אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דפים מתוך עולם של אפר - קריאה באין אונים, תנועה בחרבות


התמונה של הרצל חקק
 יוסף גורני, קריאה באין אונים, העיתונות היהודית לנוכח השואה, בשנים 1939-1945

יוסף גורני, קריאה באין אונים, העיתונות היהודית לנוכח השואה, בשנים 1939-1945. הוצאת הקיבוץ המאוחד

חשבון נפש לקראת יום השואה הבינלאומי,שיחול ב-27 בינואר: כיצד התמודד העולם היהודי עם חורבן יהדות אירופה: עיון בשני ספרי מחקר שבחנו את העולם היהודי ויחסו לשואה הנוראה, לידיעות על החורבן הגדול: מנהיגות ועיתונות לנוכח השבר הגדול, התארגנויות למאבק למען היהודים במחנות ההשמדה, ההירתמות לחשיפת הזוועה לעולם כולו, הניסיון לעמוד לנוכח אסון שהוא גדול מכוח ההשגה

יוסף גורני, קריאה באין אונים, העיתונות היהודית לנוכח השואה, בשנים 1939-1945, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009,320 עמודים.

יוסף פונד, תנועה בחרבות, מנהיגות אגודת ישראל נוכח השואה, הוצאת ראובן מס, 330 עמודים, תשס"ח.

לזכור את החורבן , לזכור מה שהיה, ללמוד לקחים, האם אפשר ללמוד?

שני ספרים לפנינו, ספרים שמחזירים לחיים את תודעת האסון הכבד, החורבן הנורא, מחזירים לחיינו שוב ושוב ימים של שבר גדול, מבט אל עולם של זוועה ושכול.

ספרי מחקר אלה עוסקים בתגובת העולם היהודי. לנו כבני העם היהודי - לנו כמי שחיים במדינה ריבונית, יש עניין בחקר האמת הקשה, בחקר היחס של יהודי העולם לידיעות על הזוועות והדמעות, והשאלה נותרה ובועטת בנו: האם היטיבו המנהיגים ומעצבי דעת הקהל בקהילות היהודיות להבין את גודל הפורענות, האם יצאו למלחמה למען אחיהם הנטבחים? ושאלה לנו – מה למדנו מכל החורבן הגדול, מה הלקח שלנו?

שני הספרים שהצגתי בראשית המאמר –אכן מנסים להביא תגובות של מנהיגים ושל עיתונות יהודית. שני הספרים דנים בתגובה היהודית לרצח אחיהם במחנות המוות, ודפיהם המיוסרים כמו שבים לאותם ימי תלאובות. ספריהם של יוסף פונד ושל יוסף גורני – מנסים להבין את ההתמודדות של הציבור היהודי לנוכח השבר הנורא. מנסים להתחקות אחר דרכם של מנהיגי היהודים באותה תקופה, אחר מעצבי דעת הקהל. הדיונים מפורטים, הציטוטים מגיעים מקצוות שונים של הקהילה היהודית, מקהילות שונות – ואנו עוקבים ממרחק זמן אחר הניסיון לשרטט את יחסם של היהודים באותם ימי תופת לחדשות הנוראות, לנושא הגורל היהודי: ואתה מבין, שהיה זה ענן שחור שנפל עליהם, ואתה מנסה לדמיין מה חשו אז, כיצד תפסו אז את בדידות העם היהודי בשעה הטראגית ביותר בהיסטוריה שלו.

מתברר, שגם באותן שנים קשות – הייתה התייחסות מודגשת לגטו ורשה, למאבק של הלוחמים. לנוכח הידיעות הקשות על הרצח ההמוני – עצם קיומו של מרד יהודי, היה מגדלור בערפל. סיפור המאבק נתן למעצבי דעת הקהל היהודים באותה תקופה זווית אחרת של מבט, מעבר לקריאה להצלה, שהייתה משותפת לכולם.

יוסף גורני – מפרט את הניתוחים בעיתונים יהודים ברחבי אירופה, ומתברר שכבר אז נכתבו ניתוחים מרתקים על המרד, על ההתקוממות, על הגורמים שהביאו למרד – על הגיבורים שיצאו למאבק על כבודם הלאומי, על חייהם.

גורני מדגיש תגובה יוצאת דופן של ביטאון אגודת ישראל – שיצא בכותרת "לא לשתוק" – וקבע שלמרות ששלומי אמוני ישראל מצפים לישועה מלמעלה, יש רגעים בהיסטוריה, שבהם אין להימנע ממאבק, מלחימה. מושג 'ההשתדלות' קיבל כאן ביטוי ממש וחד. ובהמשך מביא גורני מאמרים של אותו עיתון - ובהם קריאה ליהודים לעשות למען הצלת אחיהם: לא להשתמט מגיוס לצבא, למלא את החובה המוסרית להתגייס לקרב נגד השונא הגדול של העם היהודי, שכל כוונתו להשמיד את העם היהודי.

כיצד התייחסו למרד של היהודים בגטאות?

גורני מצטט קריאות להצלה ממאמרי מערכת, גילויי דעת שמהם עלתה ההדגשה, "שהמורדים נפלו על קידוש הכבוד של העם היהודי והערך ההומאני, המוסרי הכלל אנושי" ( גורני, עמוד 19). בשבועון של פועלי ציון כתב העורך חיים גרינברג מלים חצובות בסלע:

"איננו יודעים כיצד אחינו ואחיותינו נפלו ברחובותיה של ורשה, איננו יודעים על הימים האחרונים של קיבוץ יהודי גדול זה. איננו יודעים מה היו מחשבותיהם ומילותיהם האחרונות של מגיני הגטו בשעותיהם האחרונות. אולם אנחנו יודעים, כי אל מול גבורה זו של הנצורים והמיואשים, ואל מול חייהם וסבלם את החלשים וחסרי המגן – מחווירים ומתגמדים כל המלחמות וכל הניצחונות,וכל המטרות וכל התקוות אשר עימן ולמענן אנו חיים" (גורני, עמוד 19).

ואיך הגיב העולם החרדי, כיצד ראה העולם החרדי את הזוועה, כיצד נרתם להציל את העולם היהודי החרב?

יוסף פונד, שהיטיב לחקור את הספרות החרדית והעיתונות החרדית בסדרה של ספרי מחקר, פורש בפנינו בספרו המעמיק אותה חברותא של זרמים למען ההצלה של האחים הסובלים: אנו נחשפים לקיומם של ועדי הצלה של החברה החרדית. אתה מגלה, שהיה ריבוי של ארגוני עזרה של אגודת ישראל – וחושף צדדים של שיתוף פעולה עם ארגונים יהודים אחרים – וגם צדדים של מחלוקת. כותב פונד: "עם קבלת הידיעות בדבר ההשמדה, חל שינוי בהתנהגות הפוליטית של אגודת ישראל באמריקה, והיא ביקשה לגבש מסגרת לנושא ההצלה שתפעל במשותף לכלל הארגונים היהודים" ( פונד, עמוד 120). מתברר, שהלם הידיעות על הטבח המתגבר, ליכד את הארגונים היהודים: הוקמה ועדה משותפת לנציגי הקונגרס היהודי העולמי, הוועד היהודי-אמריקאי, בני ברית וארגונים נוספים יחד עם נציגי אגודת ישראל. נוצר שיתוף פעולה עם הרב רוזנהיים והרב לוין נציג אגודת ישראל עם וייז, שריכז את הארגונים היהודיים. ברגע של צרה, כל המחלוקות הקשות זזו לרגע הצדה, לפחות רובן.

האם אכן הייתה השתקה, האם אכן הייתה מגמה שלא לפרסם את ממדי החורבן הכבד?

מתברר שעניין הסתרת המידע על הטרגדיה במחנות המוות הייתה בשל בקשת הממשל האמריקאי שלא לפרסם את הידיעות. אנו עדים לתהליך של שילוב ידיים בין הארגונים היהודים – ויש תהליך של התפכחות, של התגברות על אשליות, יש שלב שבו מחליטים להביא את נושא ההשמדה לידיעת הציבור. קצה נפשם של היהודים בהסתרת המידע והם נאבקים. הם נאבקים ומתחים לפרסם גילויי דעת בנושא, לצאת ביוזמות לשנות את המצב: לפגישות עם מדינאים, לקביעת ימי תפילה נוכח הידיעות. העיתונות של התקופה אכן מלמדת על מאבק של היהודים ליצירת דעת קהל אוהדת להצלת יהודי אירופה. בין השיטין, אנו לומדים גם על מחלוקת בין הארגונים היהודים לנציג אגודת ישראל, כאשר יש ניסיון להבליט את האידיאולוגיה הציונית, לתת אופי ציוני לכנסים.

מעבר לביטוי ולפרשנות של הרבנים להבנת החורבן הגדול, ( ובספרו של פונד יש חומר רב על כך) יש הירתמות להצלה. ההשתדלות היא מרכז העניין, ומחקרו של פונד מלמד אותנו שאגודת ישראל ראתה עצמה מחויבת לפעול עצמאית במישור הבין-לאומי - וכמובן היו לה "דרישות ייחודיות באשר להצלת רבנים, ראשי ישיבות ותלמידיהן".

מה היו ממדי הפחד, מה היו גילויי הערבות ההדדית?

מרתק לקרוא היום על אותה הירתמות, שנתפסה כערבות הדדית – ויש מאמצים של ראשי הקהילות החרדיות , ובעיקר אגודת ישראל בארצות הברית, להיאבק להצלת יהודים: זה מגיע עד כדי הפרת צווי הממשל האמריקאי שנגעו להסגר הכלכלי על גרמניה – ויש גם מעשים, שהעידו על השתתפות בפעילות הבינלאומית לעזרת נפגעי הנאצים, ממש עם עלות הנאצים לשלטון.

החשש מפני הניצחון של היטלר משתקף בעיתונות היהודית, ועמו חיפוש הדרכים למאבק: כיום כשאנו קוראים על המאבק של המנהיגות היהודית להושיט סיוע ליהודי הגטאות, אנו מבינים מה משמעותה של אותה אחווה יהודית, ועדיין יש תחושה ששררה אמונה תמימה בעזרתה של דעת הקהל ההומאנית בעולם החופשי, אמונה שניתן למצוא סיוע בהגירת יהודים לארץ ישראל, לחזק את קיומם של היהודים בארץ ישראל.

ככל שהידיעות על ההשמדה ההמונית הולכות ומתפרסמות, גובר הרצון לאחדות בקרב הארגונים היהודים, ומתגברת ההבנה שחייבים להיות יחד. ביטוי לאותה הרגשה נתן יעקב לשצינסקי עורך ה'קמפער' שכתב ביולי 1942 משפטים נחרצים: "אנחנו איננו אוסף של יחידים מוכים, אלא קיבוץ, עם – וקולו של עמנו נשמע בין קולותיהם של עמים אחרים, אשר נלחמים למען חירותם והצדק למען כולם". (גורני, עמוד 109).

המאבק על דעת הקהל, כיצד נאבקו להפסקת ההרג?

אבל אותו חוסר אונים, שהקשה על הארגונים היהודים, בולט גם במאמרו של לשצינסקי: "אנחנו איננו יודעים - מה אפשר לעשות כעת, כדי להפסיק את ההרג ההמוני" – ותחושה קשה זו הלכה בד בבד עם המחויבות הגוברת, שיש להמשיך במאבק על דעת הקהל, שחייב לבוא הקץ לפסיביות, שאַל לו לעם היהודי לשתוק.

בעיתון 'דבר', במרץ 1944 – אנו עדים למאמר שמתאר את תהליך ההתפכחות: "עם בשורות איוב הנאמנות והבדוקות, שהגיעו עתה אלינו מגיא ההריגה - באה ראשית הקץ לתקופת הציפייה והאשליה. נסתיימה תקופת החסד שבאי הידיעה, תקופה ההרגעה הפנימית – בשל הספק, שמא בכל זאת אירע נס –והדבר האיום...לא קרה בכל אימתו" ( גורני, עמוד 111).

בקרב היהודים החרדים יש חשש כבד מפרסום הידיעות בדבר ההשמדה – וכבר בשנת 1942 קורא השבועון של אגודת ישראל – " במחאה בלבד לא סגי – יבואו מיד מעשי הצלה!" ( פונד, עמוד 184).

מעבר לתפיסה האידיאולוגית של ראשי הקהילות החרדיות – אפשר להצדיע להם ממרחק של שנים, להכיר להם טובה על ההירתמות שלהם לפעולות מדיניות למען הצלת יהודים. כך, למשל, מביא פונד את פעילותם ופגישותיהם של מנהיגי היהדות החרדית עם פרופסור קוט, שר המדינה הפולני. קוט מקיים מפגשים עם בן גוריון, עם גרינבוים וכן עם נציגי אגודת ישראל. נציגי אגודת ישראל מבקשים ממשלת פולים לעזור בפעולות ההצלה, לעמוד על פתיחת שערי הארצות הניטראליות וארץ ישראל בפני פליטים יהודיים מאירופה הכבושה ( מדובר בשנים קריטיות, שנת 1942 ו-1943).

חוסר האונים וסולידריות יהודית – שתי זוויות לזמן כה אפל:

כדאי לזכור, שבתוך כל המועקה של חוסר האונים הגדול, יש מעשים, יש ניסיונות – ויש גם גילויים של סולידריות יהודית והתארגנות של פלגים יהודים מקצוות שונים של החברה היהודית. כל זאת בשנים, שיש גם ביטוי ספרותי לתחושת השבר, ויש ביטויים ספרותיים גם בעיתונות של אגודת ישראל. פונד מביא כדוגמה שירים שעסקו בנושא השואה – ובין היתר את שירו של יהושע לנדוי – שיש בהן כאב ומספד על אנושות שמאבדת צלמה- "בכי לאדם ששכח את שמו" ( פונד, עמוד 248).

תקצר היריעה במאמר זה מלפרט את דרכי הביטוי לעוצמת האסון – ואביא כאן שורות משיר שנקרא "ומי באש", ושם השיר לקוח מתפילת "נתנה תוקף" של הימים הנוראים – והמשורר מתאר בית כנסת דחוס – כאשר "בחוץ ממתין המוות". השיר נכתב לזכרו של הרב צירלסון שנהרג בהפצצת עירו בידי הנאצים, ומותו מוצג כ"עולת כליל" שהועלתה על המזבח – ואתה קורא בין השיטין שהשבר שהיכה את העולם החרדי, הוא עולה שבאה לכפר על חטאי העם כולו, למרק אותו מחטאיו ( פונד, עמוד 249).

אנו למדים, שמעבר למסות ולהטפות על שכר ועונש, ועל גזירה – נרתם הציבור החרדי למעשים, למאבקי הצלה. הציבור החרדי היה חלק מן המאבק של הקהילה היהודית בכלל. אותם תהליכים של עיכול המספרים הנוראים של הנרצחים, אותם שלבים של 'צידוק הדין' ושל הרצון לעורר את דעת הקהל – אנו מוצאים בכל הפלגים של החברה היהודית.

בספרו של גורני נמצא הדים גם לביקורת על ההנהגה הציונית, התקפות קשות נגד חוסר האונים הלאומי, והיו אף שיצאו במאמרי ביקורת קשים, כיצד זה "על אף בשורות האיוב המסמרות שערות הראש, נשאר היישוב שקט כשהיה". ההנהגה הציונית והיישובית – למרות כל מאמציה – זכתה לביקורת, וחשוב לנו גם היום לנסות להבין מה היה, מה קשה הייתה תחושת התדהמה, וכיצד כל זה השפיע על הזרמים בתוך החברה היהודית, הן בגולה והן ביישוב בארץ ישראל.

גודל האסון גורם לתחושה של רגשות אשם - ואביא ציטוט מדבריו של הסופר אליעזר שטיינמן, כאשר גברו הידיעות על הרג המוני במזרח אירופה, ורצח שיטתית של יהודים באוקראינה. כתב אז שטיינמן:

"אתה קורא בחדשות בעיתון או שומע מתוך שפופרת הרדיו, שנשמדו מיליוני נפשות ונהרסו ערים וכפרים למאות ולאלפים – וסכום זה גדול מכוח השגתך ועצום מבינתך" ( גורני, עמוד 249).

שני הספרים מביאים מגוון של עדויות – ואנו נחשפים לאותה הרגשה קשה, של עם שחי בעיצומו של אסון, שבמשך שנים התחבט והתלבט בין עיכול האסון הנורא לבין הרצון למצוא דרכים למאבק, וחשוב שלא להפסיק ללמוד את סיפורו של העם שנטבח ואת סיפורם של אלה שעמדו מול הלהבות. קשה לשפוט אותם, קשה להיכנס לנעליהם, וראוי שננסה להבין את החיים האלה בתוך החרבות, בתוך עולם שעמד מנגד.

שנשי הספרים חושפים הלם וכאב ורצון לעזור: אנו רואים שהתקופה סוערת - דרכי מאבק, ניסיונות לשלב ידיים – ומעבר לכול חושפים הספרים את ההכרה ביהודים כבעלי גורל ייחודי, את האבל יחד על האסון שפקד את העם.

אין ספק שהיה בהתלכדות יחד כוח, שדחף קדימה את הרצון להוציא את העם היהודי מאותה תחושה של חוסר אונים. היו לכך פירושים שונים בקרב הזרמים השונים בחברה היהודית - אך לכולם הייתה שאיפה לחלץ את העם היהודי מן המֵצר הנורא.כמי שבא מעולם הספרות, הנפש נמשכת לדברים שכתב סופר ואיש רוח, ואני מתכוון לדבריו של הסופר היקר אליעזר שטיינמן – שראה עד כמה העם היהודי חלש מול הרוע של אויביו – וניסה לחפש מלים של נחמה: "הגויים עודם שומרים בלבם אמונים לתורת הכוח, והם מכבדים רק כוח" – ומכאן שטיינמן מסיק:

"לכן את קלון חולשתנו לא נדיח בפניהם מעל ראשינו באבל ובסימני אבל, לא בצעקות ובתחינות". שטיינמן מציע לקוראיו לאחוז בדרך אחרת – "בעמידת קוממיות, בהגברת כוח החיים שבקרבנו, בהפגנת כוחנו הנפשי...חזק חזק ונתחזק".(המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מכלול' של המכללה בבית וגן, בעריכת מרלין וניג, קיץ תשע"ב).

פרופ' יוסף גורני בהרצאה

תגובות

עולם של אפר

ראוי שככל דיון בנושאים אלה יכללו יביא בחשבון שתי נקודות 1. האם המנהיגות החרדית ערב השואה הייתה מודעת לתהליכים שקורים סביבם?
מדוע החלק שניצל מכלל יהודי אירופה היה חילוני-ציוני לא היו בו כמעט חרדים?מה אחריות ההנהגה החרדית ל,"הרדמת" קהילותיהם ערב החורבן?
2. עד לסוף שנת 1942 היה היישוב היהודי בארץ נתון בעצמו לסכנת הכחדה סכנה שחלפה רק עם ניצחונו של מונטגומרי בקרב אל- עלמיין.ובכלל
מה יכל היישוב כאן באמצעיו הדלים להושיע?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק