אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נס ים סוף כמבוא למלחמת עמלק : עיונים פסיכולוגיים בפרשת בשלח


קריעת ים סוף

קריעת ים סוף. ציור קיר מאת שלומי ישראל

שירת הים ניצבת במרכז פרשת בשלח ולמעשה מחלקת אותה לשניים. החלק הראשון הוא נס קריעת ים סוף, סיפור המשך לנסים שהקב"ה חולל ביציאת העם מעבדות לחירות. השני מספר על אודות ההליכה במדבר, ללא הכרת העם בנס חיותם בו. אך למרות ההפרדה, ישנו פרמטר משותף לכל המאורעות שבפרשת בשלח, ואין הכוונה רק לתיחום זמנם בחודש וחצי שבין יציאת העם ממצרים לבואם להר סיני; בכל האירועים שבפרשה ניתן למצוא מכנה משותף שעניינו תגובות העם לנוכח "איומים קיומיים". לפי נקודת מבט זו, מלחמת עמלק שבסוף הפרשה היא השיא של רצף הסיפורים שאירעו לעם לאחר יציאתם ממצרים.

ויצעקו בני ישראל אל ה' – מה תצעק אלי?

שתי הערכות הפוכות נאמרו על התנהגות עם ישראל נוכח מלחמה. המעריך הראשון היה פרעה ודבריו פותחים את ימי השעבוד: "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה ... וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". ההערכה השנייה היא בדברי הקב"ה שבפתיחת פרשת בשלח: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". אלו הערכות הפוכות, האחת מבטאת את רצון העם להילחם ואילו האחרת חוששת מרצון העם לחזור לשהותו בארץ מצרים.

תגובת העם נוכח הופעת צבא מצרים הייתה כמובן לפי הערכת הקב"ה: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ" – מילים אלו מתארות חרדה קיומית, תחושה פנימית קשה וביטויה בקול.

אחד מהראשונים שחקר בפסיכולוגיה המודרנית את תופעת ה"חרדה", הוא זיגמונד פרויד. לפי שלושת סוגי החרדות שנחקרו על ידו (מציאותית, נוירוטית ומוסרית), תגובת העם הייתה "חרדה מציאותית": תגובה לסכנה ממשית המצויה בסביבה ומהווה ביטוי ליצר הקיום. במחקר שנעשה על ידי וואלטר קנון ב-1929, על אודות השוני שבתגובות האדם ובעלי חיים לנוכח איומים, נמצאו שלוש תגובות הידועות כ'שלושת ה-F': שתי תגובות ההתמודדות העיקריות הן בריחה או מאבק: Fight or Flight. כאשר תגובות אלו אינן מתאפשרות, יש פנייה למנגנון שלישי, פחות הישרדותי, של קפיאה במקום: Freeze.

על שפת ים סוף, בני ישראל נשלטו בידי אחרים ולכן הגיבו בתגובת לחץ. הם לא שלטו בקביעת מיקומם הפיזי, אלא הובלו בידי "עַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ". הצבא המצרי – "כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ" – היה איום קיומי בהגיעו במופע מלחמתי מאחוריהם. אפשרות הבריחה קדימה נחסמה בים הבלתי עביר. להילחם הם לא נלחמו, אך גם לא היו יכולים לברוח, ולפיכך עמדו במקומם וצעקו באימה: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". משה בתגובתו ניסה להרגיע את העם על פי מסורת ההצלה הנסית המוכרת מארץ מצרים: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אך על אף שמשה ידע את הצפוי לקרות על פי דבר ה' אליו לפני כן, אף בו הייתה חרדה קיומית וזאת אנו למדים מפנייתו-גערתו של ה' אליו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי". שינוי המצב באמצעות הנס הגדול, התרחש רק לאחר מילוי הוראות מעשיות של הקב"ה. מעשים אלו הם שהוציאו מקיפאונם את העם ואת מנהיגו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ...".

הגישה הקוגניטיבית בפסיכולוגיה מבוססת על ההנחה שכל אחד מגיב אחרת כלפי המציאות לפי הפירוש שהוא נותן לה. אחת הגישות לטיפול בהפרעות חרדה היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי [CBT-Cognitive-Behavioral Therapy ] שמטרתו לשנות את ההתנהגות הבלתי רצויה ולשלוט בה באמצעות חשיפה מבוקרת למצבים קשים. הטיפול נותן הזדמנות לבחינה מחודשת של משמעויות המצב המציאותיות עד לראייתם בתור מצבים ברי שליטה. גישה זו נותנת לפרט תחושה של שליטה על חייו.

אם כן, נס קריעת ים סוף התחולל באופן מעשי רק לאחר שמשה והעם הוציאו עצמם מהמצב הסטטי שבו היו.

בין העם למנהיגו – שפת צרכים או שפת ערכים?

הפרמטרים העיקריים שבסיפור ים סוף מהווים מודל ושלד סיפורי בכל המאורעות הבאים שבפרשה: איום קיומי, תגובת העם לאיום, תגובתו השונה של המנהיג, האינטראקציה בין העם למנהיגו עקב תגובתם השונה ולבסוף פיתרון נסי. מודל זה נוכח בכל האירועים שבפרשת בשלח, חוץ מהאחרון שבהם: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". בסיפור מלחמה זה, השתנתה תגובת העם ומנהיגו נוכח איום קיומי.

סיפור המאורעות בפרשת בשלח הוא בסדר כיאסטי, ירידת רמת האיום הקיומי ועלייתו חזרה. האיום הקיומי שבחוף ים סוף היה מוות במלחמה, כלומר מוות מיידי. איום המוות מהצמא שהיה במרה, גורם למוות תוך שלושה ימים. המוות מרעב המהווה את האיום הקיומי שקרה במדבר סין, יכול לבוא לאחר כשבועיים. ברפידים, האיום הקיומי חזר להיות צמא שתוצאתו מוות תוך שלושה ימים. לבסוף, מפגש עמלק עם ישראל הוא במלחמה, האיום קיומי חזר להיות מוות מיידי.

בשלושת האירועים שבין קריעת ים סוף למלחמת עמלק, בולטת השונות המוחלטת שבין תגובות העם נוכח האיומים, לתגובות המנהיג משה. העם עסוק תמיד בסיפוק צרכי קיומו הבסיסיים. דבריהם בכל האירועים מבטאים הרגשת מצוקה קיומית: "מַה נִּשְׁתֶּה", "הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב", "תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה", "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". לעומתם תשובותיו של משהמבטאות חשיבה, חינוך ודיבור בשפה לצמיחה ערכית: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו", "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה'", "מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'", "וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". זהו מקום שונה, רמה אחרת של תגובה.

הרמבם כתב על הכרח סיפוק צרכי הקיום הפיזי, בדבריו על שלמות הנפש כתכלית העילאית (מורה נבוכים ג' כ"ז, תרגום שורץ): "ברור גם כן שלא ניתן להשׂיג את השלמות האחרונה הנעלה הזאת אלא לאחר השׂגת השלמות הראשונה, כי האדם אינו יכול לתפושׂ מושׂכל אפילו אם הוסבר לו, כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו, בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חוֹם או קור חזק. אלא רק לאחר השׂגת השלמות הראשונה אפשר להשׂיג את השלמות האחרונה, שהיא נכבדה יותר בלי ספק, והיא - ולא משהו אחר - הסיבה לקיום הנצחי".

הפסיכולוג אברהם מאסלו שחקר את פעולות האדם, חילק את המניעים להם לשתי קטגוריות: מניעי חסך ומניעי גדילה. מניעי החסך למילוי מחסורים בתחומים הפיזיולוגיים והפסיכולוגים, גורמים לרוב בני האדם להקדיש את רוב זמנם למילוים (כגון חיפוש מזון למניעת רעב) וסיפוקם יפסיק את השפעתם. לעומתם, מניעי גדילה מספקים לאדם את התוכן הרוחני לחיים מלאים וסיפוקם יעצים את המשכם. מאסלו דירג את רמות סיפוק הצרכים והמעבר ביניהם בפירמידה שבה המעבר לרמה גבוהה לא ייעשה ללא סיפוק הצרכים שברמה הנמוכה ממנה. בבסיס הפירמידה נמצא סיפוק הצרכים הבסיסיים לקיום הפיזי. מעליהם נמצאים: צרכי ביטחון פיזי, צרכי השתייכות חברתית ומשפחתית, צרכי הערכה אישית וחברתית, והרמה הגבוהה ביותר היא שימוש בכישורים הייחודיים לאדם להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו.

ברפידים שלפני מלחמת עמלק, התורה מספרת על המצוקה הפיזית של העם: "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם". דברי העם למשה מבטאים את תחושת האיום הקיומי מהצמא: "לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". אך הפעם תגובת משה שונה מתחושותיו ודבריו שבכל המקרים הקודמים: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". זו הפעם הראשונה שמשה חווה בעצמו תחושת איום קיומי-אישי.

האירועים במרה, מדבר סיני ורפידים, מדגישים את הפער שבמדרג פירמידת מאסלו בין העם למשה. העם הדואג לצורך קיומי, נמצא בבסיס הפירמידה. משה העונה לעם בשפת ערכית, נמצא בחודה העליון של הפירמידה. אלא שתגובת העם לצימאון ברפידים, גורמה למשה להגיב כאדם הנמצא בבסיס הפירמידה. צעקתו היא ביטוי לתחושת איום קיומי: "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי".

בדברי ה' למשה, חוזרת התבנית לקראת הנס הקרוב כמו בים סוף: יציאה באמצעות עשייה ממצב הקפיאה. תחילה המעשה: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם ... וּמַטְּךָ ... קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתּ... וְהִכִּיתָ בַצּוּר", רק לאחר המעשים יתרחש הנס: "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". תוצאת החוויה האישית המיוחדת הזו של משה, ממומשת בשינוי הגדול שבתגובתו למקרה הבא שקורה במקום זה רפידים, במלחמת עמלק.

מלחמת עמלק – שינוי ממעלה שנייה

עמלק היה שבט נודדים המכירים את המדבר. הם חיכו שהעם שיצא ממצרים, ישהה במקום שכמות המים שבו מועטה ולאחר מספר ימים יגיע לצימאון וללא יכולת לחימה. המלחמה הייתה מלחמת הפתעה, עמלק הגיע ומיד נלחם עם בני ישראל: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". אף שהתורה איננה מציינת במפורש, מובן שחלק מתוצאות מלחמה זו היו הרוגים ושבויים: "כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" (שמ"ב י"א, 25).

התגובה הצפויה של משה והעם – לאור הסיום המוצלח שבמקרים הקודמים מאז יציאתם ממצרים – הייתה אמורה להיות צעקה ובקשת פיתרון נסי מהקב"ה. אך תגובת משה שונה לחלוטין ומשנה את כל המודל הצפוי. על אף הלם קרב הפתיחה המפתיע של עמלק, משה מחליט לבדו על פיתרון. הוא והעם מתארגנים למלחמה, נלחמים ומנצחים. רק לאחר שהמלחמה הסתימה, אנו שומעים את דברי ה' למשה.

בספר "שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ופתרונן"  (ספר יסוד בלימוד פסיכולוגיה, יצא לאור בשנת 1979)  מפורטים ארבעה עקרונות ל"שינוי ממעלה שנייה": א. שינוי ממעלה שנייה מכוון להיחלץ מדבר אשר בהיבט של שינוי ממעלה ראשונה נראה כפיתרון. בהיבט של שינוי ממעלה שנייה, ה"פיתרון" ממעלה ראשונה מתגלה כאבן-הפינה של הבעיה שמנסים לפתור; ב. בעוד ששינוי ממעלה ראשונה נראה תמיד מבוסס על השכל-הישר (למשל, מתכון ה״עוד מאותו דבר״), הרי שינוי ממעלה שנייה נראה בדרך כלל מוזר, בלתי צפוי והפוך לשכל-הישר. קיים יסוד מתמיה, פרדוקסלי, בתהליך השינוי; ג. יישום טכניקות של שינוי ממעלה שנייה אל ה״פיתרון״, משמעו: טיפול במצב כאן ועכשיו. טכניקות אלו עוסקות בתוצאות ולא בסיבות משוערות. השאלה החשובה היא ״מה״ ולא ״מדוע״; ד. השימוש בטכניקות שינוי ממעלה שנייה מחלץ את המצב ממלכודת הפרדוקס הנוצרת על-ידי הרפלקסיביות העצמית של הפיתרון שבו נוקטים (במעלה הראשונה) ושמה אותו במסגרת שונה.

להלן נראה כיצד עקרונות אלו יושמו בתגובת המנהיג הגדול, משה. משה הבין שההסתמכות על פיתרון נסי מהקב"ה כמו במקרים הקודמים, היא מקור הבעיה שגורמת לשבלונת התנהגות החוזרת על עצמה במצבי איומים קיומיים. שינוי נוסחת ההתנהגות שלו ושל העם לנוכח איום המלחמה של עמלק, הוא המהפך הגדול שעשה. משה התגלה במלוא מנהיגותו – בקור רוחו וביכולתו למצוא פיתרון יצירתי, השונה מהמקובל עד כה – תחת הלחץ של מלחמת פתע שנכפתה עליו. השינוי הבסיסי שבתגובתו התבטא במימוש פוטנציאל המלחמה שבעם. פוטנציאל זה היה ידוע לו, כנאמר בתחילת הפרשה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". במלחמת עמלק, משה העביר את עצמו ואת העם, מתגובות קפיאה או רצון לנסיגה (Freeze or Flight), לתגובה של מלחמה (Fight).

ד"ר פיטר לוין שפיתח את שיטת "החוויה הסומאטית" לטיפול בטראומה, מגדיר: "במוקד הטיפול של החוויה הסומאטית עומדת האמונה בקיומם של כוחות ומשאבים פנימיים להתמודדות עם טראומה".

בעקבות תגובת משה, כל אחד מגיבורי הסיפור תרם למאמץ המלחמה כפי יכולתו, ולא ניסה למלא משימה שהאחר מצטיין בה יותר ממנו, אלא להפך: תרם להעצמת זולתו. משה לא נלחם, שכן בגילו המתקדם אין בזה כוחו. כוחו במנהיגות אסטרטגית ובתפילה, זאת אשר עשה. הוא העצים את מנהיגות יהושע בעיני העם ומינהו למצביא, בקביעתו שיהושע יבחר את האנשים הכשירים למלחמה ויוביל אותה. יהושע מילא אחר הוראת משה ולא התווכח או ייעץ למנהיגו מה לעשות. לנוכח החלטותיו של משה, אף העם השתנה. הם לא התלוננו, קיבלו את בחירת יהושע למנהיג המלחמה וגם את בחירתו באנשים מסוימים שרק הם לדעתו כשירים לקרב. משה, יהושע, הלוחמים ושאר העם, התנהגו כחטיבה אנושית מאוחדת שבה כל אחד מביא לידי ביטוי את יתרונו היחסי ומעצים את זולתו. הרמב"ן מתאר העצמה הדדית זו שבין משה לעם (י"ז ט'): "ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמיימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה".

מחיית עמלק – לקיחת אחריות

חלקו הראשון של ספר שמות המספר על שעבוד בני ישראל במצרים ויציאתם משם, מסתיים אפוא בסיפור מלחמת עמלק. חלק זה שהתחיל בדברי פרעה המזהה את פוטנציאל המלחמה בעם הנמצא בארצו: "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה ... וְנִלְחַם", מסתיים לאחר מאתיים ועשר שנים במעשה המוכיח את נכונותה של הערכתו.

לאחר כארבעים שנה בערבות מואב, משה משחזר בנאומיו הגדולים את ההיסטוריה של עם ישראל. אזכורה של מלחמת עמלק בדבריו, שונה מהותית מהתיאור שבפרשת בשלח. בסיומה של מלחמת עמלק שבפרשת בשלח, הקב"ה אינו מטיל מצווה ואחריות מעשית על העם אלא כביכול על עצמו: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". אף משה חוזר על דבריו ואומר: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק". אך בפרשיית "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" שבספר דברים, משה כלל וכלל אינו מזכיר בדבריו את ה"מחויבות" של הקב"ה שנאמרה לאחר המלחמה. המצווה לדורות כפי שנאמרה מפי משה, היא שיקוף להתנהגותו שבמלחמה. מצוות "מחיית עמלק" היא ביטוי לתפיסה התיאולוגית שבה אין האדם מטיל על האל את האחריות לתגובה לאירועים הנכפים עליו, אלא לוקח אחריות מעשית לחייו: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". במאורע שבסיום פרשת בשלח הוכיחו העם ומנהיגו את היותם עם ריבוני ועצמאי היכול להגן על עצמו, ותגובתם למלחמה היא שהכשירה את עם העבדים שיצא ממצרים, לקבלת התורה כמתואר בפרשת "יתרו" הסמוכה לה.

קריעת ים סוף מתוך עשרת הדיברות

תגובות

אחריות

אהבתחי את החלק האחרון במאמר שמדבר על לקיחת אחריות לקיומך בעיקר כשמדובר על הגנה עצמית. אולי מישהו צריך להראות את המסר הזה לתלמידי ישיבה ולכל החרדים שחיים על תרבות של שנורר.
אבל הם בטח ימציאו מייד שורה של פסוקים מנוגדים שיצדיקו את הפרזיטיות שלהם.

קריאה אלגורית

תודה על מאמר מרתק.
אם אתה שואל אותי, הסיפור של עמלק צריך להיקרא כאלגוריה. אין עדויות היסטריות וארכיאולוגיות המעידות על קיומו של עם הקרוי עמלק ולכן עמלק הוא סמל למשהו - אולי האויב הפנימי בנפשו של האדם, היצר הרע וכו' וכו'

על פסיכולוגיה ועל עמלק

יש במאמר הסברים פסיכולוגיים יפים. אבל שתי הערות 1. הרקע של הסיפור התנכי חייב להיות ברור יותר שמדובר במיתוסים ודמויות סיפרותיות ולא באירועים היסטוריים כך שהמיתוסים הם עילה להצגת מאמר בפסיכולוגיה
2. מאסלו נפטר בשנת 1970 . הוא שייך לדור שלא ידע מספיק על מדעי החיים ולכן התעלם ממהותו הביולוגית של האדם . כיום הפירמידה שלו
לא מתאימה לאופי האדם שהוא חלק ממבעלי החיים שהם חיות להקה. הצורך להתקדם חברתית קשור לאופי הביולוגי:כלומר לא היררכיה של צרכים
אלא שרשרת רוחבית. נקודת השיא בהתקדמות בתוך חברה היא - בחיות להקה- זכר אלפא כך שניתן למצוא מאפייני התנהגות זהים גם למשל בקופים. כדאי לעיין במחקרים של סוזן אלברטס ואלמן -שכחתי שמו הפרטי- מפריסטון בנושא זה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שלום קולין