ילדים לראות סרטים של טרנטינו. אם בכל זאת  תעזו ותשאלו את טרנטינו, מה עובר לו בראש סביר להניח שגם הוא לא ידע מהי באמת התשובה.

ג'אנגו ללא מעצורים / טרנטינו - טריילר

תגובות

ג'נגו האחד והיחיד

אני גדלתי על ג'נגו האמיתי עם פרנקו נירו. פאר היצירה של מערבוני הספגטי אפילו בהשוואה לקלינט איסטווד. לכן אני קצת סקפטי מהפרשנות החדשה שטרנטינו מתן לקלאסיקה של ג'נגו.
כלומר, אין לי ספק שהסרט של טרנטינו טוב כמערבון אבל ג'נגו? הוא נכנס לנעליים קצת גדולות עליו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר