אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס עוז : תחבולת המשורר הנסתר חלק ב


התמונה של יוסף אורן
עמוס עוז / מקום אחר

עמוס עוז / מקום אחר. הוצאת כתר

עמוס עוז: הביוגרפיה השירית חלק א'

זיקתו המיוחדת של עמוס עוז לסוגה השירית בספרות – פרק  נוסף ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו

   כותבי סיפורת רבים, ובכללם גם כאלה שלא פירסמו שירים ולא התפרסמו כמשוררים, העריכו שירה וגם ניסו לפענח את סוד הקסם המיוחד שלה. מכולם הגדילו לעשות המְספרים אשר בדו בסיפוריהם דמות של משורר, בין כדמות מרכזית ובין כדמות משנית, וביטאו באמצעותו את דעתם על השירה. והיו בין המְספרים גם כאלה שייחסו למשורר הבדוי שלהם שיר שכתבו בעצמם, ובדרך זו נהנו משני העולמות: גם פירסמו את השיר שחיברו וגם הצניעו את אחריותם לו.

   על משקל הכינוי "צדיק נסתר", הנפוץ בסיפור החסידי, אפשר לדבר במקרה כזה על מְספר שהינו "משורר נסתר". שני משוררים נסתרים בלטו בספרות דורנו והם: ס. יזהר ועמוס עוז. ושניהם גם איששו את טענתו של מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי, מגדולי המְספרים בדור התחייה, שבעצמו לא כתב ולא פירסם שירה, אך הגדיר כשירה את כל סוגות הספרות היפה. בכך העניק למפרע גושפנקא לבחון בעתיד את הסגולות השיריות בסיפורת נדירת היופי הן של ס. יזהר והן של עמוס עוז.

שירת יזהר ב"ימי צקלג"

   אף שיזהר לא פירסם שירים, בהגדרה הסוגתית-פורמלית, הסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם רוב גיבוריו המתלבטים בסיפורים הינם בעצם משוררים. יזהר הפך אותם למשוררים לא רק על-ידי שהזרים את תודעתם והפכם על-ידי כך ל"ליריים", אלא גם על-ידי שהעניק להם את הרגישות לבריאה: לנוף, לאדם, לבעל-החיים ולצומח, וגם את הסגולה לצייר את אלה בתודעתם כשהם מוּאֲנשים ומוּנְפשים.

   ואכן, ס. יזהר גילף את גיבוריו בנאמנות מלאה להגדרה שהשמיע על התכונה אשר מבדילה משורר מבני-אנוש אחרים, בכנס מפקחים של משרד החינוך, שבפניהם הופיע בת"א בתשי"ט, השנה שבה הופיע "ימי צקלג", יצירתו החשובה ביותר. וכך אמר באותו מעמד : המשורר "נשקף אל העולם דרך זכוכית צבעונין בשעה שכל הבריות מביטים בזכוכית ניטראלית, ומתוך זו נראים כל הדברים כבראייה בפעם הראשונה. - - - הוא מחונן ברגישות מיוחדת. אין כליו ככלי איש המדע, הוא רואה לעתים בכל גופו, כאותן החיות הנושמות בכל גופן, או כאותן החשות בכל מערכת גופן ולא רק במוקד תחושה מסויים"*.

   עד כדי כך כולם משוררים ב"ימי צקלג", שאלמלא צייד יזהר בפנקס קטן את קובי, החבלן בחבורת הלוחמים הקטנה שנשלחה להחזיק בגבעה חשופה בצפון הנגב, אי-אפשר היה לזהותו כמשורר בתוכה. ואכן, רק אחרי שהוחזר אל הגבעה, מליל ההטמנה של המוקשים, על כתפי חבריו, מצא אחד מהם בכיס חולצתו של קובי פנקס עם השירים שכתב, ואז הבינו שמשורר התהלך ביניהם.

   חבריו של קובי כה הופתעו מגילוי זה, עד שאחד מהם הפך בו-במקום למשורר ואמר על רֵעוֹ המת את הפשוט והיפה במשפטים שנאמרו על משורר : "לא ידעתי שהוא שירים" (עמ' 914 במהדורת זמורה-ביתן משנת 1989). אלמלא נחה על אותו לוחם רוח השירה שחילצה מתוכו משפט צלול זה, היה ודאי אומר במעמד ההוא את המשפט המרופט מרוב שימוש שנוהגים הבריות לומר בדרך כלל על משורר: "לא ידעתי שהוא כותב שירים". 

   בניגוד לחבריו של קובי, שהופתעו לגלות שהיה ביניהם אחד ש"היה שירים", ידעו זאת הקוראים של "ימי צקלג" הרבה לפניהם, כי יזהר תיאר מספר פעמים את הרגע שבו נבראו השירים בקובי: "הבליש מבט לאחור אם אין משגיחים בו, ועִלְעֵל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחזה הבקעה נְשוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רִפְרוּפי כקורי-עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא - - - וחזר ורשם שורה" (35-34).

   תחילה הדגים יזהר רק שורות גולמיות, שבאופן זה הספיק קובי לרשום בפנקס ביום הראשון שלהם בצקלג (כך בעמודים 35 ו-49), אך בשלב אחר הדגים גם כיצד נברא שיר כמעט שלם בתהליך קטוע כזה: 2 שורות ראשונות נבראו בערבו של היום הראשון שלהם בצקלג (בעמ' 99), ו-5 שורות הוסיף להן בבוקרו של היום הבא (בעמ' 155). 

   ואכן, כדי להוכיח את אמיתות האמירה, "שהוא שירים", אשר נאמרה על קובי רק אחרי מותו, הציע זה שהחזיק בפנקס, החובש עמיחי, לחבריו, שרבצו באפס מעשה והמתינו לחידוש הקרב, להאזין לאחד השירים שמצא בפנקס של קובי:

                    נֵבֶל של חרדות אני.

                    מה יְבוֹאֵנוּ עד ערב

                    לבוקר-לבוקר מה יהי.

                    לַשָּׁוְא השמש היא שמש

                    העשב הוא עשב

                    וּתְכלת השמים תְּכוּלה.

                    הכל רוֹטֵן אימה.

                    כולי עוֹנֶה חרדות.           (שם, עמ' 974)

   בשורות מעטות אלה, שבדה כשיר של קובי החבלן, צמצם יזהר אשדות גועשים של מחשבות ומפלים סוערים של רגשות שהזרים קודם לכן בעשרות עמודים בתודעת הגיבורים של "ימי צקלג", כולם בני שמונה-עשר עד עשרים בלבד, בטכניקה של זרם התודעה. בשש השורות של השיר הזה ביטא יזהר את המצב הטראגי שאליו נקלעו הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות בתש"ח: הסתירה בין התשוקה העזה למצות את האפשרויות הנפלאות של החיים לבין האימה מפני המוות האורב ללוחם בקרב. בדרך זו הפקיד יזהר בידינו, באמצעות השיר הזה, שבדה כשיר של קובי, מפתח להבנת הדילמה שהעסיקה אותו בחטיבה המוקדמת של יצירתו, חטיבת סיפורי המלחמה בתש"ח, מ"חורשה בגבעה" (1947) ועד "ימי צקלג" (1958).

  זהו השיר השלם היחיד של המשורר הבדוי, קובי, שמודפס ב-1,200 העמודים שמחזיק הרומאן "ימי צקלג" (יצירה שיזהר התעקש להגדיר אותה כ"סיפור"), אך גם ככזה מעיד השיר על יזהר עצמו, מחברו המציאותי של השיר, כי כמו קובי, גם הוא עצמו "היה שירים".

הפואטיקה של מורה זלדה

בדומה ליזהר, אך בתדירות גדולה יותר, שילב גם עמוס עוז – אשר גם עליו מוצדק לומר "שהוא שירים" – דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו, כי אלה העניקו לו הזדמנות כפולה: הן את ההזדמנות לגלות את דעתו על "סוד השירה" והן את האפשרות לפרסם כ"משורר נסתר" אחדים משיריו.

   על-פי עדותו של עוז ברומאן "סיפור על אהבה וחושך", היתה מורה-זלדה הראשונה, שממנה למד התלמיד עמוס קלוזנר, כי "מילים שונות עושות קולות שונים". זלדה גם הדגימה זאת לו, לילד בן שבע השנים, על-ידי התעכבות על ההבדל הקולי-צלילי בין המילים ועל ההשפעה השונה של צלילי המילה על השומע אותם: "אוושה, למשל, היא מילה לוחשת, צרימה היא מילה חורקת, למילה נהמה יש קול עבה ונמוך ולמילה צליל – קול עדין, והמילה המיה הומייה".

   גיבורים אחדים המופיעים בעלילת הרומאן "מקום אחר", הרומאן הראשון של עוז, אישרו את האבחנה הזו של מורה-זלדה. פרח-המשוררים עידו זוהר, למשל, לא שמע מפי מורה-זלדה אבחנה זו על הקסם המוזיקלי שמוצפן במילים מעבר למשמעותן המילונית, אך מכוח עצמו הגיע אל סף הפיענוח של "סוד השירה".

   בקיבוץ מצודת-רם, שבו מתרחשת עלילת הרומאן, סערו הרוחות, אחרי שנחשף לכולם כי נוגה בת השש-עשרה, בתו של המשורר ראובן חריש, הרתה מיחסיה עם עזרא ברגר. "המספרת" מדווחת דיווח נאמן על התגובה של כולם במילים הבאות: "חברי הקיבוץ וחברותיו אינם אוהבים את נוגה חריש. אנחנו יראים מפני רוח פראית אשר נשתרבבה על ידה אל תוך חיינו. מתוקף דחיפה פנימית מבקשים היינו שתילקח מכאן. שלא נראנה עוד. שתיענש על גאוותה. לא הריונה מרעים אותנו. עיקשותה ויהירותה הן הזרות לרוחנו. זילזולה הגמור שהיא מזלזלת בהגיוננו. לא בשם היגיון אחר, כי אם בשם דחפים עיוורים" (307).

   עידו לא חלק עם אחרים את הדאגה שלהם לערכים של הקיבוץ וכלל לא התעמק בסתירה בין הסתייגותם של מבוגרי הקיבוץ מ"הרוח הפראית" של נוגה, שדחף אותה לקיים יחסים עם עזרא ברגר, בעוד אביה, המשורר ראובן חורש, הקדים אותה ובשם אותם "דחפים עיוורים" עצמם התגנב אל ברונקה  בלילות שבהן שהה עזרא עם המשאית שלו מחוץ לקיבוץ. אף שהיה צעיר מנוגה בשנתיים, היה עידו מאוהב בה, וכפרח-משוררים התאמץ לברור את המילים המתאימות כדי לתאר לעצמו את קיסמה: "נוגה כמו אני אבל מן הקצה השני. היא הרבה, הרבה יותר. יותר מה. אישה. לא. פרא. גם-כן לא. יש מילה יפה לשצוף. שוצפת. אפשר לומר אותה על יין. על חיה רעה. על סוס דוהר. על נערה? על נוגה" (102).

   בעוד עידו נפעם ממציאת המילה המתאימה ביותר לתאר לעצמו בעזרתה את נוגה, מהרהר ראובן חריש, משורר ותיק ממנו בקיבוץ, שבעטיין של המילים, כתיבת שיר היא מלאכה מייגעת ומייסרת עבור המשורר: "בעצם אין זה אלא חיזור קודח אחרי מילים. המלים בוגדניות הן. אתה סבור, כי אחזת בידך אחת עזה ומחוטבת ובהבטה שנייה הנה היא פרוצה נעווה בלה וממורטטת. מעשה-הכתיבה כמוהו כנהיגת משאית עמוסה במדרון תלול מסחרר. רגלך סוחטת בקשיחות את הבלמים, שיניך מהודקות, חושיך פקוחים ומחודדים כתער, בגבך מטפסת לרגעים צינה מכוערת, כמו גיחוך זידוני מחלחל מאחורי גבך. ועם זאת, ובלי שום חציצה, מושכת אותך התהום. מפתה אותך להניח לבלמים, לצנוח אל חיק רך. מכשפת אותך בחוטים סמויים של ערגת-טירוף. כך היא עשיית המילים" (73).

   לבירור הנושא מוצדק להוסיף את דעתה של נוגה. בין שרוחהּ "פראית", כדעת המבוגרים בקיבוץ אשר מסתייגים ממנה, ובין שרוחהּ "שוצפת", כדעת עידו המאוהב בה, אין ספק שהיא אוהבת שירה אמיתית, אחת מאלה שמתמידים לקרוא ספרי שירה. בחדר שהיא חולקת עם דפנה במגורי הנוער, היא מתייחדת מדי פעם עם ספר שירים של אחת המשוררות הצעירות (198). ובימי האבל של רמי על אמו שנפטרה, ניאותה נוגה להגיע אליו לביקור אבלים, אך שלא כמקובל בימי אֵבל הציעה לו לקרוא באוזניו שירים שהיא אוהבת. הוא נענה לה, והם קראו שירים מספרי שירה אחדים "והתפעלו מן היכולת המפליאה לראות דברים שיגרתיים ביותר בעיניים אחרות, בעיניים חדשות. לדעתה של נוגה זהו סוד השירה" (346).

שירת עוז ב"אותו הים"

עמוס  עוז היה ודאי מפרט יותר מנוגה ואומר, כי סוד השירה מוצפן במילים: במשמעותן, בצליליהן ובאפשרויות האין סופיות לצרפן זו לזו. ולכן זהו האתגר הניצב בפני כותב השיר – לבְרור מבין המילים את אלה המוסרות את הרגש ואת המחשבה באופן הקולע וכובש-הלב ביותר.

   ואכן, במשך שנים גילף עוז משוררים וגם ביטא באמצעותם בעלילות סיפוריו את דעתו זו, כי סודה הגדול של השירה הוא "סוד" המילים. לפיכך, כה הפתיע הרומאן שלו "אותו הים" שהופיע ב-1999, ואשר בו כלל 150 יחידות, חלקן בפרוזה רגילה, חלקן בפרוזה מחורזת (המקאמה) וחלקן יחידות של שירה לירית.

   שתי יחידות מבין אלה המחורזות באופן חופשי, עוסקות בהתמודדות של כותב השיר עם האתגר העיקרי שניצב בפניו – זיהוי המילים המוצלחות מכולן להבעת רגשותיו ומחשבותיו באופן הקולע ביותר וגם המשפיע מכולם.

   ביחידה המקאמית "כמו כילי שהריח שמועת זהב" (עמ' 57) מדגים עוז את הטכניקה שבה הוא משתמש לתכלית זו:

"אבל מה רוצה המספר לומר? האם הוא מר נפש? חמר בו דמו או לבו/ נכמר או בשרו סמר לפני הסף? הנה אסף רשימת מילים: במילה יערות פחד/ סתום. במילה גבעות עולם תאווה. אם אומרים בקתה, אומרים אחו, או הֵלך,/ גשם, חמלה, מיד הוא נדלק כמו כילי שהריח שמועת זהב".

   ביחידה אחרת בספר זה, המופיעה תחת הכותרת "המְספר מעתיק לו ממילון הניבים" (עמ' 60), מדגים עוז טכניקה נוספת שלו בתחום ההתעכבות על משמעותן של המילים. הוא מדגים אותה הפעם על-ידי איסוף ניבים עם הפועל "בא":

         "מי שבא באש ובמים מי שהבטיח הרים וגבעות

          בא במבוכה, בא בטרוניה, בא לכלל כעס ובא

          לידי ניסיון. לא בא אל המנוחה ולא אל הנחלה.

          בא עד פת לחם. בא לידו. בא בימים ובא

          על עונשו ובאו מים עד נפשו. יבוא עכשיו

          על החתום. יבוא אל עמק השווה."  

   ואף שכבר בדה ברומאן הביכורים שלו, "מקום אחר", שירים עבור דמותו הבדויה של המשורר ראובן חורש, כלל עוז בין היחידות ב"אותו הים" גם שירים ליריים אחדים של "המספר" – התפקיד שהוא עצמו ממלא ביצירה הזו.

   כזה הוא השיר "נדמה לי" (עמ' 100), שהקורא ימצא בו רבים מאמצעי הביטוי של השירה: "אני" הדובר את השיר, חריזות בסופי טורים וחריזות פנימיות בתוך הטורים, גלישות המעבירות את הקריאה מסיומו של טור לתחילתו של הטור אחריו, ציורים, דימויים, מיקצב ואפילו מִצְלוֹלים :

              ”לילה. בגינה חוֹרֶשֶׁת רוח. חתול,

               נדמה לי חתול, טופף בין שיחים, צל

               בתוך צל עובר. הוא מריח או מנחש

               דבר שממני נסתר. מה שלא לי לחוש

               מתרחש שם עכשיו בלעדי. ברושים

               נרעדים קלות, שחורים, בתנועת קינה,

               נדמה לי ליד הגדר. משהו שם נוגע

              באיזה דבר אחר. משהו פג. לכאורה

              מתרחש כאן כל זה ממש לנגד עיני

              הצופות בחלון אל הגן. נדמה לי.

              בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה

              רק מאחורי גבי."

   בשיר הזה צופה האני-הלירי בלילה מחלון ביתו אל חצר גינתו. בגלל האפלה, הוא מתאמץ לפענח את ההתרחשויות בגינה באמצעות הרחשים העולים משם. הרחשים מעידים על קיומה של פעילות גדולה, שעבורו היא חשאית וסודית, כי הוא איננו משתייך אליה וגם איננו מצליח לפענח אותה בוודאות. ולכן הוא נאלץ להודות במגבלותיו כבן-אנוש – אין לו שליטה אפילו על המתרחש ממש בחצרו ולנגד עיניו. יתר על כן: האני-הלירי גם מאשר כי "בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה רק מאחורי גבי". בכך לא רק שבשיר הקצר הזה מדגים עמוס עוז את השקפתו על "סוד השירה", אלא שבו הוא גם מסכם את הרגשת אי-הוודאות הקיומית, אשר את מקורותיה האוטוביוגרפיים חשף לראשונה ובגלוי ב"אותו הים"**. 

- - - - -

*אני חב תודה למשורר יהודה גור-אריה, אשר הסב את תשומת לבי להרצאה מוקדמת ונשכחת זו של ס. יזהר.

** הפירושים לרומאנים של עמוס עוז אשר הוזכרו במאמר זה זו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית": הפירוש לרומאן "אותו הים" נכלל בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002). הפירוש לרומאן "סיפור על אהבה וחושך" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן