אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיר אהבה lex romana - מהתלה


התמונה של יונתן יובל
לתת שפה לאהבה: טרובדור. כתב-יד מן המאה ה-13

לתת שפה לאהבה: טרובדור. כתב-יד מן המאה ה-13

מאת ויקטור ח. בּוּגנים ויונתן יוֹבֵל*

1.      שיר אהבה lex romana

מאת ויקטור ח. בּוּגנים

כשראיתיך  לראשונה, res nullius שלי

מיד manu possessio עליך הטלתי

ואם ה- praetor לא יתערב,

ויצווה exceptio ללב,

נוכל לאהוב personam in

ביום

         ובלילה גם

2.   משפט ואוריינות ארכאית כמהתלה רומנטית: בשולי
      שיר אהבה lex romana

מאת יונתן יוֹבֵל

היו ימים שהלטינית עוד הצטלצלה במסדרונות הפקולטאות למשפטים! המהתלה האירונית של ד"ר ויקטור ח. בוגנים נכתבה במאה הקודמת, כשהמחבר היה סטודנט בקורס במשפט רומי אצל פרופ' ראובן ירון באוניברסיטה העברית. "הצטלצלה" הנו הביטוי הנכון: את השיר הקצר הזה יש לקרוא לא בדממה, אלא בקול רם או בקול "רם שבלב": המשקל, הקצב והחריזה שלו (צמודה בהתחלה, מסורגת בהמשך – אאבבגדג[1]) הנם ערוץ מבריק לאירוניה שבשימוש המושאל בביטויים הלטיניים השגורים, שבחלקם עוד נמצאים בשימושנו, ובחלקם כבר לא. החרוז המסיים המשלב לטינית ועברית הנו מבדח בה במידה.

איזו שפה תדבר האהבה? היחס בין אהבה לשפה הנו בעיה פילוסופית לא פחות מאשר פואטית: את השפה אנו נוטלים מן הציבוריות, מן החלל הכללי, מן התקשורת; ובאמצעותה אנו מנסים לבטא את המצב הקיומי האינטימי והמיוחד ביותר שלנו, זה שאנו חשים בו מיוחדים ונפרדים מכלל האנושות. תארו לעצמכם אדם צעיר מהלך ברחוב והשאלה קודחת בראשו: "האם אני מאוהב?" כמה מוזר! כדי להסביר לעצמו את עצמו, כדי להתייחס לרגש כה אינטימי, כה "פנימי", הוא זקוק לשפה הכללית, להחלה של מושג חיצוני שאינו שלו, שהתרבות מציעה לו ובמידה מסוימת אוכפת עליו. הוא מרגיש ביטחון רב יותר ביחס לשפה החלה על האהבה מאשר לחוויית האהבה. הברית החדשה פוסקת חד-משמעית כי "בראשית היתה המילה",[2] וגם האל הבורא של ספר "בראשית" לא ברא בתחילה, כפי שנדמה בטעות, את האור, אלא את המילה "אור".

אלא, שכפי שמקונן הבלשן והמבקר רולן בארת בספרו שיח אהבה, "לכתוב את האהבה משמע לעמוד בפני מבוכת הלשון: איזור זה של בהלה, שבו הלשון היא גם יותר מדי וגם מעט מדי".[3] זו היתה גם מצוקתו של ניטשה: שהשפה, אשר נוצרה לצרכים תקשורתיים בחלל הציבורי, עשויה לבטא רק תכנים המוניים ולא ניתן לומר בה דבר עמוק או אותנטי. הוא מנסח זאת תוך התייחסות לפרדוקס השקר ושימוש ב"אני האחר" שלו, הנביא זרתוסטרא: "מהו שאמר לך פעם זרתוסתרא, שהמשוררים מרבים לשקר? אך הלא גם זרתוסתרא הנו משורר."[4]

האסטרטגיה של בוגנים, בשיר אהבה lex romana הנה, במקום להאבק בשפה הכללית ולחוש תיסכול בגינה, להסתער עליה ולאמץ אותה. זאת הוא עושה באופן אירוני: את המסתורין שבאהבה הוא מחליף בקוד משפטי ארכאי, אוצר מילים שאינו זר לנו לחלוטין אך ודאי שאיננו בחירה מובנת מאליה לדיבור של אהבה. בוגנים יוצר אינטימיות, או תדמית של אינטימיות, באמצעות משחק בין החלל הפרטי לחלל ציבורי מובהק. זו דיאלקטיקה ששוברת את האיפיונים המקובלים של התחומים, ושבמסגרתה באים לידי ביטוי כמיהה, חששנות, כפיפות ופעולה.

לעומת שפת המשפט, שפת האהבה הנה יציר חמקמק ופרדוקסלי. זאת, לא בשל פרטיות לכאורה של תקשורת האהבה, אלא בשל הטרנספורמציה ההרסנית העוברת על האהבה מרגע שהיא הופכת למילולית. המשפט אינו יכול להתקיים בלא שפה, וזה מאפיינו הבולט ביותר. גם האהבה כך, אך זוהי בעייתה הגדולה ביותר.

בוגנים מבטא את הבעיה שבארת מתייסר בה: הוא מחפש, לא שיח שיחול על האהבה כאובייקט, אלא את השפה שהאהבה תדבר. הוא אינו מחפש שפה תאורית אלא ביצועית.

לאורך מרבית המאה ה-20 היתה לאהבה מעין פריבילגיה שלא יתייחסו אליה ככל תופעה חברתית אחרת אלא כאל חריגה מהתנהגויות נורמטיביות, רציונליות וקונבנציונליות. מקס וובר וממשיכיו התייחסו לאהבה כאל "הפוגה" ממנגנונים חברתיים "נורמליים". שפת האהבה נפרדת משפת הדיבור הרגילה, וסמליה והריטואלים המבטאים אותה יחודיים לה. שירו של בוגנים חותר בעוז כנגד הגישה הזו: דרך השימוש בביטויים המשפטיים הוא מפרק, למעשה, את שפת האהבה וקורא לנו לבחון מחדש כיצד אנו מדברים אותה. אין לאהבה שפה משלה: אין פרוש הדבר שאין לה איך לדבר.

האפקט הנוצר הנו משעשע ואירוני. ועם זאת נוצר בצד השעשוע רושם נוגה, אולי אף סנטימנטלי, ביחס לעולם של אוריינות לשונית, תרבותית ומשפטית שבמידה רבה אבד לנו; עולם תועלתני פחות משלנו, ג'נטלמני ואולי קצת מגוחך בעיננו, שהוקיר למדנות לשמה. האפקטים השלובים הללו נמשכים אל תוך החריזה המסיימת את השיר: in personam / גם (באמת שיש לומר זאת בקול רם!) המורידה את המסך על המהתלה האירונית הזו.

התדמית המקובלת של האהבה הרומנטית הנה פנימית, אינטימית; אך בשיר של בוגנים, כדי לדבר ולתקשר את האהבה יש לצאת  אל העולם: כאן, אל המשפט ואל ההיסטוריה שלו. מרגע שתקשרנו,  כדי לממש ולחיות את האהבה, אנו שבים ונפרדים מהחלל הציבורי ומתכנסים בתחום של אינטימיות משותפת המבחינה בין האוהבים ובין העולם. במקום זה השיר מסתיים. זה אינו סיום מקרי אלא הכרחי. קורה דבר שבמשפט – שכל כולו שפה – אינו קורה לעולם: מעתה והלאה, כפי שלימדנו ויטגנשטיין, חל תחומה של השתיקה, שתיקה שאינה סתם אי-דיבור אלא שתיקה תקשורתית וביצועית ((performative, שתיקת הדברים שאי אפשר לדבר אותם ועליהם. החיזור המקדים וההתגברות על המכשלות שבדרך חלפו. אך גם כעת אין עדיין ביטחון מוחלט באהבה: כעת "נוכל לאהוב". עד כאן היו שפה ומשפט, וכעת יוצאים האוהבים מן השיח ובאים אל הפעולה. והלא מראש לא היה הדיבור אלא, כפי שהעיר השתקן הגדול סמואל בקט, כתם על הדממה.

במאמרו הנפלא המשתה, היצירה הפילוסופית המכוננת של כל שיח אהבה, מביא אפלטון את נאומו הידוע של סוקרטס בו הוא מדווח למרעיו השתויים למחצה על שעוריה של דיוטימה בטבעה של האהבה.[5] בניגוד לבאי המשתה המתייחסים לאֶרוס כאל, תשוקה (ליבידו) או רגש, סוקרטס עוסק בתכליתה האתית והקיומית של האהבה. דרך האהבה ליחיד, שתחילתה במשיכה גופנית ליופיו של הפרט, האוהב מכיר ונמשך ליופי נפשו של האהוב, ודרכו -- לאהבת היופי והחכמה כעקרונות עצמאיים בעולם, מנותקים מאהוב ספציפי. תחושת הקניין זרה ליחסים אלו (העדר שניטשה מהלל כמאפיין של סוג האהבה הנקרא "ידידות".)[6] אך מה שאובד בתהליך הזה, הנו איבוד וגילוי עצמך מחדש דווקא באהבת הזולת הספציפי, היינו הרומנטיקה של התכנסות בעולם פרטי של אינטימיות. האהבה בשיר של בוגנים אינה קלאסית אלא רומנטית: היא ניצבת כתכלית כשלעצמה, אין המשך ואין לה צורך להצדיק את עצמה מעבר לעצמה, ובזה היא בודאי שונה מן המטאפורה של המשפט, בשפה כלשהי.

בוגנים משתלב בהיסטוריה ארוכה של דיבור, לטיני ואחר, על אהבה באמצעות מטאפורות משפטיות. באלגיה השביעית שלו מתייחס ענק הרוח בן המאה ה-17 ג'ון מילטון (Milton) לתקופה בה טרם ידע אהבה בשורה Nondum blanda tuas leges Amathusia noram, כלומר "ונוס הנאווה, בטרם הכרתי את חוקיך";[7] ובגן העדן האבוד שלו שרה חווה את תפארת האהבה הלגאלית: “Hail wedded love, mysterious law!”.[8] אך הפניה הישירה לאהבה בשירו של בוגנים מזכירה בעיקר את השירה הטרובדורית, כגון "משפטי האהבה" Judici d’amor, של הטרובדור הקָטַלַני בן המאה ה-13 Raimon Vidal de Besalu.[9] עם זאת, ראוי לציין ששירו של בוגנים מאופק מבחינה זו, שהוא אינו מבוסס בגלוי על הפנייה הרטורית “argumentum ad amorem”, כלומר ה"פנייה לאהבה" בו האוהב פונה למושא אהבתו ומנסה לעורר בו/בה אהבה באמצעות הכרזת אהבתו-שלו.[10] השיר אינו מיועד לעורר אהבה "עד שתחפץ" כלשון שיר השירים, אלא רק לברר את התנאים לאהבה, לתת לה שפה בה תוכל להתייחס לעצמה; או-אז "נוכל לאהוב", כלומר, יווצר הפוטנציאל למימוש אהבה. העדר הניסיון לשכנע אינו נובע מתבוסתנות ביחסו של האוהב אל האהבה, אך יש בו הכרה במעמדה החברתי, בתלותה בשדות כח. אמנם, כדבריו הפיוטיים של הפילוסוף-משורר בן המאה השישית בואתיוס (Boethius), מחבר נחמות הפילוסופיה, "האהבה בעיני עצמה היא חוק עליון",[11] אלא שבוגנים יודע, שזו התייחסות האהבה לעצמה ואינה נקודת המבט החיצונית על האהבה.[12] העיסוק במגבלות החיצוניות המוטלות על האהבה – למשל, מכוון המשפט – מהוות נדבך מרכזי בתנועה המדודה של השיר. זהו המקום לעבור לדיון בחלקי השיר השונים עצמם.

1. Res nullius – מילולית, "דבר שאינו שייך לאף אחד"– הנה אחת הדוקטרינות בעלות ההשפעה הרבה ביותר של המשפט על ההיסטוריה האנושית. אף שמקורה במשפט הפרטי (למשל, דיני מציאה) הרי שהשפעתה המשמעותית היתה בתחום הציבורי והגלובלי.[13] לפיה, קיימים דברים שאינם שייכים לאיש – למשל ארץ שאינה שייכת לאיש, terra nullius – והם קיימים לשימוש האנושות עד שיבוא מאן דהו וינכס אותם. הניכוס יכול להעשות על ידי כיבוש והשתלטות, או – כפי שחידשו תומס מור וג'ון לוק – על ידי עבודה ועיבוד.

תיזת ה- res nullius הנה הבסיס המשפטי לקולוניאליזם. הארצות עליהם השתלטו הקולוניאליסטים לא היו ריקות, אולם הן נחשבו כ-"אדמות שאינן שייכות לאיש." אוכלוסיות ילידות לא נחשבו כמי שתפסו חזקה באדמות בהן חיו. היו לכך טעמים שונים, בין השאר כי בתפיסה האירופית, נוודות – להבדיל מישיבת קבע ועיבוד חקלאי – אינה בסיס לתפיסה קניינית. טעם נוסף היה שלעמים ילידים היו לעיתים יחסים לא קניניים לקרקע: לא היא היתה שלהם, אלא הם – שלה. הדוקטרינה שירתה אפוא בעיקר עמים אירופיים החל מן המאה ה-16 ואילך, ונכחה למשל כבסיס המשפטי להשתלטות על אוסטרליה.[14] זאת להבדיל מן הרומאים, שלא היו מגלי ארצות גדולים והתפשטות האימפריה שלהם נעשתה בעיקר על ידי לחימה וכיבוש של ציביליזציות מוכרות, ובמקצתה באמצעות הסכמים ובריתות.

במשפט הבינלאומי, ניתן לטעון שלדוקטרינה יש עדיין תחולה מסוימת. היא הועלתה על ידי נורבגיה אשר השתלטה, בשנות ה-1920, על חלקים בלתי מיושבים מגרנלנד המזרחית, והוכרה כ"אמצעי של שלום לקביעת ריבונות" בפסיקת ה-International Court of Justice (ICJ) בעניין מ-1931.[15] ה-ICJ נזקק לדוקטרינה שוב בחוות דעת מייעצת שהכין ב-1974 לבקשת המועצה הכללית של האו"ם בעניין הריבונות על מערב הסהרה, אזור שהן למרוקו והן למאוריטניה יש בו תביעות טריטוריאליות.[16] באותו עניין נקבע, בניגוד למסורת הקולוניאליסטית, כי אזור המאוכלס שבטים נוודים שוב אינו יכול להחשב – לפחות לא מן המאה ה-19 ואילך -- כ-terra nullius הפתוח לתפיסה והשתלטות.

יש המשווים את גישתו של הרצל, שביקר בארץ ישראל ב-1898, לזו של terra nullius: הוא ראה את התושבים המקומיים (הוא כתב עליהם ביומנו ובמכתביו ובנאומיו), אך לא ראה אותם כקולקטיב בעל משמעות פוליטית. מבחינה דוקטורינרית, ייחוס זה להרצל מוטעה, אף שהוא אכן מאפיין את עולם המושגים ממנו בא ואת ראיית העולם המקובלת במערב טרם מלחמת העולם הראשונה. לדידו של הרצל ארץ ישראל לא היתה terra nullius, ארץ שאינה שייכת לאיש, אלא בבעלות פוליטית חד משמעית של האימפריה העותומנית. לכן ייחד את מאמציו לרכוש מן האימפריה צ'ארטר להתיישבות ציונית המונית בא"י, והתנגד לתנועת החלוצים שראה בה "הסתננות" של יחידים או קבוצות קטנות אך לא פיתרון כדין ל"בעייה היהודית".

אף ששוב איננו חיים בעידן קולוניאליסטי, הרי שמבחינות מסוימות מושג ה-res nullius הנו בעל תקפות מיוחדת בימינו דווקא. הוא חל, למשל, על מקורות ידע שבנחלת הכלל כדנ"א האנושי, או משאבים העוברים ניכוס באמצעות טכנולוגיה חדשה (למשל, הספקטרום של גלי רדיו המשמש טכנולוגיות תקשורת). אחת השאלות המרתקות בתאוריות של קניין וקניין רוחני בפרט הנה, אלו טובין שייכים לקטגוריה זו -- של דברים הניתנים לניכוס -- ואלו שייכים לקטגוריה של res communes -- היינו טובין השייכים לכל מבחינת מהותם או מבחינת סדר פליטי צודק (אור, אויר, יצירות אנושיות מסויימות וכד').[17]

יש המתייחסים כ-res nullius למקרקעין בחלל, מחוץ לכדור הארץ. אמנת החלל החיצון של האו"ם משנת 1967 קובעת כי "החלל החיצון, לרבות הירח וגופים חלליים אחרים, אינו נתון לניכוס לאומי על ידי תביעת ריבונות, שימוש או כיבוש ("occupation") או בכל אמצעי אחר."[18] אלא שהאמנה חלה על מדינות ריבוניות ושותקת ביחס לניכוס קנייני על ידי גופים לא ריבוניים – מסחריים או אנשים פרטיים. ואכן, ישנם שלל אתרי אינטרנט בהם ניתן "לרכוש" טריטוריות חוצניות, מתוך ההנחה – הספקולטיבית, לעת עתה – שהן בגדר terra nullius היות שאינן מיושבות.[19] ואם הן כן?

 מודעה לרכישת מקרקעי ירח, "distinctive center-of-the-moon property", הכוללת נתוני תכנון ובניה: המקרקעין המוצעים מאושרים לתיירות, בסיס תפעול, תעשייה מדעית, תעשיה קלה, ותעשיה מסחרית.

 

 

res nullius -  מודעה לרכישת מקרקעי ירח, "distinctive center-of-the-moon property", הכוללת נתוני תכנון ובניה: המקרקעין המוצעים מאושרים לתיירות, בסיס תפעול, תעשייה מדעית, תעשיה קלה, ותעשיה מסחרית. צילום מסך מתוך www.lunarregistry.com

האירוניה בשורה "כשראיתיךres nullius  שלי" היא, שלא יתכן ש"הדבר שאינו שייך לאף אחד" הנו, בשלב זה לפחות, "שלי". זהו לכאורהביטוי של כמיהה, אך השפה הקניינית ("שלי") כבר מגלמת בתוכו תביעה. שוב מפנה בוגנים את תשומת ליבנו למטאפורות ההשתלטות של פרקטיקות החיזור המקובלות. האדם שהנו unspoken for אינו אדם שלם או נורמלי, וכמו "ארץ בתולה" הוא – או היא, השיר אינו מנוקד, בכוונת מתכוון – קיימים על דרך של פוטנציאל לניכוס.

השימוש המטאפורי יוצא הדופן במטאפורת ה-res nullius הנו בעל ביצועיות משולשת. ראשית הוא פרגמטי, כלומר בצועיות לשונית ברובד המטאפורי (trope), ושנית, מטאפרגמטי, כלומר כזה הממסגר את השימוש הלשוני הנאות וכולל בתוכו קביעה נורמטיבית ("כך ראוי לדבר על חיזור"). אך מן הבחירה במטאפורה רחוקה, יוצאת דופן, מתבקשת באופן סימולטני גם קריאה דקונסטרוקטיבית, כזו המפרקת את שני השימושים הקודמים ומבקשת להבין את תמונת העולם והאידאולוגיה הבורגנית, מבוססת הקניין, שהם מבטאים. ודוקו: הקריאה מן הסוג השלישי מתקיימת בצוותא עם שתי הקודמות. בוגנים ממהר, ואינו מניח לנו להפריד בין תפקידי הקורא והמבקר. עלינו להיות שניהם.

2. manu possessio . לעומת ה- res nullius רב ההשלכה ההסטורית אך השולי יחסית במשפט הרומי עצמו, מושג ה- possessio  הנו מושג מרכזי במשפט הפרטי הרומי. המושג הקרוב אליו ביותר הנו החזקה (ובהקשרים מסויימים, קניין), אך יש בכך חוסר דיוק מסויים. יחס ה- possessio הנו יחס פרה-משפטי של אדם בחפץ או בדבר אשר ממנו עשויות לנבוע זכויות, זיקות, ועילות תביעה קנייניות. manu  in עניינו קשר הנישואין, וליתר דיוק, יחס ה-possessio  או ה- imperium שאב המשפחה, ה-pater familias מתייחס בו כלפי אישתו בנישואין. דיני המשפחה והקניין של המשפט הרומי המסורתי לא היו אגליטריים, אף שיחסי ה-possessio ביחס לנשים ולצאצאים השתנו משמעותית כבר בתקופת הרפובליקה; הביטוי הסמלי נותר, היחס המשפטי הפך פחות ופחות דמוי-קנייני. נישואין יכלו להיות in manus, היינו "לתת את היד", במסגרתם הצטרפה הכלה למשפחת בעלה וקבלה את הסטטוס האזרחי שלו אך גם את מרותו (ואת מרות משפחתו); או נישואין רגילים (למשל על דרך של קניין, coemptio, להבדיל מנישואין עם manus על דרך של מגורים משותפים, usus). אצל בוגנים יש לכך משמעות רכה יותר, הנובעת מהשימוש במילה העברית "הטלתי" המזכירה הטלת עיקול: לא ממש תביעה ראשית, מעין... סעד ביניים. לא בדיוק המפתח ליחסים שוויוניים! אך הרי על האהבה או התשוקה להשיג את מושאיהן. איך עושים זאת? בפיתוי, התמסרות, שכנוע – השימוש במטאפורה המשפטית החדצדדית הנה הזדמנות טובה לבקר גם את החד-צדדיות וחוסר הדיאלוגיות שבפעולות משפטיות.

יחס האהבה המעין-קנייני שבשיר כולו חדצדדי: הפעולה והאנרגיה באות כולן מכוון האוהב (או האוהבת), בעוד הנאהב (או הנאהבת) פסיביים לאורך השיר כולו, עד לתיבה "נוכל לאהוב" ששם הפעולה הנה משותפת. כמו בטקס הנישואין היהודי-אורתודוכסי, אחד הצדדים שותק (באורתודוכסיה זו תמיד הכלה). עלינו לזכור שבוגנים לא כתב שיר אהבה: הוא כתב פרודיה על שירי אהבה, שעניינה לא רק שפת האהבה אלא גם פרקטיקות של אהבה ושל חיזור. הלבוש המטאפורי המשפטי מדגיש באופן פארודי מובהק את החדצדדיות המגדרית של החיזור.

ועוד דבר יש לציין: השיר אינו מנוקד, ובכוונת-מתכוון. בוגנים מתגבר כך על המגדריות של הדקדוק העברי. הדובר/ת יכול/ה שיהיה/תהיה גבר או אישה, והסרבול של משפט זה עצמו מזכיר לנו את הקושי לעשות זאת אף בשפה רגילה, לא פואטית.

In manus טקס נישואין רומאי, תבליט מתקופת הרפובליקה

3. Praetor. תפקידו ומעמדו של ה- praetor בדין הרומי השתנה במהלך ההיסטוריה הרומית. מראש, ה- praetor  היה פקיד גבוה: סוג של קונסול, ולפיכך בעל סמכות צבאית ואזרחית כאחד. הוא גם אחד ה- Magistratus Majores שתפקידו היה למנות שופטים, והיו לו סמכויות שיפוטיות וכמו-שיפוטיות מסויימות. על אף שכיום אנו מכירים את המשפט הרומי בעיקר מקודקסים (כגון זה של יוסטיניאנוס), התפתחות הדין הרומי משך מימי הרפובליקה ועד להשתלטותן של האומות הגרמאניות על האימפריה המערבית וקריסתה נעשתה במידה משמעותית בידי טריבונלים משפטיים שמונו בידי פרטורים. בשיר של בוגנים, הסמיכות של צווי הפרטור ל- Possessioרומז לשינויים הניכרים בדיני הקניין הרומים; כך במיוחד הוגמשו כללי הירושה הנוקשים של שניים עשר הלוחות (הדין הרומי הרפובליקאי המסורתי שעוצב במאה ה-5 לפני הספירה), למשל במצב בו נפטר המוריש ללא צאצאים טבעיים אך כשהוא עדיין נשוי, ה- possessio in manus.

 

Praetor - פסל של יוליוס קיסר אשר היה לפרטור בשנת 62 לפנה"ס.
בשיר של בוגנים, הפרטור הנו הדמות היחידה המזוהה מבחינה מגדרית

בשירו של בוגנים ה- praetor מייצג את יסוד הכח החיצוני המאיים להתערב ולסכל את מימוש התשוקה. הדובר המאוהב מודע למתח שבין אהבה למשפט, למושג ה"אהבה האסורה", לכך שבניגוד לרומנטיקה הרואה באהבה מימד הרמטי שאינו תלוי בדבר, האינטימיות האמיתית חייה בעולם מאיים וחייבת, כדי להתממש, לשרוד בו. זו שאלה של כח. רומאו ויוליה היו חלשים מכדי להתגבר על הטאבו החברתי שחל על אהבתם. ההיפך הוא הנכון באהבתם האסורה של לנסלוט וגיניבר, החותמת את המיתוס הארתורי: בהתמודדותה מול מדינה חלשה הביאה האהבה כליה על הממלכה האידאלית.

בימינו, הגבלות משפטיות על מיסוד משפטי של אהבה שעניינן העדפה מינית והגבלות אחרות, נמצאות בחזית המאבק לשוויון אזרחי ולזכויות אדם. כך למשל, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג- [20]2003אינו מאפשר לבני-זוג נשואים שהאחד מהם אזרח ישראלי והשני פלשתינאי תושב השטחים לממש ולמסד את זוגיותם בישראל; הוא מצווה exceptio לא רק ביחס לזכותם של אזרחי המדינה להינשא ולהקים משפחה במדינתם – אשר בישראל אינה זכות כללית – אלא גם על עצם היכולת לחיות ביחד במסגרת כלשהי, אף אם לא כזו של נישואין פורמליים.[21] החוק הביא לגירושים של אחד או אחת מבני הזוג, כולל הורים לילדים שבשל כך נותרו ללא אחד משני הוריהם בישראל. זהו שיר זהיר: הוא מודע לסכנה שבהתערבות העולם החיצון ושפתו הנורמטיבית בחיים האינטימיים ובחיי המשפחה. מה שמביא אותנו לעניין הבא.

4. בליטיגציה הרומית האזרחית ניתן היה להתגונן מפני תביעה על ידי הכחשה, או על ידי טענת הגנה – exceptio. מילולית, פרושו "אין לקבל את התביעה [למשל, לאכיפת חוזה], כי מקרה זה יוצא-דופן [למשל, החוזה נכרת בתרמית]". האוהב חושש כאן לא רק מפני אהבה אסורה, אלא מכך שאהובתו תמצא "טענת הגנה" מפני אהבתו ותשוקתה להכרה ולמָענֶה. אף שאת ה-  exceptio קבע, בסופו של יום, ה- praetor היושב בדין, הרי שזוהי קטגוריה של טענות הגנה בפני ה- actio -- אשר בשירו של בוגנים הנו דיבורה של האהבה, התביעה להכרה בה ולמימושה.

האירוניה ששתל כאן בוגנים היא כמובן, שיוצאוּת-הדופן, החריגות וההחרגה הן דווקא סממני האהבה המובהקים ביותר. כאשר אנו אוהבים, מושא אהבתנו נבדל עבורנו מכל שאר העולם. הציווי "exceptio ללב" אינו איסור אלא תנאי בלעדיו אין, sine qua non, כאשר הדברים מדוברים באהבה. פרושו: התייחס לאדם זה באופן שונה מאשר לכל שאר העולם. מעתה והלאה, הוא אינו שייך לעולם, אלא לאהבה, ההופכת אז למקום. השועל של סנט אקזופרי, בנסיך הקטן, מלמד את הנסיך להביט בורדים הפורחים ולהרגיש exceptio בלב: הפרח הקט שלו, על ארבעת עלי הכותרת שלו, נפרד מכל פרח ומכל יצור אחר בעולם.

Exceptio - עבודה גראפית מאת Jean-Sébastien Monzani

מודפס ברשות (c) 2007 Jean-Sébastien Monzani / jsmonzani.com

שולח תמונה: יונתן יובל

5. In personam הנו ביטוי משפטי שגור עדיין: התרבות המשפטית הישראלית משתמשת בהוראתו הארמית, "גברא", בעלת ההטיה המגדרית המובהקת (כך למשל "זכויות גברא" לעומת "זכויות כלפי כולי עלמא"). ודאי שאהבה רומנטית הנה in personam; רק צדיקים וקדושים יודעים לאהוב את האנושות in rem. האיפיון משעשע בדיוק כי הוא לכאורה מיותר. אך רק לכאורה: לאחר הצוהר המשפטי לעולמות ציבוריים – ה- res nulliusוה-praetor, ה-in personam משיב אותנו אל האנרגיה האינטימית של שורות הפתיחה. וזה הופך למבנה הסגור, ההכרחי של השיר, במעבר מן הפרטי לציבורי וחזרה, ומן הציפייה אל השפה ואל השתיקה.

in personam קונסטנטין ברנקוזי, הנשיקה

בדמיוננו, נסענו עם בוגנים בזמן ובמרחב התרבותי אל המשפט הרומי ואל היסטוריה פואטית של דיבורי אהבה. לא סתם ערבלנו את ההומוריסטי עם הרציני: הדיכוטומיה עצמה נראית לנו כעת מגבילה. ומה הפלא? אמירת הדברים נצרכת לכל מה שהשפה מסוגלת לה. גם כך, גבולותיה ומגבלותיה מתגלות כמעט בכל שימוש לשוני – אך כך גם נפלאותיה! והנה, מסע קצר זה הסתיים. שבנו למקומנו, ושבנו לשתוק. אבל בלטינית.

--------------------------------------------------------------------------------

* בהתאמה, מרצה במכללת שערי משפט ופרופסור בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה. המחברים מודים לפרופ' מרדכי רבאלו על הערותיו לטיוטה קודמת; אי-דיוקים שנותרו הנם כמובן באחריותם בלבד. המחברים מדמיינים את עצמם לעיתים חיים בתקופות היסטוריות שונות, והם מנסים מזה זמן להעביר את שיחות המסדרון בפקולטה ללטינית – לעת עתה ללא הצלחה יתרה.
[1] זו חריגה פורמלית -- שנועדה בעיקר לצרכי מקצב -- מן התבנית הבסיסית אאבבגג. השוו לפתיחה הבאה (של השיר Little Gidding) מתוך ארבעה קוורטטים של ט.ס. אליוט:

Ash on an old man's sleeve
Is all the ash the burnt roses leave.
Dust in the air suspended
Marks the place where a story ended.
Dust inbreathed was a house-
The walls, the wainscot and the mouse.

ראו גם שירו הידוע של Blake, השה The Lamb)), שם משמשת התבנית אאבבגג ליצירת אפקט רך, אפילו ילדותי, בניגוד לשיר המנוגד לו מבחינה תמטית אך החולק עמו את תבנית החריזה, The Tyger. Songs of Innocence and Songs of Experience (London: W. Blake, 1789) בעמודים 24 ו-37, בהתאמה.

[2] הבשורה על פי יוחנן 1, 1.

[3] תרגמה אביבה ברק, הוצאת שוקן, ירושלים 1981, בעמוד 96.  להרחבה ראו יונתן יובל, "סתירות המשפט במשחק הקולנועי: על אהבה, צדק ונידחות", בתוך אורנה בן נפתלי וחנה נווה (עורכות) משפטים על אהבה (תל אביב: רמות, 2005) 527.

[4] פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, ספר שני, פסקה 39.

[5] אפלטון, המשתה, תרגום מרגלית פינקלברג, תל-אביב: הוצאת חרגול, 2001.

[6] פרידריך ניטשה, המדע העליז, ספר ראשון, פסקאות 13-14 (עמודים 189-192 בתרגום אלדד, הוצאת שוקן התשל"ז).

[7] John Milton, Elegia septima (1627), line 1.. ונוס מצוינת כאן בשם של מקום, Amathus שבקפריסין בו ניצב מקדש שהוקדש לאפרודיטה. Complete Poetry of Milton (John T. Showcross ed., 1963) p. 80.

[8] John Milton, Paradise Lost (1667), Book IV, line 750.
להרחבה ראו: Jonathan Yovel, “Le Droit du Plus Fort: Law as Metaphor and Morality in Milton’s Samson Agonistes”, 2 Journal  of Law, Culture and the Humanities 440  (2006)

[9] ראו Joan M. Ferrante and G. D. Economou, eds., In Pursuit of Perfection: Courtly Love in Medieval Literature (1975); N. B. Smith and J. T. Snow, eds., The Expansion and Transformation of Courtly Literature (1980). קיימים מחקרים רבים על הפניה לאהבה ב"שירת החצר" של ימי הביניים; אחד הידועים וככל הנראה רחב ההיקף מכולם הנם חמשת הכרכים של Reto Bezzola, Les Origines et la Formation de la littérature courtoise en Occident, Paris: Champion, 1958-1963.

[10] ראו שי פרוגל, "פנייה לאהבה", אורנה בן נפתלי וחנה נווה (עורכות) משפטים על אהבה (תל אביב: רמות, 2005) 89. מחקר מרכזי בתחום זה הנו Peter Goodrich, Law in the Courts of Love: Literature and Other Minor Jurisprudences, London: Routledge, 1996.

[11] Boethius, Consolatio Philosophia  III.12. 47-48: “Quis legem det amantibus?/ Maior lex amor est sibi.”

ובעברית: "מי יוכל לתת חוק לאוהבים? האהבה לעצמה היא חוק עליון." (בערך). לתרגום אנגלי יפה אך כי לעיתים בלתי מדויק מבחינה מילולית ראו

Boethius, The Consolation of Philosophy, trans. H.R. James, London: Elliot Stock, 1897. אגב, התרגום הראשון והידוע ביותר של ספר זה לאנגלית נעשה על ידי אלפרד "הגדול", מלכה האנגלו-סכסוני של אנגליה במאה ה-9.

[12] לרטוריקה של האהבה כמבטאת נקודת מבט או פרספקטיבה ראו:

 F.R.P. Akehurst, “The Bottom Line of Love: A Semiotic Analysis of the Lover’s Position” in Keith Busby and Erik Kooper (eds.) Courtly Literature: Culture and Context 1 (Amsterdam: John Benjamins, 1990)

[13] עד כדי כך, שהדוקטרינה מהווה את אחד הנדבכים בטענה הידועה (והבעייתית) בדבר התפתחותו של המשפט הבינלאומי ממושגי היסוד של המשפט הפרטי הרומי (ולא, כעמדה המקובלת, שהבסיס למשפט הבינלאומי הנו ה-jus gentium הרומי.) ראו

 H. Lauterpacht, Private Law Sources and Analogies of International Law, With Special Reference to International Arbitration (London: Longman, 1927).

טענה זו עלתה כבר ביוריספרודנציה של המאה ה-19 המאוחרת. כך למשל:

“The Law of Nations is but private law ‘writ large’. It is an application to political communities of those legal ideas which were originally applied to relations between individuals.”
Thomas Erskine Holland, Studies in International Law and Diplomacy (Oxford: Clarendon Press, 1898) at 152.

[14] ראו Michael Connor, The Invention of Terra Nullius (Sydney: Macleay Press, 2005)

[15] PCIJ Series A/B, No. 53, 21, (1931). בעמודים 44 ו-63.

[16] [1975] ICJ Rep 11, at 39..

[17]  להרחבה ראו ניבה אלקין-קורן, "על כלל ועל "נחלת הכלל": מקניין רוחני לעשיית עושר ולא במשפט", עיוני משפט כה (תשס"א) 9; Yochai Benkler, Freedom in the Commons, Towards a Political Economy of Information, 52 Duke L.J. 1245 (2003).

[18] Treaty on Principles Governing the Activities of States in the Exploration and Use of Outer Space, including the Moon and Other Celestial Bodies, 1967. באשר לסטטוס המשפטי של "מקרקעי ירח" ראו F.G. von der Dunk et al., Surreal Estate: Addressing the Issue of Immovable Property Rights on the Moon  Space Policy 20:149 (2004)

[19] ראו, למשל, , , www.lunarregistry.com lunarembassy.com/lunar/index2.lasso.

[20] ס"ח 544.

[21] ראו גיא דוידוב, יונתן יובל, אילן סבן ואמנון רייכמן, "מדינה או משפחה? חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003", משפט וממשל ח (תשס"ו) 643.

 

תגובות

מבריק

מצחיק ומחכים

איה הלטינית

לטינית לטינית... שפה כל כך מתנגנת. פעם היא היתה השפה הראשית של המדעים, האומנות והפילוסופיה , אך היא איבדה את הבכורה שלה לאנגלית. אם אני לא טועה בפעם הראשונה שאנגלית נהפכה לשפה העיקרית היתה בשנת 1878 בקונגרס הדיפלומטי בברלין.
אין לי כלום נגד אנגלית אבל היא פחות פרקטית ופחות יפה מלטינית. האנגלית היא שפה קשה יותר

תודה על מאמר מעניין. כן ירבו!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יונתן יובל