אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בתי החולים לחולי נפש בישראל - סטריפטיז - חלק א


התמונה של צביאל רופא
בתי החולים לחולי נפש בישראל - סטריפטיז

בתי החולים לחולי נפש בישראל - סטריפטיז. בתי החולים לחולי נפש בישראל - סטריפטיז. 123RF Stock Photos

מה היה קורה אם היו מאשפזים את כל חולי נפש האנושים במלונות חמישה כוכבים ושם מטפלים בהם בחום, בעדינות ובאהבה רבה לתקופת מה? האם לא היו רבים וטובים מכל שדרות האוכלוסיה גם מעוניינים באשפוז סימפטי שכזה? זה רק מוכיח שהבעיה אינה האשפוז עצמו וגם לא הטיפול הרפואי, אלא תנאי האשפוז האנושיים והפיזיים. אם כך, מדוע בוחרים ברוב הגדול של בתי החולים לחולי נפש להשפיל ולהתעלל בחולים המסכנים? ואיך ייתכן שאנשי מקצוע, שלמדו שנים רבות לטפל בחולי נפש על מנת להקל עליהם ולהיטיב עמם, מאפשרים לאורך עשרות שנים התעללויות שכאלה בין כותלי המחלקות הסגורות שבהנהלתם? ואולי מדובר בכלל בשיטות טיפול משפילות וכואבות הנעלמות מעין הציבור והמלך למעשה הוא לבוש?

מדיניות או מקריות?

כאשר מדובר בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל, ראשית, יש להבחין בין התנאים הפיזיים הירודים ברוב בתי החולים, לבין התנאים האנושיים המבישים ברוב המוסדות האלה. כי התנאים הפיזיים מן הסתם נובעים מחוסר תקציב מצטבר לאורך שנים רבות שאוצר המדינה גרע "ברוב מיומנותו ומקצועיותו" מהסקטור הכואב והאבוד הזה, ואילו  ליחסי האנוש המדכאים והפוגעניים בתוך המחלקות הסגורות נראה על פניו שאין תירוץ!

אך מדוע יחסי האנוש בבתי החולים הפסיכיאטריים הם בדרך כלל כה דה הומאניים, כה משפילים, כה מזעזעים? לרבים וטובים המצבים הנוראיים השוררים בתחום בריאות הנפש בישראל ניתנים להסבר פשוט יחסית. ואולם הנה כמה קושיות אפיקורסיות, במידה לא מבוטלת, שעולות בדעתי בנושא זה:

האם מטרת אנשי מקצוע בתחום הנפש אינה להיטיב עם החולים?

ידוע, שכל אחד מאנשי המקצוע בתחום מקדיש עשרות שנים ללימוד המקצוע במטרה להיטיב, איך זה מתבטא בבתי החולים הפסיכיאטריים? במשך לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, פעמים אין ספור דיברו איתנו - הסטודנטים על החשיבות העצומה של "אהבת המטופל" באינטראקציה שבין המטפל למטופל. אצלי, שהייתי מאושפז שלוש פעמים במחלקות הסגורות בבתי חולים לחולי נפש בישראל וגם נחשפתי למתרחש בבתי החולים במשך עשרות שנים, עולה תמיהה גדולה: להיכן נעלמת בתוככי בתי החולים אותה "אהבת המטופל" שכה דשים בה בלימודי המקצועות הטיפוליים? האם המטפלים בבתי החולים אינם שייכים לשום מקצוע טיפולי?

האם בתי החולים הפסיכיאטרים לא אמורים להיות מקום שמטפלים בחולים ומטיבים עמם?

אנשים מן היישוב תופסים את הביטוי "בית חולים" כמקום בו מטפלים באנשים חולים, מביאים מזור לפצעיהם, עוזרים להם להתגבר על מחלותיהם. איך ייתכן שכאשר מדברים על בתי חולים פסיכיאטריים יש כמעט קונצנזוס ברור מאליו שמדובר במקומות ירודים, עלובים ואף נוראיים, בהם הצוותים פוגעים ומתעללים באנשים במקום לטפל באופן יעיל בחוליים הרב? האם בית חולים פסיכיאטרי אינו סוג של "בית חולים" ככל בתי החולים הנותנים שירות מועיל ומטיב בשאר מקצועות הרפואה בכל העולם?

כאשר דרג המנהלים הוא על טהרת הפסיכיאטרים - מדוע הם בוחרים לנהל את בתי החולים כדרך קבע כך שמשפילים ופוגעים בחולים?

הן כל דרג המנהלים בכל בתי החולים הפסיכיאטרים מאויש על ידי פסיכיאטרים; מנהל בית החולים, כמובן, מנהלי כל מחלקות ואף מנהלי כל הצוותים. יתירה מכך, פסיכיאטרים הם אנשים הכי אסרטיביים שהכרתי. האמינו לי הם ממש לא אנשים חלשים, הם ממש לא פראיירים. הם קובעי המדיניות בבתי החולים הפסיכיאטרים. לפיכך, שואל אני את עצמי: מדוע בוחרים אנשי המקצוע המשכילים והמכובדים האלה שהקדישו שנים כה רבות ללימוד מקצועם הטיפולי, יום יום להשלים עם מצב עניינים כה דה הומאני בין כותלי בתי החולים לחולי נפש? יותר מכך, מדוע הם - האחראים המוחלטים שם - מאפשרים מצבים איומים ונוראיים על פני עשרות שנים ללא שיפור משמעותי? בנקודה זו, אני כבר לא מלין אלא אני פשוט לא מבין; איך הפסיכיאטרים המנהלים את בתי החולים יורים לעצמם ברגל כאשר הם מאפשרים בפירוש, או לכל הפחות בהסכמה שבשתיקה, את ההתעללויות הגורמות נזק עצום למקצוע שלהם עצמם - יש לכך תשובה?

מדוע מתמידות התעללויות בחולי הנפש ברוב הגדול של בתי החולים בישראל לאורך עשרות שנים חרף הביקורת הציבורית הקשה והמתמשכת המזיקה כה רבות למערכות בריאות הנפש בישראל?

לאורך השנים נכתבו מאות כתבות עיתונאיות, ונעשו עשרות תחקירים. בשנים האחרונות אפילו באמצעות מצלמות נסתרות שחשפו בזמן אמת את המתרחש בחשכת המחלקות הסגורות לבושתם וכלימתם של ציבור המטפלים. עד כדי כך, שלבתי החולים הפסיכיאטרים יצא בציבור שם של 'מחנות עינויים' ממש. במצב עניינים זה היה צפוי שקברניטי בתי החולים בפרט, וראשי הפסיכיאטריה בישראל בכלל, יסיקו מסקנות וישפרו את התנהגות הצוותים ביחס למטופלים הסובלים תחת ידם הקשה. וראה זה פלא, דבר לא אירע: התנאים האנושיים בבתי החולים הפסיכיאטרים לא השתנו כהוא זה. כיצד ניתן להסביר זאת?

איך זה שאנשי המקצוע מתעלמים לאורך שנים מהפגיעה הקשה בתדמית המקצוע המקטינה באופן משמעותי את מספר המטופלים הנכנסים בשערי הפסיכותרפיה?

מדוע הם, המהווים את הדרג המנהל הבכיר ביותר, ממשיכים ללכלך את ידיהם, להביא כתם על מצפונם, ובייחוד לקלקל את תדמיתם ותדמית מקצועם על ידי שימוש ביחס בוטה ופוגע כלפי הנפגעים, במה שנחווה בציבור כהתעללויות קשות וחמורות, שלעיתים אף חוצות את גבולות החוק והופכות ממש לפליליות? ברור שההכאבה וההשפלה הזו בבתי חולים פסיכיאטרים בישראל לאורך עשרות שנים ברציפות מוציאה שם רע מאוד לפסיכיאטריה, כמו גם לכל המקצועות הטיפוליים... יש לה גם השלכות כלכליות וגם השלכות מקצועיות כבדות משקל על אנשי המקצוע ועל המקצוע עצמו. הם מודעים לכך, לא כן? אם כך, מדוע אינם משנים חד משמעית את ההוראות המונחתות על הצוותים הזוטרים? הרי אף אחד לא מעוניין להיתפס בציבור כמרושע? האם ייתכן שבעיני הפסיכיאטריה בישראל גרימת הסבל בתוככי בתי החולים הפסיכיאטריים היא מדיניות רצויה ומתוכננת ולא מקריות מטרידה?

מישהו טען בפניי, שבמבחן המציאות לא נראה כאילו שהפסיכיאטריה נפגעת כלכלית ולא נראה שכוחה נחלש. למשל, חוות דעת פסיכיאטרית עדיין נחשבת לאורים ותומים בביהמ"ש. הציבור עדיין מאמין לפסיכיאטר וממשיך להסתמם בתרופות. הפסיכיאטר עדיין נחשב בציבור לרופא נכבד. ואולם, חוות דעת רפואית היא פעולה חד פעמית שאינה שכיחה, יחסית. הכסף הגדול נמצא בפסיכותרפיה שבקליניקות. זהו שוק רחב ועצום ומשתלם מאוד למטפלים שניזוק קשות מהשם הרע שיוצא למדעי ההתנהגות בכלל, ולטיפול הפרטני בפרט. המוני אנשים אינם פונים כיום לפסיכותרפיה בגלל הסטיגמה ששוררת על מערכות ברה"נ. נוצר מצב שכמעט רק מי שאין לו ברירה יפנה לטיפול פסיכולוגי עמוק, ואילו אלפי אנשים שבעיותיהם אינן חמורות במיוחד יעדיפו לא לקבל טיפול בקליניקות אלא ינסו לפנות לטיפולים חליפיים. מי מוכן לשים ראשו בידי אנשים שהקולגות שלהם מאותו מקצוע עצמו מתעללים בחסרי הישע בבתי חולים לחולי נפש? ומי לא מתחיל לחשוב שבמדעי ההתנהגות הוא עלול ליפול לידי אנשי מקצוע מחוספסים ופוגעניים שגם ידוע שרבים מהם מועסקים בו זמנית בבתי חולים לחולי נפש? והציבור, שקורא השכם והערב כתבות בתקשורת ולאחרונה גם רואה במו עיניו תחקירים הנעזרים גם במצלמות נסתרות המתעדות זוועות בזמן אמת, אומר לעצמו פעם אחר פעם: כל עוד יש לי ברירה אני לא אשים את הראש שלי בידי אנשים מהמקצוע המחורבן הזה!

ומישהו טען בפניי, שהגורם שהוריד את רווחיהם של הפסיכיאטרים/ פסיכולוגים הוא לא ההתעללויות שלהם אלא זה שהם איבדו את המונופול כאשר התפתחו דרכים טיפוליות אלטרנטיביות שלכל אדם יש כיום אפשרויות נוספות לבחור מתוכן. ואכן, בשנים האחרונות יש הרבה מאוד אנשים מן השורה שלא נותנים אמון בפסיכולוגיה ולא סבורים שהיא בכלל יכולה להושיע. לכן הם מחפשים דרכים אלטרנטיביות. כי אנשים אומרים לעצמם: הפסיכיאטריה הסדיסטית מזמן בגדה בייעודה והפסיכולוגיה גם אימפוטנטית וגם מהווה מסחטת כספים, אז למה לנו לפנות אליהן?

מדוע הצוותים הזוטרים והבכירים גם יחד אינם חוששים מתלונות?

לפני מספר שנים רן רזניק, רוני זינגר וחיים שדמי כתבי הארץ, נתנו באומץ תשובות נוקבות בשתי כתבות מצמררות. בראשונה, מדובר על טיוח תלונות שיטתי ברמת בית החולים. השנייה, עניינה טיוח המגיע לרמה מיניסטריאלית! הטיוח המסיבי מספק מטרייה לצוותים ומאפשר להם לפעול ללא מעצורים ובלא חשש מתביעות משפטיות.

במקביל, המסר של הנהלות בתי החולים לכל עובדיהן הוא אמנם סמוי אך ברור וחד: מי שינסה לפעול כנגד ההתעללויות באופן כלשהו יפוטר! וגם מובטח שלא ימצא עבודה בשום מוסד רפואי אחר. ופה כבר אפשר להבחין בבירור בשתי תופעות: קשר השתיקה הפסיבי הופך לאיום מפורש ואקטיבי. היקף התופעה מתרחב מהנהלת בית חולים מסוים לכלל הנהלות בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ אל מול כל מי שינסה לחשוף את צפונותיהן.

עם כל זאת, כיצד ניתן להסביר שמקצועות הרפואה לסוגיהן השונים במדינת ישראל שותקים כבר עשרות שנים למרות הביקורת הקשה והתמידית המוטחת מכל עבר בפסיכיאטריה? איך ייתכן, שלמרות אלפי הפניות במשך השנים, למשל האגודה המפוארת לזכויות האזרח לא עושה דבר וחצי דבר ביחס למצב החמור בתחום זה? איך אפשר להסביר שארגון כמו 'רופאים לזכויות אדם' אינו יוצא חוצץ כנגד, למרות פניות חוזרות ונשנות מצד מתמודדים כמוני, למשל?

הפסיכיאטריה מקבלת לגיטימציה וחופש פעולה מוחלט מצד הגורמים שלעיל, כי מחד - בחדרי החדרים היא מתרצת את פעילותה בנימוקים טיפוליים, ומאידך - מפני שהיא עושה ככל יכולתה שיהיה מינימום של דליפות מרשיעות.

מה היו הפסיכיאטרים יכולים לעשות לשינוי המצב אילו רצו באמת לשנותו?

אם היו באמת שואפים שיינתן לחולים יחס מרחם, חומל ומטיב - הם היו רק צריכים לצוות על הצוות להתנהג בהתאם. קלי קלות! לא צריך הרבה, שיחה אחת עם הצוותים, זה כל מה שצריך, והכול משתנה בבת אחת לטובה .ומי שימרה את פי ההנהלה, לא בדיוק ילקק דבש!

באחד הראיונות האחרונים של מנהל בית החולים הידוע ביותר לשמצה, מה שהיה לפסיכיאטר זה לומר כדי להסביר את היחס הגרוע של הצוות הוא: "בתי חולים זה מקום רע ובית חולים פסיכיאטרי בפרט". באמת מזעזע. אז מה האמת כאן? האם מדובר בצוות שחוק שאיבד את הסובלנות והחמלה שלו מרוב כהות חושים כי הם נאלצים לפעול בתוך מציאות קשה כל הזמן, או שמא כל ההתנהלות של הצוות מונעת ממניעים טיפוליים שהדרג המקצועי והמנהל מנחיל לצוות הזוטר? איפה עובר הגבול בין לגיטימי ללא לגיטימי? מתי הבחירה שלא לעזור למשל לבחורה שצורחת זה נחשב התערבות טיפולית ומתי זה הופך להתעלמות לא אנושית והזנחה נפשעת של בני אדם חסרי ישע? מי קובע את הדברים האלה? על סמך מה הוא קובע אותם?"

האם יש תשובה אחת שתענה על כל השאלות דלעיל?

לאור כל הנקודות "התמוהות" שהעליתי כאן, נראה שזה לא מקרה שהפגיעה בחולים מתרחשת כמעט בכל בתי החולים בישראל ולאורך עשרות שנים. יתירה מכך, בבתי חולים לא מעטים הריטואל הקשה חוזר על עצמו פעם אחר פעם חרף חשיפות חוזרות ונשנות בתקשורת, לכאורה, ללא יכולת כלשהי מצד קברניטי הפסיכיאטריה להפיק לקחים ולתקן את המעוות. ללא יכולת - אלא אם כן, מדובר בשיטות טיפול קשוחות שמטרתן לחשל לפחות חלק נכבד משוכני בתי החולים לחולי נפש בשיטת "מצליח".

בנקודה זו נשאלת השאלה: האם ייתכן שמצב עניינים קשה ומזעזע שכזה - במערכת היררכית וסמכותית שהאג'נדה המקצועית המאחדת אותו באופן מקצועי ללא עוררין היא טובת המטופל-  הוא מצב שנוצר ביד המקרה? האם ייתכן שמדובר במדיניות ולא במקריות בבתי החולים הפסיכיאטריים? בסדר יום מזעזע ולא בכאוס ספוראדי?

אגב, נא לשים לב; מי שלא מקבל שמדובר בטיפול פסיכיאטרי הניתן באופן קשוח ומכאיב בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים, בעצם סובר שהפסיכיאטריה היא מקצוע מרושע מאין כמותו. כי אין מנוס מכך שכל מי שמתעלל באנשים מסכנים וחלשים אינו אלא סדיסט מהסוג הגרוע ביותר ותו לא.

מנגד, מי שיקבל את העמדה הגורסת שרוב ההשפלות וההתעללויות אינן אלא אמצעי טיפולי קשוח וכואב, אולי אפילו ירגיש אמפתיה כלפי המקצוע כפוי הטובה הזה, אשר מטיב ומטיב בסתר עד בלי די, ואילו הציבור רואה בו כל הזמן מפלצת כוחנית, רעה  ומפחידה עד מאוד.

הנה שפטו בעצמכם לפי ראיון זה.

אך כאן בצדק לא מרפים ממני השואלים המזועזעים: טיפול נפשי, אתה אומר, אבל להזניח בבית חולים עד כדי כך שחולים אומללים ייאלצו לישון במיטה מלוכלכת משתן וצואה? איזה מין דבר זה? אז אולי משתמשים בשיטות טיפול נוקשות, אבל איפה עובר הגבול?

המשך יבוא

לבלוג בתפוז

תגובות

מסכים עם המטפלים

לפי הוידאו אני מסכים עם המטפלים.
אי אפשר לרסן נערים אלימים ללא שימוש בכוח סביר
לא התעללות בכלל

לא רק נערים אלימים

המשך ...

גלעד, אם שמת לב במאמר אני לא קבעתי עמדה ערכית ביחס להתנהגות האלימה של הצוותים. רק ניסיתי לשכנע את קוראיי שלא מדובר בסטיות מקריות, אלא ברוב ההתרחשויות מדובר במדיניות מכוונת. אישית, אני משער שהיא מדיניות טיפולית כואבת וקשוחה. בהקשר לתגובתך, הבעיה היא שבבתי חולים פסיכיאטריים פוגעים ומכאיבים ברוב המאושפזים ולא רק לאלה שממש אלימים ואין ברירה אלא לרסן אותם פיזית.

קשר השתיקה

בקיצור הפסיכיאטריה היא בית זונות אחד גדול של שתיקה
זה מזכיר לי באחד מסרטי הפעולה רואים אדם שמגיע לתחנת משטרה ומגיש תלונה על שוטר, השוטר שגובה את עדות התלונה זורק שם את טופס התלונה על השוטר במגרסה שחותכת את הנייר ומוחקת את התלונה ככה זה בדיוק קשר השתיקה של הרפואה במיוחד הפסיכיאטרית, גם אם תגיש תביעה כנגד פסיכיאטר או בית חולים פסיכיאטרי על שירות עלוב תצטרך להפוך עולמות עד שתמצא פסיכיאטר בדימוס כדי שיגיע ויעיד בבית המשפט ובנוסף לכך תצטרך לשלם לו יותר מ 15 אלף שקל רק כדי שיעיד מדינת הקומבינות. ההתערבות הטיפולית יכולה גם להיות במצב של הזנחה מכוונת של בית החולים כדי לגרום לחולי הנפש לעזוב את בית החולים למניעת הדלת המסתובבת בגלל שאם הם 'יהנו' בבית החולים הם ירצו לחזור לשם ואף פעם לא יוכלו להתמודד בתכלס עם הבעיה שלהם, אבל מצד השני יש בבתי החולים הארורים האלה התנהלות כמו פושע אתה מגיע לבית חולים מתייחסים אליך כמו לעבריין שמגיע לקבל טיפול בבית הסוהר הטיפולי הפסיכיאטרי, מצד אחד צריך לדעת שיש גבולות ברורים בקשר הטיפולי ומצד שני צריך לדעת איך לקדם את חולי הנפש בשיקום הבעיה היחידה שהפסיכיאטריה לא רוצה שתשתקם משום שאם תשתקם אתה יוצא ממעגל הפסיכיאטריה למעגל השיקום וההחלמה ואז הם מפסידים את התיק עליך בקיצור הסרחון כמו דגים אחרי 3 ימים
כתבה טובה צביאל

הטיה במאמר

שלום צביאל,
לדעתי המאמר שלך מוטה - הוא מתייחס ר ק באופן שלילי אל רב (ומפיך זה נשמע ככל) המוסדות המטפלים והמטפלים עצמם. אתה יודע שהייתי מאושפזת ב"גהה" לפחות 10 פעמים לתקופות ארוכות של חודשים וכמה אישפוזים קצרים של ימים או שבועות. כל זה נמשך כ-10 שנים עד שנמצא הכדור הגואל.
מזה 20 שנה החלמתי ומתפקדת לגמרי. מה שאני זוכרת מבי"ח זה ג ם הרבה אנשי צוות מלאי חמלה, אהבה ונאמנות למטופלים. בין אם זה פסיכיאטר אנושי או עו"ס מקסימה או מרפאות בעיסוק מקסימות. נכון, אז עוד לא היה "חדר רגיעה" שזו התקדמות מוחלטת לטפל באנשים חולים שיכולים להיות מאוד סוערים (בכוונה לא כותבת אלימים). אז קשרו למיטה ונכון גם עשיתי פיפי במיטה וחשבתי שזו השפלה. אבל הגיעו ימים שהבנתי שדוקא הקשירה למיטה אכן מרגיעה אותי ואפילו לפעמים אני ביקשתי להיקשר. גם נזעי החשמל - הם לא סוף העולם - רק מלאי סטיגמה. והם עוזרים לטיפול בדיכאון לפעמים הרבה יותר מאשר כדורים. אני יודעת שאתה טיפוס הלוחם למען זכויות פגועי הנפש - וכל הכבוד לך על זה, אבל לפעמים צריך
להיות מאוזנים יותר בהצגת עובדות, כי לא הכל שחור שם - יש (ואני אפילו מצאתי הרבה) גם נקודות אור שמנעימות למאושפזים.

התמונה של דליה וירצברג-רופא

גהה ושלוותא הים "היהלום שבכתר" באופן יחסי.

התמונה של דליה וירצברג-רופא

רק הם שייכים לקופת חולים כללית ולא למשרד הבריאות. מעניין...

תפוח רקוב אחד

הוא הקובע את מצבם של שאר התפוחים בערימה, הלא כן? לכן הוא זה בו מתמקדים ולא בשאר התפוחים היפים והטובים.

ועוד, טיפול בבני אדם אינו דומה לאמנות אשר בה תמיד מציינים וזוכרים ומרוממים את השיאים של האמנים. פה זה דומה יותר לפורץ שמגיע לפני שופט - האם יציינו בהרחבה רבה את עברו הטוב? או שבאופן טבעי וחוקי יתמקדו רבות בפשע שביצע?

לעניות דעתי, למערכת בריאות שרובה מתנהל כראוי אין בהכרח זכות קיום, אם בצד החיוב מתעללים באנשים כשיטה ו/או בתדירות גבוהה. אפילו אם מדובר רק ב- 10% מהמטופלים, קל וחומר אם מדובר בחלק נכבד יותר. או אז, לא יעזור לאיש, אם יבקש כמוך להבליט את המיטב.

וגם ברור, שמעצם הווייתה תפקידה של -ביקורת- בכל תחום הוא להתמקד בליקויים ובעוולות ובדרך כלל הרבה פחות לשבח על ידי ציון המעלות, אם בכלל.

אם קראת בעיון את מאמרי תמצאי שאני בעצם מלמד זכות גדולה על עולם הטיפול. כי בניגוד לאדם מן הרחוב, אני רואה בכל הזוועה השוררת תוצאה של כוונות טובות וטיפוליות. ואילו אנשים מן השורה שמכירים את המצב בסגורות רק ישנאו וינאצו ויתפללו בכל ליבם שהם וקרוביהם לא יפלו לשם חו"ח. אגב, אפילו חלק ממעט התגובות עד עתה מלמדות כאן על כך.

לזכר ימים עברו :)
צביאל

money talk כסף מדבר

בתחום הטיפול הפסיכיאטרי / פסיכולוגי למשרדים הציבוריים יש יחס זוועה כל מה ששייך למשרד הבריאות היחס הוא זועה והטיפול גם כמותו כל מה שקשור לטיפול פסיכיאטרי / פסיכולוגי באופן פרטי משיג יותר תוצאות טובות בשטח הבעיה היא שאין פיקוח על מוסדות הציבוריים הללו ובכלל על משרד הבריאות, אם משרד הבריאות ישכיל לקחת חברת סקרים ובדיקות איכות ממש כמו שעובדים בדיקות איכות למזון במעבדות מובילות כמו מעבדת בקטוכם שבודקים מזון ככה לבדוק את איכות השירות והטיפול במקומות הציבוריים אז המצב יהיה שונה, כמו שאמרתי בעבר אין רצון לתת למשתקמים שיקום כי ככה הם יחזרו למעגל החיים ולפסכיאטרים לא תהיה עבודה וגם לא לאנשי הטיפול, ככה זה שכסף מדבר והאינטרס הציבורי פחות חשוב מהאינטרס העצמי הכלכלי

בקשר לתמיהה הנכונה

רמי
צביאל אגיד לך תשובה ממצה על התמיהה הגדולה והנכונה למה יש יחס דה הומני כלפי חולי הנפש בבתי החולים, ולא רק.
אני לא יודע אם ידועה לך ההיסטוריה של הפסיכיאטריה.
ובכן, ל רגל אחת אגיד לך את ההיסטוריה.
הפסיכיאטריה נשענת בעיקרה על תפיסת עולם בסיסית שהאדם הינו בעצם מכונה משוכללת מאוד.
רגשות מחשבות וכל מבע אנושי, הינו בעצם תוצר של כימיה.
נשמה? הצחקת את הפסיכיאטריה.
ככזו גם מחלת הנפש הינה תוצר של כימיה.
אז אם אלה פני הדברים, אז הצוות יש לו עסק בעצם עם מכונה בצורת אדם, שמה שיתקן מכונה זו זה כימיקלים, קשירה כאשר המכונה יוצא מכלל פעולה וכו׳
עד שלא יקום מישהו ויוציא אל מחוץ לחוק את התפיסה האוילית הזו, זה היחס שיקבלו המאושפזים וחלק מהמטופלים.
ההצהרה הרשמית היא שפסיכיאטריה היא רפואת הנפש, אבל ראה גם נניח אדם חולה במחלה פיזית כלשהיא, מגיע לרופא, הרופא נכנס אחר כבוד למחשב, אולי מעיין מעט באיזה ספר רפואי ורושם את המרשם.
ס״ה 5 דקות
החולה מצפה ליחס, לאמפטיה, להתעניינות אנושית וכלום!
ואם היחס לחולים ״נורמליים״ הוא ככה אז עם חולי נפש, שהלוא הם ״לא נורמליים״ על אחת כמה וכמה!

הפתרון? כמו שאמרתי, להקים תנועה עולמית ש- א. תבנה אלטרנטיבה רעיונית לפסיכיאטריה עם שם אחר ותחתור להכרה ע״י האקדמיה ועל ידי המימסד. ב. תקים מערכי טיפול ואישפוז אנושיים, שהאנושיות תהיה חלק מובנה מהם, שיחליפו את המערכים הקיימים.
תראה (תקרא על) איך היה היחס לחולי הנפש לפני מאה או מאתיים שנה ויותר ותראה הבדל עצום, אנחנו נמצאים (באופן יחסי) במקום שהעולם היה לפני מאות בשנים.
צריך עוד שידרוג בדומה לשידרוג שהיה כבר.

בתי חולים לחולי נפש תמונת מצב 2017

ביקורת בתי חולים לחולי נפש בישראל.
בתי חולים לחולי נפש בישראל מוזנחים עשרות שנים, הן בנושא התחזוקה, הצוות, הנהלים, והתקנים, וזקוקים לטיפול נרחב ומיידי.
כסטודנטית לפסיכולוגיה שביקרה במס בתי חולים, ומתוך היכרות אישית עם משפחות של חולים, וחולים שאושפזו, אומר כי דבריי נשמעים מתוך מצפוני, ונפשי, באותה מידה שהם נשמעים מתוך נפשם המייחלת לעזרה של החולים.
התחזוקה של בתי החולים ובפרט המחלקות הסגורות מטרידה. מרצפות מימי הביניים, כל מטר מרצפות שבורות, שחורות ומלוכלכות, צחנת שתן במסדרונות, שירותים ומקלחות מטונפות, קירות מתקלפים, חורים גדולים בקירות, חדר משחקים עם 3 משחקים מרופטים, נטוש וריקני.
אחים ואחיות ברמה אנושית ירודה, אדישים לחולים, מדברים מאחורי גבם עליהם כאילו לא היו קיימים, כאילו לא שומעים אותם, מתנשאים, מעליבים, גסי רוח. אני אישית לא נתקלתי בפסיכולוגים בסביבה בבית חולים ספיציפי במחלקה סגורה אחת. חוסר מעש של החולים, למרות שהם מסוגלים ואף יותר להשתתף בהרבה חוגים אפשריים שיכול להתקיים לילדים או מבוגרים.
הצוות לוקה בחסר באנושיות, בשיחה, וזאת למרות שרוב המטופלים במחלקות הסגורות מסוגלים וראויים לשיחה עם בן אדם.
הרבה דיווחים על אלימות מצד אחים, שמעתי על התעללות מינית מצד אחים, לא יודעת מה עלה בגורלן של המטופלות.
קשירות של מטופלים, באופן אלים וכוחני הרבה מעבר לצורך! האם כזה מסובך לשכור לכל מחלקה סגורה 10 נשים ג'דאיות שיגעו בנשים שצריך לקשור אותן??? זה כוחני ואלים לתת ל-4 גברים לקשור בחורה צעירה ולא משנה מה עשתה וכמה תזיזיתית היא. קשירות זורעות פחד ובהלה, הקשורים לרוב לא הפעילו שמץ של התנגדות פיזית לפני הקשירה אלא התנגדות פאסיבית מילולית, אחרי שעות של בידוד בקשירה, הם יוצאים עם חבלות וסימנים כחולים על גופם, אחרי שהשתינו ועשו קקי על עצמם והם מבוהלים, ולא סולחים שנים אחרי האשפוז. האם מסובך ללכת עם בן אדם לשירותים ולאפשר לו לעשות את צרכיו?? נראה שהקשירות מיועדות להבעית את המטופל שלא יעז לחזור לבית החולים. רוב הקשירות נעשות ללא צורך!!! ללא שום נפש אדם אמפתי, או מקצועי בסביבה.

הצעות מיידיות לשיפור:
1. לחפש באופן מיידי אלטרנטיבה ראויה לקשירה לרוב המקרים.
2. להקפיד לשכור אנשים צוות מהמין המתאים באם הוחלט על קשירה. הדבר מכאיב במיוחד לשמוע עדויות של נשים בנושא.
3. לדאוג להעשרה קוגנטיבית ורגשית במחלקות הסגורות, לשיפוץ נרחב של אזורי משחקים, למחשבים!!! בהם יוכלו לשחק ולגלוש החולים, או ללמוד דבר מה, לחדר שיהווה ספריה אמיתית בשביל החולים, רבים מהם משתוקקים לידע והבנה של מצבם, והם מסוגלים לקרוא.
4. להחליף באופן נרחב את צוותי החולים, לצוותים בעלי רמה אנושית והכשרה גבוהה יותר, במיוחד לחפש אנשי צוות אמפתיים! אפילו אם ידרוש הדבר להעביר להם הכשרה פסיכולוגית נרחבת.
5. להוסיף תקנים של פסיכולוגים במחלקות הסגורות, ולהרבות בשיחות עם החולים.
6. לדאוג למחקר בנוגע לתזונה של החולים ולתזונה אלטרנטיבית. לאפשר בדיקות רגישויות לחלב וחיטה, דבר שהמחקר המודרני כעת חוקר ובוחן בנוגע להשפעה על מחלות נפש וסכיזופרנים בפרט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא