אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היצ'קוק - הסרט


התמונה של אביגיל אגלרוב
היצ'קוק - הסרט

היצ'קוק - הסרט

הסרט היצ'קוק מהווה מבט אל הפסיכוזה של יוצר הסרט 'פסיכו', אלפרד היצ'קוק, אמן המתח, שבילה קרוב לחמישים שנה מאחורי המצלמה. אנתוני הופקינס עוטה חליפת שומן על מנת לשחק את התפקיד, והופך אותו לאגדה.

מדובר בהפקה זוהרת שבחזיתה שני זוכי אוסקר: אנתוני הופקינס המגלם את היצ'קוק והלן מירן המגלמת את אשתו אלמה הטוענת בתוקף ש"אי אפשר לחיות איתו, אבל זה שווה את המאמץ". היא מגלמת אישה קרת רוח הרבה יותר מבעלה וביחד הם מציגים צהובון פשטני אך חביב.

בתחילת הסרט, כאשר חוזים בהופקינס מאופיין בשומנים וטונות של איפור, ברור לצופה שיוצרי הסרט הולכים עד הסוף עם התדמית הזאת. הופקינס עצמו התעקש שלא להיות מכוסה ביותר מידי שכבות איפור, על מנת שלא להיעלם מאחורי התפקיד ולהיראות כמו בובת שעווה עשויה בצורה גרועה. הוא לא רצה שהצופים יתמקדו באיפור המתוחכם, אלא שיתמקדו באופיו של הבמאי הגאון.

התוצאה שהתקבלה היא איזון מושלם, למרות שאי אפשר שלא לשמוע את חניבעל לקטור דרך שכבות הלטקס. בסופו של דבר, מקשה עבודת האיפור על פניו של אנתוני הופקינס את תנועות הפנים שלו וגורמת לו להיראות כמו נושא הסרט עליו הוא עובד, אך הסרט ניצל בזכות הביצועים שלו, שמוכרים את הדמות.

הופקינס מבצע חיקוי מדויק של הקול המצמרר של היצ'קוק, דפוס הדיבור שלו, היציבה, הבעות פניו וההליכה, והוא עושה את כל אלה ללא הגזמה ובדיוק מופתי. הוא מגלם דמות אנושית גם אם פגומה, עלובה ונידחת לפעמים, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהיוצר האמנותי המעוות הגאוני הזה.

'היצ'קוק' מרים את סיפור חייו של הבמאי בשיא הצלחתו ומספר סיפור על אהבה על סט צילומים של סרט מתח, על רקע זוועות האימה והמתח של 'פסיכו', קלאסיקת האימה של הקולנוע האמריקאי, שהתחיל את השימוש בפסיכוזה המטורפת של ז'אנר האימה והמתח.

ברגע שהסרט מתחיל לשחזר את הביצוע של 'פסיכו', מדובר בסדרה של הופעות שחקנים המכרכרים בהתלהבות סביב הופקינס ומירן, ונראים כמו הכוכבים של פעם: סקרלט ג'והנסון מגישה משחק מצוין ואמין של ג'נט לי, הבלונדינית של היצ'קוק.

טוני קולט גם היא מבצעת הופעה טובה כעוזרת האישית והנאמנה של היצ'קוק. לתפקיד הקטן שלה יש השפעה עצומה על הצליל של כל סצנה בה היא נמצאת. אבל כל הדמויות משמשות רק כצללים שנועדו להעצים גאון קולנועי.

הסרט הגדול מצטמצם לסדרה של רגעים מפורסמים ב'פסיכו', כגון סצנת המקלחת. החוט המקשר לאורך כל העלילה הוא נוף חלומי בו אלפרד היצ'קוק מבצע אינטראקציה עם רוצח ההמונים שהיווה את ההשראה לסרט.

ההקבלות בין נישואין כושלים והפקת סרט מדגישות פצעים רגשיים החייבים להירפא לפני ש'פסיכו' יוכל להפוך לסרט הגדול שאנחנו יודעים שהיה. ככל שהסרט מתקדם, כל החלקים מתחילים ליפול למקומם. שיא הסרט מגיע כאשר צעקות הקהל בהקרנת הבכורה של הסרט גורמים להיצ'קוק התקף של עונג כמעט פסיכוטי.

עם הבימוי של סשה גרבסי והתסריט של ג'ון ל. מקלפלין, מציג הסרט ניצוץ חיים של במאי גדול, לפיו היצ'קוק הוא גאון מוכשר בעל נפש מיוסרת, עם אובססיה מטרידה כלפי השחקניות הראשיות שלו. כולם מנבאים כישלון מוחלט לפרויקט החדש כלפיו הוא מפתח אובססיה, ומנהלי האולפנים של 'פאראמונט' בסוף שנות החמישים, לצד הצנזורה הנוקשה, המתנגדת בתוקף לגילויי האלימות וההיבטים המיניים החביבים כל כך על היצ'קוק, מחזיקים בדעתם העקשנית אותה הם שמחים להטיח בפניו, לפיה "כל רעיון חדשני שלך נגמר בכישלון מסחרי".

בעוד היצ'קוק נלחם על מנת לקבל הכרה ברעיון המהפכני שלו, מתנהל קרב נוסף בחזית ביתו: אשתו אלמה מואסת בתפקיד הצל אותו היא מגלמת לאורך החיים לצידה של במאי הקולנוע הגדול, והיא מתחילה לנהל פרשה קטנה משלה.

הלן מירן, בתפקיד שהיא מבצעת בצורה מעולה כאלמה, חופשייה לגלם את תפקידה ללא תכתיבים. היא הייתה שותף יצירתי שווה להצלחתו של היצ'קוק ומגלמת את הכוח, התחכום והעוצמה שהתפקיד מבקש. למעשה, התפקיד שלה גונב סצנות שהיו צריכות להיות ביצועים גדולים של הופקינס ולשים אותו במרכז. היא נשחקת בשל מזגו של בעלה. האהבה וההערצה שיש לה לאלפרד היצ'קוק הם אמיתיים, אך לאורך כל הסרט מנקר במוחה השד העקשן המכתיב לה ללכת ולקבל את מה שמגיע לה בצדק: כוח משלה.

הופקינס מבצע גאון קולנועי הסובל מבולמוסי אכילה, מנהל יחסים מוזרים ומעט כפייתיים עם השחקניות המובילות שלו, ונאבק בין הצורך שלו להודות לכשרון של אשתו העומדת מאחוריו ללא פשרות, לבין הנרקיסיסטיות המאפיינת אותו.

על פי סצנות מסוימות, היצ'קוק מתואר כמציצן. בסצנות אחרות הוא מתענג על תמונות של השחקניות שהובילו את סרטיו. תמונות קשות שאם היצ'קוק האמיתי היה יודע עליהן, הוא היה לבטח מתהפך בקברו.

הסרט מלא בסימנים ססגוניים והפניות המסתמכים על עבודתו של היצ'קוק עצמו. הוא אפילו מתחיל ונגמר במונולוגים הנושאים את הסימן המסחרי של היצ'קוק: AH. התוספת הנחמדה היא הפניה של היצ'קוק אל הקהל בהתחלת הסרט ובסופו, בדיוק כמו שהיה בסרטים המקוריים שלו.

זו היא קפיצה מגוחכת של היגיון ואמינות, שלא לדבר על עלבון לזכרו של אמן אמיתי. היצ'קוק החשיב את השחקניות המדהימות שלו והתרגש מביצועיהן. הוא לא החביא את יחסו אליהן, גם לא מפני אשתו, אך פרשנות הבמאי והתסריטאי, לפיה הוא לא יותר ממציצן זול, מרחיקת לכת ועוברת את הגבול.

למרות שרוב הצופים יעזבו את הסרט עם חיוך על פניהם, לדעתי התמקד הסרט יותר במאפיינים הרעים באופיו של היצ'קוק, מאשר בהדגשת היצירה הקולנועית הגאונית שהעולם היה עד לה לאורך ההיסטוריה של הקולנוע.

'היצ'קוק' מרגיש כמו קריקטורה סוריאליסטית באופרת סבון על חיי הבמאי הגדול, והוא מבוצע בשטחיות, למרות שדופק ההיצמדות לעובדות האמיתיות פועם בחוזקה לאורך כל העלילה.

היצ'קוק - טריילר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב