אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראיון עם הסופר בן-ציון יהושע בעקבות ספרו ריח של לחם חם


התמונה של הרצל חקק

בנציון יהושע: "ירושלים שלי- עין אחת צוחקת והשנייה מזילה דמעה"

הרצל חקק מראיין את בן ציון יהושע בעקבות ספרו "ריח של לחם חם" אוסף מאמרים על יצירותיו, ומאמרים שכתב על יוצרים עבריים

 

בן-ציון יהושע, ריח של לחם חם – על יוצרים ויצירות, הוצאת בציר ירושלים, תש"ע - 2010

בן ציון יהושע הוא מספר ירושלמי מובהק, ואת הקריירה הספרותית פתח בקובץ סיפורים, שטבע את חותמו על שאר הספרים שבדרך: הקובץ "עיר באופק", סיפורים ירושלמים קסומים ומרגשים.

מי שעקב אחר המסלול הספרותי של בן ציון יהושע, מצא עצמו מיטלטל בין קובצי סיפורים לבין רומנים חושניים וסוערים כמו "שתיקת התרנגול" ו"דרך המשי" לבין ספרי מחקר וקובצי סיפורי עם. יוצר רב תחומי וצבעוני מאד, ירושלמי מאד, נסחף למחוזות שנעים בין קודש לחול, בשבילי הרפתקאות וסיפורים אנושיים מרתקים.

במשך השנים פרסם בן ציון יהושע סקירות על ספרים שונים ועל יוצרים שונים – ועתה אסף בקובץ אחד מבחר מכל סקירותיו, ובצד זה שיבץ סקירות שנכתבו על ספריו. לפנינו אוסף מגוון, שיפרנס דורות של חוקרים.

נפגשנו עם בן ציון יהושע כדי להבין מדוע בחר לאסוף את כתביו, לאן מועדות פניו.

בן ציון יהושע, השאלה הראשונה היא יריית הפתיחה. ספרך מהווה מעין סיכום ביניים, ובמידה מסוימת יש בו ניסיון לומר "אלה הם חיי". הדרך שבה כתבת פרוזה והדרך שבה שרטטת דיוקנאות של יוצרים ושל חוקרי ספרות, היא הצבת פריזמה לעולמך האישי. האם אתה שלם עם קביעה זו?

תשובה: מתוך שלא לשמה בא לשמה. הרעיון לכנס מאמרים עליי ומאמרים שלי על יוצרים אחרים נולד מכך, שבבר-אילן נעשו שני דוקטורטים על ספרי 'שתיקת התרנגול'. עלעלתי בתיקים הישנים שלי וגיליתי עולם עצום של חומר, שנכתב על פני ארבעים שנים והדפים הולכים ומצהיבים. עלתה בי מחשבה פסימית שכל זה ייעלם יום אחד. רק ספר יוכל לגאול את החומר. תוך כדי קריאה בחומר גיליתי תקופות שונות בחיי. נקודות מבט שלי על החיים. ראיתי את ההתקדמות שלי בתחום היצירה שלב אחר שלב - ובסך הכול מצאתי, שהספר כדבריך הוא פריזמה לעולמי האישי: איך מבקרים אפיינו את יצירתי ואיך אני אפיינתי יצירות של יוצרים אחרים.

בנצי, ככותב היטבת לתאר את חיי הנפש של הארץ הזאת – החל בסיפורי "עיר באופק" וכלה ביצירות המונומנטאליות "שתיקת התרנגול" ו"מילואים בשדות האורז". האם חשת כל העת רצון לתאר את רוח העם הזה, את ירושלים של מעלה ואת ירושלים של מטה?

תשובה: מעולם לא התיימרתי לתאר את חיי הנפש של הארץ הזאת. וכי מי בעל תעצומות נפש, שיוכל לתאר את חיי הנפש של הארץ ושל ירושלים? יצירתי בקעה ממעמקים אישיים, מתחושות פנימיות לא מבוקרות ומאהבתי לירושלים עירי ששורשיי מצד אימי טבועים בה מזה 500 שנים. מצד אחד דמותו הססגונית של אבי מספר הסיפורים ומצד שני אמי המיסטיקנית המתפללת לשלום העולם. הייתי מצטנע ואומר, שלא התיימרתי להעלות את ירושלים של מעלה או את ירושלים של מטה אלא את ירושלים שלי, עירי האהובה. זו ירושלים, שעין אחת בה בוכה והשנייה צוחקת. ירושלים של מחוזות ילדותי, שעם כל הקשיים שהיו בה, מצאתי בה הרבה צבעוניות, ואני הלכתי וליקטתי את המראות הקסומים של עירי. אם דבריי ניתנים לפירוש מיסטי בבחינת ירושלים של מעלה, הרי אין מאושר ממני.

ספרך החדש " ריח של לחם חם" נראה כדרך שלך להציג משנָה אישית. דרך מה שכתבת ומה שכתבו עליך...איזה בן ציון יהושע עולֶה מן האוסף הזה, איזו רוח ביקשת, שנראה מבעד לדפים?

תשובה: ספרי הוא מלאכת פסיפס. כל פרק בו הוא בבחינת אבן בתוך פסיפס ששמו יצירה, ששמו ירושלים. הדברים לא נכתבו ביום אחד ולא נהגו ביום אחד אלא על פני ארבעים שנה, בבחינת נער הייתי וגם זקנתי. זאת תמונה שיש בה דיאגנוזה ופרוגנוזה של מהלך חיים. הנושאים יש בהם דמיון לאורך שנות החיים, אבל תפיסת הדברים היא תולדה של התפתחות אישית, של התנסות, של הרחבת דעת והשתחררות מן התמימות אל מידה של ציניות נדרשת בחיינו על האדמה הזאת. אני בטוח, שכל קורא יראה בספר זווית אחרת, מעין ראשומון. ריבוי הפנים שמתגלה בספר הוא תמונת האישיות שלי – מבטי על החיים ומבט של החיים, של אחרים, פרספקטיבה אחרת עליי ועל יצירתי.

מי שמכיר את יצירתך, רואה קו של אהבה לספרות העברית. הקורא העברי היטיב לגלות את נשמת הארץ הן בספר עיר באופק  והן בספרים – פורצי גדר, תה אנגלי בירושלים ובשני הרומנים האחרונים. האם אותו רצון לגלות את נשמת הארץ גם ביוצרים עליהם כתבת – נורית גוברין, אורציון ישי, יהודה בורלא, יצחק שמי, יצירתנו וכן רבים אחרים?

תשובה: ספריי תמיד נכתבו תמיד מתוך אהבה. גם דמויות שליליות כביכול שתוארו על-ידי זכו לתיאור, שיש בו אורות וצללים כאחד. הדברים לא נכתבו מתוך כעסים ושנאות אלא להיפך. המאמרים שלי על יוצרים אחרים נכתבו קודם כל מתוך הערכה והערצה ומתוך רצון לחשוף יוצרים איכותיים, שנשכחו מלב. קוממו אותי יוצרים, שהם היו ההיפך הגמור ממני וכתבו מתוך התנשאות ועוררו את חמתי, כשריח של גזענות בצבץ בין השיטין של יצירתם. באותם מקרים מעטים חייב הייתי להתריע. באופן גורף כתבתי על יוצרים, שנמשכתי ליצירתם הן בשל קירבתם לעולמי והן בשל האיכויות של יצירתם ואישיותם של הכותבים שכבשו את ליבי. ממש לאחרונה התפרסם בעיתון 77 מאמרי על יוסף חיים ברנר, שנחשפתי ליצירתו בימי בחרותי באוניברסיטה העברית.

אם לאחר כל כך הרבה דברים, שנכתבו על יצירתו של ברנר, יכולתי לחדש משהו או לחלוק על ביאליק וברדיצ'בסקי, שדנו את ברנר ברותחין, דייני.  

ההיכרות שלי עמכם, למשל, כשהייתם בראשית דרככם - הפכה לידידות של חיים שלמים. זכיתי להיות הכותב הראשון, שהעריך מאוד את יצירתכם. על כך אני חש גאווה.

הן בספריך והן בכתיבתך המחקרית רואים את המתח שיש בעולמך בין שימור המסורת מחד גיסא לבין פריצת הגדר מאידך גיסא. יש באוסף שלך ראי על  המתח, שיש ביצירה בין עולמות ואנשים, בין  מזרח ומערב. האם זו הייתה אחת המטרות שלך בפרישת האוסף רב השנים הזה?

תשובה: צמחתי בתוך עולם של מסורת. וממנו זרמתי אל עולם ההשכלה והאקדמיה, שבשיאה הייתי מנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית.

בילדותי כעסתי על אבי, ששלח אותי ללמוד בתלמוד תורה, שנראה בעיניי מקום חשוך. לימים, כשהגעתי לאוניברסיטה ומצאתי שבכל השיעורים אני בעצם מנהל דיאלוג עם המרצה במכון למדעי היהדות – הבנתי שבילדותי קיבלתי אוצר יקר ערך. עם זאת, מתוך היכרות מעמיקה עם אותו עולם, אני סולד מאנשים, שעושים את תורתם קרדום לחפור בו. אנשים תאבי בצע המנצלים חולשות אנוש של חסידיהם. אני עדיין מתגעגע לדמות החכם הספרדי, שליווה את קהילתו מן הלידה ועד הקבר. צמחתי בחברה הספרדו-מזרחית אבל השכלתי היא בהחלט מערבית. כל ימיי אני מתמרן בין שני העולמות. אני מנסה להביא מיופיו של שֵׁם אל אוהלו של יפת. אני חי בשלום בין שני העולמות, מכבד אותם ואוהב אותם. אבותיי היו ספרדים ומזרחים ונכדיי הם לשליש ולרביע אשכנזים. מה יכול להיות יפה מזה?

ניכר כי האוסף הזה לקח זמן רב, כיצד ערכת סלקציה בין החומרים, כיצד עמדת בנטל הנפשי הזה? כיצד קבעת מה ייכנס ומה לא. האם היו מקרים שנקרעת בין טקסטים שונים? האם המצברים שתקווה מילאה אותך, הם שבנו והרכיבו את הפסיפס של  הספר המיוחד הזה?

תשובה: ספרי הוא סל ובו יבול, קציר שמכיל 368 עמודים, יבול של ארבעים שנה לפחות. התלבטתי מאוד מה לכלול בספרי ומה לא. מצד אחד רציתי, שהדברים יזרמו שיָראו מהלך של התפתחות של יצירה ואישיות. גם לאישיותם ואיכותם. דברים רבים, שכתבתי במהלך השנים או דברים שכתבו עליי,  לא כללתי בספרי, כי חשתי, שעבר זמנם.

ספרי מוקדש לאשתי האהובה תקווה, שאיתה חייתי ארבעים ושמונה שנים והיא הלכה לעולמה בטרם עת. תקווה לא רק הייתה אישה אהובה, אלא גם חברה לחיים והקוראת הראשונה של יצירותיי. אני מקווה שהמבחר שבחרתי הוא לרוחה.  רפראזה מדברי ר' עקיבא על אשתו האהובה רחל אולי תוכל לשקף משהו: 'שלי ושל ספרי – שלה הוא'.

בתמונה: בן ציון יהושע והרצל ובלפור חקק ינואר13

לאורך חייך היית מוציא לאור, היית חוקר קהילות ישראל, היית שליח בקרב קהילות יהודיות, ועודך מורה דרך במרכז אסיה והקווקז, גילית עולמות נפלאים בסיפוריך הקצרים, טווית עולם שלם על רקעו האתני ועל ההיסטוריה שלו ברומנים שלך, -- וכמובן הנצחת את זכר אביך בקיבוץ סיפורי העם שלו. מעל לכל נראה, שאתה הממחיז הגדול של דמות אמך, המנציח של מורשתה ושל רוחה. האם אתה מסכים עם קביעה זו?

תשובה: מסכים עם כל מילה. אבי נולד יתום באפגניסטן, כי סבי נרצח על-ידי שודדי דרכים. כנער הגיע אבי לארץ בשנת 1898 ועד מהרה היה ממורי הדרך הראשונים שהוביל עולי רגל על סוסים ופרידות לקברי קדושים. הוא נודע כמספר סיפורים מדי שבת בין מנחה למעריב. אבי נפצע אנושות במלחמת העצמאות כשהלך להביא ללקוחותיו לחם מן המאפיה ונפטר זמן קצר לאחר מכן. מחקריי על איראן, אפגניסטן ובוכרה – מוקדשים לאבי שחי במחוזות האלה.

סיפוריי לעומת זאת מוקדשים לאימי בת ירושלים למשפחה אלקלעי הספרדית, שחייתה בעזה, בחברון ובירושלים במשך 500 שנים. אימי הייתה מיסטיקנית, שהתפללה לשלום העולם מדי בוקר וערב וצמה בכל שני וחמישי והאכילה את התורים והצוצלות, שבאו לבלקון שלה. היא הייתה רופאה עממית לגוף ולנפש של השכנות שלנו. דמות צבעונית כל כך, אישה חכמה כל כך ודמותה אכן כבשה אותי, וברומן 'שתיקת התרנגול' היא מככבת בו – והלוואי, שאיזה מפיק ובימאי היה מעלה את סיפורה על הבד. אין ספק, שהוריי היו לי למקור השראה בכתיבתי וביצירתי.

ועתה עם התחושה שהצגת בפני עולם ומלואו את האסיף שלך ואת היבול שלך, האם יש מצברים וכוחות להמשך, האם אינך חושש מעייפות החומר?

תשובה: מלאכת הכתיבה והיצירה אינה נמצאת בשליטה. יש תקופות פוריות יותר ופוריות פחות. מסתבר, שבתקופות של שתיקה מתמלאים המצברים, והם פורצים בצורת ספר חדש או סיפור חדש. תפילתי היומיומית היא כשל משורר תהילים: "אל תשליכני לעת זיקנה" ו"רוח קודשך אל תיקח ממני". לזיקנה - יש לנו הסיעוד, אבל רוח הקודש, רוח היצירה, צלילות המחשבה וההיגיון - זאת מתנה, שיש לשמור עליה מכל משמר. ליצור ושוב ליצור.

סופרים קוראים - בן ציון יהושע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק