אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס / ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן


התמונה של אופיר יעקבסון
דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס /  ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן

דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס / ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן. ההוצאה לאור.

האם שלטה ממלכת יהודה על ממלכת ישראל ?

דוד וממלכתו המאוחדת נמצאים בלב מאבק מחקרי עז. בהפשטה מירבית, החוקרים התפצלו לשתי קבוצות-על, מינימליסטים ומקסימליסטים.  המינימליסטים טענו, שאין לראות בסיפור המקראי סיפור היסטורי, ולדידם דוד - כישות הסטורית - מעולם לא התקיים. מולם ניצבו המקסימליסטים שביקשו לקבל את התנ"ך כתיאור היסטורי-גיאוגרפי מדוייק של תולדות ארץ ישראל בראשית תקופת הברזל.

בשנת 1993התגלתה כתובת בתל דן, כתובת שמזכירה את 'בית דוד' באופן מפורש. יתרה מכך, יש התאמה יחסית בין המתואר בכתובת לבין הסיפור המקראי על מתקפתו של חזאל מלך ארם דמשק, סביב שנת 835 לפנה"ס. מכיוון שבמזרח הקדום היה נהוג להתייחס לשושלת על ידי ציון בית המלוכה והאב המייסד, העובדה שבית דוד מוזכר פחות ממאה שנים אחרי פילוג הממלכה המאוחדת וימי שלטונם של דוד ושלמה - מוכיחה את קיומו של דוד כדמות הסטורית, ומנחיתה מכת מוות על ה'מינימליסטים'.[2] עתה נותר להתדיין בדבר אופיה של הממלכה שבראשה עמדו דוד ושלמה. האם התיאור המקראי מדוייק, ומדובר בממלכה אדירה ועשירה, או שמא תאורי העושר והפאר נוספו לחיבור רק בשלב מאוחר יותר.

פינקלשטיין אינו מקבל את הנרטיב המקראי בדבר הממלכה המאוחדת[3] ובספרו "דוד ושלמה"[4] הוא מציג טיעון מרתק בדבר אופן התהוות הסיפור המורכב אודות המלכים דוד ושלמה. הוא מציג את הסיפור, כפי שהגיע לידינו אנו, כתולדה של סדרת עריכות ותוספות שונות, כשכל אחת ואחת נובעת מאינטרס פוליטי ו/או תיאולוגי מובהק.

במאמר מוסגר אציין, שחוקרים שונים ישרטטו נרטיב הסטורי שונה לחלוטין. על מורכבות ניסיון השיחזור ההיסטורי ניתן ללמוד מדברי ההיסטוריון פיטר נוביק שכתב ש: "מכיוון שאנו, בני האדם, איננו יודעי כל, ועם העבר יש לנו רק היכרות חלקית, אנו משחזרים זמן  ומרחב בדרכים לקויות מאוד, ומספרים סיפורים שבדרך כלל מלמדים יותר על המספר מאשר על הסיפור".[5]

במקרה שלנו, שבו הנרטיב ההיסטורי מתערבב בתעמולה פוליטית עד כדי כך שקשה להבדיל בין ה'היסטורי' לבין ה'מיתי', מלאכת שיחזור העבר קשה אף יותר.[6] כמובן שאין זו דוגמא יחידה לעבר שהומצא בכדי לשרת את ההווה. כדוגמא ניתן להציג את הקשיים שבהם נתקלו מדינות אמריקה הלטינית נוכח ההשתחררות מעול הספרדים, קשיים שההתמודדות אתם היתה באמצעות ניסיונות לפיתוח מיתוס בדבר מוצא אתני משותף, שיהווה מסד ליצירת זהות ותודעה לאומית.[7]

הדוגמא המובהקת ביותר לתהליך שכזה היא המיתוס האצטקי שמתאר את העבר המיתולוגי של בני השבט שהפך לאימפריה. במקרה זה אנחנו יודעים בדיוק מתי נוצר המיתוס. אנחנו יודעים אף את שמו של האדם שיצר אותו ואת המניעים שהניעו אותו. המיתוס הפך למנוע דתי מלכד, והנרטיב המיתולוגי נתפס כחלק אינטגרלי מהמציאות, עד כדי כך, שתוך דור אחד המנהיגים פעלו על בסיס מציאות בדויה זו. ישנם חוקרים שטוענים שזו אחת הסיבות לנפילת האימפריה אל מול האויב הספרדי.[8]

במקרה שלנו הויכוח קשה במיוחד, מכיוון שרבים מקשרים את העבר לסוגיות פוליטיות ודתיות עכשוויות, דבר שמשפיע על אופן ראיית העבר. יתרה מכך: הוויכוח אינו מצטמצם רק לפירוש הממצאים, אלא חל גם על עצם תיאורם. כלומר: מתווכחים גם על מה מצאו, לאיזה תקופה יש לייחס זאת וכו'. לדוגמא אציג שני מוקדים של הויכוח,הנוגעים לממצאים בעיר דוד ובחורבת קייפא שבעמק האלה.[9]

בכדי להבין את השלבים השונים שמשרטט פינקלשטין חובה להכיר את ההתפתחות ההיסטורית. לטענתו של פינקלשטיין, הממלכה המאוחדת של דוד מעולם לא התקיימה. יתר על כן, הוא מתאר מצב, שבו במאה העשירית לפנה"ס התקיימה ביהודה חברה דלילה, כפרית ודימורפית;[10]  וזאת לעומת המצב בחלק הצפוני של שדרת ההר, שם התרחשה פריחה ישובית[11] שתואמת את שטחי ממלכת שאול.[12]

יחסי הכוחות והמאבק בין דרום ההר (סביב ירושלים), לבין צפונו (סביב שכם) אינו חדש ומוכר לנו מתקופות היסטוריות שונות. אחת הדוגמאות המובהקות היא מתקופת הברונזה המאוחרת, שהדיה  הגיעו אלינו תודות למכתבי אל עמרנה. בעוד שירושלים, תחת הנהגתו של עבדחב, מתוארת כישות חלשה שמתקשה להתגונן אל מול פורעי חוק,[13] הרי שבירת 'ההר הצפוני', שכם, תחת הנהגתו של לבאי, מתוארת ככח עולה שמשתלט על קרקעות בנסיון להרחיב את שטחה.[14] יש להניח, שבבסיס המאבק עומדים תנאים פיזיים שונים. בעוד שהרי יהודה הינם טרשיים וקשים לעיבוד, הרי שבהר הצפוני יש עמקים פנימיים ופוריים, וגם סֳפַר ההר הצפוני הינו פורה יותר ממדבר יהודה. אם כן, יחסי הכוחות משקפים את הפוטאנציאל הטבעי של השטח ויבואו לידי ביטוי הן בפיתוח צבאי והן בשגשוג כלכלי לאורך דורות ארוכים.[15] ניתן לראות במתח המאוחר יותר בין היהודים ומקדשם הירושלמי לבין השומרונים ומקדשם בפסגתו של הר גריזים, המשך ישיר של מתח זה בין יחידות גיאוגרפיות שכנות.[16]

בשלב הבא, סביב שנת 926 לפנה"ס,[17] ה'ממלכה הצפונית' נפגעת קשה, בעוד שממלכת יהודה לא נפגעת כלל.[18]   פגיעה זו מיוחסת למסע המלחמה של הפרעה המצרי, שישק. אולם העובדה שאין זכר (ארכיאולוגי או בתיעוד המצרי) לפגיעה ביהודה מנוגדת לתיאור המקראי:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם; עָלָה שושק (שִׁישַׁק) מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם.  כו וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח (מלכים א יד 26-25).

פינקלשטיין מסביר ניגוד זה בצורה פרגמטית ביותר. בהר הצפוני התקיימה פרוטו ממלכה, שהיה צורך להכניעה, בעוד שביהודה חיו מעט כפריים ורועי צאן שפשוט לא משכו את תשומת לבו של הצבא המצרי.[19]

זמן לא רב לאחר מכן, בראשית המאה התשיעית לפנה"ס, נצפית בצפון פריחה ישובית והתפתחותה של ממלכה של ממש בהנהגת בית עמרי,[20] בעוד ש אוכלוסיתה של יהודה נותרת דלילה.[21] בשלב מסוים שושלת בית עמרי מצליחה להשתלט על ממלכת יהודה ושושלת בית דוד באמצעות קשרי נישואין.[22]

לימים, ממלכת יהודה משתחררת מעול ממלכת ישראל,[23] ובחלוף הזמן, זו האחרונה נכבשת ומוחרבת על ידי האשורים. ממלכת יהודה מוצאת את עצמה כישות אוטונומית יחידה בתחום ההר. זרם אדיר של פליטים מגיע אל ירושלים ויהודה מתחומי ממלכת ישראל,[24] ובתנאים אלו מתפתחת האידיאולוגיה הפאן-ישראלית.[25] חזקיהו מחליט למרוד באשורים, וחרף העובדה שהוא מצליח לשרוד - יהודה סופגת מכה קשה:[26]

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת--וַיִּתְפְּשֵׂם.   וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי--אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא; וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב. וַיִּתֵּן, חִזְקִיָּה, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה; וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ.  בָּעֵת הַהִיא, קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת-דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת-הָאֹמְנוֹת, אֲשֶׁר צִפָּה, חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּתְּנֵם, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר (מלכים ב יח 13-16)

מנשה, המולך ביהודה בראשית המאה השביעית, מקבל את מושכות ההנהגה במצב קשה מאוד – תחת ההכרח לשלם מס גבוה במיוחד לאשור בעקבות התבוסה, מכאן, והרצון  לשקם את ההריסות, מכאן. נוכח תנאים אלו הוא מחליט לנקוט באסטרטגיה שונה וחדשה. הוא משלב את יהודה בכלכלה האשורית הגלובאלית, ואכן יהודה פורחת. לאחר מותו מתרחשת הפיכה (אם ממניעים דתיים ואם ממניעים כלכליים), ויאשיהו עולה לשלטון. הוא מחייה את האידיאולוגיה הפאן ישראלית, ולעומת הגישה ה'אוניברסאלית' של קודמו, הוא מנהיג גישה יותר בדלנית-פרטיקולרית.[27]  בעקבות נסיגתה הפתאומית של ממלכת אשור מתחומי ארץ ישראל, שנבעה מחולשה פנימית, יאשיהו, המכוון על ידי האידיאולוגיה הפאן ישראלית, מנסה למלא את הריק הגיאופוליטי שנוצר ולהשתלט עליו. במפגש גורלי, שאינו ברור כל צרכו עם פרעה נכה בקרבת מגידו (בשנת 609 לפנה"ס), תומכי יאשיהו מגלים בדרך הקשה שהריק הפוליטי הינו בגדר אשלייה. יאשיהו מוצא את מותו וכך גם החלום הפאן-ישראלי. 

לעומת הסיפור המקראי, המציג את תור הזהב של בית דוד בימי הממלכה המאוחדת, שבה נשלטות ממלכת יהודה וממלכת ישראל מהמרכז בירושלים, המציאות ההיסטורית שמציג פינקלשטיין הינה שונה לחלוטין. בשיחזורו ההיסטורי דווקא האחות הצפונית היא הראשונה להתפתח מחברה כפרית לממלכה של ממש, והיא זו ששולטת, לפחות לזמן מה, על אחותה הדרומית.

הנרטיב ההסטורי עוצב נדבך על גבי נדבך, ויש לשחזר את כל אחד מהנדבכים בהתאם לתקופה מסויימת ומטרותיה. מובן, שבכל שלב ושלב עובדו גם הנדבכים הקודמים ולא נשמרו בצורתם המקורית. הסיפור המקראי על אודות דוד ושלמה מחולק לשלושה חלקים עיקריים:[28]  סיפור עלייתו של דוד לשלטון (שמואל א טז 14 עד שמואל ב ה), תולדות ירושת הכס\תולדות חצר המלוכה (שמואל ב ט-כ ומלכים א א-ב) ומעשי שלמה (מלכים א ג-יא).

בחלק הראשון של הנרטיב מתואר דוד כפורע חוק (עפירו). העלילות על דוד ואנשיו נועדו להציגו כתחמן, עז רוח, תוך הרשמת תומכיו ונטיעת יראת כבוד ופחד בלב מתנגדיו.[29]  יתכן שלאחר נפילת ממלכת שאול (כתוצאה של מסע שישק ?) משתלט דוד על חלקה הדרומי של ממלכת שאול, נקלטים בממלכתו תושבי הממלכה הצפונית, וחשוב מכך: נקלטים גם סיפורים ומסורות מהממלכה הצפונית שמהם לא ניתן להתעלם, ולכן הם משולבים בצורה אפולוגטית.[30]  לדוגמא, לא דוד הרג את איש בשת ואת אבנר, כי אם מפקד צבאו יואב, בדרך שאפשרה לו, לדוד, להתנער מכל אחריות.[31]

ספורי כבושי דוד לקוחים ככל הנראה מהריאליה של כבושי בית עמרי,[32] ורעיון הממלכה המאוחדת וחצר המלוכה לקוחים מבית עמרי ומהתקופה שבה שתי הממלכות נשלטו בפועל מהבירה הצפונית, שומרון.[33]

לאחר הגעת הפליטים ליהודה, בעקבות החרבת ממלכת ישראל (722 לפנה"ס) יש שוב צורך להתמודד עם זרם של מסורות צפוניות, וזה נעשה בצורה אפולוגטית במקביל לפיתוח האידיאולוגיה הפאן ישראלית והרפורמה הפולחנית (שנועדה לבטל את זכות הקיום של מקומות פולחן צפוניים שרווחו בקרב הפליטים מצפון), שיחדיו נועדו  ליצור חברה מלוכדת הנשלטת מירושלים, בסיס השליטה של בית דוד.

ספורי שלמה מבוססים על תקופת השפע והשגשוג בתקופת מנשה. מכיוון שקמו מתנגדים בעם לסחר עולמי בקנה מידה כזה (סוסים, נחושת, בשמים וכו'), להשתלבות במערך הכלכלי הגלובאלי של האימפריה האשורית ולהשפעותיה, היה צריך לספק להם צידוק באמצעות דמותו של אחד מראשוני  המלכים –שלמה -  שסביב דמותו חוברה היסטוריה רטרואקטיבית בימי מנשה. 

בספרו "דוד ושלמה" ממשיך פינקלשטיין בתיאור הנרטיב ההסטורי, ובמקביל לכך גם עם עיצוב הסיפור המקראי. אני אעצור בנקודה זו מכיוון שמסגרת זו מספיקה לי בכדי להציג את טיעוני.

פינקלשטיין טוען, שספורי עליית דוד לשלטון (שכאמור, חוברו ביהודה)  רוויים באפולוגטיקה, וזאת מכיוון שהמחברים היהודאים לא יכלו להתעלם מהמסורות הצפוניות, לא הייתה להם ברירה אלא לשלבם בתוך הסיפורים היהודאיים ודבר זה נעשה תוך מתן נימה אפולוגטית.
אם נקבל טיעון מרכזי זה וננסה לשחזר את אותן מסורות, נראה שבממלכת הצפון האשימו את דוד בסילוקו של שאול מכס המלוכה ובהשתלטות על שטחי ממלכתו.

סיפור מקראי נוסף דורש התייחסות בהקשר זה. מדובר כמובן בסיפור פיצול הממלכה והקמת ממלכת ישראל על ידי ירבעם המתואר במלכים א יב:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל-הָעֵדָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:  לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ.  ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם, יְרוּשָׁלִַם, וַיַּקְהֵל אֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה וְאֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר, עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם, עִם-בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה...(21-20)

הסיפור מתאר באופן מובהק את השתחררות הממלכה הצפונית מעול הממלכה הדרומית. נמצאו הקבלות רבות בין סיפור שעבוד ישראל לפרעה ושעבוד שבטי ישראל תחת שלמה, וכן בין דמותו של של ירבעם לבין דמותו של משה; בין עגל הזהב לבין העגלים של ירבעם.[34] קנוהל טוען, שכיבוש שישק היווה טריגר להתפתחות סיפור יציאת מצריים, ותוחם את זמן התהוותו בין השנים 907-925 לפנה"ס. בלי להכנס לרבדים השונים של סיפור יציאת מצרים ולהקבלות בין משה לירבעם,[35] ברור שגם מקורו של סיפור זה הוא בממלכה הצפונית,[36] וגם הוא מאשים את ממלכת יהודה בשיעבוד בני ממלכת ישראל. כחלק מהמרידה מקים ירבעם שני עגלי זהב וממקמם בקצות ממלכתו.[37]

וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ:  עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד.   אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה.  כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ--וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם--הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.   וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן (29-26).

מחקר ארכיאולוגי הוכיח באופן ברור, שבתקופה המדוברת תל דן לא היה תחת שליטה ישראלית, ולכן בלתי אפשרי שירבעם הקים שם עגל זהב.[38] מהו אם כן הגרעין ההיסטורי שמאחורי הסיפור ?

אני רוצה להעלות סברה זהירה, שלפיה ממלכת בית דוד ניצלה את שעת הכושר שבאה בעקבות מסע שישק והחרבת 'ממלכת שאול' והשתלטה על שטחים בדרום הממלכה הצפונית (אם בתיאום עם המצרים ועם מיד לאחר נסיגתם).[39] יתכן שכיבוש זה התפרס על פני מרחב גיאוגרפי מצומצם ביותר ונמשך לתקופה קצרה ביותר, אך אף על פי כן, העובדה שהממלכה הדרומית, החלשה, השתלטה על אחותה הבכירה פגעה ב'כבוד הישראלי' ונצרבה בזכרון הקולקטיבי של ממלכת ישראל. כשהשתחררו לבסוף מעול בית דוד החל להתפתח סיפור שהאנטגוניזם שבו, המופנה הן כלפי מצרים (מסע שישק) והן כלפי בית דוד (שלמה ורחבעם), בולט לעין. לימים, בימי בית עמרי, ממלכת ישראל התרחבה ופרחה, ואז יוחסו לגיבור המייסד, ירבעם, המשחרר מעול המצרים והיהודאים כאחד, הישגים של יורשיו, בדיוק כפי שהתרחש בממלכה הדרומית. לדעת קנוהל היה זה הסיפור המכונן של ממלכת ישראל, במקביל לסיפור דוד ושלמה בממלכת יהודה.[40]

ההאשמות של הממלכה הצפונית כלפי הדרומית השתמרו במסורות הצפוניות ואוחדו עם הטקסט היהודאי שהפך לימים לטקסט המקראי, תוך הלבשת המסורות בנימה אפולוגטית ברורה. ללא השתלטות שכזו, קשה להסביר את הטענות הצפוניות בדבר הדחת שאול על ידי דוד וכן את עול המסים הכבד שהטילו שלמה ורחבעם על בית ישראל.

להערכתי, סברה זו עונה על כמה פערים בדברי החוקרים. קנוהל, מציע תיאוריה שונה וחדשנית בדבר יציאת מצרים, שכאמור, במסגרתה מסע שישק מהווה טריגר להתפתחות הסיפור. מכיוון שהסיפור מדגיש את המאבק של תושבי ממלכת ישראל להשתחררות מעול המלך היהודאי (ואף מקביל זאת לבני ישראל במצרים), נוצרת התנגשות בין גישה זו לבין גישתו של פינקלשטיין שמציגה את ממלכת ישראל כאחות הבכורה והבכירה, שהתפתחה מוקדם יותר ומהר יותר. קנוהל מתבסס בין היתר על ניתוח סיפור ירבעם-יציאת מצרים, מגיע מסקנה שממלכת יהודה שלטה על ממלכת ישראל[41]  וכפועל יוצא מכך הוא מסרב לקבל את השיחזור ההיסטורי של פינקלשטיין  ומעדיף  את גישתו של עמיחי מזר.[42]

בהצעה שלי יש בכדי להוות פשרה בין הגישות. אני מקבל את השיחזור ההיסטורי-ארכיאולוגי של פינקלשטיין, אך מוסיף ואומר שהמסורות הצפוניות רומזות לנו בצורה ברורה על כיבוש יהודאי, גם אם מצומצם בזמן ובמרחב. על סמך זה אני מציע לראות בכיבוש היהודאי של דרום השומרון, שהתרחש מיד לאחר מסע שישק, את הגרעין ההיסטורי למסורות הצפוניות בדבר הדחת שאול ושעבוד תושבי ישראל.

ביבליוגרפיה

[גרפינקל, חורבת קייפא] גרפינקל, יוסף, "חורבת קייאפה:עיר מבוצרת בגבול פלשת ויהודה בראשית תקופת הברזל II” חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה, כרך ב (2008).

[גרפינקל, חפירות חורבת קייפא] גרפינקל יוסף, גנור  סער, והזל מיכאל, "חפירות חורבת קיאפה וראשיתה של ממלכת יהודה"ארץ ישראל ל (תשע"ב).

[למלך אדוני] כוכבי-רייני, ציפורה, למלך אדוני: מכתבי אל-עמרנה, מוסד ביאליק והוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ירושלים, 2005.

[מגד, האצטקים] מגד, נחום, האצטקים-מחנית השמש לחניתות שבורות, ישראל: דביר, 1996.

[מגד, תרבויות קדומות] מגד, נחום, תרבויות קדומות ביבשת אמריקה, ישראל: משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1999.

[מדין, כיבושה של האימפריה] מדין, צבי, כיבושה של האימפריה האצטקית - מיתוס פרגמטיזם ואימפריאליזם, ישראל: משרד הביטחון-הוצאה לאור,  1998.

[מזר, החפירות] מזר, אילת,  "החפירות בראש גבעת עיר דוד ובעופל 2010-2005", קדמוניות מג, חוברת 140 (תשע"א).

[נאמן, מסע שישק] נאמן נדב, "מסע שישק לארץ ישראל בראי הכתובות המצריות, המקרא והממצא הארכיאולוגי", ציון סג (תשנ"ח).

[פינקלשטין, ראשית ישראל] פינקשלטיין, ישראל ואשר סילברמן, ניל, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, הוצאת אניברסיטת תל אביב, תשס"ג.

[פינקלשטין, דוד ושלמה] פינקשלטיין, ישראל ואשר סילברמן, ניל, דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אניברסיטת תל אביב, 2006.

[פינקלשטין, מבנה האבן הגדול] פינקשלטיין, ישראל מבנה האבן הגדול: עובדות מול כיסופים, הוצאת מכון מגלים, 2011, עמ' 26-15.

[קאר, היסטוריה מהי] , קאר, א.ה, היסטוריה מהי ?מודן, ישראל, 1996.

[קנוהל, השם] קנוהל, ישראל, השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים, הוצאת דביר, אור יהודה, 2012.

[קנוהל, מאין באנו] קנוהל, ישראל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת דביר, אור יהודה, 2008.

[ריין, אמריקה הלטינית] ריין רענן, "אמריקה הלטינית בחיפוש אחר זהות", בתוך אליאב-פלדון מירי (עורכת), בעקבות קולומבוס: אמריקה 1992-1492, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשע"א.

[Arie, Tel Dan] Arie Eran, Reconsidering the Iron Age II Strata at Tel Dan: Archaelogical and Historical Implications”, Tel Aviv University, The Israel Museum, Jerusalem, 2008.

[Mazar, The Case of the Monarchy] A. Mazar,”Archaology and the Biblical Narrative: The Case of the Monarchy”, in: R.G. Kratz and H. Spieckermann in collab. With B..Corzilius and T. Pilger (eds.) Archaeological and Biblical Perspectives, BZAW 405, Berlin/New York, 2010, pp, 29-58.

[Na’aman,  Three notes] Na’aman,  N,   Three  Notes on the Aramaic Inscription from Tel Dan, IEJ 50: 92-104.

Weber, The Spanish Legacy] D.J. Weber, ‘The Spanish Legacy in North America and the Historical Imagination’, Western Historical Quarterly,  (February 1992).

[Zakovitz, You Shall Tell] Y.Zakovitz, “And You Shall Tell Your Son..”, Jerusalem, Magnes Press, 1991.

 

 

--------------------------------------------------------------------------------

[1]  להצגת המחלוקת ראו פינקלשטיין, ראשית ישראל, עמ' 136-135.

[2]  Na’aman,  Three notes.

[3]  פינקלשטין, ראשית ישראל, עמ' 41-39.

[4]  פינקלשטין, דוד ושלמה.

[5]  Weber, The Spanish Legacy ,pp. 23-24.  עוד על נושא זה בספר הנהדר 'קאר, היסטוריה מהי?'

[6]  הרומן הבדיוני של של יוכי ברנדס, מלכים ג', מעניין בהקשר זה שכן הוא מציג בצורה חיה דוגמא של המצאת סיפור כחלק מתעמולה ממלכתית.

[7]  ריין, 'אמריקה הלטינית', עמ' 340-339.

[8]  ראו מגד, תרבויות קדומות, עמ' 150-146, מגד, האצטקים, עמ' 95-73, וכן מדין, כיבושה של האימפריה, עמ' 59-52.

[9]  בהקשר של עיר דוד ראו מזר, החפירות, עמ' 85-81, ולדעה נגדית ראו פינקלשטין, מבנה האבן הגדול. בהקשר לחורבת קייפא ראו גרפינקל, חפירות חורבת קייפא, עמ' 197-174, וגרפינקל, חורבת קייפא, עמ' 133-122. למחקרים כללים יותר ראו Mazar, The Case of the Monarchy, pp. 29-58. וקנוהל, השם, עמ' 160,   

[10]  פינקלשטין, ראשית ישראל, עמ' 154-131 וכן פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 46-44. חברה דימורפית הינה חברה המבוססת על התמחות דו-צירית. יושבי קבע חקלאים ומולם פסטורליסטים המתמחים בגידול בעלי חיים. בין שתי הקבוצת מתנהל קשר רציף והחלפת עודפים. קבוצות הפסטורליסטים אינם עצמאים וזקוקים לעודפי גרעינים מהיצור החקלאי.

[11]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 67.

[12]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 62 ו 69.

[13]  למלך אדוני, עמ' 218-209.

[14]   למלך אדוני, עמ' 207-191.

[15]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 68.

[16]  ראו גם פינקלשטין, ראשית ישראל, עמ' 160-158.

[17]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 72.

[18]   פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 79-70, וכן נאמן, מסע שישק, עמ' 276-247.

[19]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 78-77.

[20]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 97-93 וכן פינקלשטין, ראשית ישראל, עמ' 197-173.

[21]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 93.

[22]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 97.

[23]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 108-107, מלכים ב יא 16-12.

[24]  פינקלשטין, ראשית ישראל, עמ' 245-242 וכן פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 129-126.

[25]  פינקלשטין, ראשית ישראל,  249-245 וכן, פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 133-129.

[26]  פינקלשטין, ראשית ישראל, 260-257.

[27]  קנוהל, השם, עמ' 111-101

[28]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 21.

[29]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 60-37.

[30]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 86-79.

[31]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 87.

[32]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 105.

[33]  פינקלשטין, דוד ושלמה, עמ' 97 ו 105.

[34] Zakovitz, You Shall Tell.

[35]  ראו קנוהל, מאין באנו וכן קנוהל, השם, עמ' 138-132.

[36]  קנוהל, השם, עמ' 138-132.

[37]  ניתן להניח שמדובר בתיחום שטחו של אל טריטוריאלי בהקבלה למתחמים הפולחנים שנמצאו בתל ערד ובתל שבע.

[38] Arie, Tel Dan.

[39]  גם פינקלשטיין עצמו רומז לכך עמ' 86-85.

[40]    קנוהל, השם, עמ' 137.

[41]  קנוהל, השם, עמ' 132.

[42]  קנוהל, השם, עמ' 161-160. ראו גם Mazar, The Case of the Monarchy..

ארכיאולוגיה ומקרא: מבט מן המרכז

תגובות

ממלכת דוד ושלמה כללה גם את האזור הצפוני הפורה והעשיר- שאלה

התזה שהממלכה הצונית הייתה יותר עשירה ומפותחת מהדרומית היא סבירה בהחלט. אהל, לא ברור מדוע נפסל הנרטיב המקראי על ממלכת דוד ושלמה המאוחדת. אולי אפשר לקבל הסבר סביר?

תגובה לרונית

התשובה מורכבת מאוד אך להלן כמה ראשי פרקים: במאה ה10 התקופה שבה הייתה אמורה להיות ממלכה מאוחדת מתגלים פערים עצומים בין ישראל ויהודה פערים שממשיכים עד סוף המאה 7 1. בצפון האוריינות הקדימה במ100-150 שנה את הדרום. 2.איכות הבנייה בצפון עולה לעין ערוך על הבנייה בדרום מבנים מונומנטליים קישוטים קברים מפוארים בקיצור עולם חומרי שונה משל הדרום. 3. רק בתנ"ך מסופר על ממלכה מאוחדת. אין שום מקור אחר המספר על כך לא במסופומיה לא במצרים לא בסוריה. 4 המציאות ההיסטורית הגיאו-פוליטית במאה ה10 כפי שאנו יודעים היופ אינה מאפשרת להניח קיום ממלכה כזאת.5. התנ"ך הוא מקור ספרותי תרבותי אך לא היסטורי. החלק ההיסטורי הממשי היחיד הוא הפרקים האחרונים בספר מלכים ב המתארים את שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה

תשובה מס.1 חסרת כל היגיון:הסבר למטה

בתקופת הממלכה המאוחדת לא היה דבר כזה הנקרא ישראל ויהודה. הייתה רק ישראל. נכון שממלכת הצפון הייתה עשירה יותר. אבל, לפני הפילוג כל העושר של אזור הצפון היה שייך לממלכה המאוחדת. הייתה ממלכת דוד ושלמה והיא התפלגה. לאחר מכן יהודה הייתה ענייה יותר מישראל. זה הגיוני.

רונית מקורות?

כמתעניינת אשמח אם תביאי רשימת מקורות היסטוריים עליהם תשובתך נשענת

אולי תביא מקורות להוכיח את ההיפך?

אני בדעה שבתקופה העתיקה, בהעדר עיתונות, טלביזיה וכל שאר מקורות המידע של ימינו, המקורות העיקריים היו כתובות השליטים שמטרתם הייתה לשבחם- לא לתאר את האירועים באופן סדיר. מקור נוסף הם מסמכים יותר אובייקטיביים שנכתבו לצורך החיים השוטפים, כמו, למשל המסמך המתאר בריחת עבדים ממצרים ע"י פקיד גבול. המקורות האחרים, כתובות וחומר ארכיאולוגי מהשטח גם הם אינם מספרים את כל הסיפור. התנך איננו מתיימר להיות ספר היסטוריה. זהו ספר בעל אוריינטציה דתית. אבל, אין סיבה מספקת לדחות את העובדות המופיעות בו, לעניות דעתי.

הטעות של אופיר

אופיר יישר כח על פתיחותך והתעניינותך במחקר המודרני בניגוד למשל לרבקה ליסק המנותקת כליל מתחום זה. אבל יש נקודת מוצא שמכשילה אותך. לפני שאגע בה הערה: יש שלושה זרמים. הזרם המקסימליסטי מורכב מחוקרי מקרא מאנשים דתיים לא מהיסטוריונים. שני הזרמים האחרים חולקים הנחת עבודה ש המקרא הוא טכסט סיפרותי-תיאולוגי והוא ממש לא מסמך היסטורי בין השאר מפני שעלילותיו מתרחשות מאות שנים לפני שנכתב. ההבדל היחיד בין שתי האסכולות הוא שאנשי הזרם המרכזי למשל פינקלשטייון חושבים שחלק ממנו התחיל להכתב במרוצת המאה 7 לפני הספירה- תקופת יאשיהו= ורוב שאר חלקי ה המקרא נכתבו בתקופה הפרסית ואפילו הלניסטית בעוד אנשי הזרם המינימליסטי טוענים שכל המקרא הוא יציר התקופה הפרסית וההלניסטית.חקר המיקרא ולימוד היסטוריה מדעי הם שני דיסציפלינות שונות בתכלית תכני הלימוד והנושאים למבחן שונים ןלפעמיפ סותרים. קנוהל הוא חוקר מקרא פינקלשטיין הוא היסטוריון וארכיאולוג.אינך יכול לשים אותם במישור אחד.אייל ברקוביץ היה כדורגלן נפלא מיקי ברקוביץ היה כדורסלן נפלא שניהם ספורטאים אך עוסקיפ בענפים שונים לחלוטין וזאת הנקודה המכשילה אותך .נקודה נוספת: דוד ושלמה הן דמויות מיתולוגיות אך אין סיבה לשלול שאכן היו אישים אלה גם כדמויות היסטוריות. ועכשו להיסטוריה נטו: יש פער זמנים בין היווצרות ישראל לבין היוצרות ממלכת יהודה. בשנים 880 או 882 לפני הספירה מגיע עומרי מאגד ומשדרג התארגנויות על שבטיות באזור והופך אותן לממלכת ישראל הצפונית תהליך שימשיך בנו אחאב. באתו זמן ביהודה אין בעצם כלום איזה מצודה בירושלים מוקפת בכמה כפרים ועוד אכלוסיות מקומיות באזור בית שמש השפלה ויישויות אתניות בנגב.רק לקראת סיום המאה ה9 בואכה למאה ה8 לפניהספירה מתחיל תהליך ההופך בהדרגה את יהודה לממלכה טריטריאלית סיפור מסע שישק היה במאה ה10 תקופה שמבחינה היסטורית הייתה ואקום מדיני שנוצר עם היחלשות האימפריה המצרית והעלמות האימפריה החיתית ואקום שאפשר במהלך המאה ה9 היווצרות ממלכות טריטוריאליות. שלא היו עד אז. בסיכום טעותך אופיר היא שבתקופת שישק לא הייתה עדיין ממלכת יהודה שיכלה לנגוס בשטחי ישראל שגם היא הייתה בתקופה הטרום-מדינתית שלה :

איש אינו יכול לשחזר את העבר המקראי

ראשית חשוב להבין שרב הנסתר על הגלוי והכתוב מעלה הינו בגדר השערה בלבד, השערה שכיום אין שום אפשרות להוכיח. שנית, אני לא מסכים שאי אפשר לשלב תחומי ידע שונים. בכדי לנסות לשחזר את העבר יש להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותינו: ארכיאולוגיים, הסטוריים, ספרותים ומקראיים. לגבי הממלכה המאוחדת אכן ישנם ספקות גדולים שאי פעם התקיימה אך לא כך לגבי ממלכת יהודה. כתובת תל דן מוכיחה את קיומו של דוד גם אם ברמת 'שח בדואי' בדרום הר חברון. בהחלט יתכן שמסע שישק אל עבר הממלכה החזקה (ממלכתו של שאול בהרי בנימין) החלישה את האוכ' ואפשרה לממלכתו הסמי-נוודית (?) של דוד לשהתלט על חלקים ממלכתו של שאול וכך נוצר רקע למיתוס המאוחר בדבר הממלכה המאוחדת ושליטת 'יהודה' על 'ממלכת הצפון'. כולי תקוה שגילויים ארכיאולוגים עתידים יעזרו לשפוך אור על העבר הקדום של עם ישראל

מהי החוצפה לשרבב את שמי לדיון זה בו כלל לא הבעתי דעה?

גיורא הוא חסר נימוס והגינות אלמנטרית.

התמונה של גדעון צור

ממלכת שלמה

אני רוצה להגיב, קצת באיחור, אבל ראשית אני מפנה למאמר הבא - http://www.e-mago.co.il/magazine/thapsacus-solomon.html
ואגיב מאוחר יותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אופיר יעקבסון