אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלגי הקלימנגארו / רובר גדיגיאן - סרט


שלגי הקלימנג'ארו / רובר גדיגיאן - סרט

שלגי הקלימנג'ארו / רובר גדיגיאן - סרט

כשאני שומעת על סרט צרפתי, אני מיד הולכת לראות אותו בלי לחשוב פעמיים. גם אם אני יודעת שהסרט הזה לא נחשב לאחת מיצירות המופת של אלמודובר או שפילברג, בכל זאת אני בטוחה שאין סיכוי שאני אפספס אותו. הקולנוענים הצרפתיים לא צריכים לעשות הרבה הצגות כדי לשכנע את הצופים שהסרט הוא סרט טוב. ההפקה לא השקיעה בסרט הזה תקציבי עתק או השתמשה באמצעי מדיום איכותיים. אפשר לראות שהבימוי לא עילאי ומרהיב וגם הצילום והעריכה אינם יוצאי דופן. אבל אני יכולה להכריז בוודאות שהסרטים הצרפתיים, איך שלא יהיה, יהיו תמיד בעלי ערכים ומסרים חברתיים לעומת סרטים אחרים. וזה לדעתי הרבה יותר נשגב מהמדיום עצמו. כאלו הם הסרטים הצרפתיים וגם כזהו הסרט "שלגי הקלימנג'ארו".

שלגי הקלימנג'ארו הוא סרט על אנשים פשוטים בני המעמד הבינוני נמוך שמסתפקים במעט ורוצים לחיות חיים שלווים, שקטים ומאושרים. הסרט מציג אדם שהופך להיות מובטל עקב סגירת מפעלו. כדי לממש חלום קטן שלו ושל בת זוגתו, ילדיהם מגייסים את כל תושבי השכונה להירתם להגשמת חלומם לנסוע להרי הקלימנג'ארו שבאפריקה. במרכז העלילה משחקים זוג שלכאורה שייכים למעמד הבורגני, את הזוג מגלמים ז'אן פייר דארוסן ואריאן אסקריד. הזוג הזה הם דוגמא קלאסית לחתך האוכלוסייה ששייכת למעמד הבינוני המתעשר. הבימאי בוחר להציג לנו את זווית ראייתו כלפי האדם הבורגני שעדיין נישאר פועל בתוך תוכו ועובד שעות רבות ומשתכר במשכורת שלרוב אינה הולמת את מסירותו למקום העבודה. ולכן הדאגה לחלש ממנו תמיד תישאר בליבו.

רובר גדיגיאן, בימאי הסרט, קיבל את השראתו לסרט מפואמה שכתב הסופר ויקטור הוגו "אנשים עניים". הסיפור הוא על זוג הורים עניים לחמישה ילדים שמחליטים לאמץ את שני ילדיה של שכנתם אשר הלכה לעולמה. גילוי הסולידאריות הזו עלתה במוחו שכתב מאמר שקרא לאזרחי צרפת להתנגד לחוקה האירופאית וכך אותה ההשראה חלחלה בו גם שכתב את הסרט שלגי הקלימנג'ארו. אפשר להגיד שגדיגיאן הוא הפספוס הגדול של הישראלים שלא זכו להכיר את סרטיו עד להקרנת הסרט הזה. סרטיו הוקרנו רק בפסטיבל הקולנוע בחיפה ולכן רק מיעוט קטן זכה להכיר את סרטיו.

כמו כל הבימאים הצרפתים יש לו המון מה להגיד על סרטו ובעיקר מה הוא חושב על המצב החברתי העגום בעולם. הבימאי הזה יותר מכל יודע לדבר אל העם, הוא מאמין בלב שלם כי רובינו נותרנו ונישאר לעד פועלים. בראיון אתו במסגרת מפגשים עם קולנוענים צרפתים ועיתונאים זרים אמר : "אחד הטריקים הממזרים ביותר של הממשלות בימינו הוא למחוק את התודעה המעמדית של הציבור, ולגרום לכחולי צווארון לחשוב שהם כבר לא כאלה", לדבריו "נותנים לאנשים קידום מקצועי קטן ומלאכותי מלכתחילה, וגורמים להם לחשוב שהם כבר בורגנים מן המעמד הבינוני, ולכן לא צריך להיות להם אכפת מן הפועלים. אבל זה ממש לא ככה – אם, למשל, נסתכל בהון האישי ובנכסים שיש לפקיד ממשלתי ממוצע, אז נגלה שאפילו שיש לו חולצה מצוחצחת וידיים נקיות מפחם, הוא עדיין פועל".

אפשר להבין מכך, שלמרות הנטייה של רובינו לחשוב כי ברגע שמשהו שאנחנו מכירים מתברגן, אנחנו מיד חושבים על הנטייה שלו לסלוד מאותם האנשים שעדיין משתייכים למעמד הפועלים מתוך יומרנות, יהירות וסלידה כאילו חזרה לאותם חיים דלים שהיה בהם. אך כאן המצב שונה.

כאן גדיגיאן מראה בצורה יוצאת דופן את ההזדהות של הזוג הבורגני עם אותו פועל שמפוטר מעבודתו. הם מבינים את מצוקתו ולא את מעשה הנבזי שביצע. הם יכולים להזדהות גם עם רגשותיו ולכן מחפים על השוד האלים שביצע בביתם. לא צריך לחשוב הרבה כדי להבין שהפועל רצה לנקום על פיטוריו. אבל אם נסתכל עמוק יותר נבין שהמחאה היא נגד המתעשרים ומהסלידה לאורח חייהם המתירני. אבל בניגוד גמור למה שחושבים, הזוג הם זוג יונים שמאמין יותר מהכל באנשים טובים שעושים מעשים טובים. ולכן הם בוחרים להסתכל על  מכלול העובדות, ומבינים שאותו פועל ניפרד מבת זוגתו ושבין היתר יש לו שני ילדים לפרנס, ולכן הם בוחרים להבין לליבו. המעשה הזה אלטרואיסטי בעיני גדיגיאן. לטענתו המעשה של הזוג הוא הרואי הרבה יותר מזוג שרוצה לנקום את המעשה. כי דווקא הדרך שבה בוחר הזוג להתמודד עם השוד הזה הוא דרך חינוך בדוגמא אישית. שזה בעצם מה שמוביל אותם לחיות חיים מאושרים, אולי בגלל מעשיהם הטובים והנשגבים שאותם אפשר להעריך יותר מהכל. ולכן דווקא הזוג הזה ראוי לקבל לביתם את חייהם הבורגניים ואפילו בחסד עליון.

לסיכום לא אוכל להתעלם מהביקורת הפוליטית שהסרט מעלה נגד המניפולציה של הממסדים והתאגידים שמעמעמים את העובדה כי גם פועלים שמקבלים קידום כנראה יישארו לאורך זמן בתחתית. ניתן לראות דוגמא יפה מהסרט, שבה הגיבור, ז'אן פייר דארוסן, משחק בטור מנהל בכיר במפעל יודע שצריך להטיל את הגזירה המרה מכורח סמכותו ולרשום את שמות המפוטרים. רואים שגם הוא נימצא בתחתית כאשר נודע לנו שהוא מובטל בדיוק כמו אלו שפיטר. אנחנו רואים שמיד אחרי פיטוריו מיואש מעצם היותו דבר שתפקידו מסתכם בחלוקת דואר מבית לבית. וכאן אנחנו מגלים שמנהל בכיר יכול לאבד ביום אחד את מעמדו או רכושו ולהיות כמו כולם. בסרט כמעט ולא מייחסים לזה תשומת לב, אולי בגלל איזו זווית חיצונית מוטעית שנוצרת מתוך המרות שלו כשהוא זה שעמד בראש סולם ההיררכיה.

הביקורת הופכת לאקטואלית עוד יותר כאשר מסתכלים אחורה על המחאות החברתיות שהיו בישראל ובמדינות רבות אחרות בעולם שמחו על חוסר הצדק החברתי שבגזרות הכלכליות. כך הבימאי לא בוחר להתעלם ומפגין את דעתו גם בסרט הזה. חשוב לציין שהבימאי לא סתם בחר בעיר כמו מרסיי שנחשבת לקיטוב ההפוך מפריז, המייצגת את מיקומו של האינדיבידואל בחברה הרבה יותר מהקולקטיב שמאופיין בעיקר בערים שבהם שכונות העוני תופסות חלק גדול יותר. מה שמעצים עוד יותר את השוויון, האחווה והסולידאריות שראויה להערצה ובמיוחד כאשר נקלעים לצרה.

שלגי הקלימנג'רו - טריילר

תגובות

תמוה השם שלגי הקלימנג'רו

למה לבחור בשם הספר המוכר של ארנסט המינגווי

מבלבל
מתאים לצרפתים

למה קלימנג'רו

קשה לי להדהות עם השם של הסרט והתוכן של הסרט. השם מעיד על סרט שלקוח מבית היוצר של הנשיונאל גיאוגרפיק. אולי הקיטוב של מרסי מיתר המדינה הוא כמו הקיטוב של ההר המושלג מהנוף האפריקאי. קור מול חום- קור אנושי מול חום אנושי. אבל עדיין קשה לי עם השם.
אני מבטיח ללכת לראות את הסרט. השם מפוצץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכל וינקלר