אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברל כצנלסון: ההגשמה הציונית בכתביו - עיונים


התמונה של קובי דנה
ברל כצנלסון 1934

ברל כצנלסון 1934

"כיצד מגשימים אידיאה?" ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון (1887 – 1944) עיונים בכתביו לרגל 126 שנים להולדתו

"חשיבות הדבר הפעם אינה בחידוש הרעיון, אלא בהגשמתו ואופן הגשמתו..." ברל כצנלסון

אחד מהמנהיגים וההוגים הבולטים של תנועת העבודה הארץ ישראלית, ובכלל של היישוב הציוני בארץ אשר הטיב לבטא את דרך הגשמתה של הציונות בימי דורו, בייחוד בימים שלאחר משבר אוגנדה, בהם היה נדמה כי הציונות עמדה מלכת, הוא ברל כצנלסון.

כצנלסון אומנם לרוב כתב מאמרים וחיבורים פובליציסטים שעסקו בבעיות השעה בציונות וביישוב, אולם התייחסותו לכל נושא של שעה הייתה כה הגותית ויסודית עד כי לדבריו יש תוקף גם לימינו שלנו, וזאת כיוון שהם נוגעים ביסוד העמוק ביותר של הרעיון הציוני וההוויה הארצישראלית. בכדי שנוכל להסיק מסקנות לימינו שלנו מדבריו של ציוני דגול זה אתמקד בדברים שכתב אודות ההגשמה הציונית ודמותה.

ברל כצנלסון היה איש אשכולות ממש. הוגה ועיתונאי שייסד את עיתון "דבר" והיה עורכו הראשי עד מותו, מייסד הוצאת הספרים "עם עובד" ועורכה הראשי. אך לא רק אלא גם איש ציבור ופעיל ציוני אשר עלה לארץ ישראל בצעירותו והתמסר לציונות בכל נפשו והווייתו, התחיל ממש מלמטה, מעבודות חקלאיות שונות ברחבי הארץ ועד ייסוד ההסתדרות החקלאית, התנדב לגדוד העברי בימי מלחמת העולם הראשונה, והיה לאחד מבין מייסדי מפלגת "אחדות העבודה" (1919), פעל למען אחדות מפלגות הפועלים בארץ, ובהמשך היה לאחד ממנהיגי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).

לאחר סקירה קצרה זו של תולדותיו בהחלט ניתן להבין כי ברל כצנלסון היה ללא כל ספק דמות מופת בהיסטוריה הציונית בכלל וביישוב הציוני ומפלגת הפועלים הארץ ישראלית בפרט. השפעתו הייתה משמעותית הן בפעילותו הפובליציסטית והגותית (לאחר מותו יצאו לא פחות מ12 כרכים של כתביו, חלקם עבי כרס), והן בפעילותו הלכה למעשה ביישוב הציוני בארץ. עשייתו והגותו היו כה גדולות ומכריעות על העשייה הציונית בארץ עד כי קצרה היריעה מלהביאם במלוא חשיבותם, לכן אתמקד בעיקר בדרך ההגשמה הציונית מנקודת ראותו של כצנלסון.

הדרך להגשמת הציונות

מראשית הגותו ועשייתו הציונית ראה כצנלסון בציונות הסוציאליסטית את דרך ההגשמה העיקרית של הציונות ורעיון תחיית העם היהודי. בבסיס הגישה הציונית סוציאליסטית עמדה התפיסה כי על מנת להשיב את היהודים אל ההיסטוריה האנושית צריכים הם לשוב אל ארץ מולדתם, להתיישב ולעבוד וליצור חברה עברית עובדת ופרודוקטיבית. כצנלסון גם הכיר בחשיבות פעילותה של הציונות המדינית ולמעשה פעילותו הציבורית הייתה שילוב בין העשייה המדינית לעשייה ההתיישבותית-חלוצית-מעשית.

כצנלסון כמו שאר בני דורו חלוצי העלייה השנייה, היה צעיר שהושפע מאד מהלכי הרוח המהפכניים-סוציאליסטים שנוצרו ברוסיה של שלהי המאה התשע עשרה והתגברו מאד בראשיתה של המאה העשרים, על כך כתב:

"באותה מידה שהיא חדרה למוסדות ההשכלה הרוסית, [...] חדרה גם אל הפועל היהודי, והיא עיצבה בהרבה את דמותו של הצעיר היהודי באותו דור, הלהיבה את נפשו, לא פחות מהתנ"ך והסידור והתפילות וספרי המוסר היהודיים, והוסיפה לו את יושר הקו, את המסקניות המוחלטת; את המכסימליזם. [...] רבה מאוד הייתה ההשפעה הזאת- השפעת האופי, התביעה התקיפה, החומרה המוסרית האומרת: 'בחרת דרך אחת – אסור לך להתחרט!' האידיאה מחייבת, האידיאה מטילה מצוות חמורות מאד. לא כמו שהיה הדור הציוני הראשון, אשר הבעיות הסוציאליות לא ענינוהו. [...] הדור הציוני השני, הדור שגדל בתקופת תנועת המהפכה, הושפע מאד ממנה."[1]

ובדיוק עם התגברות התנועות המהפכניות סוציאליסטיות ברוסיה של ראשית המאה העשרים, הגיעה התנועה הציונית למבוי סתום וזאת בעיקר בגלל משבר אוגנדה אך לא רק אלא גם בגלל דרכו הדיפלומטית של הרצל, אשר האמין כי באמצעות משא ומתן עם מנהיגי העמים יוכל להביא לפריצת דרך ולהגשמה הציונית אשר תבוא בעקבותיה. כך כתב כצנלסון על תקופה זו:
"אם במשך השנים הראשונות של התנועה הציונית – הרצל הוא שנתן את התנופה הגדולה ועשה את הציונות בפעם הראשונה לתנועה עממית, - הרי לאחר כמה שנים נתקל בקיר. [...] הוא רצה ליצור את המנוף הגדול להתישבות. ובשביל זה יצר את הבנק הלאומי ואת הקרן הקימת לישראל. אבל הוא האמין שהמנוף הגדול יהיה: קבלת זכויות פוליטיות על ארץ ישראל, מה שקראו אז בשם צ'ארטר. וכל עוד אין בידו את הצ'ארטר חשב שלא כדאי לבזבז את הכוחות והמרץ על מפעלי התישבות. [...] וברוח זו התחנכו אז האנשים הצעירים בציונות.

"וכאשר באה שאלת קישינוב נתגלה שאמנם ביום מן הימים תקום ארץ ישראל. אבל מה יש לעשות היום? [...] כי באותו זמן בערך כבר הוברר שהרצל לא הצליח הצלחה מדינית, שלא ניתן לו מה שהוא ביקש [...] אין מה לומר להמונים. הם בורחים לאמריקה. הציונות עומדת חדלת ישע.

זאת היתה הפגישה הראשונה של הציונות עם שאלת היהודים, מתוך חוסר כל יכולת של ההויה הציונית לתת משהו לעם היהודי. [...] רבים עזבו את המערכה לגמרי. רבים התיאשו. רבים הסתפקו בלא כלום (היתה מין נאמנות לציונות, אשר הסתפקה בלא כלום). רבים חיפשו דרכים חדשות. [...] משבר עבר בנפשו של כל אחד באותו דור, אשר צריך היה לשאול את עצמו: מה עושה הציונות ועל מה היא עונה."[2]

ובמציאות זו, כאשר ישנם צעירים רבים שאכן נפשם שואפת לציונות ורעיון תחיית העם היהודי אבל גם שואפת לרעיון של תיקון הסדר החברתי, והציונות במצבה הנוכחי לא אפשרה להם מעשים אמיתיים, לא הציע שום דרך פעולה והגשמה עבור היחידים הציוניים, ולעומת התנועות המהפכניות הרוסיות כן הראו דרך מעשית להגשמה אידיאולוגית, היו לא מעט מצעירי היהודים שמצאו עצמם פונים לעבר התנועות הסוציאליסטיות ונוטשים את האידיאל הציוני:

"להיות חבר ההסתדרות הציונית באותה תקופה [1897] היה דבר קטן מאוד, לא נתבע מאדם ציוני שום דבר, התנועה הציונית היתה רכה מאד, לא דרשה שום פרוגרמות, [...] ועל ידי השקל בלבד להכריז שהוא שותף לחלום הציונות.[3]

"הציונות הרגילה, הבעל ביתית, המסתפקת בשקל, המקווה לנסים ממשא ומתן דיפלומטי של הרצל, התורמת פעם איזו פרוטה לחיבת ציון, לא היתה מסוגלת להוציא מקרבה מחנה חלוצי.[4]

"במובן הציוני לא היה כמעט שום מעשה לעשותו, לא היתה כמעט שום דרך מעשית מחייבת לצעיר היהודי לשם קיום מצות הציונות (הרצל לא הראה לפועל היהודי שום דרך פעולה בשביל הציונות; הוא רק אמר לו: תקווה, תהיה נאמן לחלום, אני מנהל בשבילך משא ומתן מדיני, מחר מחרתים אשיג את הצ'ארטר – אז תתחיל ההגירה, אז יהיה צורך בך; היום אתה צריך לשמור אמונים לרעיון.[...] מחוץ לויכוח לא היה שום אקט ציוני, לא היתה שום פעולה ציונית ארץ ישראלית ממשית.[5]

"בימי אוגנדה נתגלתה התנועה הציונית עם אותה הטרגדיה הפנימית שלה, שהאידיאה שלה טובה מאד, אבל היא אינה יודעת כיצד להגשים את האידיאה הזאת ואינה יודעת מתי תוגשם. ולך וקיים תנועה בתקופה של אבדון, בתקופה של יאוש כזה , בזמן שהאידיאה אינה יודעת מה לעשות. [...] אינני אומר שזו אשמת הרעיון הציוני, אבל זו אשמת ההויה הציונית, זו אשמת האסון של החויה הציונית." [...] ואין פלא שהציונות נושאת בקרבה גרעין של יאוש מתוך הסתירה התמידית שבין יכלתה ובין משא נפשה. [...] והדור הציוני הזה הופקר פתאום. הוא ראה את חוסר המוצא, ולא היה לו אף מעשה לעשות בענין זה. הוא יכול היה להשלות את עצמו בתיאוריה, בדיבורים, בסיסמאות, בויכוחים. אבל הוא הרגיש שאיננו יודע מה לעשות."[6]

כך למעשה התחילו בני הדור ההוא בחיפושים אחר הגשמה ציונית, הם לא רצו לנטוש את הציונות ולכן הבינו שעליהם בעצמם ליצור להם את הדרך להגשמה. לא רק כנסים, קונגרסים, דיונים ופגישות עם מנהיגי עולם, לא רק דיפלומטיה שתשיג את הזכות המשפטית על ארץ ישראל אלא יש צורך במעשה, ולא סתם מעשה אלא מעשה אשר יבוא בדרישות לאלו המתיימרים להגשים את הרעיון הציוני המהפכני, אשר ישנה מהיסוד את היחס הציוני הישן לחיים ולפתרון הדילמה היהודית:

"הרצל, אמנם, נתן לאידיאה כנפים, פתח אפקים חדשים ונתן לה גם צורה אירופית ומושכת יותר. אבל בעצם מה הוא אמר לציונות? הרצל, כאיש אירופה, אשר ידע חשיבותו של מיטינג טוב, של קונגרס ודמונסטרציה טובה, והבין את הערך של גיוס דעת הקהל, דרש גם הוא מן האיש הציוני רק שקל ומניה של אוצר התישבות היהודים. בעצם הסתפק במועט. [...] הדיפלומטיה הזו לא הביאה שום הישגים ממשיים. ושוב בא הצעיר היהודי ושאל את עצמו: מה אפיה ומה משקלה המוסרי של התנועה הזאת.

"מצב הציונות שונה באופן יסודי על ידי העליה שניה. [...] מבחינה איכותית היה משהו בעליה השניה, אשר שינה באופן יסודי את עמדתה המוסרית של התנועה הציונית. העליה השניה הבינה דבר אחד, אשר ציונים טובים ביותר ומורי הציונות מרחיקי ראות לא הבינו. הם לא הבינו מה שהבינה נערה פשוטה, [...] הרי שאנשי העליה השניה הבינו שהציונות לא תתגשם לעולם אם היא לא תשנה מיסוד את המציאות היהודית. [...]הציונות [...] גילתה פנים אחרות, שיש בהן איזה כוח להביא את נאמניה למשהו גדול, למשהו יסודי. [...]הדבר חדל להיות [...] שצעירים יהודים יתנדבו למשך שלוש שנים לשרת את עמם ואחר כך יחזרו לגולה ויעשו ציונים ככל הציונים. מגמת ההגשמה בציונות יצרה אנשים אשר במשך עשרות שנים חיים את חיי הציונות. הם לא ראו בחייהם בארץ ישראל הבאת קרבן לעם, אלא יצרו לעצמם בה מציאות חדשה.[7]
 

כיבוש העבודה

לאחר שהחליטו בני הדור לעלות ארצה ולפרוץ דרך להגשמת הרעיון הציוני ולהוציא את התנועה הציונית מהקיפאון אליו נקלעה, הם נתקלו גם בארץ ישראל עצמה במצב קשה בה איכרי המושבות, אנשי העלייה הראשונה, העסיקו עובדים זרים, בעיקר עובדים ערבים, והיהודים היו מחוסרי כל עבודה. הדברים הבאים של כצנלסון מתארים משבר ציוני נוסף אשר נוצר באותו דור, לאחר עלייתם של חלוצי העלייה השנייה לארץ:

"באיזה מצב באנו? לא במצב של פריחה כל שהיא בארץ, [...] גם לא בתור פריחה בציונות. התנועה הציונית עמדה אותה שעה על עברי פי פחת. [...] החלה נסיגה והתפוררות של מחנות שלמים אשר נזעקו אל דגל הציונות. התקופה ההרצליסטית, אשר בישרה קץ מהיר של הגלות, ובאמצעים קלים – משא ומתן דיפלומטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבוץ מעט כסף – תקופה זו לא מצאה את דרך ההגשמה. [...] בשעה שכל תקווה רחבה בציונות פסה, נגוזה, בשעה שהנוער העברי כולו התחיל נסוג מן המחנה, בשעה שכל היסודות של רעיון הציונות האורגנית – חיבת הארץ, תחיית הלשון ועבודת האדמה – התחילו מתבטלים, באותו רגע נמצא איזה נס שריד קטן במחנה, שריד קטן וחלש, שעמד בעצמו על עברי פי תהום, והקומץ הזה מצא בקרבו עוז משונה – לא אמונה ובטחון, אלא עוז שנבע מן המחשבה שאולי אנחנו האחרונים [...] האבוקה שהדליק יוסף חיים ברנר [...] בקריאתו – 'אחרונים נהיה על החומה' – עשתה את שליחותה. קמה התעוררות של תיעוב – לתעב את העזובה הארץ ישראלית, לתעב את רפיון הרצון בתנועה הציונית, קם מרד – [...] מרד בתנועה שבה נולד הדור הזה, בתנועה הציונית, באינטליגנציה היהודית, בספרות העברית – מרד מקיף ועצום בכל שטחי החיים."[8]

על כן בימי העלייה השנייה עיקרה של העשייה הציונית בארץ התמקדה בארגון של העובדים היהודים, התיישבותם ושילובם בשוק העבודה הארצישראלי, פעילות אשר לאחר זמן מה כונתה בשם "כיבוש העבודה" והמאבק למען "עבודה עברית", וכדברי כצנלסון בעיני חלוצי העלייה השנייה הייתה לכך חשיבות עצומה, "ענין העבודה העברית איננו ענין של חלק בישוב. אין זה אינטרס של מעמד, של מפלגה, כי אם זה ענין של חיים לישוב כולו, והוא מוכן להילחם על זה. באין עבודה עברית אין גם מולדת עברית, וראש דאגתנו היא שמולדתנו כאן לא תיהפך לנו לגלות חדשה."[9]

כאמור, בראשית ימי העלייה השנייה הייתה נתונה הציונות בקיפאון מעשי ולמרות הוגיה שקראו למעשים לא הייתה דרך מסומנת כיצד להגשימם. ופה תפסו חלוצי העלייה השנייה תפקיד מרכזי בהגשמת הציונות הלכה למעשה, ביישוב הארץ והשתלבות בשוק העבודה ובעיקר בעבודה החקלאית במושבות, הן של עולי העלייה הראשונה והן באלו שהוקמו לא מכבר.

לאור הדברים הללו הרי שלא מפליא כי עיקר עשייתו והגותו של כצנלסון, בעיקר בשנים הראשונות לחייו ופעילותו בארץ, מתרכזים בסוגיית "העבודה העברית" וכיבושה במושבות ובארגון העובדים היהודיים בארץ על מנת להגשים משימה זו, "מלחמת העבודה העברית [...] בארץ ישראל, מפני לחץ בציונות, קיבלה אופי חריף מאוד. בארץ ישראל נהפכה השאלה הזאת לשאלה הלאומית הגדולה וגם לשאלת הקיום הפרטי של הפועל."[10]

בני דורו של כצנלסון ראו ב"התיישבות העובדת" לא פחות מ"צו השעה" של הציונות באותה עת. הם האמינו באמונה שלמה שללא יצירת מעמד עברי עובד בארץ לא יהיה ניתן להגשים את תחיית עם ישראל. כיוון שלא רק מטעמים מעשיים היה לכך חשיבות אלא גם מטעמים אידיאולוגיים ונפשיים. חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל לא יכולה להיות חזרה בבחינת הגירה גרידא, אלא צריכה להיות חזרה במלוא מובן המילה – חזרה לארץ היא חזרה לאדמתה, לעבודתה ויישובה של הארץ, לחיות אותה בכל רמות החיים, פיזית ונפשית. זוהי הגשמת הציונות האמיתית והשלמה ביותר. ולשם כך היה דרוש לעשות שינוי יסודי בהרגלי חייו של היהודי הגלותי, מההוויה הפרזיטית אליה הורגל היהודי בגולה, שנמנעה ממנו העבודה הפיזית ובעיקר החקלאית ונאלץ להתפרנס בעיקר מעבודות שהיה בהם צורך בשוק העבודה הנכרי:

"הפרובלימטיקה של עבודה גופנית ולא עבודה גופנית – אצלנו היתה אחרת מאשר אצל עמים אחרים. עבודותיו של היהודי היו מסוג מיוחד, אשר העיירה והגזירות והחוקים והכפר הלועזי נתנו לו אפשרות לעסוק בהן – הוא השלים, הוא מילא מה שהיה חסר למעגל הכלכלה הגויי."[11]

עם זאת, בכתביו מדגיש כצנלסון כי חלוצי העלייה השנייה לאו דווקא היו בעלי משנה סדורה כמו שנוטים לחשוב, ובמילותיו שלו, "שלא תחשבו כי העליה השניה באה מתוך ידיעה ברורה מראש מה עליה לעשות. או מתוך אידיאולוגיה מוסכמת ומוכנה, [...] אפשר לתאר שאנשי העליה השניה עם בואם חלמו על אותה ההתישבות, אשר אחר כך התפתחה החל מדגניה וכו'. [...] שנותיה של העליה השניה היו מלאות כשלונות בלתי פוסקים."[12]

טענתו של כצנלסון למעשה היא כי חלוצי העלייה השנייה גיבשו לעצמם תכניות אופרטיביות מתוך המצבים אליהם נתקלו במציאות המסוימת בארץ ואליה נאלצו להגיב גם מתוך אינטרס אישי-קיומי על מנת שיוכלו להתקיים בארץ אבל גם כדי להציל, ממש להציל מאבדון, את האידיאל הציוני בארץ ישראל ששקע בניוון וחוסר המעש הסתגלני אשר שקעו בו קודמיהם אנשי העלייה הראשונה:

"לא שאנשי העליה השניה שללו את הטיפוס הזה של איש העליה הקודמת, והם ראוהו כיצור ממדרגה נמוכה יותר. להיפך, הם ראו לפניהם את מי שהיה פעם כמוהם, אלא שזה שקע בתהומות במובנים שונים. ומשום כך הם חששו כי סכנת הניוון יכולה להדביק גם אותם."[13]

לכן גם מבחינה אידיאולוגית ציונית, הגשמת הציונות, וגם מבחינה מעשית היה הכרח להציב את סוגית העבודה במושבות בראשית סדר העדיפויות של הציונות המגשימה בארץ באותם הימים, ועל פי דברי כצנלסון חלוצי העלייה השנייה לא היו בעלי אידיאולוגיה סדורה אלא פשוט הגיבו לבעיות השעה, ובכך למעשה גדולתם כיוון שהם השכילו לפתח מהמשברים הקשים שחוו אידיאולוגיה והגשמה ציונית מקיפה למרות כל הכישלונות הקשים ולמרות שהיו כאלה אשר נשברו בדרך ועזבו. כך הלך והתפתח עיקרון "העבודה העברית" לרעיון כולל, שמכיל בחובו משמעות עמוקה ביותר של הגשמת הציונות:

"...בערך באותו זמן, באה גם העמקה גדולה של רעיון כיבוש העבודה: אם קודם ראו את כיבוש העבודה כאמצעי המאפשר קיום כלכלי לפועל, או כהבראת המשק היהודי [...] הרי הרעיון כי לעבודה ישנה חשיבות כשלעצמה, רעיון זה אולי היה גנוז בלבבות.[14]

"התוכן המוסרי הכלול בשם 'העבודה', אשר הנחילה לציונות העליה השניה, מושג העבודה עם פירושו המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פני המציאות בארץ ישראל העברית אלא את פני הנוער בגולה. [...] מזה הסתעפה ההתישבות העובדת לכל צורותיה, דמוקרטיה משקית, קבוצה, מושב וקיבוץ, שויון הגבר והאשה, חינוך הילד על העבודה.[15]

"כשאני לעצמי, בשעה שהנני מתבונן במה שנעשה על ידי העבודה העברית ובהשפעתה, בחיי היחיד והציבור, בחומר וברוח, בקפלים ובקמטים שונים של החיים בזויות אשר לא פיללנו – הריני משתומם. לא שקר נחלנו. זר לא יבין זאת."[16]

כצנלסון ייצג בעשייתו ובחייו את ההגשמה הציונית השלימה ביותר. הוא השתייך לדור אשר ראה בציונות כמשימת הגשמה אישית המוטלת על כל אחד ואחד מבני הדור. במאמר שפרסם בשלהי מלחמת העולם הראשונה תחת השם "לתנועת החלוץ" כתב דברים המבטאים באופן המדויק ביותר את ההבנה העמוקה של דורו מהי הציונות ומהי ההגשמה הציונית:

"החלוציות  אינה רעיון ותורה סתם, אלא מפעל חיים, חזיון אישי בעצם. אמונתנו –  כי חזיון זה הוא שליחה הנאמן של ההיסטוריה, שליחה של ההגשמה הלאומית. תקוותנו – כי היה יהיה לאבי אבות העתיד. הכרתנו – כי קיומו בלתי אפשרי בלי מציאות חושים עמוקים בליבות נושאיו לחיי הכלל.

ועם כל זה אינו חדל להיות בכל עצמותו ועוצמתו חזיון אישי... ומפני זה רב כל כך הערך של האיש, של היחיד, של כל חבר בתנועה זו, שאינה יודעת – גם בנקודת מוצאה וגם בנקודת תכליתה כיבוש אחר ושלטון אחר מאשר כיבוש עצמי ושלטון עצמי, כיבוש האדם את עולמו ושלטונו בעולמו הוא. ובזה אולי שונה תנועה זו, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על ידי יצירת החיים האישיים... מפני זה אין בתנועה זו, על צד האמת, מנהיגים ומנוהלים, כי אם יש אנשים עובדים וחיים, אשר עבודתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכום ממשי. אולי זאת היא התנועה המעשית היחידים בזמננו אשר במרכזה לא ההנהגה, לא הפרוגרמה, אלא חיי האדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה, חייו, ניסיונותיו, כלשונותיו ונצחונותיו, חולשתו וגבורתו – הם-הם עצם התנועה."[17]

--------------------------------------------------------------------------------
[1] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 44.

[2]  שם, עמ' 39 – 40.

[3] שם, עמ' 61.

[4] שם, עמ' 72.

[5] שם, עמ' 75.

[6] שם, עמ' 84 – 85.

[7] כצנלסון, 'הציונות כתנועת הגשמה', כתבים ה', ע"ע 350 – 351.

[8] כצנלסון, 'נס העלייה השניה', כתבים ד', ע"ע 19 – 20.

[9] כצנלסון, 'גורל העבודה העברית בימים אלה', כתבים ו', עמ' 321.

[10] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 133.

[11] שם, שם.

[12] שם, עמ' 141.

[13] שם, עמ' 142.

[14] שם, עמ' 157.

[15] כצנלסון, 'נס העלייה השנייה', כתבים ד', ע"ע 21 – 22.

[16] כצנלסון, כתבים א', עמ' 29.

[17]  שם, עמ' 53.

ברל כצנלסון סדרת גדולי העם היהודי - ארכיון המדינה

תגובות

תודה לכותב המאמר

מאמר נהדר על האיש ברל כצנלסון ועל הגשמת הציונות.....כמו שצינת בהתחלה ....וגם ציטטת...מתאים גם לימינו....זה היה גם הגדולה של האיש.....

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה